מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת עקב בנוסח יהודי מרוקו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ הלכות ומנהגי שלושת השבועות◆
לפי מנהגי מרוקו, תוניס, אלגי, לוב. מאת: הרב אברהם אסולין
הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.
א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם(סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית(מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.
ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב
ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב).והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז). וכ"כ בשו"ת מקוה המים(ח"ג סימן נב).
ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע(סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א(סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו(סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה),שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.
ד. בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא),שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.
ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב. בשו"ת דברי שלום ואמת עמאר (סי' כא), כתב הבאר היטיב (סי' תקנא סק"ג), שאסר מראש חודש עד התענית ואע"ג שאנו במחננו זה קדוש נוהגים שאבי הבן מסתפר וכמו שנמצא כתוב מן הצד בא"ח של הרב א"ז הוא אביר יעקב בירדוגו, המכונה החכם, היינו מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב, שלא הוזכר איסורו בש"ס, אבל בשבוע שחל בו ת"ב פשיטא שאין להקל. וכן כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), שהביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל ולמעשה אסר משבוע שחל בו ת"ב, אך המיקל כדברי הרב מר"ח עד שבוע שחל בו לא הפסיד. וכתב בספר לקט הקמ"ח משאש (עמוד קנה), מילה שחלה בשבוע שחל בו ת"ב, יש מקילים לאבי הבן לגלח בליל המילה וכן נעשה מעשה לפי קצת מורים. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).
ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות. ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה(אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.
ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב),ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.
ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).
ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך עליו בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.
י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.
יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה. כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בשו"ת מקוה המים (ח"ד סי' יז), וז"ל על מנהגנו להפטיר בתלתא דפורענותא בתמרור קינה, אמת כן נהגנו בחו"ל, עד קום המדינה, אשר רצו כמה ש"ץ לבטל המנהג, מהם הצליחו, ומהם פגשו תגובה חריפה מהציבור, גם פה בארץ יש נוהגים כן, ויש קוראים כרגיל. והנה עיקר המנהג נבע לפי דעתי ממה שמצאו בסידורים של 'חמש תעניות', ו'קול תחינה', קינות לשבת דברי' ושבת 'חזון', משמע שהיו נוהגים הראשונים לומר אפילו קינות ממש, אלא שכאשר נתבטל מנהג זה, עדין כמה אנשים מחזיקים בניגון ההפטרה, ואולי מפני שניגון זה חשוב בעיניהם ולא רצו לבטלו, כי באמת כמה אנשים מתענגים כאשר הם קוראים הפטרה זו ואפילו קונים אותם בדמים יקרים עכ"ל. וכתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה), כתבוהוא מנהג קדמון. ובספר מגן אבות(בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
יהודים בחצר המלך
למן ימיה הראשונים של פורטוגל ראו שליטיה את היתרונות שבהעסקת יהודים. היהודים הסתפקו בשירות הכתר וראו את תפקידיהם בחצר המלכות כפסגת שאיפותיהם והישגיהם הפוליטיים. נאמנותם למלך הייתה בדרך כלל מוחלטת וסילוקם מהחצר לא גרם לתגובה מעוררת דאגה. ברור כי החצרנים היהודים נבחרו גם בזכות כישוריהם והאמצעים שיכלו לגייס. בתמורה לשירות שסיפקו למלך זכו היהודים החצרנים למעמד של יוקרה בחברה בכלל, ובקרב היהודים בפרט, ונהנו מהטבות מגוונות.
הרבי מור הראשון היה יחיא אבן יעיש, ששימש בימיו של אפונסו אנריקיס. התפקיד שנחשב לתפקיד הבכיר ביותר של יהדות פורטוגל העניק לנושאו מעמד חשוב בחצר המלך.
יהודה (1303-1295) שהיה רבי מור בימי המלך דיניס שימש שר אוצר. דיניס העניק לו הטבות שונות. בנו גדליה, שהתמנה מאוחר יותר לרבי מור בעצמו, קיבל מהמלך חלקות אדמה. אף לאחר מינויו לתפקיד בשנת 1324 המשיך ליהנות מהטבות כאות תודה על שירותו היעיל והמועיל. הוא שימש גזבר (thesoureiro) של המלכה האם בריטיס. המלך העריך אותו מאוד ובשנת 1306 נתן לו שני אתרים בביז׳ה כדי שיבנה לעצמו בתים.
השפעת החצרנים היהודים ומעמדם בחצר הטרידו במיוחד את אנשי הכנסייה. בשנת 1309 שלחו תלונה לאפיפיור ובה מחו שדבר לא נעשה בפורטוגל מבלי שעבר תחת ידי היהודים. תלונות אלה לא הועילו למתנגדי החצרנים היהודים, והללו המשיכו למלא תפקידים בכירים בחצר המלכות. בימי אפונסו הרביעי זכה גדליה ליחס של אהדה והעדפה. המלך שיחרר אותו מהחובה שהוטלה על היהודים להגיש את רשימת נכסיהם וכספיהם. אף משה נבארו מסנטרים קיבל מפדרו הראשון הטבות. הוא היה הרבי מור וגם רופאו ומנתחו של המלך. הוא שימש בתפקיד שלושים שנה והחזיק במשרה בימי ז׳ואאו הראשון, והיה רופאו האישי.
יהודה אבן מניר שימש את המלך פרננדו כגזבר (tesoreiro mor, rendeno mor) ומילא בו בזמן את תפקיד הרבי מור. בשנת 1375 קיבל יהודה מהמלך בתים בליסבון לבעלותו המלאה ובהמשך נהנה מהטבות נוספות. גם אשתו ריינה קיבלה בשנת 1383 בתים בליסבון. יהודה היה היהודי העשיר ביותר במלכות וזו הייתה הסיבה העיקרית למינויו לשר האוצר של פורטוגל. מנתחו ורופאו של פרננדו היה גדליה אבן יחיא. ימים ספורים אחרי מותו של פרננדו הגישו נציגי העיר ליסבון איגרת למלכה ליאונור ובה התלוננו על היהודים ששימשו בתפקידים בכירים שהעניקו להם סמכות על נוצרים. יהודה אבן מניר היה אז שר האוצר. המלך החדש דואאו היה יריבה של ליאונור והוא ראה בחצרנים היהודים של המשטר הקודם מטרה חשובה לפגוע בה. שניים מהם, יהודה הגזבר ודוד נגרו יועץ המלך, הכעיסו במעמדם הרם את ז׳ואאו, שנבחר לעוצר בדצמבר 1383. המאבק בין המלכה ליאונור והעוצר הביא להתערבותו של ג׳ואן הראשון מלך קסטיליה, חתנה של המלכה. עצמאותה של פורטוגל הייתה נתונה בסכנה בגלל שני יהודים. דוד נגרו הצליח לשבש את המזימה להרוג את מלך פורטוגל. ואילו יהודה, שהיה מעורב בקשר, הצליח יחד עם יהודים רבים לברוח לקסטיליה.
לאחר גזרות 1391 היו בין הפליטים שמצאו מקלט בפורטוגל בניו של דוד נגרו, שלמה ויהודה. יהודה היה בשירותה של פיליפה, אשתו של ז׳ואאו הראשון ולאחר מותו של משה נבארו, הפך יהודה לחשוב ביותר בין חצרניו של המלך. דוד נגרו שימש בזמנו יועץ למלך פרננדו. יהודה אבן מניר ודוד נגרו חרצו במידה רבה את גורלה ועצמאותה של פורטוגל. דוד נגרו נתמנה לרב די לה קורטי בקסטיליה והיה מעורב עמוקות בפוליטיקה של קסטיליה ופורטוגל. כאמור, דוד חשף מזימה להרוג את המלך ואף הציל את חייו של יהודה אבן מניר. קרבתו לרב די לה קורטי של קסטיליה מאיר אלגואדיס, דרך אשתו, סייעה לו ליצור קשרים ולתפוס עמדה חשובה בקסטיליה. יהודים רבים וביניהם יהודה מצאו מקלט בקסטיליה. רכושם הוחרם. הפרשה כולה מעידה על מעורבות עמוקה ביותר של יהודים בפוליטיקה הפנינסולארית בכלל, והפורטוגלית בפרט.
יהודה נגרו פעל רבות למען בני הקהילה. בשנת 1416 התערב בפרשת ההאשמות שהוטחו כלפי יהודים אשר נחשדו בזיוף כסף. תרומתו של יהודה נגרו לביטחונה ולרווחתה של הקהילה הייתה משמעותית מאוד. ז׳ואאו הראשון אישר את איסור העסקתם של יהודים בתפקידים שהעניקו להם שררה על נוצרים, אך הדבר לא הפריע לו להעסיק בעצמו יהודים.
בשנת 1433 מת ז׳ואאו הראשון לאחר כמעט יובל שנים במלכות. בנו דוארטי שירש את כסאו היה מלך משכיל וקירב אל חצרו מדענים יהודים, למרות שנאתו ליהודים. גדליה בן שלמה אבן יחיא נגרו, רופא ואסטרולוג, היה בין מקורביו.
גדליה ייעץ לדוארטי לדחות את טכס ההכתרה מסיבות אסטרולוגיות ומשלא נענה לעצתו צפה לו שנים מעטות על כס מלכותו. דוארטי מלך בקושי חמש שנים והוא מת במגיפה של שנת 1438. גדליה המשיך לשמש בחצרו של יורשו, פדרו.
כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו היו חצרנים בימי אפונסו החמישי. דוד מת בליסבון בשנת 1460. יוסף היה החשוב מכל אחיו בגלל מעמדו בחצר המלך. אפונסו, שאהבתו לספרים ולמדע הייתה גדולה, כינה את יוסף judeu sabio יהודי חכם. המלך וחצרנו היהודי ניהלו ביניהם שיחות רבות על יהדות ונצרות.
יהודה אברבנאל ובני ביתו היגרו לפורטוגל והתיישבו בליסבון. יהודה נתמנה לגזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. לפני שהפליג למבצע טנג׳יר בשנת 14.17, כתב פרננדו בצוואתו להשיב סכום של 506,600 זהובים ליהודה. אפונסו החמישי התרשם מאוד מכישוריו ומתכונותיו של יצחק אברבנאל, בנו של יהודה, הזמין אותו לחצרו ומינהו לגזברו ולממונה על האוצר. יצחק אברבנאל, שנהנה מכוח פוליטי רב ומידידותם של רבים מבעלי ההשפעה, קנה לו גם יריבים ואויבים.
Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Suite a 1'intervention de la mere du sultan, les Juifs de Fes eurent un traitement de faveur: on exigea d'eux 100 talents d'argent et on leur donna la consigne de ne pas quitter les lieux. Cette consigne sema la panique et les Juifs durent quitter la ville le jour meme. Ceux qu: resterent ne purent amasser que 16 talents et les fonctionnaires s'approprierent du mobilier. Moulay Yazid permit aux troupes qui demandaient a grands cris leur solde arrieree, de piller, pendant vingt- quatre heures, le quartier des juifs a Fes. Quand le sultan entra dans la ville, il exigea que les Juifs quittent leur quartier pour s'installer sans leurs effets au depotoir de la ville. Cet hiver la, un feu se declara dans ce nouvel abri d'infortune. Le sultan fit installer des Berberes dans le quartier juif. Pour ajouter a l'insulte, il ordonna de detruire le cimetiere juif et d'utiliser les pierres tombales pour construire une mosquee au Mellah. En apprenant le sort des Juifs de Tetouan, les Juifs de Meknes abandonnerent leur ville de peur d'etre decimes et se cacherent chez des connaissances dans les montagnes. Beaucoup de Juifs de Meknes quitterent la ville en 1790 vers l'Algerie, la Tunisie ou la Terre promise En arrivant a Oujda, les partants temoignerent de ce que les Juifs avaient les oreilles coupees sur ordre de Moulay Yazid qui trouvait que les vetements des Juifs ne les differenciaient pas suffisamment de ceux des Musulmans. Un decret royal annonga que le sultan faisait la paix avec les Juifs. Sitot entres dans la ville de Meknes, ils furent encercles et la ville fut saccagee.
En 1790 le sultan Moulay Yazid ordonna de decapiter soixante notables de Marrakech, Juifs ou Chretiens pour la plupart. Suite a la prise de Marrakech dont la population avait soutenu la nomination de son frere Hicham, Moulay Yazid aurait massacre pres de 3000
personnes sans distinction de sexe, d'age ou de religion et aurait creve les yeux a des centaines d'autres. Selon Al-Dou'ayyif, Moulay Yazid ordonna
qu'un juif sur deux eut la tete coupee et que le second ait le visage balafre.» Des ordres furent donnes pour executer des dizaines de notables Chretiens et juifs a Mogador. II ordonna egalement de pendre dix Juifs par les pieds jusqu'a ce qu'ils acceptent de se convertir a l'islam Deux d'entre eux moururent, un abjura et les sept autres furent detaches plus morts que vivants apres la mort du souverain. Seule la mort de Moulay Yazid des suites d'une blessure de guerre lors de la bataille contre Marrakech evita de plus grands massacres. Les atrocites commises contre les Juifs de Mogador sont rapportees par le temoin italier. Romanelli dans son ouvrage Massa' Be'arav
Qu'en fut-il de sa politique exterieure?
Moulay Yazid mena une politique exterieure a l'oppose de celle de son pere. II declara vouloir vivre en paix avec l'Angleterre (sa mere etait h fille d'un renegat anglais) et rouvrit Gibraltar au commerce marocain. Son aversion pour les Espagnols fut innommable. II fit clouer une main du vizir de son pere a la porte du consulat espagnol a Tanger. La seconde main fut envoyee a Oujda et la tete fut clouee a la port du couvent espagnol de Meknes. De ses propres mains, Moulay Yazid fit feu sur le pacha de Tanger qu'il mutila par la suite. Les seins des femmes du pacha furent ecrases dans des presses et sa mere suspendue deux jours durant au-dessus d'un feu. Cet exemple illustre la barbarie de ce souverain et il serait vain d'en rajouter. II livra la guerre a l'Espagne, sans succes. Les deux conseillers juifs Attal et Levy perdirent leur statut et s'apostasierent. L'un d'eux, Levy, se serait enfui a l'etranger. Neanmoins, l'autre fut decapite avec son frere sur ordre du nouveau sultan Moulay Yazid. Ce souverain dilapida en dix-huit mois le tresor considerable que son pere avait constitue durant son regne. En 1792,Moulay Slimane le successeur de Moulay Yazid retablit les prerogatives des Negociants du Roi. II permit aux Juifs de retourner au Mellah de Fes et fit meme detruire la mosquee qui y avait ete construite.
Ainsi, Moulay Yazid aura ete particulierement cruel envers les Juifs aussi envers les siens. Le temoignage personnel du chroniqueur ulqasem Ben Ahmed Ezziani contemporain de Moulay Yazid, compile sous le titre Le Maroc de 1631-1812 (traduction d'O. Houdas), fait etat du comportement erratique et instable du souverain. Ce dernier ne cadra guere avec le parangon de tolerance generalement attribue aux erains de la dynastie alaouite.