Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
. ". Pour lui aussi, l'edification du Mellah, le second pense-t-il, fut une mesure de securite pour les Juifs de la "seconde classe". Qu'a cette epoque la situation de la majorite des Juifs soit devenue beaucoup moins bonne est l'evidence meme, mais ces Juifs, s'ils demandaient que des mesures de protection fussent prises pour leur securite future, n'avaient pas prevu que cette protection se traduirait par leur segregation.
Ils furent douleureusement surpris quand arriva l'ordre du sultan. La mesure, d'ailleurs, ruinait un grand nombre d'entre eux. Un texte de R. Joseph Elmaleh, date de 1813 cinq annees apres l'installation des Juifs au Mellah, nous edifie sur ce point ainsi que sur d'autres. L'essentiel de ce texte nous apprend que, lorsque le decret ordonnant a tous les Juifs de sortir de leurs maisons arriva a Mogador, on put y lire que la valeur des maisons ainsi evacuees devait etre remboursee par le sultan.
Ce remboursement devait s'effectuer sur le prix qu'en offriraient des acheteurs eventuels. Ces acheteurs etaient evidemment des Musulmans qui seuls pouvaient occuper les maisons en question. Ils voulurent profiter au maximum de cette conjoncture, aussi les maisons n'atteignirent-elles pas le sixieme de leur valeur. Les autorites musulmanes en firent alors l'estimation "qu'ils voulurent" et le sultan sortit un second decret invitant les Juifs a se faire rembourser sur la base de cette estimation.
Mais les terrains sur lesquels les maisons etaient construites, comme tous les terrains de Mogador, etaient la propriete du sultan; aussi devait-on prelever le tiers de chaque estimation pour le sultan et les Juifs encaissaient le reste. L'estimation ayant ete faite par les autorites musulmanes comme bon leur semblait, il ne resta plus aux proprietaries des maisons que "la valeur des pierres et des planches", c'est־a־dire, qu'en fait, ils perdaient presque tout.
137 R. Joseph Elmaleh, op. cit., II f° 61a, art. N° 95:
״… שאלה מעיר אצווירא (מוגאדור) ראובן שמשכן קרקע ביד שמעון כדין משכו׳ הנהוגות בניט שהם כדין מש׳ דסורא וכשבא מאמר יר״ה שיצאו כל היהודים מחצריהם וטירתם ויקהו דמיהם מאת המלך יר"ה נסתרסרו החצרות בשוק לעיל כל ולא הגיעו אפילו לפחות משתות מכדי שיווים. אח״כ שמו אותם השרים והערכאות כפי רצונם ובא מאמר המלך שיקח כ״א דמי חצרו ע״פ השומה ההיא. וכן עשה וע״ז נסתפק השואל אם יגבה המלוה חובו שהם כל דמי המשכו׳ ממה שנתן המלך בעד החצר או ינכה מהם לערך מה שפיחת המלך מדמי שיווי החצר ע״פ השומה הזלה. לפי שידוע . הוא שהקרקע הוא של המלך והשר שהביא מאמר יר״ה אמר שהמלך מנכה שליש הקרקע שלו שומ' החצרן׳ וכפ״ו לא נשאר לבעל המשכו׳ אלא דמי עצים ואבנים. וגם אם כבר חסם המלוח דמי המשכו׳ ע״ח יורונו מ״ץ מה יהיה משפט זה לאשורו ושכ' מה…."
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ונתנו ניתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם. ובתוך זה הזמן בשנת ר"ס פחות או יותר בא לכאן הר"ר שלום מסנות ממלכות תונס מגורי אבותיו, והרגיש בדבר הרע הזה וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום שהיו נוהגים בו כמנהג הרע הזה.
ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם חיות שהחזיקו ידי רבי ומרי ר"י עוזיאל זלה"ה וה"ר שמואל צבאח זלה"ה . ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם מפני שחכמי קסטיליה ובפרט הה"ר משה בן חליאה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל הנסרך בנפיחה ושלא בנפיחה חוץ מתרי אוני דסרכין אהדדי.
וגברה יד המתירים על האוסרים והיו שם דברים בגו ה' יכפר בעד ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הוא הווה שאינו מום עובר אלא מום קבוע רציתי מאמר ה' להחזיק יד ישראל ההולכים ודלים במצות מפני אחיהם בעלי אגרופים שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפי עניות דעתי וקראתי שמו " עץ חיים "….להודיע בו כל מה שקרה לי על עניין הטרפות משנת הרפ"ו ערב שבועות עד זאת השנה שאנו בה שנת רצ"ה אחר הפסח.
ואם זה יאמר האומר הרי אסור להחזיק במחלוקת על כן זאת כל מחלוקת שהיא לשם שמים אינה מחלוקת כי בראותי זאת הצרעת פרחה בראש ובזקן עד שפרצו גדרי התורה גדר אחד גדר וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות בראותם הקולות שהם מקילים כאן בהאלמללאח כלם חלפו ברית כי הם מתירים בנפיחה ואומר
ויהי היום יום א' ראש חודש סיון הרפ"ו אמרו שקפץ בשבועה הנגיד עמי שם טוב שלא יאכל נפוחה מפני מעשה שהיה יום ה' משבוע שעברה שיצאה טריפה מתחת יד הטבח של התושבים ותכך נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה למזכרת עון היאך אפשר שמה שהרי אבותינו מוכרים לגויים בדמים מועטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס.
אז נתרצו קצתם אל קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה ונשאו ונתנו בזה עד ששאלו לקצת חכמי פאס הקסטיליאניסים אחד לאחד דרך העברה ולא נועדו יחד ואמרו להם העניין שרצו לעשות והשיבום אחד לאחד, הנה מה טוב ומה נעים מי יתן והיה זה לכם כמה ימים ושנים.
וקצתם אמרו כמו כן אנחנו קונים ממקולין שלכם אחרי כן נתרצו כל התושבים וכתבו זאת ההסכמה ביום ג', ג' ימים לחודש, אתפִקת אל ג'מעא אל מקדסא אל טאהירא אל נקיה ג'אמעת יהודי פאס אל שבולן ובראש כלם הנגיד המעולה ה"ר שם טוב בר הר"ר אברהם נ"ע באיין מן ליום ולקודאם מא יאכול יהודי שבילי נפוחה בשום צד בעולם ולא סאביל לאחד מן יכולהא וג'מיע מן יג'אווז עלי דאליך ויכאל נפוחה הרי הוא בנידוי גמור לכל ענייניו ואוכל טריפות בפרהסיא.
וג'אמיע דאליך לא יתבת דינהא אל טאהיר לאינהי קאעידא מן אל קוואעד הדין הקדוש וכדהלך וופקנא אן נעמלו חנות אל גזארא ווחדנא וינבע אללחים כיף ינבע פי ג'מיע אלחוואנת פרץ שום לא ג'אייד ולא נקץ אלא בלאיסתווא ואלעתידאל ועל גמיע דאלך למדכור וואפקו אל ג'מיע וצח ג'מיע ותאבת וכאן דאלך ד' בשבת ג' סיון הרפ"ו.
וכדאלך איצ'י הקהל הקדוש המקובץ באין קדמו עליהום האד אל ארבע אסמי עלא חג'ת בדיקת הבהמות פי ג'מיע יצהרלהום ליחללו ולחרמו ועל דבריהם אין להשיב והום האוולאי אליסאמי, ה"ר שמואל אבן דאנאן, וה"ר זכרי הכהן וה"ר שאול בן כאמון, וה"ר יעקב בן ליחסן, ועמהם הדיין רבי יחייא בן חמו וג'מיע מא עלאש יוואפקו אל ג'מיע אל תאבת עלא ג'מיע מא דכרנא והכל שריר וקיים.
הערת המחבר – מפני שהלשון שבו כתובה ההסכמה הזאת הוא קצת משונה, כאשר הוא מדובר במרוקו, לכן הילך העתקתה בעברית " הסכימו הקהל הקדוש והטהור קהל יהודי פאס צאצאי סיביליה ובראשם הנגיד רבי שם טוב כי מהיום והלאה לא יאכל יהודי סבילי נפוחה…ואין רשות שיאכלנה וכל מי שיעבור על זה ויאכל נפוחה…איננו מקיים דינו כי הוא דין מדיני התורה.
וכן הסכמנו שנעשה חנות לקצבים לבדנו ולמכור הבשר במחיר הנמכר בכל החנויות אין חסר ואין יתר כל אחד בשווי אחד, ועל כל זה הנזכר הסכימו הכל ונתאמת הכל והיה ז\ה ד' בשבת וכן קבלו הקהל הקדוש עליהם לאלו הארבע השמות על דברי בדיקת הבהמות בכל מה שיראה להם לאסור ולהתיר אין להשיב והם אלו השמות …. וכל אשר יעשו עשו וקיים על כל מה זכרנו והכל שריר……….עד כאן הערת המחבר.
ואלו הם העדים שהעידו רבי שם טוב בר אברהם, רבי שלמה בר מימון אבן דנאן, רבי אהרן הכהן בר נחמיה, רבי בר שלמה בו דאנינש, רבי זכרי נסים הכהן, שטין בר שאול הלוי בר שטן.