ארכיון יומי: 24 ביולי 2014


עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :צפרו עלייה 1921

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

תנועת החלוץ במזרח אירופה הייתה מהגורמים המרכזיים שהצליחו להכשיר צעירים לעבודה ולהגנה ולדאוג לעלייתם לארץ. התנועה אורגנה ב " קבוצות " לקראת העלייה והחיים המשותפים..היו קבוצות בניין, קבוצות גיבוש זמניות למקומות בלתי מיושבים, קבוצות מתיישבי קבע, פלוגות צבא ועוד…….

חברי התנועה היו יסוד חשוב ועיקרי בעלייה זו והם אשר הזרימו דם חדש בחיי תנועת העבודה, ההתיישבות וההגנה בארץ ישראל. מטרתם לא הייתה רק עלייה והתיישבות, הם ראו עצמם כמגישי אידיאלים סוציאליים נצחיים, שמטרתם בניית חברה עברית בארץ ישראל על יסודות חדשים. אולם המצב בארץ ישראל הקשה על קליטה סדירה ונוחה של העולים אף אם היו מאורגנים ומטרתם לפניהם.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ כ- 58 אלף נפש, עשרה אחוז בלבד מהאוכלוסייה הכללית בארץ. רק חלק קטן מן האדמות שהיו בבעלות יהודי עובדו בצורה אינטנסיבית וחלק גדול מתשתית החקלאות נחרב בתקופת המלחמה.

התעשייה והמלאכה פגרו מאוד בהתפתחותם והעסיקו רק כ – 4000 עובדים. האמצעים שזרמו לקופת התנועה הציונית במגביות השונות ( קק"ל, קרן היסוד, קרן הגאולה ועוד ….) היו מצומצמים ולא הספיקו לפעולה בעלת תנופה רבה, כפי שחלמו וקיוו ראשי התנועה עם סיומה של המלחמה העולמית.

העלייה השלישית מצאה איפוא, אפשרויות מעטות מאוד להקלט במשק הקיים ונאלצה לחפש מקורות עבודה וקיום חדשים. העולים יצאו לעבוד בכבישים, בבניין ובעבודות ציבוריות שונות. ריכוזם הגדול הדביר את הסולידריות ביניהם וחייב ארגון קבוצתי של העבודה. פרויקטים מסוימים נמסרו רק לקבוצות מאורגנות ובכך נמנע מפועלים בודדים, אשר אינם קשורים לקבוצה כלשהי, להקלט בעבודה ( בנקודה זו כדאי שוב להזכיר כי בין רוב העולים היה מכנה תרבותי ואידיאולוגי משותף, אותו הביאו עמם עוד מארצות אירופה ודבר זה שימש כחומה בפני עולי המזרח. )

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

שליש מהנרשמים לעליה נפסלים.יהודים_באטלס_010

לפי הודעות ד"ר מתן אליעזר, נציג משרד הבריאות במרוקו, נפסלו לעליה בדצמבר 1954, מסיבות רפואיות ומשפחתיות כ-30  35 אחוזים מבין יהודי מרוקו שנרשמו לעליה. בכללי הסלקציה נשמר התנאי שבכל משפחה יהיה לפחות מפרנס אחד בגיל 18 – 45.

הבדיקה הרפואית של המעמדים לעליה נעשתה על ידי רופאי מחלקת העליה, רופאים צרפתיים ויהודים מקומיים בהתאם לשיטות ולכללים שנקבעו על ידי משרד הבריאות. ד"ר מתן כנציג משרד הבריאות, הוא בעיקר שאישר או דחה מבחינה רפואית את המועמדים, על סמך הבדיקות שנעשו על ידי רופאים שונים.

במרוקן פ]עלו חוליות מיון אשר היו מורכבות מנציגי מחלקת העליה והקליטה, ההתיישבות, המחלקה הסוציאלית ונציג משרד הבריאות. נציג כל הגופים האלם הם ורק הם אשר דנו בבקשות לעליה ומיינו את העולים בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו.

מהומות דמים במרוקו.

ב-ב' באלול תשט"ו, 20 באוגוסט 1955, במלאות שנתיים להדחתו של הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף על ידי הצרפתים ומינוי בן ערפה במקומו, פרצו מהומות דמים בכל רחבי מרוקו. מספר הקורבנות במהומות אלה עלה על 500.

כתבים זרים תארו את המהומות והמאורעות כ " קשת בת 1500 קילומטר מוצפת דם, אד וקרבות ". מקורות צרפתיים רשמיים מסרו כי 351 טרוריסטים ערביים, חיילים צרפתיים ואזרחים נהרגו במהומות בקזבלנקה וסביבתה. מחזות אימים אירעו במיוחד בקזבלנקה, מקום שם פרצו לאומנים, שנעזרו בשבטים מערי השדה, אל הרובע האירופי וערכו טבח באזרחים צרפתיים.

במאזאגאן, צפונית מערבית מקזבלנקה נהרגו ב " שבת שחורה " 8 יהודים ונפצעו ארבעים. נוסך על כך נהרסו ונשרפו ארבעים חנויות ובתים של יהודים.

למעלה מ- 1300 יהודים נמלטו מבתיהם אשר ניזוקו ונשדדו, והיה צורך להעבירם לגור בבנין בית הספר. סוכנויות סעד יהודיות אמריקאיות סיפקו להם מזון. הפליטים שלחו מברקים לישראל ודרשו להעלותם באופן דחוף.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.גולה-במצוקתה

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

אך המציאות הקשה עשתה שמות בקרב הפליטים. גם שליחי התנועה הציונית, ואלה שהיו תחילה תקיפים בדעתם כי יש להקדים ולהוציא את היהודים מגרמניה – רפו ידיהם.

בסוף קיץ 1946 הגיע לגרמניה גל גדול של יהודים מפולין, שהיתר מיוחד ליציאתם ניתן על ידי הממשלה הפולנית. 90 אלף נפש היה מספר הבאים. בתיאום עם הצבא האמריקני, תוכננו סידורים לקליטת הפליטים.

בהתאם לתכנון, הועברו 65 אלף יהודים לגרמניה ו-25 אלף לאוסטריה. הצבא גילה דאגה לקליטת הבאים והקים מחנות חדשים. בסתיו 1946 היו בגרמניה ובאוסטריה – בכל שטחי האזור האמריקני – 200 אלף יהודים.

ריכוז גדול זה של יהודים בגרמניה עורר בעיות נוספות. היהודים שהגיעו מפולין לא רצו לשבת במחנות באפס מעשה, על חשבון הצבא האמריקני והג'וינט, וביקשו אפשרות של תעסוקה. רבים מהם נתפזרו בערי גרמניה, ורבו ההתנגשויות בין הפליטים והאוכלוסייה הגרמנית.

אנשי המשלחת הציונית והוועד המרכזי של שארית הפליטה, ראו אומנם את כל הסכנות שמצב זה טומן בחובו. אך נשארו איתנים בהשקפתם, כי שארית הפליטה בגרמניה היה גורם רב ערך במאבקה המדיני של הציונות, וכי העולים הנמצאים בדרכם לארץ, הם בבחינת מחנה שני, מקביל ליישוב היהודי בארץ, הנאבק על זכות העם  היהודי לתקומה לאומית.

עצם ריכוז היהודים בגרמניה עשוי לזעזע את מצפון העולם ומצפונה של בריטניה, ולהפנות את תשומת לבם של שליטי העולם לגורלם של שרידי השואה.

בקונגרס של שארית הפליטה, שנערך ב – 29/02/1947, באה לביטוי מרירות הפליטים. נמצאו גם מערערים על התפישה כי ריכוז יהודי במחנות יש לו חשיבות במאבק הפוליטי הציוני.

העיתונאית והסופרת מרים סירקין, שביקרה בגרמניה, דיברה קשות עם אנשי המשלחת הציונית. " תהיה זאת אירוניה של ההיסטוריה " אמרה, " אם המפעל הציוני, שבא להוציא יהודים מאירופה, יסייע לכך שייווצר יישוב חדש בגרמניה ".

בתחילת 1947 הגיע יצחק טבנקין לביקור במחנות גרמניה. הוא הזדעזע מחיי הבטלה, הדמורליזציה והשוק השחור במחנות. הוא נפגש עם ד"ר יחיל ואנשי המשלחת ועטן בפניהם כי המחנות הם התופעה העלובה והמעליבה ביותר בחיים היהודיים.

הפליטים הלכו והתנוונו ואיבדו צלם אדם. מסקנתו של טבנקין הייתה שיש למהר ולפזר את שארית הפליטה ולהכינה לקראת עלייה והעפלה, הוא תבע חיסול המחנות בהקדם. על הערתו של ד"ר יחיל, כי צריך לשמור את היהודים במחנות כגורם למאבק על זכות העלייה וההצלה, הגיב טבנקין בדברים חריפים : " מי נתן לכם רשות להשתמש באביונים שרידי הטבח, למטרות פוליטיות ? 

טבנקין סיפר על ביקורו זה : לקיבוץ המאוחד הייתה משלחת גדולה למחנות היהודים בגרמניה. השליחים הגיעו גם במגרת אונר"א וגם בדרכים אחרות. דרישתנו הייתה : יציאה מגרמניה ולא ישיבה בה. דמותם של יהודים אלה עוררה דאגה חמורה.

מי שניצל מהשואה הגיע לשפל נשפי. אין להאשים את האיש שחי במשך שנים על סף המוות ועשה הכל כדי להציל את עצמו, ולעתים גם דברים החורגים מגדר המוסר המקובל. נשים הגיעו לגבול הניוון כדי להציל את חייהן.

השוק השחור ביו יהודי גרמניה פרח, לעתים מתוך קשר עם העולם התחתון הגרמני, חלק מיהודי המחנות יצא להתגורר בערים, כי נתרבו האפשרויות למסחר ולפרנסות אחרות, קלות יותר. הם היו בערים אלה בתנאי בדידות, בין המוני גרמנים שונאי יהודים, מלאי מרירות על מפלתם, ושואפי נקם.

אבל רצונם של היהודים עז היה להגיע להישגים כלכליים כלשהם, " מאכען א פעקל, און א גרעסערן פעקל, כלומר – להכין צרור, וצרור גדול ככל האפשר. היו גם תופעות של התיידדות עם הגרמנים, ולאו דווקא בפעולות השוק השחור.

הקיום במחנות היה על קצבת האונר"א והג'וינט, קיום על גבול הרעב, והיהודים חיפשו דרכים להיטיבו. הסוכנות היהודית לא היה ביכולתה את רמת חייהם של היהודים במחנות. הייאוש במחנות גדול היה, רבים התחילו לחפש קרובים באמריקה, שיעזרו להם בכסף, ובעיקר שישלחו להם רישיון הכניסה לארצות הברית.

" היו לנו אפשרויות ללכת על פני גבולות. דעתי הייתה שיש לצאת מגרמניה וממחנות הניוון, ולעבור לארצות אחרות, גם אם חלק מן היוצאים לא יגיע לארץ ויישאר בארצות המעבר. תבעתי להתקומם, למרוד בקיים, ולצאת.

רבים הסכימו ללכת ואפילו לנטוש את הפעקל. סבור הייתי שהיציאה מגרמניה תחזיר ליהודים אלה את צלמם ודמותם, וגם האפקט הפוליטי שלה יהיה רב.

" הנהלת התנועה הציונית מוקפת הייתה חומה של אשליות. בן גוריון העמיד את הקלף על דיפלומטיה, אבל הדיפלומטיה מעולם לא הצילה יהודים, נגד כל מעשה ממשי של תנועה המופעלת על ידי המונים – ערכו רב בשביל בדיפלומטיה.

פוליטיקה ריאלית היא תוצאה של יחסי כוחות, והיהודים בצאתם בהמוניהם לגבולות, עשויים להיות כוח. האינטרס הממשיים והפוליטיים של העם היהודי ושל ארץ שיראל תבעו הליכתנו לגבולות, ועליה ב' " – עד כאן דברי טבנקין.

ב- 3/05/1947 נערך בפושל, על ידי זלצברג, כינוס כל אירופי של " הבריחה ". בכינוס זה באה לידי ביטוי התלבטות – האם נכונה הייתה הדרך שהלכו בה מכווני ה " בריחה " עד אז, בפרט בכל שנוגע לריכוז היהודים בגרמניה.

מן הדינים והחשבונות של " מפקדי , הארצות נשתמעו הצעות לבור דרכים אחרות, לא להתרכז בגרמניה, כי אם להגיע לערי הנמל ולהעפיל ארצה.

באחת מישיבות ועדת ה " מוסד " – הארון לעלייה ב' שהוקם על ידי מטעם " החלוץ " בפולין והקיבוץ המאוחד בארץ בסוף שנת 1937 – בחודש מאי 1947, בפאריס, הופיע חבר הנהלת הסוכנות והממונה מטעמה על ה " בריחה " ועל עלייה ב', ד"ר משה זנה, ומסר על ביקורו במחנות הפליטים בגרמניה.

הוא תיאר את הקיפאון שהשתרר שם ביחס ליציאת יהודים לארצות הנמלים, ושלל את הנמוקים של פעילי ה " בריחה , שאין להסתכן בהעברת יהודים מגרמניה לאיטליה דרך הרי האלפים, משום שלא יעמדו בדרך הקשה, וכיוצא בזה, – אני זה אך חזרתי לעבודה במוסד, ולא עודכנתי בכמה עניינים מן העבר הקרוב. על דמיונותיו של בן גוריון וההצעה לעכב את היהודים בגרמניה – לא ידעתי.

תמהתי על נימוקים כאלה בפי אנשי ה " בריחה , ונתרשמתי כי נפגם משהו בפעולות ה " בריחה ,. בדיון בוועדה באה לידי ביטוי ההערכה, שאין ה " מוסד , רשאי – בשנת 1947, שנתיים אחרי סיום המלחמה – לשבת בחיבוק ידיים והשלים עם המשך החזקתם של הפליטים בגרמניה.

פה אחד החלטנו לארגן מפעל עלייה גדול ולהעלות אלפי יהודים בבת אחת. כן סוכם, שאם " ארגון הבריחה , לא יעביר את העולים לצרפת בשיעור הנדרש, יעזה זאת , המוסד " עצמו. וכן ביולי 1947, קם מפעל " יציאת אירופה תש"ז – אכסודוס 1947 ".

לידי ביטוי מדהים ומשפיל בא הדבר בימים שאנגליה עמדה כבר לעזוב את הארץ. בהתחלת שנת 1948, היא, האימפריה הגדולה נלחצה אל הקיר באי יכולתה להטות את זרם המעפילים בחופי הארץ למקומות אחרים. אבל אף ארץ אחת לא רצתה לקבלם.

זרם המעפילים התחיל לנצח את הנשק האנגלי הרב. ובכל זאת, כשעמדה השאלה של יציאת שתי אוניות גדולות מחופי הים השחור, כש- 15.000 מעפילים על סיפונה, יהודי רומניה ובולגריה, וכשהיה ברור שהאוניות האלה הם המסמר האחרון בארון הקבורה של השוטר האנגלי בים התיכון – גם אז מצאה ההנהלה הציונית בראשותם של בן גוריון ומשה שרת, להורות לפעילי ההעפלה להחזיר את האוניות לארצות המוצא, להוריד את המעפילים, ולהחזיר כל אחד לעיירתו ולביתו שלא היה קיים עוד

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

שלא כמו הישיבה הליטאית שמקורותיה הכספיים בלתי תלויים בה, הישיבה במרוקו נשענה על פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה. יתרה מזו, הרב הלפרין גייס את הנשים, שלא עבדו מחוץ לביתן ולפיכך היו פנויות לפעילות התנדבותית למען הקהילה. אגודת נשי הקהילה יסדה בקהילת צפרו, ביוזמתו של הרב זאב הלפרין, את ישיבת ״אם הבנים״. איסוף הכספים נעשה בידי הנשים באופן שיטתי במשך כל השנה. הנשים היו אחראיות למגבית בקרב העשירים, ואף עסקו ביחסי ציבור על ידי ארגון מסיבות ואירועים למען מוסדות הלימוד. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה, בח׳ בשבט, היום בו נוסדה החברה, וביום איסרו חג שבועות, וכולן תרמו להחזקת הישיבה.

בשני ימים אלה נערכו בחינות לתלמידי הישיבה בנוכחות מנהיגים ונכבדים של הקהילה.היתה כנראה חלוקת עבודה ברורה בין הגברים שעסקו בלימוד תורה ובהשגחה, ובין נשותיהם שעסקו בגיוס כספים ובפעילות קהילתית. ניתן ללמוד על כך מתעודה שנכתבה בפאז על חברת ״אם הבנים״, וחתומה בידי גב׳ זהרא סמכון, אשתו של הרב מימון אבן דאנן. הגב׳ סמכון חותמת על מכתב שעוסק בענייני מגבית, ומופנה לעשירי הקהילה. היא מציינת בגוף המכתב את עובדת היותה אשת הרב מימון אבן דאנן הי״ד, וזאת על מנת לתת יתר תוקף וסמכות לפנייתה. עדות נוספת לפעילות הנשים, שהתקיימה לצד הרב הלפרין, מובאת בספרו של יוסף טולדנו ויהי בימי המלאה, המספר מפי סבתו:

בעידודו קמה בפאס אגודת נשים ״אם הבנים״ ולאחר מכן גם בצפרו ובמכנאס. אחת מצדיקות העיר (סבתי) רבקה טולידנו בעזרת נשי נכבדי העיר ממשפחת אלכייף, סודרי, עמאר, משאש, בירדוגו יסדו תלמוד תורה לבני עניים שלא היה בהישג ידם לשלם למורה פרטי.

נשכר בנין… אולם לא רק לרוח דאגה האגודה אלא גם ללבוש התלמידים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות זכה כל תלמיד לבגד חדש (בלוסה) תפור לפי מידתו. ערב החגים היה ביתה של רבקה טולידנו לבית מלאכה בזעיר אנפין לכוורת דבורות חרוצות. הצלחת המפעל וריבוי מספר התלמידים הצריכו בנין חדש. בנין כזה לא היה בנמצא וחוסר הקרקע הפנויה לא אפשר בנית תלמוד תורה במלאח הישן. על כן האגודה היתה בין הראשונות לרכוש מגרש רחב ידיים בשטח המלאח החדש.

בניגוד לישיבה הליטאית המזרח אירופית המנותקת מהקהילה, הייתה הישיבה במרוקו ציפור נפשה של הקהילה, ובמידה רבה היוותה בעצמה אמצעי להעשרת החיים הקהילתיים. אנו למדים מהעדויות שבידינו שגם בנושא הלימודים עצמם לא היה ניתוק בין הישיבה לבין מנהיגי ופרנסי הקהילה, כפי שהיה נהוג בליטא. התלמידים נבחנו בנוכחות הפרנסים והמנהיגים, ואלה בשיתוף הרבנים המקומיים הקימו מעין מועצת מנהלים, משגיחים ומפעילים של הישיבה: ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכיסאות, והשולחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים.

וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל נעשה החינוך ברוב עם ובהדרת קודש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החוקים הנ״ל, באין מפריע דבר. ובערב ר״ה נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם. ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים… (להלן ימנה הרב משאש שמות של כעשרים ושישה רבנים בני המקום) ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמהיר והעושה והמעשה, כמוהר׳׳ר זאב הנ״ל זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.

הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. האינפורמט מר אוחיון, יליד סוס

כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.

קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.

ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.

 אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.

סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.

הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר