עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
הפלגת " שיבת ציון " הייתה קצרה מהפלגת " יהודה הלוי ". לאחר שנים עשר ימי הפלגה בים התיכון נתפסה האוניה והובאה לנמל חיפה ב " מוסד " בפאריס היו ערים לאפשרות זו ולסכנה הגדולה של החזרת האוניה לנמל המוצא, קרי אלג'יריה.
אנשי " המוסד " מיהרו להעביר הנחיות ברורות לצוות להשמיד את כל תעודות האוניה. בסופו של דבר לא הצליחו הבריטים לגלות מהו נמל המוצא שלה, ולכן נאלצו לשלוח את המעפילים לקפריסין.
אוניית " הפורצים " הצליחה להעלות את המעפילים לחופי הארץ ב – 14.12.1947 מבלי שתיתפס על ידי האנגלים. סם אביטל ואשתו עלו ארצה ונשלחו למעברת בת גלים ומעברת פרדס חנה. לבסוף הם התיישבו בקיבוץ בית אורן, קיבוצו של אפרים בן חיים.
שנים רבות עבד סם אביטל במשרד הביטחון, תוך שהוא מכהן בתפקידים ציבוריים הקשורים ביהדות צפון אפריקה.
אלי אוחיון.
יליד מרוקו – 1924. בוגר " שרל נטר ", פעיל בעלייה ב'. שימש מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו עד לעלייתו ארצה, לאחר פעילות ציבורית ענפה, התמנה לנציג כל ישראל חברים בארץ. אלי אוחיון משקיף על עברו בהרבה ענווה :
" אם תרצה ללמוד על שרל נטר, עליך לפנות לאחד והיחיד, הנשמה של התנועה, הלא הוא אלפונסו צבע " – כך הוא פותח את דבריו.
אלי אוחיון רואה בפעילותו בשנים 1945 – 1948 פעילות שהכינה את התשתית למה שהפך להיות בשנות החמישים הארגון להגנה עצמית ולעלייה בחסותה מוסד וביוזמת איסר הראל ראש המוסד. ארגון זה, שפעל על אדמת צפון אפריקה בפיקודו של שלמה חביליו, נקרא בשם " המסגרת ".
" המסגרת " פעלה בשיתוף פעולה עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בראשות שלמה זלמן שרגאי. יחד החלו את אחד המבצעים המופלאים ורבי התושייה, שנמשך שבע שנים 1956 – 1963 והניב פרי הילולים – כדברי איסר הראל – פינוים של שלמעה ממאה אלף איש ואישה, זקן וטף, והעלאתם לישראל.
העלאתם הייתה דרך טנג'יר, שהיה לה מעבר בין לאומי, ושתי מובלעות ספרדיות – סיאוטה, מול ג'יברלטר הבריטית, והעיר הספרדית אלחסיראס ; ומלילה, מול העיר מלגה שבספרד – מובלעת ספרדית זעירה על חופי האוקיאנוס האטלנטי.
התוכנית האסטרטגית הייתה להבריח את העולים ממרוקו העצמאית אל המובלעות ומשם להעבירם לספרד ולגיברלטר. במבצע " יכין ", בשנת 1961, יצאו את מרוקו כשבעים וחמשה אלף יהודים, ועד למבצע יכין, משנת 1956, יצאו לארץ ישראל בפעולות מיוחדות של " המסגרת " כעשרים וחמישה אלף יהודים.
איסר הראך, ראש המוסד, הודה בדבריו לאלפונסו צבע כי הנוער היהודי המרוקאי עמד מעל כל הציפיות ואין מופלא ממנו, כשמדובר במבצעים אלה.
ב – 1958 ביקר איסר הראל בכל המרכזים היהודיים הגדולים במרוקו – קזבלנקה, רבאט, מראכש, פאס ומכנאס. וכך הוא מספר : " ביקוריי במללאח, ברובע היהודי בערים אלה, היו עבורי חוויה עמוקה ביותר. לבית הכנסת של קזבלנקה הגעתי לתפילת ליל שבת.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה, ילדים רבים עם הוריהם. כולם היו לבושים והסדר היה מופתי. התפילה הייתה מלווה שירה של הקהל וקולות הילדים בלטו ביופיים. האירוע הזה עשה עלי רושם כביר, בהדרו ובסדר המופתי שלו.
לאחר התפילה הקיף הקהל את הפמליה הקטנה שלי. כלפי חוץ היינו יהודים מן העולם הגדול, אל לא היה בקהל אדם שלא ידע כי אנו ישראלים ולאיזו מטרה באנו לבקרם. רבים מאוד עמדו בתור כדי ללחוץ את ידינו.
אנשיי זירזו אותי לעזוב את המקום מחשש שתגיע משטרה ; אותו זמן נתרבו הרדיפות נגד אנשי " המסגרת " פעילי העלייה. אך אנוכי השתהיתי, ראיתי את עיניהם של מארחיי וידעתי כי איש מהם לא יסגיר אותנו "
אלי אוחיון עמד בראש קבוצת " ז'בוטינסקי , בתנועת שרל נטר. קבוצתו שמה את הדגש החינוכי על הציונות ומאורעותיה. הוא זוכר היטב את הפעילות התוססת בתנועה, בסניף רוחשת פעילות ציונית, דתית, אומנותית וספורטיבית .
עקרון הברזל היה כי בהתכנס עשרה בני נוער, שרל נטר היה מעניק חדר פעילות לאותה קבוצה, איש איש לפי נטיות לבו.
זכורים לאלי אוחיון המפגשים המרתקים עם אפרים בן חיים ויגאל כהן, עד לשעות הקטנות של הלילה, כשהתוודעו לראשונה ל " ארץ ישראל " הממשית, מעבר לאגדות ולסיפורים שסופרו בתנועה.
למחרת מלחמת העולם השנייה התחדש הקשר עם אפרים בן חיים באלג'יר, כשאלי אוחיון כבר היה מזכיר הפדרציה הציונית במרוקו. בשלב זה החל לגייס עולים ולהעבירם בדרך לא דרך לאלג'יר דרך אוג'דה. בהדרגה נוצרה חלוקת תפקידים בינו לבין סם אביטל : הוא הופקד על ענייני " ההגנה " וסם אביטל על העלייה, בשיתוף פעולה מלא.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
אהבתו לספר
כבר משחר נעוריו גילה ר׳ יוסף אהבה מיוחדת לספר, ומשתדל היה לתור אחר ספרים נדפסים וכתבי־יד ולרוכשם. הוא היה נוהג גם לחפש בגניזות ובבתי כנסיות במקום שאוספים ספרים בלויים לגונזם. לשם כר ניצל את ימי הטכס לגניזת התורה, אשר נהגו יהודי מארוקו לערוך באסרו חג שבועות, או ימים ספורים סמוך לזה. ביום זה נהגו לאסוף ספרים ותשמישי קדושה בלויים מהבתים ומבתי כנסיות למקום מרכזי, שם היו ממלאים בשקי בד קטנים את החומר המיועד לגניזה. רבי יוסף היה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים. משמצא דפים בודדים בכתבי-יד, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים. אהבתו לספר לא ידעה גבולות הוא היה פונה למחברי ספרים וביקש מהם לשלוח לו את חיבוריהם בתורת מתנה, קניו או חליפין. אף אסף כתבי-עת עבריים שיצאו בתקופתו. בהאמינו כי גדולה הטובה הטמונה בהם. לשם כך פנה וביקש עזרת ידידיו מחוץ למארוקו. במכתבו לר׳ דוב בעריש צוקרמאן לוינא, הוא מבקש ממנו בין היתר״:
אחלה פני כת״ר לשלוח לי עיתונים מספרות ישראל כמו ששלחת לי מאז בהיותך בלבוב. ברור לי שעיתונים כאלו רבים המה אתכם מונחים בזויות ואני מתענג מהם שיש בהם חידושי גפ״ת גמרא, פירוש, תוספות] … אם יש בנמצא איזה ספר שנדפס מחדש והוא יקר ישלח לי ואשלם מחירו.
וכן במכתב לירושלים לפרופ׳ מ׳ בניהו, כותב״:
… הגיעוני שלש שנים ״קרית ספרי׳ שכמה על המנחה הזאת, בהעברה בעלמא רכשתי ידיעות שונות שלא ידעתי מעולם והאירו עיני בכמה עניינים, יהי רצון שאזכה לכל השנים של קרית ספר שיהיו בביתי, כי באמת הוא ספר יקר ליודעי חן ערכו…
ואכן בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בכתבי-עת עבריים, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה, מקבציאל, מזרח ומערב ועוד. עבור ספרים שלא היו בידו מוכן היה לשלם כל מחיר, וכדי שיהיו בידו ספרים שזה מקרוב נדפסו, מוכן היה להחליפם אפילו בכתב-יד חשוב שהיה ברשותו, לאחר שהיה מעתיק לעצמו את כתב־היד. בהנחה שתוכן כתב-היד נמצא תחת ידו, בעוד שהספרים החדשים חסרים לו לגמרי. לכן פנה לרי״מ טולידאנו״, וביקש את עזרתו להשיג לו את הערוך השלם מהדורת קאהוט; אוצר הספרים לבן יעקב; פחד יצחק, אותיות ק—ש. תמורתם היה מוכן לתת לו כ״י דרשות הרה״ג רבי שאול סירירו זצ״ל. נראה כי גם לפי ערכם דאז, עלה ערכו של כתב-היד בהרבה על התמורה שדרש.
נראה גם כי בהחלפות מעין אלו הערימו עליו מדי פעם, סוחרי ספרים ואספנים ממולחים, שהגיעו מאירופה ונצלו את צמאונו הגדול לספרים חדשים. כדרך שנצלו את תמימותם של תושבים רבים אחרים, מהם לקחו ספרים יקרים בפרוטות. נראה כי בסוף ימיו כשעמד על ערך כתבי-היד עצמם, הצטער על כך צער רב. ביטוי לצערו נתן בעריכת רשימת ספרים יקרים שהיו לו ומכר אותם לאספן מוינה. לרשימה נתן את הכותרת: ״הודעה — מזכרת נצח לעולם לא תשכח״״. ובמכתב שכתב לפרופ׳ מ׳ בניהו, באו הדברים מפורשים יותר״:
שם, עמ' 105. לחשיבות הספרים הנזכרים והפרטים שהוא מוסר, אעתיק הרשימה בשלימותה: ״מכרתי להרה״ג ליפא שוואגר הי״ו מעיר וויען יע״א, ספר ״שש כנפיים״, כתוב על קלף ויש בו ארבעה ועשרים עלים, 4,ל«והר״ר עמנואל בן יעקב בעל הכנפים. עוד מכרתי לו ספר אחד כתוב על קלף ויש בו 55 עלים, 4, והוא שלם. והוא ספר תכונה ועיבור וכמה לוחות וכמה ציורים, כגון צורת כדור הארץ, ויש בו פתיחת החיבור וקודם ממנה חידה, וכתוב בזה הלשון: יחיה עם זכייא, אברהם בן חייא אשר חיבר אותם … גם מכרתי אבודרהם שלם, דפוס לישבונא, ואומרים ובודים אנשים מלבם שהוא דפוס פאס. ודבר זר הוא ושקר מוחלט, מעולם לא נדפס אבודרהם בפאס. ובבואם בגולה הביאו עמהם מדפוס לישבונא. גם מכרתי לו קונטריס גדול בכ״י ״תוספת אבודרהם״ ויש בו עניינים רבים שלא הובאו באבודרהם, ודיני ימים נוראים, והוא כתב יד ישן נושן״. כדי שלא להאריך לא הרחבנו את הדיבור על כל ספר מהספרים הנזכרים. ביטוי לצערו של ר׳ יוסף על הספרים שנמכרו לאספנים חוזר בכמה ממכתביו. וראה גם: ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים, תשי״ז עמי 47—75, 80.
גם אני בימי עלומי לפי תומי, לא נמלטתי מידי תיירים אשכנזים, שלקחו ממני כמה ספרים יקרים, שלא השגתי אותם עוד. ואחד ליפשיג – הכוונה היא לליפא שוואגר – המחבר – רימה אותי ולקח ממני ספרים עתיקים, כגון: ספר מערכת האלהות לר׳ יהודה חייט; עמנואל דפוס הא' וכמה ספרים כתב-יד על קלף, כגון: מורה נבוכים; ס׳ העיבור לרבינו חייא; וטור דפוס הראשון; נביאים ראשונים עם פירוש רד״ק, דפוס ר׳ גרשון ריגיו; איזה עלים פירוש המשניות להרמב״ם על קלף. גם לקחו ארבעה אבודרהם, י״א [=יש אומרים] דפוס פאס וי״א דפוס לישבון; גם הערוך דפוס הראשון; גם לקחו ממני קונטרס גדול בכ״י, והוא תשלום אבודרהם סדר תפילת ימים נוראים ופירושה.
חבל שאבדתי מידי עושר גדול. וכגון דא אני מצטער כל ימי, שהיו איתי שלשה פסקי דין שחיבר הרה״ק מוהר״ח אבן עטר זצ״ל, ובכתב ידו ממש, ולקחו ממני האשכנזים ולא העתקתי אותם, חבל על זה, אבידה שאינה חוזרת. וספר דרשות להרה״ג מו״ה שאול סירירו ז״ל שיש איתי, הוא כרך גדול ובסופו דרושים שדרש בלשון ספרד. כי בזמנו עדיין מדברים בלשון ספרד. ואיני יכול להוציאו מביתי, ואם תעתיקהו (ההדגשה אינה במקור, מ״ע) צריך הוצאה מרובה…
לפנינו רשימה חלקית מספרים שהיו בידו ומכרם, שכולם הם אינקונבולות. באשר לספר אבודרהם, הוא מדבר על ארבעה טפסים שהיו בידו. התפקחותו מהתמימות, בולטת בעובדה שהזכרנו לעיל, כי קודם לזה היה מוכן להחליף כ״י דרשות ר׳ שאול סירירו בספרים נדפסים. עכשיו כבר אינו מוכן להוציאו מתחת ידו בכל מחיר, ומוכן לתת רק העתקה ממנו.
ספרייתו
ספרייתו של ר׳ יוסף היתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו. כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. והיו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים. וכנראה בעת פטירתו, הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי-יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספריה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי-יד לחוד.
שמע ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי-יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מארוקו, לאמריקה ולארץ ישראל. וביתו של ר׳ יוסף הפך לתל-תלפיות — שהכל פונים אליו, תלמידי חכמים ממארוקו וחובבי ספר ממארוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספריה.
את כולם קיבל ר׳ יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים. שליחים רבים שהגיעו מהארץ למארוקו למטרות מחקר, ארגון עליה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של ר׳ יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים מסרו בכתובים את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תשעה באב – 1,943 לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו
הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש…
אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה,
די לגלות
תחום הסידורים – למי שעוקב – מתפתח מחודש לחודש, כך שכיום ישנם למעלה ממאתיים סידורים, ואין ספק שכל זה מחמת הגלות, וכשיבנה המקדש – פלוני יטען, שהשליח ציבור צריך להתפלל בנוסח המדוייק וכו', אבל באמת, מחמת השארת השכינה, תהיה כזאת אלוקות שהצעות אלו לא תהיינה קימות… ולכן על כל אחד לתפוס בנוסח אבותיו, לא מתוך שהנוסח שלו הוא האמת והשאר ח"ו טועים, שהלא אנו בגלות עד שיבוא משיח צדקנו מהרה, ולא ניתן להתפאר בגלות, ולבנתים כל אחד יתפוס בנוסח אבותיו.
ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן
ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.
ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.
ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום. שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.
ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.
ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.
ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.
= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.
= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.
ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.
ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.
ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.
י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').
י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות כדוגמת העיר פאס, וגם בארץ במושב יד רמב"ם ליוצאי פאס ערב תשעה באב כמעט שכל המושב חשוך, כל בית מדליקים מנורה קטנה, כאבל על חורבן בית תאפרתנו (מפי רבי יצחק סאסי).
יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.
יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.
יג.נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).
וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.
יד.במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים, וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים, ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.
טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.
טז.אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').
יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).
יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.
יט.שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.
כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.
כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.
כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.
כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.
כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.
כה.מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".
כו. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.
כז. מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).