מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון) הסליק המהודר-

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

הסליק המהודר

למרות מצבי הרגיל דרש ממני רישר לפנות את ״הסליק המהודר״ ולהעבירו לביתי ולמשפחתי. הייתי כל כן חדור משמעת ברזל שלא התעדתי, והגעתי לכתובת שמסר לי רישר. הדלת של הדירה שממנה הייתי אמור להוציא את הסליק, ושאותה לא הכרתי קודם, הייתה חתומה בחותמת שעווה של המשטרה.

גייסתי לפעולה את גיסי מסעוד זעפרני. ניסינו לפרוץ את הדלת. שכנה יהודייה למזלנו — יצאה מביתה והעירה לנו שהדלת נעולה בהוראת המשטרה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, אנחנו אנשי משטרה. נרגעה וחזרה לביתה. הוצאנו את הסליק שהיו בו אקדחים, רימוני רסס והגלופה של הכרוז, והובלנו אותו ישירות לביתי. אשתי רחל, שהכירה לפני כן סליק זה, סירבה בתוקף להכניסו אלינו הביתה וחשבה שיצאתי מדעתי. הייתכן, אמרה, שמפקדי ״המסגרת״ יצאו מדעתם? להטיל עליך — אתה, הנמצא בחופשה ממאסר, אתה, האסיר הבטחוני — לשים סליק זה בביתך? רחל איימה לעזוב עם הילדים את הבית אם אני אתעקש להכניס את הסליק הביתה. ולכן פנינו שנינו לשכן יהודי ממוצא אלג׳יראי בשם שרביט, בעל איטליז בקזבלנקה, ובאמתלה כלשהי ביקשנו ממנו להכניס לביתו את הרהיט המהודר הזה ליום-יומיים.

לאחר יומיים איש לא בא לקחת את הסליק ממשפחת שרביט, ולכן שוב בעזרתו של מסעוד זעפרני הובלנו את הסליק לחנותו של גיסי השני, סלומון(סם) גנון, החי היום בקנדה.

רישר הבטיח שהסליק המסוכן יילקח מגיסי בתוך ימים מספר, אך לא עמד בהבטחתו. וכאשר משפחתי ואנוכי ברחנו ממרוקו והגעתי ארצה, הסליק היה עוד אצל גיסי הנפחד, והוא לא ידע מה לעשות בו. יום אחד, והוא לא ידע איך נפתח הרהיט הזה, שבר אותו בגרזן, הוציא ממנו את האקדחים, את רימוני הרסס ואת הגלופה והשליכם לים.

היום כאשר אני חושב על הוראתו של רישר אני מצדיק את רחל וחושב שאנשינוהשתגעו והפסיקו לשמור על כללי הזהירות באותה תקופה. אין לי הסבר אחר עד היום. בזמן מאסרי ומאסר שאר החברים כתב איסר הראל, אז ראש ״המוסד״, לאפרים רונאל, מפקד ״המסגרת״ באותה תקופה בפריס:

למותר לציין את צערי על המפולת ועל סיבלם של הבחורים. כנראה זו מנת חלקם־חלקנו. מאסרם וסיבלם של הבחורים ושל משפחותיהם מצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו, הנני מקווה, נפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו.

רוח העמידה ונבונות ההקרבה של יהודי מרוקו ובמיוחד בחורינו הרי הם מקור של גאווה ועידוד לכולנו.

נא מסור בשמי למפקד מרוקו, לבל הבחורים ולכל ידידינו, את ברכותינו ואת הכרת תודתנו. חזקו ואמצו(חתום ראש המוסד).

די­

הסוכנות היהודית והשליחויות

בהגיעי ארצה ביקשתי פיצויים מ״המוסד״. בעצתו ובהמלצתו של מנדל וילנר, שהכיר אותי והיה מנהל אגף כוח אדם במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, עברתי לעבוד בסוכנות.

במסגרת זו השתתפתי במבצעים רבים ומרתקים. אחדים מהם חשאיים ואחרים גלויים. מ־1962 עד 1969 השתתפתי בהעלאת עולים ממבצע יכין מאירופה ארצה. בשנות השישים השתתפתי בשליחויות קצרות להצלת יהודי רומניה, פולין והונגריה והעלאתם ארצה. כמו כן הייתי מרכז חוליית ע״ר להברחת עולים מברית המועצות. הרוסים ידעו על המבצע, אך חששם שלא ידעו עליו ארצות ערב דרש פעילות חשאית מאירופה. מבצע זה נמשך עד מלחמת ששת הימים; אז הפסיקו אותו הרוסים. רק מעטים ממנהיגי יהדות ברית המועצות ידעו על מבצע ע״ר.

עד 1968 קלטתי מאות ואלפי עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, וכן מיהודי לוב שגורשו מארצם במלחמת ששת הימים. על כל קבוצה כזו יכולים לכתוב פרק שלם.

בחודש יולי 1968 נשלחתי לפרים בשליחות המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית וישבתי שם חמש שנים, וביניהם שנתיים כממונה על ביטחון המוסדות הלאומיים ברחבי צרפת, וזאת לאחר רצח הספורטאים במינכן, וכאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הכריזה על מבצע ״חומה ומגדל״ לאבטחת המוסדות הישראליים ברחבי העולם.

בקיץ 1982, בהיותי בקורם שליחים בירושלים, פרצה מלחמת ״שלום הגליל״. גויסתי לצה״ל באותו לילה, ולאחר יומיים נתבקשתי על ידי מחלקתי ובשיתוף פעולה עם ״המוסד״ לערוך סקר של יהודי לבנון מבירות ומהסביבה לשם הוצאתם משם. נעזרנו בפלנגות הנוצריות, הוצאתי את רוב יהודי לבנון ודאגתי בעזרת קלמן גרוסמן, מנכ״לתור ועלה׳, והצוות הנהדר של ״תור ועלה׳ לקלוט את המשפחות במרכזי קליטה ואת הילדים במסגרת עליית הנוער; זו לא חסכה במאמצים באותה תקופה. גם משטרת ישראל ואגף המכס הפגינו רצון טוב ועשו הכול להקל על המלאכה. עם סיום המבצע יצאתי לשליחותי בפרים עד 1985. באותה שליחות הייתה לי הזכות להשתתף ב־1983, לפני מבצע משה, בהברחת יהודי אתיופיה מסודן לאירופה. כמו כן יצאתי לשליחות קצרה בפורטוגל הקשורה ליהודי איראן. לפני כן, בין השנים 1982-1980, עסקתי רבות ביהודי איראן; לצערי לא כולם נקלטו בארץ, ורבים מהם מצאו לנכון לחזור לאיראן גם אחרי שחומייני תפס שם את השלטון. כמו כן הדרכתי בשני קורסים חשאיים שבהם השתתפו יהודים ממדינה שעדיין אין לה קשרים עם ישראל.

זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד בראש ארגון פעילי המחתרת ההעפלה ואסירי ציון ממרוקו, מאלג׳יריה ומתוניסיה, המורכב מרוב שליחי ״המוסד״ ופעילי ״המסגרת״. הקמתי ארגון זה עם חבריי ובסיועו של ראש המוסד דאז, איסר הראל, בשנות השישים.

לאחינו בני ישראל במרוקו

ארבעים וארבעה יהודים ספוגים שאיפת נצח לארץ הקודש ומלאי תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים.

רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה.

יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בביטחון לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת.

דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים. מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו.

יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם.

אולם, ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלר ואייכמן — יד הגורל השיגה אותם תמיד.

אין אנו בודדים, קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו, ראו את סערת הרוחות שקמה בעיתונות העולם ובקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השונים. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו. עביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

זהו נוסח הכרוז שהופץ ב־000_׳10 עותקים בערי מרוקו השונות בלילה שבין ה־9 ל־10 בפברואר 1961 בעקבות טביעת ״אגוז״.

בשעת הצוהריים ב־10 בפברואר קיימו יהודי מרוקו 2 דקות דומיה לזכר הנספים. מבצע חלוקת הכרוז כונה בשם ״מבצע בזק״.

סוף המאמר