ארכיון יומי: 15 באוגוסט 2014


מפטיר והפטרה פרשת האזינו בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת האזינו בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מכאן תובן עוצמת ההתקפות שניחתו על הפילוסוף הדמשקאי צאדק אל־עט׳ם בשנת 1969, עם פרסום ספרו ״ביקורת השיח הדתי״. אל־עט׳ם טען שם שהתבונה האנושית היא מקור הידע ולכן ״המתודה המדעית אינה מתיישבת עם המתודה הדתית״. הפצת הספר נאסרה, והמחבר נידון למגהאד ושנאת היהודיםאסר ואיבד את משרת הפרופסור שלו באוניברסיטה האמריקנית בביירות. בשנת 1969 עוד עוררו הצעדים הללו מחאה ציבורית רועשת, אך עשרים שנה לאחר מכן, כותב בסאם טיבי, ״מחאה כגון זו לא הייתה כבר מתקבלת על הדעת. הפונדמנטליזם האיסלאמי היה למאפיין העיקרי של החיים הציבוריים במזרח התיכון. ספרו של אל־עט׳ם היה למושאם של אינספור כתבי שטנה בערבית, המופצים עד עצם היום הזה״.

דחייתה של התבונה האנושית משפיעה בהכרח גם על הבנת מושג הכוח. עצם המילה ״איסלאם״ פירושה ״התמסרות״, במובן של כניעות כלפי האלוהים. אם אין האדם יכול להשיג ידע בעזרת תבונתו, קל וחומר שאין הוא יכול לקבוע בעצמו את גורלו שלו. בעוד התשובה החילונית לשאלה ״האם אנשים יכולים למשול בעצמם״ היא חיובית, מנקודת המבט האיסלאמית התשובה שלילית באופן אפריורי: רק אלוהים יכול למשול, ורק אלוהים הוא הריבון. נציגו של אללה על פני האדמה הוא הח׳ליף, והאיסלאמיסטים סמוכים ובטוחים בשלטונו העתידי. ״המדינה האיסלאמית המגולמת בח׳ליף […] אינה דמוקרטית ואינה דיקטטורית״, מצהיר ה׳אקספליציט׳, פרסום איסלאמיסטי המופץ בגרמניה.

מבנה זה של מדינה […] מעולם לא ״הומצא״ על ידי המוסלמים, ולכן אי אפשר לומר שהוא פרי רוחם של בני אדם העשויים לשגות וככזה אין הוא מחייב אותנו. כל אחד מהמוסדות הללו מקורו במעשה שעשה הנביא. לפיכך, מבנה זה מטבעו אינו נתון לבחירתנו, אלא הוא מייצג דגם איסלאמי נתון מראש שעלינו ליישמו כצורתו.

הנחת היסוד השלישית של האיסלאמיזם היא עקרון השליטה. דחיית ההגדרה העצמית של היחיד ותבונתו הביקורתית, שתי הנחות היסוד הקודמות, נובעות מהאמונה שהאדם נתון מהיוולדו ברשותו של גוף ירע שלם וסגור. לפיכך, שלא כמו מגמות אחרות באיסלאם, האיסלאמיסטים יוצאים מתוך הנחה שתפיסת העולם שלהם נועדה למשול על כל האחרות. ״הקוראן האציל״, הצהיר מייסד האחים המוסלמים חסן אל־בנא, ״מינה את המוסלמים לשומריה של האנושות, וכדי שיוכלו למלא משימה נשגבת זו העניק להם את זכות השליטה העליונה על העולם״. 60 שנה לאחר מכן הובע רעיון זה בפיו של דובר אל־קאעידה, סולימאן אבו־ע׳ית, בהצהרתו ״מדוע אנו לוחמים באמריקה״. כיצד, שאל אבו־ע׳ית, יכול מוסלמי לשאת את כל ההשפלות, ״כאשר הוא יודע שאומתו נוצרה כדי לעמוד במרכז המנהיגות, במרכז ההגמוניה והשלטון 1״.] כשהוא יודע שהחוק האלוהי קובע שהתבל כולה חייבת להיות נתונה לשלטונה של דת אללה?״

עקרון השליטה קובע את היחס הראוי ליתר הארצות והקבוצות הדתיות. לדידם של האיסלאמיסטים, העולם כולו מחולק לשני חלקים: דאר אל איסלאם (בית האיסלאם), האזור שבשליטת המוסלמים, ודאר אל־חרב(בית המלחמה), הארצות הנתונות לשלטון הכופרים. חלוקה חדה זו עשויה, במקרה הטוב, להיות מעודנת זמנית באמצעות המושג דאר אל־עהד (בית החוזה), שבו ייתכן דו־קיום בין המוסלמים לכופרים למשך תקופת מעבר. מטרתו של שיתוף הפעולה הטכנולוגי עם הכופרים בדאר אל־חרב אינה אפוא להנציח את הדו־קיום, אלא, כפי שמנסח זאת האיסלאמיסט חסן א־שרקאווי, ״ללמוד כיצד להשתמש בכלי הנשק המודרניים, ויותר מכך, לייצר אותם בעצמנו ולפתח אותם, כך שנוכל להכות את אויבינו״.

חלוקתו של העולם לאזור איסלאמי ואזור שאינו איסלאמי מסבירה משהו מן השנאה שמוסלמים אורתודוכסים רוחשים כלפי ישראל: משנת 1948 ואילך מוצאת עצמה הקהילה המוסלמית, לראשונה בתולדותיה, מתמודדת עם מציאות של מדינה יהודית בתוך דאר אל־איסלאם. בעיני מוסלמים רבים, המצב בארץ־ישראל הוא גרסה מודרנית של הסכסוך בין מוחמר ובין היהודים. בהתאם לכך, הם רואים את גירוש היהודים ורציחתם בידי מוחמר ואנשיו במאה השביעית כמופת למדיניות שיש לנהוג כיום כלפי ישראל. מייצגו הרדיקלי ביותר, ובו בזמן גם הפופולרי ביותר, של הרעיון הג׳יהאדיסטי הזה, הוא סייד קוטב. האידאולוגיה שלו מכירה רק בשתי תצורות חברתיות: עולם האיסלאם ועולם הברבריות.

מיהו מוחמד – נביא או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

ימי נעוריו של מוחמד השתלבו היטב במסורות שהיו נהוגות כחלק מחיי השגרה והשפעתן חדרה עמוקות לתודעתו. מוחמד נהג בהתאם לכללי המסורת המקומית עד שנות הארבעים לחייו.

לראיה, אפשר לציין את אמונתו החזקה בשלושה אלילים שעוצבו בדמות אישה ושכנו במשכן האלילים: ׳אלאלאת׳, ׳אלעזא׳, ו׳אלמנאת׳ שהיו חביבים עליו מכל יתר האלילים ששכנו ב׳כעבה׳.

בשנת 586 לספירה או בסמוך לה, התנדב מוחמד בגיל צעיר למלחמת ׳פג׳אר׳ להגנה על מכה ועל משכן האלילים ׳כעבה׳ מפני פולשים.

מוחמד היה נאמן למסורת ה׳ג׳הליה׳ וקיים במשך כל שנות חייו בקפדנות את מצוות החאג׳ על פי מנהגי המקום. על כן, יש להאמין לסברה שהשפעת הסביבה, מנהגיה והאמונות שרווחו בה, היו בעלי השפעה גדולה על עיצוב דמותו ואופיו של מוחמד בתקופת נעוריו עקב הטרגדיות שהתרחשו בילדותו, ולכן היה מוחמד זקוק לרוך ולתמיכה רוחנית מעל ומעבר לזיקתו של נער מתבגר. אין להתכחש לעובדה שבימי ילדותו חסר מוחמד את אהבת הוריו וכתחליף לאהבה זו אימץ את קירבת האלים כחומת מגן וכתמיכה רוחנית למכאובי ליבו ופעל ללא דופי בהתאם למסורת אבותיו שהייתה מושרשת בכל מהלכי חייו.

לחיזוק תזה זו אפשר להדגיש את רצונו העז של מוחמד לאחר ה׳היג׳רה׳ לשוב למכה על מנת לקיים את מצוות העלייה לרגל, החאג׳, אפילו לאחר שיצא בהצהרותיו המונותיאיסטיות. מוחמד התחנך על ברכי המסורת הפגנית שהשפיעה עליו עמוקות וחדרה לתודעתו עוד מילדותו, אולם, ככל שהתבגר וככל שניסה להפגין את אמונתו באל אחד, התקשה להתנתק ממסורת אבותיו וה׳כעבה׳ סימלה בחייו הרוחניים את היסוד לאמונתו וכמשענת היחידה בימי ילדותו הקשים.

מתוך ויקיפדיה……

התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (جاهلية) הינה התקופה שנחשבת על ידי המסורת האסלאמית לתקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.

מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, המונח ג'היל הוא מי שאינו יודע את אללה, את הנביא והחוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.

תוכן עניינים

החברה הקדם-אסלאמית[

החברה בתקופת הג'הליה בחצי האי ערב הייתה חברה שבטיתפגנית ברובה. הערבים בחצי האי ערב היו בעלי מוצא אתני משותף ושפה משותפת, אולם לא הייתה להם מסגרת מדינית מאורגנת. הארגון הפוליטי היה לשבטים, חלקם נודדים וחלקם יושבי קבע.

השבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה.

השבטים הונהגו על ידי הסיד, מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג שיח'. הסיד הוא דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. הסיד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מלשאר חברי השבט.

לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.

הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדיי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות.

הדת בתקופה הקדם-אסלאמית[

במרכזה של הדת בתקופת הג'הליה, עמדו פולחן העצים והמעינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה בידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שיצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם.

הדת הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ.

"אללה", שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. לאללה מיוחסת אבהות לשלוש אלות: "אללאת" שנחשבה אלת השמש, "אלעוזא" ו"אלמנאת".

האלילות[

האלילות (בנותיו של אללה) מוזכרות בקוראן בסורה 53 – (سورة النجم; סורת הכוכב), פסוקים 19-20 – "תנו דעתכם על אללאת ואלעזא, ומנאה, השלישית הנוספת. האם לכם הזכר ולו הנקבה?".

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

 أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

 

האלילה מנאת (مناة:)

מנאת (مناة) הינה האלילה הקדומה ביותר. עמר בן לחיי (عمرو بن لحي)  הוא זה שהביא האלילה הזו לערב, הוא נחשב לאבי האלילות בערב. לפי המסורת מנאת הובאה מארץ ישראל / סוריה (الشام; אלשאם). ישנה גם דעה אחרת, לפיה היא הובאה ממואב.

עמר הציב את האלילה על אבן קדושה במקום בשם קדיד (قديد), שנמצא בין מכה לאלמדינה. שני השבטים הקדמונים, אלאווס (الأوس) ואלחזרג' (الخزرج), האמינו בה. שבטים אלו שכנו באלמדינה. על אף אמונתם של שני השבטים באלילים כאשר הנביא מוחמד הגיע לאלמדינה לאחר ההיג'רה הם אלו שקיבלו אותו ותמכו בו ולכן הם נקראים עד היום אלאנצאר (الأنصار; "התומכים"), חברי הנביא שתמכו בו עם הגעתו לאלמדינה.

המקדש האלילי בקדיד הפך להיות מקום הפולחן האלילי של שבטים אלו. אנשים היו עובדים גם את מכה וגם את האלילה מנאת בקדיד. טקסי הפולחן בקדיד נערכו בזמנים קבועים בדרך כלל לאחר החג' במכה. כמו כן הוקדשו שם לאלילה מתנות כלי כסף וזהב.

הממונים על המקדש האלילי של מנאת נקראים סדנה – سدنة (ביחיד: سادن). פירוש המושג سادن הינו: "הממונה על המקדש". אותם ממונים היו מעין כוהנים של המקדש האלילי. הם גם הפרישו לעצמם אחוז מהמתנות (שניתנו לאלילה) כשכר, ומכך התפרנסו.

כאשר נכבשה מכה על ידי המוסלמים (אשר בראשם הנביא מחמד) בשנה ה-8 להיג'רה, מוחמד הורה להרוס את המקדש בקדיד וכן מקדשים נוספים באזור.

השם מנאת מופיע כבר בכתובות נבטיות מהמאה ה-4 לספירה הנוצרית. החלו להשתמש בכתב הערבי כבר  בכתובות נבטיות. נבטית הינה שפה שמית אשר שייכת לשפות הארמיות.

 מקור השם: חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה שהמקור של השם של האלילה מנאת היא מהמילה העברית "מני" שפירושה גורל / מנה.[דרוש מקור]

כמו כן השם יכול להגיע מהמילה הערבית "מניה" = גורל, מוות.

מהגזירה האטימולוגית הזו החוקרים הגיעו למסקנה שמנאת הייתה אלת הגורל.

האלילה אללאת (اللاتّ)

לפי החיבור של אבן אלכלבי (ابن الكلبي), פולחנה של אללאת (اللات) נכנס לחצי האי ערב קצת אחרי פולחנה של מנאת. המרכז הפולחני של אללאת היה בעיר טאאיף( طائف) ששוכנת דרומית למכה. האלילות הובאו ממקומות אחרים. אללאת הייתה מיוצגת באבן מרובעת לבנה שבני שבט ثقيف (אחד השבטים הקדומים בערב) סגדו לו.

בפולחן האלילי כפי שהוא מתואר במסורת המוסלמית הקדומה, במקדש של האלילה אללאת היה כיסוי לאבן של האלילה (בדיוק כפי שהכעבה מכוסה בבד משי שחור, וכמו הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש במסורת היהודית). הכיסוי הזה נקרא בערבית כסווה (كسوة; מעין פרוכת.

כל שטח העיר טאאיף נחשב קדוש בגלל האלילה אללאת. בערבית משמעות המילה חרם ("حرم") היא "שטח קדוש", בדומה לעיר מכה שנחשבה לקדושה בעקבות הימצאותה של הכעבה בעיר. קדושה של בית פולחן מקומי האצילה על העיר כולה. טאאיף הייתה קדושה במיוחד בעיני בני שבט ثقيف – הם היו הממונים על המקדש של אללאת בעיר.

מתחת לאבן המרובעת הלבנה (האלילה اللات) היה בור אשר לתוכו הושלכו קורבנות שחיטה ומתנות: כלי כסף וזהב. הוא נקרא גם בית אוצר.

מקור השם אללאת (اللات)

על מקור השם اللات האלו מספר השערות:

  • היו שסברו שהמקור הוא اليلات (ALILAT) שהופיעה בכתבות עתיקות. החוקרים קבעו על סמך הכתובות האלו שזה היה האל העיקרי של הערבים. מאחר שהוא קרוב לשם אללה זה היה האליל העיקרי של הערבים.

2. מקור השם הוא اللات (ILAT) – צורת הנקבה של המילה الله.

3. פירוש נוסף, לפיו אללאת היה שמו שם אדם משבט ثقيف וכי לאחר מותו עמר בן לחיי ציווה לעבוד את האבן הלבנה שהאיש נקבר לידה.

האלילה אלעזא (العُزّى)

אלעזא (العُزّى) הייתה האלילה המאוחרת ביותר בחצי האי ערב. המקדש שלה היה באזור נחלה (نخلة) שנמצא בסביבות מכה. שבט קורייש וגם כמה שבטים בצפון חצי האי ערב אשר נקראים מצ'ר (مضرّ) עבדו אותה. שבטי מצ'ר (ובתוכם שבט קורייש) נהגו לעלות לרגל למקדש של אלעזא כדי להקריב קורבנות בזמן החג'. הקדושה של המקום הייתה כפולה באותה תקופה שכן באותו אזור הייתה ממוקמת גם הכעבה וגם המקדש של אלעזא. השטח אשר היה מקודש מסביב למקדש אלעזא נקרא סקאם (سقام). ליד מקדש אלעזא היו שלושה אילנות (עצים) שנחשבו למקודשים.

מקור השם אלעזא (العُزّى)

השורש عزز – עזז – מסמל תהילה / כוח.

יוליוס ולהאוזן (חוקר גרמני חשוב בתחום היהדות והאסלאם, מהמאה ה-19) זיהה את פולחן אלעזא בחצי האי ערב עם הפולחן לכוכב ונוס ביהדות. אלעזא היא כוכב ונוס לפי מסקנתו של וולהאוזן. הוא מרחיב פרטים על ונוס ומציין כי היא כונתה על ידי היהודים והארמים הסורים – כוכבתא ("הכוכב") ה-"א" בסוף המילה בארמית = "אל הידיעה" ß כוכבתא = הכוכבת (כינוי לכוכב ונוס). ולהאוזן זיהה את פולחן אלעזא בערב עם הפולחן לכוכב ונוס אשר בו היה נהוג להקריב לכוכבתא / ונוס ילדים כדי לזכות ביופי.

אל מרכזי נוסף בחצי האי ערב הקדומה היה הבל (הובל) אשר הובא באמצעותו של עמר בן לחיי, משבט חוזע, אשר היה השבט השליט עד עלייתם שלקורייש. בעת ביקורו בסוריה מצא עמר בן לחיי את הבלוראה כי הוא מועיל ביותר במתן גשמים, ולכן הביאו עמו בחזרה לחצי האי ערב (על כן מגנים אותו, עד אותה התקופה, כך נאמר, לא הייתה אלילות בערב). הבל עשוי היה בדמות אדם, מצדפים אדומים ויד ימינו שבורה (קורייש השלימו את יד זו באמצעות תותבת מזהב.

לצד הרגש הדתי, הנחו את הערבים בתקופה הטרום אסלאמית רגשות מוסריים אנושיים כמו אמינות, נאמנות, גבורה, נדיבות ונאמנות למשפחה, ערכים שלעתים הנחו את החברה יותר מהדת.

עוד לפני תחילתו של האסלאם, היו בחצי האי ערב ניצנים של אמונה מונותאיסטית. בחצי האי ערב היו באותה תקופה קהילות יהודיות ונוצריות שהשפיעו על הערבים, שחלקם קיבלו על עצמם את היהדות או הנצרות או גוונים מסוימים שלהן. היו גם אלו שחיפשו את ה"חניפיה", שבעיניהם הייתה הדת המונותאיסטית הטהורה, דתו של אברהם, אשר לפי אמונה מוסלמית רווחת הושחתה על ידי היהדות והנצרות.

מקומה של מכה בתקופה הטרום-אסלאמית

מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.

קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקרא גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.

מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).

שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" – המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.

לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" – המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יאהד.

השפעת הג'אהיליה על האסלאם[

לג'אהיליה הייתה השפעה לא מועטה על האסלאם. בימי מוחמד היו לערבים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מוחמד בחר לא לשנותם מתוך יוקר ערכם בעיני תושבי חצי האי ערב, לכן אסף אותם אל דתו החדשה ונתן להם צביון אסלאמי. דוגמאות למנהגים אלה: עלייה לרגל (חג') למכה, הקפת הכעבה שבע פעמים בעת הרגל, העלייה על הר ערפאת, המסעות בין הגבעות הא-סאפא והא-מארוואה, מנהגי הקורבנות ועוד.‏[1]

כמו כן, ערש התרבות והשפה הערבית מקורו בתקופה זו. הערבית עתידה לקחת חלק מכריע בגיבוש הדת החדשה של מוחמד והיא שפת הקוראן המקודש למוסלמים.

מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודהמקדם ומים כרך ב

 

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

שרפות, רעידות אדמה ומגפות – אלה שלושת הפגעים, שהחלישו את האוכלוסיה בתורכיה בכלל ואת היהודים, שישבו באזורים עירוניים צפופים, בפרט. מכות אלה מידי שמיים ומידי אדם היו בין הגורמים, שהביאו לדלדול כלכלי ורוחני של הקהילות היהודיות, שפרחו במאות הראשונות של התקופה העותמאנית. במאמר זה נדון רק בשתי המכות הראשונות.

בערים הגדולות באנטוליה ובבלקאן פרצו לעתים קרובות בתקופה העותמאנית שרפות, שגרמו נזקים חמורים ברכוש, וכילו חלקים של רבעים מאוכלסים ומסחריים. הבתים, שרבים מהם היו עשויים עץ, הצפיפות וחוסר ציוד כיבוי מתאים, גרמו להתפשטות מהירה של האש. רבות מההצתות היו זדוניות, ונעשו בידי קבוצות ממורמרות כאות מחאה נגד השלטון ונגד הסוחרים האירופאים והיהודים, שהישגיהם הכלכליים עוררו את קנאתן, בייחוד בתקופות של משבר כלכלי, אינפלציה ומחסור במזון. לכן אין פלא שרבים ממוקדי ההצתות היו הרחובות, שבהם סחרו פראנקים ויהודים.

היהודים, שרובם עסקו במסחר וגרו בקרבת השווקים, סבלו במיוחד מההצתות, ולתופעה זו היתה השפעה בתחומי חיים שונים. בקושטא, למשל, גרמו השרפות במאה הי״ז לניידות ולמעבר לאזורי מגורים אחרים, וכתוצאה מזה נשברו מסגרות קהילתיות, שאפיינו את הדורות הראשונים של מגורשי ספרד בקושטא. בעיר זו, כמו בשאלוניקי, אדירנה, מונסטיר, ניקופול, בלגראד ועוד, היה מורגש מחסור בדירות ובחנויות, שהעלה את דמי השכירות. אחת התוצאות למצב זה היתה תחרות ומתח בין יהודים לנוכרים, וכן בין יהודים לבין עצמם, שהצריכו הסדרים ותקנות למניעת הסגת גבול.

איזמיר

עיר זו שוכנת במקום מועד לרעש, ורעידות אדמה פקדו אותה לעתים, מהן שגרמו לאסונות כבדים בנפש וברכוש. על כך יש עדויות גם בהקשר לגורלם של היהודים החל במאה הי״ז.

לעתים פרצו שרפות סמוך לרעש. אלה עשויות היו להיות מקריות או מכוונות, כאשר גורמים אלימים ניצלו את האנרכיה והוסיפו שמן למדורה. שרפה לאחר רעש פרצה ב־1688, לאחר שורה של רעידות אדמה, שהחזקה בהן היתה בי״ב בתמוז תמ״ח (10 ביולי 1688). כתוצאה משני אסונות אלה נשרף ונהרס חלק גדול מבתי העיר: אלפים נספו, וביניהם כ־400 יהודים, לפי אחת ההערכות. מבין שש רעידות האדמה, שגרמו להרס בעיר, היתה זאת הקריטית ביותר.

למרות רגישותה של איזמיר לרעשים, הפכה העיר למרכז מסחרי חשוב במאות הי״ז-י׳׳ח, הודות לנתונים טבעיים אחרים. העיר נבנתה מדי פעם לאחר רעידות אדמה.

צרפתי בשם ז׳אן דו מונט, שביקר במזרח התיכון בשנת 1689, מספר באיגרת שנכתבה ביולי 1692 על שרפה שפרצה ברובע היהודי באיזמיר, וכילתה למעלה ממאה בתים, שברבים מהם היו גם חנויותיהם. לדבריו, נמנעו מלכבות את השרפה בגלל קדושת השבת. יש לשער שהוא מתכוון לדלקה שאירעה ב־.1688

בתיקי חברת הלבנט האנגלית, בדיווחים של הקונסולים באיזמיר והשגרירים בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה ושרפות שפרצו בעיר זו, על היקף הנזקים, על השכונות שסבלו, ובין השאר גם על יהודים. כמה ידיעות משלימות ומפרטות אירועים הידועים מכבר, ואחרות מספרות על אירועים שלא מצאנו להם עדויות מסייעות – למשל, הסיפור על יהודים שנאשמו בהצתה והוצאו להורג.

נמנה אירועים אלה לפי סדר כרונולוגי:

באוקטובר או בתחילת נובמבר 1739 פקד רעש את העיר, אבל לא ידוע על נזקים לאוכלוסיה.

בעקבות שרפה שפרצה ב־1742 שיתפו פעולה יוונים, ארמנים ויהודים, והרכיבו משלחת משותפת שהתייצבה בפני הסולטאן בתלונה נגד הקאדי המקומי המושחת.

שרפה גדולה פרצה בשנת תק״ג (1743), וכילתה בתים ובתי כנסיות. על כך כותב ר׳ רפאל יוסף חזן, מחכמי איזמיר, שעלה לירושלים ונפטר בה בתקפ״א (1821). הרופא וחוקר הטבע השוודי פ.הסלקוויסט, שסייר במזרח בשנים 1752-1749, ונפטר באיזמיר, כותב שביקר בבית כנסת בעיר זו בלווית סוחר יהודי בשם דה־קוסטה. לדבריו, נותרו אז רק ששה בתי כנסיות באיזמיר. בעבר היו יותר אך נשרפו, ועדיין לא נבנו מחדש. הוא בודאי התכוון לשרפה שפרצה ב־.1743

הרובע הפראנקי נשרף בדלקה, שהשתוללה ב־6 באוגסט.1763

דומה שהדלקה, שפגעה ביותר ביהודי איזמיר במאה הי״ח, מבחינה כלכלית וקהילתית, היתה זו שפרצה באדר תקל״ב (1772) ובה נשרפו רוב בתי הכנסיות והחנויות של היהודים. תוצאות השרפה נדונו בספרות התשובות עוד עשרות שנים לאחר האירוע. בין השאר בהקשר לתפילה בבתי בנסיות פרטיים, הואיל ורק קרוב לשלושים שנה לאחר מכן קיבלו רשות לבנות בתי כנסת חדשים.

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צורצפרו עלייה 1921

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

, הקבוצה " שראשיתה בימי העלייה השנייה עת הייתה מורכבת מאנשים בעלי קרבה ויחסי ידיות, הפכה בתקופת העלייה השלישית לגוף המאורגן, רבים על יסוד השקפת עולם קולקטיבי סטית ולצורך ביצוע תפקידים אקטואליים. " הקבוצה " ראתה עצמה אחראית גם להקניית השפה לסיפוק הצרכים התרבותיים של החברה.

הוקמו ספריות, נערכו נשפים, התקיימו הרצאות לפועלים ויצאו מלאור עיתונים שונים. גם ההתיישבות קיבלה תנופה בתקופה זו בעיקר בשני איזורים – עמק יזרעאל וגוש הקישון המזרחי. 

מבחינה פוליטית לא הייתה ארץ ישראל, ערב העלייה השלישית, מלוכדת. שתי הסתדרויות הפועלים המקבילות – " הפועל הצעיר " ו " אחדות העבודה " התחרו ביניהן על כל עולה וחלוץ. אחד מהישגיה של העלייה השלישית, הוא הצלחתה ליצור ארגונים רחבים – גדודי העבודה על שם טרומפלדור הסתדרות פועלי הרכבת ועוד…… פעילותה לאיחוד שורות הפועלים והייתה מהגורמים היותר חשובים שהביאו להקמת ההסתדרות הכללית ומוסדותיה השונים – קופת חולים, מטבחים לפועלים, ביטוח הדדי ועוד…….

מצבה של התנועה הציונית בתקופה זו השפיע גם הוא רבות על המצב החברתי והכלכלי בארץ ישראל. הצהרת בלפור הביאה להתעוררות התנועה, אולם עד שנת 1920 הייתה הארץ נתונה במשטר צבאי, ולא ניתן היה לפעול בה, רק לאחר ועידת סן-רמו – אפריל 1920 – בה אושר נוסח המנדט אשר ניתן לבריטניה על ארץ ישראל, מונה לארץ נציב עליון – סר הרברט סמואל -, וכעבור מספר חודשים התכנסה בלונדון הועידה הציונית העולמית.

ועידה זו והקונגרס ה-12  – קרלסבד, קיץ 1921 – הבליטו את המחלוקת בקרב אנשי התנועה הציונית, מחלוקות אשר גברו עקב הקשיים אשר נתקלו בהם הניסיונות ליישום התוכניות השונות בארץ ישראל. כספים לא זרמו לקרנות הציוניות, עולים לא הגיעו במספרים שקיוו להם, השלטון הבריטי נכנע ללחצים של ערביי ארץ ישראל, ובפני העלייה לארץ הועמדו מכשולים רבים.

המצב הגיע  לידי כך שגם ההסתדרות הציונית העולמית, שמקום מובה היה באותה עת בלונדון, ונציגיה בארץ – ועד הצירים – החלו לנקוט במדיניות עלייה רשמית שמשמעותה – הגבלת העלייה. שלטונות המנדט קבעו מכסה לשנת 1921 של 16.500 סרטיפיקטים וההנהלה הציונית השתמשה ב – 1000 בלבד !!!!.

כאמור פסקה שיטת הסרטיפיקטים לאחר המאורעות במאי 1921, אולם רשומה והתמרמרות שגרמה ביישוב בארץ ובקרב המצפים לעלייה נותר גם לאחר מכן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר