אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
שנת 1449 היא שנת־משבר לאנוסים, אך הרי זה ביסודו משבר כפוי מן החוץ, שנבע מיחסו של כלל האוכלוסיה אל עדת האנוסים. הימים הקשים שעברו על אנוסי טולידו, בהתעוררות שגרם לה פדרו סרמינטו בשנת 1449, לא פסחו על אנוסי סיאודד ריאל. הפרעות הגיעו אליה בחודש יוני, והן המשך של המעשים שנתרחשו בטולידו. דומים היו התנאים בשני המקומות. גם בסיאודד ריאל כבטולידו עלה בידיהם של אנוסים להגיע למשרות חשובות בהנהגת העיר ובמקומות אחרים, שקודם־לכן לא היתה להם שום אחיזה בהם. בטולידו נערך לאחד הפרעות באנוסים משפט אינקויזיציה, שכתוצאה ממנו ניתן פסק־הדין – החוק (sentencia-estatuto) שאסר על אנוסים, או לכל אלה שהם מן היהודים (hii qui ex judaeis sunt), לתפוס כל משרה בעיר שיש בה משום זכות שיפוט או מעמד נישא לנוצרים ממוצא נוצרי טהור. אבל בסיאודד ריאל היה למעשים אלו גוון מיוחד. כבר ב־18 בחודש יוני התארגנו אנוסי העיר לחבורה מזוינת, שבראשה עמדו באצ׳יליר בשם רודריגו, ששימש אלקלדי בעיר, וחואן גונסאליס.
התארגנות זו אמרו אנוסים עליה, שידוע להם שמתכוננים לשדוד אותם. החבורה מנתה 300 איש, שהודיעו במפורש שקודם שיפגעו בהם יעלו את העיר באש. הבאצ׳יליר נקרא על מעשיו לדין-ודברים לפני ראשות העיר, אך כעבור כמה ימים, ב־7 ביולי (שהיה יום שני בשבוע), שבו הוא ואנשיו למגרש העיר ואיימו לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהם. באותו מעמד נהרג אלואר גארסיה, נוצרי ממוצא נוצרי גמור. מטה מסדר קלעתרבה, שנמצא באלמגרו הסמוכה, שלח את אחד ממפקדיו בראש חיילים לסיאודד ריאל כדי להרגיע את הרוחות. הללו, בלי ידיעת אנשי העיר, תפסו את אחד משערי העיר, פרצה קטטה, ומפקדה של קבוצה זו נהרג.
מכאן ואילך פרצו פרעות ומלחמה בין הצדדים ללא כל מעצור. את הבאצ'יליר רודריגו ואת אחיו פרנאנדו הרגו וסחבו אח גופותיהם בחוצות העיר מבית־הסוהר של העיר הוציאו את הבאצ׳יליר אריאס דיאס ואת גונסאלו אלונסו די סילס, שהואשמו ברצח המפקד מטעם מסדר קלעתרבה, והרגו אותם בראש חוצות. מעתה החלו גם בהצתת רכוש, ובתיהם של האנוסים דוקטור דיגו רודריגס די סנטה־קרוס ואלונסו גונסאליס, סוחר־בדים, עלו באש ועמהם רכוש רב! בביתו של הנוטריון חואן גארסיה נשרפו רכוש ומסמכים רבים!32 וכך אירע לביתו של הנוטריון גונסאלו סנצ׳יס ולבתיהם של נוטריונים אנוסים אחרים.
22 איש נהרגו בפרעות, שהתחילו ב־7 ביולי ונמשכו עד 20 בחודש. מתיאור הפרעות מסתיר שלא רק גדולי האנוסים נפגעו, אלא כל עדת האנוסים הוכתה מכה קשה. הד לפרעות אלה נמצא בדברי־הסניגוריה שהשמיע להגנת עצמו חואן גונסאלים פינטאדו. הוא הסתיר בקופסת־פח תכשיטים ששוים 60,000 מרבדי בימי הפרעות של חודש יולי, והללו נשדדו על־ידי משרתת אחת ששירתה בביתו ועל־ידי מאהבה. אך משפטו של חואן פאלקון, המכונה הזקן, מגלה פרטים מעניינים על תגובת האנוסים לפרעות. חואן פאלקון ועמו פדרו מרטינס הגמגמן (tartamudo) צוינו כאחראים להתעוררות האנוסים. והגם שהעד מיחס להם את ראשיתה של הכפירה,כל כוונתו היא לתגובת האנוסים לפרעות, עליהם יש בידנו עדויות שקיימו מצוות, כשם שקיימו רבים אחרים, שנים רבות קודם לפרעות.
עד זה התקשה לתת ביטוי בדבריו לתגובת האנוסים, שנראתה לו במהותה ככפירה. שאילמלא כן אין להבין מה הביא עד זה לידי כך שיקשור את ראשית השיבה ליהדות בשנת 1449 דוקא. ונינכח לדעת אחר־כך שעוד פרעו באנוסים בסיאודד ריאל גם בתאריכים אחרים, רק ב־15 בספטמבר פנו ראשי העיר אל חואן השני והודיעו לו שהעיר ריקה מתושביה וסבלם של הנשארים בה רב לאין ערוך. על־כן ביקשו מאת המלך שיחון את תושבי העיר הנשארים לפליטה. סליחתו של חואן השני לא איחרה לבוא, והיא ניתנה ב־8 בנובמבר 1449 לכל מי שעבד עבירות באותם שבועים של פרעות! ומי שהיו לו משרות, תארי־כבוד ובניפיקין, הותר לו לשוב ולתפוס בהם.
אם נותנים אנו דעתנו לדרכן של פרעות אלה, לשיטת התגוננותם של האנוסים בסיאודד ריאל ולתגובתם של אנוסי טולידו למה שנתרחש בעירם באותם ימים עצמם, נדמה לנו כאילו ביקשו אותם אנוסים תופסי־משרות ומכובדים שבסיאודד ריאל למנוע מעצמם את הגורל שבא על אחיהם בטולידו. ואם מתבוננים אנו בנפגעים, נמצא שבשני המקומות כאחד היו נוטריונים ואלקלדים ושאר נושאי־משרות ונכבדים ראשוני הנפגעים. משום כך נראה לנו המעשה בסיאודד ריאל כהמשך למעשי טולידו, אלא שכאן ביקשו האנוסים להקדים את הפורעים ולהתגונן. בקשתם של ראשי העיר מאת המלך לסלוח לעיר, שהוגשה לו בימים סמוכים למעשים, מורה כמה לא עלה הדבר בידי האנוסים למנוע מעצמם את גודלם המר שבא להם בימי תהפוכות סוף מלכותו של חואן השני. ואם לא נדחקו רשמית ממשרותיהם בעזרת פסק־הדין שניתן בטולידו, הנה לא פסח עליהם גורל זה לאחר־מכן, כאשר אסר אנריקי הרביעי ב־14 ביולי 1468 על אנוסים לתפוס כל משרות ציבוריות בסיאודד ריאל. ואף כי ייתכן שאיסור זה אינו קשור במישרין במאורעות,1449 הריהו מיכיח על קיומה המתמיד של הבעיה. הוא נועל למעשה את המעגל הראשון בפרשת רדיפת האנוסים שנפתחה בשנת 1449, ואנריקי הרביעי הוא שנתן להם יד בטולידו בקשריו עם פדרו סרמינטו, שתפס את השלטון בעיר זו ופתח את שעריה לאנריקי שהיה אז יורש־העצר. ועתידה היתה בעיה זו לשוב ולהתחדש בפרעות, שנתרחשו לאחר־מכן בימי מלכותו בערים רבות באנדלוסיה ובקסטיליה ויצרו רקע ואוירה לפעולתו המאורגנת של השלטון כלפי אנוסי המלכות.
מבחינת מאורעות חייהם של האנוסים חשובה לאין ערוך שנת 1453 בתולדותיהם. הדי נפילתה של קושטא שימשו אות מבשר ליהודים ולאנוסים כאחד. בימים ההם נראו אותות שונים בשמים שסייעו לאמונות שנתפשטו על לידתו של המשיח במזרח. בעצם ימי האותות נתכנסו אנוסים בסיאודד ריאל במגדל שבביתו של סנצ׳ו די סיאודד, מחשובי האנוסים שם, ועם הופעת הכוכב קראו בקול ״הנה נולד מי שעתיד לגאול אותנו״. ויתירה מזו, קמה באותה שנה התעוררות אצל אנוסים לצאת מספרד לתוגרמה ולשוב שם בגלוי ליהדות ולחסות שם בצל השכינה. אך אין ללמוד מתוך תיקי המשפטים שערכה האינקויזיציה, או ממקורות אחרים, על הדרך שבה הלכו. ייתכן שהלכו תחילה אל גרנדה המוסלמית בדרך היבשה, ומשם דרך נמל מלגה למזרח. אך ייתכן שהלכו בדרך ישרה אל נמל ולנסיה, שקיים קשרים עם המזרח.
הליכה זו מסיאודד ריאל (כממקומות אחרים) לקושטא קשורה ומוצאת את ביטויה גם בהליכתם של אנוסים ממקום־מושבם למקומות אחרים בספרד. והדעת נותנת שהליכה זו היא חלק מתנועת יציאה של אנוסים ממקומותיהם, והיא תהליך שנמשך עד לימים סמוכים לגירוש. נראה כאילו מאורעות מסוגן של פרעות ותופעות של אותות בשמים הם שעוררו אנוסים ליטול את מקל־הנדודים בידם. אך מסתבר שגם בלי השפעת תופעות אלה ראו לצאת מארצם ומעירם. בשנת 1473 נמצא אחד מחשובי האנוסים בסיאודד ריאל מוכר חלק מרכושוויוצא מסיאודד ריאל. כעבור ארבע שנים שלה שליח אל אשתו בסיאודד ריאל ודרש ממנה שתמכור את שארית הרכוש ותצטרף אליו, ואף הגיע בעצמו אל עירו לחיזוק דרישתו. תיאור זה יש בו כדי להמחיש את אוירת הימים ההם ואת הלך־רוחם של האנוסים. ארבע שנים נמצא אנוס זה מחוץ לביתו, וודאי שהצטרף אל קהילה מקהילות ישראל וחי כיהודי לכל דבר. עדות אחרת על הליכה אל הגבול נמצא במשפטה של ליאונור אלואריס. אמורה הליכה זו לשנת 1480 ובגבול גרנדה. ברם הדעת נותנת, שעם גבור השמועות על הקמת האינקויזיציה והידיעות על מעשיה הראשונים, גברו גם זרמי היוצאים ממקומם. יש עוד לזכור שהיציאה לא נתרחשה לאלתר עם הופעתם של אותות, אך היא קרובה וסמוכה לפרעות. בולטת השאיפה להתארגן בקבוצות לשם יציאה בצוותא, גם לשם הבטחון ההדדי שבהליכה משותפת וגם מתוך שותפות במחשבה ובמעשה עצמו. אף נמצא ניצנים של תעמולה ליציאה מסיאודד ריאל כמשאר מקומות בספרד.