מורשת יהדות מרוקו

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.

במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.

אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides  – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –

תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן

אלמוחידים – Almohads  – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269

היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.

במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.

בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.

מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.

מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.

כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.

מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.

לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.

לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.

בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.

יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

הפעילות של האגודות היהודיות באנגליה.

בעקבות החלטה ב – 2 בנובמבר 1884 התקיימה חשיבה משותפת של ה – AJA וה – BOD ב – 12 בנובמבר. המזכיר התבקש להשיג פרטים על הפגיעות של מושל דמנאת ביהודים והאשמות נוספות נגדו.

המושל התאכזר ליהודים בניגוד לעמדת הסולטאן – הדבר מוציא שם רע על מרוקו באירופה.

ב – 23 בספטמבר 1884 כתב הקונסול הבריטי בטנג'יר וייט  HORACE WHITE לווזיר, וזה תוכנו : השגריר – דרונונד האי – כתב לך ב – 7 באוגוסט מכתב בו ביקש ליידע את הסולטאן על ההתנהגות האכזרית של מושל דמנאת חג' ג'לאלי כלפי יהודים.

נודע לי, כי במקום להפסיק את התנכלויות, הרחיב את התאכזרותו כלפי היהודים המסכנים החיים תחת פיקוחו. אני מצרף הצהרה של היהודים עם פרטים על ההתנהגות הברברית של חג' ג'ילאלי כלפיהם. הוא אפילו העז להצהיר כי יש לו יפוי כוח מהסולטאן על ההתנהגות האכזרית.

הוא מוציא עליו דיבה, באשר ידוע שהסולטאן תמיד התייחס באהדה, ודאג לטובתם של נתיניו היהודים. שמע המעשים השליליים של הקאיד ג'ילאלי הגיעו גם לחוץ לארץ, והדבר גורם לדעה שלילית של דעת הקהל באירופה על ממלכה זו.

אני מאמין שהסולטאן יביע בדרך ציבורית את חוסר הנחת שלו מהתנהגות הומשל, כפי שייוודע בכל מקום שהסולטאן נכון להעניש את משרתיו, שמדכאים את החפים מפשע. הסולטאן כבר הוכיח את רצונו שיתנהגו בצדק כלפי נתיניו היהודים. אבל המושלים בחלקים הפנימיים של מרוקו מתעלמים מכך.

הסולטאן ישים קץ למעשים האכזריים של קאיד ג'ילאלי. בסיום מתבקש הנמען להעביר מכתב זה לסולטאן.

25 בדצמבר 1884 דו"ח לכל ישאל חברים על המצב בדמנאת.

מנהל בית הספר לבנים באנג'יר מר י. מטלון, כתב את הדברים הבאים לנשיא כל ישראל חברים בפריס, על המתרחש בדמנאת. הפרטים ניתנו לו הבוקר על ידי דוד עמאר זקן בן 60 כשדמעות בעיניו. הוא חבר המשלחת שבאה לטנג'יר כדי להיעזר במנהיגי הקהילה.

דמנאת היא עיר קטנה, ארבעה ימי הליכה דרומית מזרחית לקזבלנקה, ויומיים ממראכש. מספר היהודים 600 או 700 נפש שגרים במללאח במרכז העיר. המוסלמים מקיפים אותם מכל הצדדים. הם ביחסים טובים מאוד עם הערבים, אבל שני הצדדים מתלוננים על אכזריותו של המושל אלחג' ג'לאלי.

איני יכול לתאר את כל מה שיהודים מסכנים אלה עבר בשמונה השנים האחרונות, מהקאיד הנוכחי. כשחסר לו כסף, הוא מטיל עליהם מסים כבדים. הוא מאלץ אותם לעבוד בביתיו, כי יש ביניהם נגרים, במאים ונפחים.

הוא אינו משלם להם, אלא עליהם לשלם לחבריהם הערבים העובדים אתם. רק כאשר אין המושל זקוק להם הם רשאים לשמור את השבת וימי כיפור, כימי מנוחה ותפילה. אם מישהו מעיז להתנגד לפקודות, מקבל מלקות. בלכתם מחוץ למללאח עליהם לחלוץ נעליהם.

מצבם הכלכלי : רק אמידים מעטים מנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה ללא ידיעת המושל, כי הוא תמיד עומד על המשמר, כדי לקחת את חלקו. הם נשדדים ומושפלים. המושל מתעלם מתלונותיהם והם מאושרים אם אינו מגיב בהלקאות.

בשנה האחרונה הגיע מכתב מדמנאת בו נכתב, כי מאז שהמושל קיבל מכתב מהסולטאן, הגביר את אכזריותו. חנויות נשדדו, בתים נפרצו, נשים נאנסו, ילדים נשחטו. הרב הראשי יוסף אלמליאח בן שמונים, הוכה עד מוות על ידי המושל. הנשארים בדמנאת נאסרו. אחרים ברחו. 

הפסקת ההצקות, מאסרו ועינויו של הרב בדמנאת, בעלים ברחו מבתיהם.

כששמע המושל של דמנאת שיהודים הגיעו לטנג'יר כדי התלונן עליו, הפסיק להציק ליהודים. אבל אילץ את הרב הראשי של יהודי דמנאת להצהיר כי יהודים חייבים לו כסף. לכן העליל עליו שהוא מייסר אותם. הרב בן תשעים סירב, הופשט מבגדיו מול השמש, ונכבל. כיוון שזה לא שבר אותו, הושלך לכלא ולבסוף חתם.

מצויות עתה בדמנאת 190 משפחות יהודיות שננטשו על ידי הבעלים, שעזבו בחשאי את העיירה בלילה. ראשי המשפחות שנשארו נאסרו, ומהם לא ייצאו חיים ממאסרם, אלא אם יינקטו אמצעים דיפלומטיים נמרצים כלפי הסולטאן.

תשובת הווזיר 15 באוקטובר 1884 : הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור את היחס כלפי היהודים.

הווזיר מוחמד אלערבי בן מוחתאר הודיע לדיפלומט הבריטי וייט הנזכר כי מכתבו בקשר ליהודי דמנאת, הסובלים מהתנכלויות הועבר לסולטאן. הוא מודע לתוכנו, וזו תשובתו : היהודים מדמנאת הגיעו לחצר המלכות והביאו אתם מכתב מהמושל בטנג'יר, והתלוננו על המושל של דמנאת.

ניתנו הוראות למושל. המשלחת של יהודי דמנאת עזבה, וחזרה שוב עם תלונה חדשה על המושל של דמנאת. אנו חושבים שהדברים מופרזים ובלתי מתקבלים על הדעת, בעיקר במה שנוגע למנגנון הממשלתי הסולטאן שלח לדמנאת שליח כדי לחקור ולהגיע לאמת.

ואם תוכח אשמתו של המושל הוא יזכה לתשומת לב ציבורית, כי הסולטאן לא ירשה מעשי עוול כלפי כל אדם, ובייחוד כלפי יהודים שהחוק שלנו מעניק להם זכויות.

המעורבות של קונסול ארצות הברית בפרשה.

המשלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר פנתה לקולונל מתיוס כדי שיתערב למעי הפסקת ההצקות לבני קהילתם. על חלקו של קונסול ארצות הברית במרוקו בהגנה על יהודי דמנאת פורסמה כתבה ב – TM ב – 18 בדצמבר 1884 תחת הכותרת  : THE JEWS OF DAMNAT.

הכתבה מתחילה בכך כי תושבי ארצות הברית יכולים להיות שבעי רצון מהמאמצים המיוחדים שבוצעו על ידי הקונסול למען הישראלים המדוכאים. הקולונל מתיוס דובר מוגרבית כמו מאורי, והוא תמיד מוכן בתור נציג של מדינה גדולה וחופשית להביא לחרות, ולממשל תקין.

המערכת מאחלת שגם נציגי מדינות אירופה ייקחו ממנו דוגמה. התשובות של הסולטאן מצביעות על כך כמה חסר תוחלת הוא גורלם של מסכנים אלה בעוד הטרור נמשך. המכתב הבא מדבר בעד עצמו.

חג' ג'לאלי מבטיח נקמה בחברי המשלחת שהתלוננו נגדו

הכותב פגש אישיות דתית מוסלמית שהגיעה לאחרונה מדמנאת, וסיפר לו סיפורים מזעזעים על האכזריות של חג' ג'לאלי. ואמר כי אם היהודים יחזרו לדמנאת כל עוד הוא בתפקיד, אפילו שתהיה בידם הצהרה של הסולטאן, הוא ימצא דרכים לעקוף אותה.

המושל אמר שאינו נשמע לסולטאן ולא לנוצרים, וכי כאשר היהודים יחזרו לדמנאת הם יחושו את נחת זרועו. הוא מבטיח נקמה בכל חברי המשלחת, וכל אלה שהתלוננו נגדו, ופרסמו את התנהגותו קבל עולם. 

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

הנשים שרות וחורזות חרוזים.

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

שיר למיילדת.

 ייא קאבלא, ייא סוסייא

הו מיילדת, הו חרוצה.

כל מה כ'ידית שווייא

המעט שקיבלת, הוא מנה קמוצה

נקום נהאר אלסבע

כאשר אקום ביום השבעה

נכ'ררזכ מכסייא

אוציאך מלובשה ( אשלם לך שבעתיים )

ייא קאבלא ייא מקבולא

הו מיילדת, הו מקובלת

ייא מבסרא ייא מימונה

הו מבשרת, הו מאושרת

בססרתיני יעטיך לכ'יר

בישרתני ישולם לך על טוב לבך

מעטיכ חאזא מתמונה

ואתן לך פי שמונה את שכרך

ייא קאבלא, ייא סתתי

הו מיילדת הו גברתי

נודי בסרי לחבאב

קומי ובשרי לבני משפחתי

נעמיל עליכ נזאהא

אערוך לכבודך חינגה

בלכאמאנזא ולעוד ורבאב

בכינור, בעוד ובנבל כנהוג בחגיגה

ייא קאבלא ייא קאבלתנא

הו מיילדת, הו מיילדת שלנו

מאח לא דכ'לוכ לעתבתנא

מה נעימה כניסתך לסף ביתנו

א-סבי כ'דינאה חנא

היילוד לקחנוהו אנו

ולבנייא לזארתנא

וטהתינוקת לשכנתנו

ייא קאבלא ייא קבאלתי

הו מיילדת, הו מיילדת שלי

מא חלא דכ'לוכ לביתי

מה נעימה כניסתך לאהלי

האד אסבי לייא אנא

היילוד הזה הוא לי

אמא לבנייא לזארתי למזייאנא

ואילו התינוקת, לשכנתי היפהפיה

כלאם לכייסין יפררח לקלוב

דברי חכמים ירננו לבבות

וכלאם לכאפרין, כיף למררארא

ואילו דברי כסילים כלענה מרורות

כלאם לעדייאן, מתל דרהם למתקוב

דברי האויבים כמטבע נקוב

עממאר ביה למכחלא, ותכ'רז

טען בו את הרובה ויצא ממנו

מננו עמארא

צרור

כלאם לחביב מתל לחליב

דברי הידיד טעימים, כחלב משולים

הווא דווא, מה פיה דרארא

הם מזור ואין בהם נזקים

כלאם דחאק, פחאל אסמע ידוב

דברי הבל, כנרות שעווה נמסים

אללי תהזזו, מא יכ'ללי אימארא

כשתרימם, לא ישאירו סימנים.

החרוז הובא בקונטרס קול ששון ותורגם בידי המחבר. ( הערת המחבר ) 

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

המשך…………………….