מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

לאחר ה׳היג׳רה׳ בשנת 622 לספירה הצטרף מוחמד לעדת היהודים, שמר על החגים וצם ביום הכיפורים ודרש כבל עם ועדה מתומכיו לאמץ את הורתם ולהתפלל כשפניהם מופנות לירושלים, עיר הקודש, כמנהג היהודים.

כאמור, שהה מוחמד זמן רב במחיצת היהודים ביתר׳ב, למד מרבני היהודים את דרכי הסגידה ואת דרכי התפילה והאמונה באל אחד. אולם, ברגעי משבר, כתוצאה מביקורת שהתריסו היהודים מולו על מעשי השוד והביזה שביצע נגד שיירות האספקה למכה, ׳שכח׳ את התורה שאימץ לפנים בחום ושינה את דעותיו ללא הכר.

היהודים פנו בשעת התפילה לקודש הקודשים ששכן בירושלים, אל בית המקדש שחרב על הר הבית.

מוחמד אימץ את רעיון הכיוון אולם שינה את משמעותו כשהורה למאמיניו להתפלל לכיוון ה׳כעבה׳ שבמכה במקום ירושלים ביודעו היטב למה מתכוונים היהודים בפנייתם לירושלים בשעת התפילה. בירושלים שכן בית המקדש היהודי, מוקד האמונה, היכן שבני העם היהודי סגדו והעלו קורבנות הודיה לה׳

מוחמד הורה למאמיניו לפנות לכיוון ה׳כעבה׳ המשכן לאלילי הפגנים מעשי ידי אדם.

מוחמד ביטל את צום יום הכיפורים שכונה בפי הערבים ה׳עשורא׳ ואימץ את מנהג ה׳ג׳הליה׳, את צום הרמדאן.

לאחר כיבוש מכה הותיר על כנו את טקס העלייה לרגל, מצוות ו החאג׳, על כל מהלכיו וכלליו הפגניים כאילו שלא שינה דבר.

לא די שלא הורה על ביטול מנהג העלייה לרגל אלא הוסיף והטיל על כל מוסלמי כחובה לקיים פעם בשנה את מצוות החאג׳ במסגרת האמונה המוסלמית.

בתחילת דרכו הורה מוחמד בנחישות להתנגד למושג הפגני ׳ג׳יהאד׳, אולם כדי לדובב את מעריציו בתקופת מאבקיו נגד יריביו, אימץ את הג׳יהאד ואף הוסיף לו את תואר הקדושה.

כל השינויים וכל הפרושים שהוסיפו מאוחר יותר להצדקת צעדיו אינם אלא כניעת מוחמד במודע למנהגי הפגנים שהיו מושרשים בתודעתו ולא היה מסוגל לבטלם או להתעלם מקיומם.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

האם מוחמד בעצה אחת עם מנהיגי שבט קורייש, השאיר את טקסי החאג׳ על כנם על מנת לשמור על מקורות ההכנסה והפרנסה של שליטי חעיר ובמקביל לרצות את הפגנים על מנת שיתמכו בהמשך דרכו המדינית?

מוחמד דגל מחד במונותיאיזים ומאידך טיפח במודע את הפוליתיאיזם ולא הצליח כמנהיג רוחני לייצב בתת-הכרתו את דעותיו ואת השקפותיו הדתיות. על כן, החלטותיו בתחום האמונה לבשו צורה או פשטו צורה בהתאם לנסיבות.

מוחמד זנח את תורת היהודים ודבק בתורת הפגנים אך ורק בשינוי אחד, הוא ניתץ את פסלי האלילים ששימשו בתקופת ה׳ג׳הליה׳ כמתווכים בין המאמינים לאלוהים, אך אימץ בלהט את כל המנהגים ואת כל הטקסים הפגנים ללא יוצא מן הכלל.

מוחמד התגלה, על פי מעשיו בשנות שהותו באל-מדינה, כפוליטיקאי מתוחכם, כלוחם אכזר וחסר פשרות, ככובש שהתאימה לו האמרה יהרצחת וגם ירשת׳, כמנהיג שלא בחל בכל אמצעי תפל כדי להשיג את מטרותיו. רוב ימי חייו באל-מדינה התמקדו סביב מעשי שוד וביזה במטרה לבנות צבא לוחם ליישום שגעונותיו ולהגשמת מטרותיו.

חוקר תולדות האיסלאם, מייקל קוק, מאשר במבוא לספרו ׳מוחמר׳ כמצוטט: ״משימתו של מוחמד הייתה להעביר מסר אלוהי ולא לטפח את שגעונותיו שלו״.

אולם מוחמד בכל שנות שהותו באל-מדינה עסק בטיפוח שגעונותיו ולא התמסר ליעדיו המונותיאסטיים, לא העביר כמצופה את המסר ולא ניסה לשדל את עובדי האלילים ששכנו סביבו להאמין באלוהי השמיים. לא די שלא התמסר למשימותיו הרוחניות בקרב עובטי האלילים אלא הרחיק לכת במעשיו הנפשעים נגד שבטי היהודים שדווקא האמינו באל אחד. בטוחני שאם מוחמד היה חי בתקופתנו, היו מעמידים אותו בפני בית הדין הגבוה לצדק ודנים אותו על פשעיו נגד האנושות.

♦ האם ארם ברמותו של מוחמר יבול להתיימר כשליח ה׳ על פי מעשיו!

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אגרת רבני מקנם לרבני טבריה.

״מספר הגנזים״ של הרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו זלה״ה

שתי איגרות היו, האחת מרבני מקנאס שבמרוקו לרבני טבריה, משנת תר״ך על האיגרת אין חתומים, באיגרת זו מתלוננים רבני מקנאם על רבני טבריה שמקפחים את החכמים המערבים שעלו ממקנאם לטבריה ללמוד, בבי מדרשא רבה, שלא עוזרים להם בכספי החלוקה ולא מקיימים ״כאזרח כגר יהיה לכם״. ומבקשים, שלהבא יתקנו את הדבר ויתייחסו לחכמים העולים ההם ביחס שווה כמו אל חכמי טבריה, ובעד זאת מבטיחים להם שיגדילו את הכנסות הקופות של טבריה שבעיר מקנאס, מספר העולים לארץ ישראל ממקנאס בפרט וממרוקו בכלל, סביב לשנת תר״ך, היה למאות, ובאיגרת אחת כתוב, ששלוש מאות עולים ממרוקו באו לגליל (עיין שלוחי ארץ־ישראל, עמי 677) לפי איגרת זו נווכח שביניהם היו רבים שבאו ללמוד תורה בטבריה שיצא לה שם ״טבריה לתורה״. סכסוך זה בגלל החכמים ״המערבים״ מעיר מקנאס, הלך והתרחב, ובאיגרת השנייה מאת השד״ר רבי מנשה ארזי הכהן לרבני מקנאס, רואים שפרץ ריב בינו ובין רבני העיר, ורבני העיר עיקלו את כסף התרומות השייכים לטבריה, שלא רצו למסור אותו לשד״ר, וזה התבטא כנגדם בחריפות, עד שהוצרך הרב של עיר פאס רבי ידידיה מונסוניגו להתערב בדבר ולעשות שלום בין השד״ר ובין רבני מקנאס, אן גם אז לא רצו רבני מקנאס למסור הכסף להשד״ר, קודם שיחתום על תקנה, שכנראה תוכנה היה להשוות את זכויות החכמים המערבים שבטבריה, לזכויות חכמי העיר הוותיקים, אך השד״ר לא רצה לחתום על זה, כדי שלא יהיה זה כהודאה מצידו שכאילו עוול נעשה עד כה על ידי רבני טבריה להחכמים המערבים, הוא גם הביא מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, שבראשם עמד ר׳ יוסף הלוי בן יולי, המכחישים את הקיפוחים נגדם, וגם ר׳ יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן זצ״ל, שנחשב מגדולי הרבנים במרוקו בדור ההוא שביקר בארץ ישראל ביקור חטוף כידוע לנו וגם הוא העיד על יופי הנהגת העיר טבריה ושזה לא נכון שמקפחים את החכמים המערבים אבל כל זה היה ללא הועיל ורבני מקנאס עמדו על דעתם לא למסור את הכסף להשד״ר הנז׳ אם לא יהיו בטוחים בהשגת זכויותיהם של החכמים המערבים בטבריה, כנראה היתה זו גם נקמה מצדם נגד השד״ר, שהתריס נגדם והעליבם, ועל זה מתחנן השד״ר הנז' שיעשו למען כבוד אביו, שהיה מגדולי הרבנים בטבריה, שמו רבי רפאל ארזי הכהן, שמצאנוהו חתום בכמה איגרות שדרי״ם.

משתי איגרות אלו מובן, שרוב החכמים המערבים ההם שלמדו בטבריה, היו מעיר מקנאס, ולכן רק רבני מקנאס עמדו כל־כך לצידם לחזק את מעמדם, אבותינו סיפרו לנו, שלפני שנת ת״ר־תר״ך, היתה טבריה מיושבת מיהודי תורקיה וכולם דיברו בשפה איספאניולית ורק כשבאו מאות עולים אלה מעיר מקנאם, לטבריה, לאט לאט נשכחה השפה האיספאניולית, כי אלה שבאו ממקנאם דיברו בשפה הערבית, ולכן קראו אז לטבריה ״מקנאס הקטנה״ ולא רק את השפה אלא גם הנהגת העיר ברובה נמסרה אחר כן בידי החכמים המערבים ההם.

ספינת אגוז

מעפילים מיוצאי מרוקו מעולם לא הפסיקו עלייתם למרות כל התלאות והמונעים מטעם השלטונות והלחץ שהפעילו נגדם. עדות לזיקה היהודית שלהם לאחיינו הק׳ שהיו קשורים אליה בנימי נפשם. לא פעם סיכנו אחינו ב״י את חייהם בעת עלייתם לארצינו הק׳ בדרן לא דרך. והנה משפחות שלימות מארץ זו, למעלה מ־42 משפחות הפליגו באישון ליל חורפי וקריר בספינת ״אגוז״ ששכרו עבורם שליחי העלייה למטרת העליה לארצנו הק׳. והנה מדת הדין גזרה עליהם לצלול במים אדירים מול חופי ג׳יבראלטר כשספינתם עלתה על שרטון, ורוח וסערה התגברה על האנייה והטביעה את כל נוסעיה עם צוותם, חוץ מקברניטה של האנייה, אשר למרות שידע שהסכנה מתקרבת לבוא, לא הזעיק עזרה כל שהיא. כך מצאו את מותם הטרגי אחינו ב״י בליל עשירי בינואר 1961 הי״ד. אח״כ נודע שהקברניט היה שכור בעת ההיא, ימ״ש. ורק אחרי שנודע לכל העולם האסון שפקד את אחינו ב״י באוניית ״אגוז״ קמה צעקה גדולה בכל ארצות תבל, וחברות יהודיות ובין לאומיות כגון: חברת ה״גיוינט״, ואומות המאוחדות, פנו לשלטונות מרוקו, להקל את סבלם של יתר הפליטה. ובאותה שנה מת המלך ה־5 ונפתחו שערי העלייה בדרך נם. וגם איפשרו להעלות את עצמותיהם של נוסעי ספינת ״אגוז״ לקברי אחים בארצינן הקדושה הי״ד, ומאז נשמו לרווחה.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה       

סיכום הנושא

חכמים היו חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה ״האם היא נאמנת או הוא״. חלקם קיבלו את הנחת הרמ״א כי ״בזמן הזה נשים חצופות״, לכן אינה נאמנת. ראינו שלעתים התגלתה עקרותו של הגבר רק אחרי שנים רבות, והאשה התאזרה בסבלנות. דנו בחובת גירושה, ובתשלום הכתובה והתוספת.

היו מקרים שגבר נשא יותר מאשה אחת בהנחה שהפגם באשה, או שהעקרות היא זמנית או מקרית עם אשה מסוימת בלבד. עקרות הגבר היתה אפופה אמונה כי הגבר ״נקשר וכושף״, וניתן לרפאו באמצעים מיסטיים. לבסוף, עמדנו על הטיפול הרפואי בעקרותו, ובאפשרות של שימוש בהזרעה מלאכותית שלא מזרע הבעל.

נושא עקרותו של הגבר, שדנים בו חכמים, היה גורלי לחיי המשפחה. מצד אחד היתה רגישות לכבודו של הבעל ולמעמדו, מצד שני היה רצון שהאשה תממש את נשיותה ואת שאיפתה לצאצאים ולביטחון כלכלי לעת זיקנתה. עם זאת, נראה שעקרות הגבר הייתה נדירה יותר מאשר עקרותה של האשה.

במקור חיצוני: ג׳והן דוידסון רופא אנגלי שביקר בצפון אפריקה בשנות ה־30 של המאה ה־19 כתב, כי במרוקו יהודי רשאי לגרש את אשתו אם לא ילדה לו. הוא מספר על יהודייה מטנג׳יר הנשואה שבע שנים ואין לה צאצאים למרות שהאשמה תלויה בו(50 .Davidson, 1839, p).

פרק ה: לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים

בתלמוד מצויות דעות שונות על לידת בנים לעומת בנות. הנטייה היא להעדפת בנים, שהם היורשים והממשיכים את שרשרת המשפחה, את לימוד התורה וקיומה.

בספרותם של החכמים, בתקנות, בתשובות, במנהגים ובסיפורים, באה לידי ביטוי השאיפה ללידת בן שימשיך את מסורת התורה, את המשפחה ומנהגיה. הברכות והאיחולים הביעו משאת נפש פרטית וציבורית. אחת השאלות בהקשר לנושא זה היא: האם כאשר נזכרות המילים ״בן״ או ״בנים״ הכוונה למין זכר בלבד, או שזה שם עצם קיבוצי לצאצאים בכלל. להלן אתייחס להגדרה הראשונה. במקורות מופיע לעתים צירוף המלים ״בן זכר״. בספרות התשובות עלה הנושא בהקשר לשאלה האם מותר לבעל לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה לו בן. החכמים לא ידעו שמין הילוד נקבע על ידי הגבר.

לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ רכג, ס״ק א: ״ילדה אשתו זכר – מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן״. הוסיף בעל ׳משנה ברורה׳: ״דניחא ליה [טוב לו] בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר, ואפילו היה להם כבר כמה בנים״. הדין מבוסס על ברייתא ברכות, דף נט ע״ב. ר׳ דוד עובדיה מצפרו, בן דורנו, כתב בספרו ׳נהגו העם׳, עמי שצ: לידת הזכר במשפחה וההנאה הנמשכת לכל המשפחה, עיין כיאור הלכה ומשנה ברורה לשו״ע, או״ח, ס׳ רכג, ס״ק א (שהזכרנו לעיל).

תקנה בפאס כי בעת לידת זכר יתרום האב לירושלים. כאשר יהודי ירושלים היו במצוקה גדולה, תוקנה בקהילת פאס תקנה בשנת שם״ג (1603) לסייע ליהודי ירושלים, ונאמר בה ״שכל אחד ואחד יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו בתת לו השם יתברך בן זכר״. ובהמשך נאמר שבימים אלה יתרום בעל השמחה לירושלים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ מח).

מתקנות פאס משנת תנ״ח (1698) ניתן ללמוד כי כשנולד בן שולחים קמיע לבית היולדת לשמירת הוולד:

ראינו שכל איש ישראל ביום שמחת לבו בהולד לו בן זכר, מרבים העם להביא לו קמיעין שנוהגים לשים בבית הנער הנולד לשמירה, ולהיותם רבים משליכים אותם לאיבוד וזה עון גדול בהיותם נרמסים תחת הרגלים, ולפעמים מושלכים באשפות והוא חילול השם, יען כתוב בהם כמה פסוקים וכמה שמות הקדש. לכן גזרנו שמהיום והלאה לא ישלח שום ת״ח [תלמיד חכם] הקמיעים ההם לבית היולדת כלל. רק בעל הבית ילך אצל הת״ח שירצה והוא יכתבם לו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמד, ח״ב, סי׳ קלט). הורי בנות דואגים בגלל הנדוניה הגבוהה. הדאגה החומרית של הורי בנות באה לידי ביטוי בהסכמה שהתקבלה באותה השנה בפאם:

רוב האנשים אשר בנות יולדו להם, צר ומצוק מצאום ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו כדי לשלחן ולתת לאנשים לסיבת פשיון [התפשטות] נגע צרעת, המנהג הרע אשר נתפשט בימים הללו לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה על העיקר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלט). השאיפה לבן מבטאת את הרצון לממשיכי לימוד התורה וקיומה. למשל, בפיוט לברית מילה הוסיף ר׳ יוסף כנאפו הסבר: ״בזכות קדושת הזווג שעושה בישראל בקדושה ובטהרה, יותן להם שכר פרי בטן לזכות לבנים שיהיו לימודי האל בתורה״ (׳אות ברית קודש׳, דף מו).

היו חכמים שידעו כי בעת ההריון מינו של התינוק כבר קבוע ואין לשנותו. ביטוי לכך בשו״ע או״ח סי׳ רל, ס״ק א: ״המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זאת תפילת שוא״.

אבל היו אחרים שלא ידעו זאת. הרמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ תרה כותב בהקשר לכפרות ״ולוקחין למעוברת ב׳ תרנגולים אולי תלד זכר״. החכם הניח שהורים ממשיכים לבקש שיהיה להם בן, גם בעת שהאם כבר בהריון.

תקנות בנידון וביצוען

בתקנה שתוקנה בפאס בשנת גש״ן(1593) הותר לגבר לשאת אשה שנייה אם לא ילדה זכר. למרות שהבעל התחייב בעת הנישואין שלא ישא אשה שנייה, אלא בהסכמת אשתו הראשונה. כפי שמובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, תחת הכותרת:

תקנות איך יוכל לישא אשה על אשתו

תקנה משנת גש״ן (1593) סעיף א:

הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה זרע זכר, אפילו ילדה ומתו לסוף עשר שנים או אחר כך כיון שעברו לו עם אשתו עשר שנים ולא היה לו זרע זכר, יכול לשאת אשה נוספת על אשתו(׳תורות אמת׳, דף פב ע״ב).

בשנת ש״ס (1600) תוקנה תקנה זו, סעיף ג:

וכן בית דין שראו שיש אונס ניכר להם מחמת האשה, נותנין רשות לבעל לישא על אשתו, ואין לה לא גט ולא כתובה, ואף על פי שיש לו זרע זכר מאשתו הראשונה יכול לישא עליה, והכל לפי ראות עיני בית הדין.

סעיף ד:

זה שהתרנו למי שאין לו זרע זכר לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים ולא לאשה שאינה ראויה לילד. עבר ונשא אשה שאינה ראויה לבנים, הרי עבר על התנאי [שלא ישא שנייה אלא ברשות הראשונה] ויוציא דתן כתובה. וכן מי שיש לו זרע אפילו מאשה אחרת, אף על פי שאין לו מאשה זו – אינו יכול לישא אשה אחרת (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דפים פב ע״ב־פג! וכך אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו). ר׳ רפאל בירדוגו התייחס לתקנה זו בהקשר לאדם ״ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והתירו לו בית הדין לישא אשה״, בהתאם לתקנה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב, קמד).

בתשרי תק״ד (1743) נשאל יעב״ץ על אשה ששנתיים אחרי נישואיה וסתה הולך ומתמעט עד שחדל לה זה חמש שנים, ״והבעל ראה שכל בני משפחתו מתו ברעב ובדבר שעבר״, רצה לקחת אשה נוספת עליה. החכם ענה כי בהקדמת התקנה הראשונה בנידון בשנת גש״ן (1593) נאמר שכוונתם בתקנות אלה הייתה ״מחמת שראו כמה משפחות שנעקר גזעם מן העולם מחמת שבועה שלא ישא וכו׳ ושראו שבעון זה לבדו יתעכב קץ המשיח״. לכן השתדלו להתקין שיהא אדם רשאי לישא אשה אחרת אם הוא חשוך בנים, או כשיש עיכוב מצד האשה, ״אפילו יש לו בנים״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו).

יעב״ץ הזכיר תקנה שתוקנה בשנת ש״ס (1600) שאפילו אם יש לו זרע זכר, ויש אונס ניכר מחמת האשה יש לבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת. ״וקיבלתי מרבותי שאונס ניכר דהיינו חולי המונע לידה או המונע תשמיש״, בית הדין צריך לאפשר לו לישא אשה אחרת, לאחר שתתאמת טענתו על ידי נשים. כי לא קבעו שצריך לחכות עשר שנים מהנישואין עד שיורשה לשאת אשה שנייה, אלא ״היכא [במקום] דאולי יש תקוה״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: ׳כרם חמר׳, שם).

לפי חכם זה, אם במשך עשר שנות הנישואין ילדה זכרים ונפטרו, או שילדה נקבה, ״ולא נמצא לו בן זכר קיים – רשאי לישא אשה אחרת״ (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ פ).

התקנות הנ״ל נזכרות על ידי חכמים בדורות הבאים בהקשר לרצון הבעל לשאת אשה נוספת כדי שתביא לו צאצאים, ובייחוד בן. ופסקו שמותר לשאת שנייה אם הראשונה לא ילדה (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ז).

אם לא זכה לבן גם מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ שלמה אבן דנאן רשם בספר תשובותיו את התקנה משנת גש״ן בנידון תחת הכותרת:

לפיה מותר לשאת אשה אחרת כבר אחרי חמש שנים לאחר הנישואין השניים. לאחר שגירש את אשתו הראשונה שלא ילדה במשך עשר שנים. הכוונה היא למי שלא זכה להיבנות ״בזרע זכר לסוף חמש שנים״, מעת הנישואין השניים. הרקע להקלה זו הוא שאנשים רבים שחיכו עשר שנים לא זכו להיבנות בזרע זכר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה ע״ב).

הטרגדיה של אשה ללא בנים. אשה בעלת נכסים שנפטרה ללא ילדים נחשב לה הדבר בחסרון, והרכוש חסר משמעות. ולפני פטירתה ״היא רואה הכל הבל ואין בם מועיל כי היא הולכת בלי בנים ולא ירד אחריה כבודה״, כפי שנאמר במקור משנת תק״ז(1747) (מוצב׳׳י, ח״ב, סי׳ נב). אבל אשה שיש לה בן אחד, והשאר מתים, אסור לו לשאת אשה נוספת. מעשה באדם שהיה נשוי 16 שנים, ורצה לשאת אשה שנייה כי בניה מתים, אבל יש להם בן אחד. יעב״ץ פסק שאסור לו לשאת אשה שנייה עליה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעח).

בתשובת ר׳ ש״י אביטבול בשנת תקי״ב(1752) נדון מעשה בזוג שנישא כשהיא הייתה קטנה וכבר עברו יותר מעשר שנים מאז שנישאה, ועתה היא מעוברת ויש תקווה ״אולי יחנן ה׳ ותלד זכר״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א סי׳ נג).