Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Sophie Enos-Attali, de l'lnstitut d'Etudes Politiques de Paris, s'est interessee a « la collaboration entre l'O.R.T. (Organisation-Reconstruction- Travail) et l'A.I.U. pour un enseignement technique a Tunis ». De l'idee d'une ecole professionnelle en Tunisie a l'elaboration du projet O.R.T.- A.I.U., il y a eu un long parcours. Dans un premier temps, ont ete evoquees les raisons d'une collaboration O.R.T.-A.I.U., fondee sur de l'interdependance des deux institutions. L'O.R.T. et l'A.I.U. en quete d'un compromis avec l'accord fondateur du 17 mars 1950. Dans un deuxieme temps, ce sont les debuts de l'ecole O.R.T.-A.I.U. : Une collaboration difficile a savoir des difficultes de trouver un terrain d'entente. L'A.I.U. a t- elle freine la realisation du projet ? Les disaccords sur le Comite scolaire mixte sont-ils la manifestation de divergences profondes ?
Guy Dugas, professeur a l'universite Paul Valery, a Montpellier III a presente « Raphael Levy et Vitalis Danon, ou quand l'A.I.U. conduit a l'ecriture ». L'histoire de l'A.I.U. revele que l'ecole fut, aussi bien parmi les enseignants que parmi les eleves, une pepiniere de litterateurs, francophones dans leur grande majorite. Ces deux grands directeurs d'ecoles de l'A.I.U. Raphael Levy qui signait Ryvel (1898-1972) et Vitalis Danon (1898-1969) ont ete aussi poetes, romanciers et meme dramaturges. Guy Dugas a montre en quoi leur litterature fut conditionnee dans sa forme par le contexte editorial local et dans son contenu par le contexte social dans lequel evoluaient les judai'cites tunisiennes dans l'entre-deux-guerres. A quel lectorat ces oeuvres, qui se veulent explicitement « populistes » selon le sous-titre que leur donnent parfois leurs auteurs, sont-elles destinees ? Pourquoi peut-on parler, d'une ecole litteraire de Tunis ? Quelle posterite, enfin pour Raphael Levy et Vitalis Danon, que leur vocation pedagogique et leur amour de la langue francaise conduisit a ecrire ?
Habib Kazdaghli,de la Faculte des Lettres de Manouba, a presente «L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie de 1956 a 1967 . En se fondant notamment sur les archives de l'A.I.U., recemment ouvertes au public, Habib Kazdaghli reconstitue les principales etapes de revolution de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. en Tunisie dans une conjoncture historique tunisienne en mutation et de 1945 a 1972
La premiere date correspond, comme nous l'avons vu, a la signature d'une convention entre l'A.I.U. et la Direction de l'Instruction Publique qui a semble alors perenniser la presence des ecoles de l'A.I.U. dans les structures scolaires tunisiennes. Cependant, l'autonomie interne accordee en 1955 et l'independance de la Tunisie en 1956 vont marquer le debut d'une nouvelle phase pour les ecoles de l'A.I.U. C'est la fin d'une epoque, puisque en 1972 l'A.I.U. ne possedait plus en Tunisie que des batiments abritant des salles de classes qui regorgeaient d'eleves tunisiens musulmans alors que son objectif etait de faire des enfants qui lui etaient confies « de bons Juifs et de bons citoyens ».
En effet, a partir de 1958 les jeunes Juifs avaient progressivement deserte les ecoles de l'A.I.U. a la suite de l’emigration de leurs parents en France ou en Israel. Cette desertion est meme le fait de ceux dont les parents etaient encore en Tunisie. Ces derniers avaient choisis de placer leurs enfants dans le systeme scolaire francais sur place par la mission culturelle et universitaire francaise en Tunisie. A titre d'exemple, la celebre ecole de la Hafsia, sise rue du Tribunal et fondee en 1904 par l'A.I.U. comptait en octobre 1956 844 eleves parmi lesquels on pouvait noter la presence de 15 jeunes musulmans. Dix ans plus tard, en 1966 dans la meme ecole sous la houlette du meme directeur J. Levy, on trouvait 922 eleves musulmans contre seulement 8 eleves juifs. Ainsi, pour l'A.I.U., la periode posterieure a l'independance de la Tunisie est une periode de mutation au cours de laquelle elle s'est interessee aussi bien aux jeunes tunisiens tant musulmans, que juifs, diffusant les notions de modernite et de progres. C'est pour ces raisons qu'il faut considerer les ecoles de l'A.I.U. comme l'une des composantes du patrimoine scolaire de la Tunisie.
La septieme seance « Alliance et assimilation ? » a ete presidee par Michel Abitbol, professeur a l'Universite Hebrai'que de Jerusalem et un des responsables de l'lnstitut Universitaire d'Etudes Juives Elie Wiesel qui sera inaugure en novembre 2005, au 119 rue Lafayette a Paris.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
השלב השני, אלו ההכנות שנעשות בין פורים ופסח. לפני חג הפסח, נהגו לרכוש את הצימוקים, התמרים, התאנים היבשות [דבלות]. את הדבלות והצימוקים נהגו לברור, להשרות במים, לנקות ולייבש כדי להבטיח את ניקיונם וכשרותם לחג. המעזון של החצילים הזעירים הוכן לפני החג בגלל הזמינות של חצילים אלה גם בחודשי האביב. השלב השלישי, אלו ההכנות שנעשו בחול המועד. בימים אלה הוכנו עוגות הפסטה, עוגיות התפוזים, עוגות הקוקוס על שלל צורותיהם וצבעיהם. עוגיות הבוטנים והאגוזים. הכנת עוגות הפסטה נעשתה מחיטה שגודלה במיוחד לפסח, ונטחנה בטחנת הקמח המכאנית של יעקב צרויה שהוכשרה בהשגחת רבני הקהילה מבעוד מועד לפני החג, על מכלליה השונים וחלליה לצורך טחינת קמח למצות ולעוגות המימונה. הקונדיטור של הקהילה שאול בן דוד [שוויל] נהג להכין שלל עוגות שנמכרו לפני החג השני. מחשש חמץ, נשים נהגו לקחת אתן ליפראן (מאפיה הציבורית) את רכיבי העוגה [קמח כשר, ביצים, ווניל, סוכר וכוי] ואת הכלים והכינו את העוגות בו במקום. אין צורך לומר שלצורך אפיית המצות, הפראן, למרות היותו שייך לגוי, עבר הכשר יסודי בהשגחת הדיין של הקהילה, שבוע או יותר לפני החג. שיתוף הפעולה של הגוי בעניין היה מלא, והוא ידע את כללי ההכשר כיהודי ממש. בשלב זה גם נקנו המשקאות הקלים והחריפים במידה ואזלו מן הבית.
השלב הרביעי, אלה ההכנות שנעשו ביום השמיני של פסח, בבוקר ואחר הצהרים. במהלך היום הכינו את ממתק השומשום [שומשום מותך בסוכר על האש בתוספת חומץ ווניל], עוגות המרציפן [שקדים טחונים מותכים בסוכר, צבעי מאכל ובתבלינים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה.] עוגיות התמרים הממולאים במרצפן ואת הזאבן (עוגה-סוכריה העשוייה מחלבון של ביצה וסוכר).
אחר ארוחת הצהריים מנקים את הבית, בשעה שלוש ארבע ההכנות לסדר ערב המימונה מגיעות לעצומן. הבית הומה, כל בני הבית משתתפים ונרתמים למאמץ. פורשים מפה לבנה, מניחים את פמוטי הנחושת הממורקים. הנשים עורכות את שולחן הסדר של המימונה. לקראת ערב, נשות המשפחה נכנסות למטבח להכין לבני המשפחה ולאורחים מופלטה בחמאה ודבש. בתום עריכת השולחן, הנשים הנשואות פורשות לחדרים להתייפות וללבוש את ״השמלה הגדולה״, בשנות החמישים והשישים מנהג לבישת ״השמלה הגדולה״ במימונה הלך וגווע, הלך והצטמצם, ואין זה המקום לדון בסיבות לכך. ניתן לומר שכל עוד באים ויוצאים אורחים, הכנת המופלטות נמשכת על ידי אחת מבנות הבית, כדי לענות על הצרכים.
שולחן סדר המימונה הוא מלאכת מחשבת של סימבוליקה השזורה בכל חפץ, בכל פריט, בכל צמח, ירק, פרי, ממתק, מאכל ומשקה המוצגים על שולחן החג. המטרה הנה להביא לידי ביטוי את שלושת החושים: ״ל ביסטָה״ מראה העיניים, ״ל לְלדָא״ – הטעם, ״וּנְשְׂמָּה״ הניחוח והריח. ״נשמה, ללדא, או לביסטא״ כך בפי אמי. הקונצרט הסימבולי על שולחן סדר המימונה אמור לענג את שלושת החושים. על חוש השמיעה מופקדים הגברים, שמתפקידם לזמר, לברך, ולהנעים לקרואים בזמר ובפיוטים. הפייטנים של בתי הכנסת השונים, סבבו בבתי המתפללים של בית הכנסת שלהם ובבתי חברי המעמד. הפייטנים ר׳ דוד סבג ור׳ משה סבג אחיו, ר׳ שלמה ביבאס, יצחק צרויה, יצחק עמרם בטאן, ר׳ יצחק בוטבול, ר׳ שלום ישראל, מכלוף גוזלן, אברהם כהן, ר׳ דוד אלבו, ר׳ עקיבא דהן והפייטן הנודע ר׳ חיים לוק בשלהי ימיה של הקהילה, ורבים אחרים בפיוטיהם ובנועם קולם מילאו את התפקיד הראשי בערב זה, בערב המימונה כולם שיחרו לפתחם. חברי החברה קדישא בוואזן מוסדבעל שם.
הערת המחבר : רבי רפאל אנקוואה, " המלאך רפאל " רבה הראשי הראשוןשל יהדות מרוקו בעידן הפרוטקטוראט הצרפתי, ציווה בערוב ימיו, שחברי קדישא של וואזאן יטפלו בקבורתו, וכך היה, בהיוודע דבר מותו7, חברי החברה קדישא של וואזאן נסעו לרבט והם הם שטיפלו בקבורתו. עד כאן הערת המחבר
אנשים עתירי זכויות ומצוות, נהנו מיוקרה רבה בקהילה, ביקורם הסב נחת למארחים. בכל בית שבו דרכה רגלם, חבריה זכו לטיפול מלכותי כאות תודה והערכה לפועלם. משפחת אברהם טפירו ובניו מרדכי, שלמה ויצחק ובניהם, משפחת עזר בן שושן ובניו יעקב ושלמה ובניהם, ומשפחת דניאל אלבז מבכירי החברה ובניו יצחק, שלמה, ואברהם ובניהם, נהגו להנעים את האווירה בזמירות, פיוטים בדיחות והלצות.
הערת המחבר : שלוש משפחות אלו על שלושת דורותיהם, היו החברים הקבועים שנשאו בעיקר הנטל, אליהן הצטרפו מתנדבים רבים על פי הצורך. נשיאות חברה קדישא במאה הי"ט עברה מדור לדור במשפחת אזולאי ובמאה העשרים בקרב בני משפחת ביתן ( ביטון ) עד עלותו ארצה כיהן כנשיא החברה ישועה בטאן.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו
ד״ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8
בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו
ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."
בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד […] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".
משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.
דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר׳ חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.
בקיץ 1954, גם דר׳ גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על- ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".
ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו
ברית מס 28
ההומור של יהודי מרוקו
כתב העת של יהודי מרוקו
עריכה אשר כנפו
אני שמחים להציג בפניכם את הגיליון העשרים ושמונה של ברית. הגיליון הקודם עסק בעיר מראכש וזה שלפניו בעיר דבדו. למרות שכוונתנו היא להמשיך ולפרסם גיליונות המתייחסים בכל פעם לעיר אחרת או לאזור אחר, הפעם, הגיליון הזה הוא כללי. ותוכלו למצוא בו מאמרים ומחקרים על אזורים שונים במרוקו.
אבל יש לציין כי בין ברית 27 שהופיע בפסח תשס״ז לבין ברית 28 המונח בפניכם, יצאו לאור שני גיליונות מיוחדים. האחד, הוקדש לזיכרונותיו של מור אבי, רבי שלמה־חי כנאפו זצ״ל, על חיי היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט. הוא נקרא בחלקו העברי: "כסף חי" ובחלקו הצרפתי La vie juive a Mogador ..
ספר זה זכה להצלחה גדולה ולמעשה 'נחטף' על ידי כל מעריצי זכרה של עיר זו. הביקוש רב ואנו מתכננים הוצאה שנייה של ה " ברית, המיוחד הזה. ברית מיוחד אחר שיצא אף הוא השנה הוא ברית שהוקדש כולו לחוקר היהדות הגדול מצרפת, דייר רישרד איון ז״ל שהיה חבר מערכת שלנו. הספר נקרא: Une vie d'historien, hommage a Richard Ayoun
יש עדין בידינו גיליונות של הספר הנ״ל וקוראים המעוניינים בו יכולים לפנות אלינו.
מה בגיליון זה? מאמר על המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר,גילויים חדשים על העיר אלקצר- אלכביר, השוואה בין היום וביל הלילה בקצידה מאת רבי רפאל משה אלבז זצ״ל, מאמר על הכלכלה בעיני ר' אברהם פריצול. אנו מארחים לראשונה את צמרת-רבקה אביבי הכותבת על רבי יוסף חיים הכהן שבא ממוגדור לירושלים והיה לאחד מגדולי רבניה. כמו כן, נתוודע לרבני מרוקו שבאו לירושלים או הלכו ממנה כמו הרב ציון אוחנה ורבי מרדכי אלמשעאלי.זצ"ל. נחכים בעזרת אפי ברק על טוב ורע במקרא ונקרא על ספרה החשוב של אורנא בזיז על אסון אגדיר, נפרד מדמויות חשובות ביהדות מרוקו סם אביטל זכרונו לברכה שפעל רבות במרוקו ובישראל למען יהדות מרוקו, אחי היקר, דוד כנפו זכרונו לברכה שהיה מראשי וממקימי תנועת עודד ומבכירי משרד הרווחה והעבודה ואשר מילא בו תפקידים מרכזיים וכמובן(בחלק הצרפתי) מדמותו הבלתי נשכחת של הזמר-פייטן ז'ו יוסף עמר ז״ל. עוד תמצאו מאמר על פגישותיו של ג'ו גולן עם מוחמד החמישי מלך מרוקו. גם הפעם לא ייעדר מקומה של השירה, עם שירים של חוה נתן, שירה אוחיון, פנינה אליאני-שורוק וגאולה צרויה.
לקראת צאת שני ספרים על ההומור במרוקו נביא כאן מאמר על ההומור של יהודי מרוקו ולו הקדשנו הפעם את שער הגיליון שצוייר במיומנות רבה על ידי חי כנפו. בצד הצרפתי המורחב של הגיליון הזה נביא מאמרים על הרבנים חביב טולדנו ורבי מאיר בר- ששת, על יהודי טוניסיה ועל היהודים היברנרים' במרוקו על הרופא היהודי המפורסם דייר ליאון בן-זקן, על מונדיאליזציה ותנודות אוכלוסיות. נכיר לראשונה יוצר חשוב של יהדות מראכש היושב בצרפת מר יוסף דדיה, נקרא על ג'ו יוסף עמר זכרונו לברכה ונקנח גם כאן בדברי הומור שיביא לנו דוד בן שושן, בסיפור יפה ובשירים נהדרים. אני מאחל לכם קריאה מהנה
אשר כנפו העורך