יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

הכנסייה והיהודים בפורטוגל

כמקובל בכל ארץ נוצרית, גם בפורטוגל שימשה הכנסייה ככוח מאיץ ומדרבן בהצרת צעדיהם של היהודים. אנשי כנסייה זוטרים העלו שוב ושוב תלונות על השפעת היהודים בחצר המלך. בשנת 1309 נשלחה לאפיפיור תלונה על מעמדם הרם של היהודים בארמון המלך ועל המשך החזקתם כעבדיהם המוסלמים שהתנצרו. הם אף התלוננו על כוחם של היהודים ביחס לכנסייה. בימי המלך דיניס לא זכתה הצעתו של איש כנסייה לחנך את היהודים ברוח הנצרות לכל התייחסות. בתלונה לאפיפיור טענו אנשי הכנסייה כי היהודים נהגו בגאווה שגרמה עוול לתושבי הארץ. האפיפיור נקט במדיניות שהיו בה לכאורה ניגודים וסתירות. כך נהג קלמנט השישי ששלח את הוראותיו לאפונסו הרביעי, יורשו של דיניס. הכנסייה עצמה, שלא חסכה את ביקורתה נגד החצרנים היהודים בשירות הכתר, לא נמנעה מלהעסיק יהודים כגובי המסים שלה.

בימי פדרו הראשון נהגו אנשי כנסייה בהנהגתו של אחד מראשי הכנסייה בקואימברה לפלוש לשכונה היהודית עם צלב ומים קדושים. פעם אחת יצאו הרב המקומי שלמה קטלן, מנהיג הקהילה יצחק פאסאקון ויהודים נוספים כנגד הפולשים וטענו שלא הייתה להם זכות לחדור לשכונתם, שהייתה תחת חסות המלך. ההמון הנוצרי תקף את השכונה היהודית ובייחוד את ביתו של יעקב אלחייט Jaco Alfaiate  פקיד המלך שהוזעק לסייע ליהודים הגן עליהם מפני הפרנציסקנים. תעמולת אנשי הכנסייה נגד היהודים לא פחתה עם הזמן. בימי אפונסו החמישי טען אחד הנזירים מסן מרקו כי עונייה של הארץ נגרם בגלל היהודים.

יהודי קסטיליה בפורטוגל

פליטי גזרות 1391 נתקבלו בברכה בפורטוגל. בייחוד פעל לביסוס מעמדם משה נבארו. בין הנקלטים היו יהודים שנאנסו לטבול וחלקם הצליחו לחזור ליהדותם בפורטוגל. השתדלותו של משה נבארו אצל האפיפיור נשאה פרי ונתקבלו בולות שקבעו כי האנוסים, יהודים שאולצו להתנצר, לא ייחשבו לנוצרים. המלך פירסם צו ביולי 1397 שהגן על האנוסים. אמנם המלך ז׳ואאו הראשון פעל כפי שנהגו מלכי קסטיליה וארגוניה, והעניק ל״נוצרים החדשים״ זכויות מיוחדות, אך יחד עם זאת ציווה על כל הבעלים שהתנצרו לתת גט לנשותיהן אשר נשארו יהודיות. וכך נימק המלך את החלטתו: ״הן [היינו הנשים] אינן צריכות ואינן יכולות להתחתן מבלי שאלה שהיו בעליהן יתנו להן ויעניקו להן שטר גירושין, הנקרא ביניהם גט, שחייב להיכתב על ידי יהודי לפי כללי תקנות היהודים, ואם גט כזה לא יינתן, שום יהודי לא יתחתן אתן ואם תינשאנה בלעדיו ותלדנה בנים, יהיו אלה בלתי חוקיים״. הוראתו החיובית של ז׳ואאו בוטלה שנים לאחר מכן על ידי אפונסו החמישי אשר החליט כי האישה תמשיך לחיות עם בעלה הנוצרי שנה אחת, ורק אז ייתן לה בעלה גט אם תמשיך בסירובה לטבול לנצרות.

זרם המתיישבים היהודים שבאו מן הממלכות האיבריות לפורטוגל לא פסק אחריגזרות קנ״א. יהודים מנבארה הגיעו לפורטוגל עקב הגירוש, שעליו הכריז קרלוס מלך נבארה ביום הכיפורים שנת קנ״ה. גם בימי הרדיפות שפקדו את יהודי קסטיליה וארגוניה בתקופת מסע ההטפות והתעמולה של ויסנט פריר נגד היהודים המשיכו יהודים איברים להגיע לפורטוגל. התנאים הנוחים שמהם נהנו יהודי פורטוגל ופליטי קסטיליה נתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים, ובראש ובראשונה בחיי הדת והתרבות, ובמעמדם המדיני.

מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים עורר שנאה וקנאה בקרב האוכלוסייה בכלל ובקרב אנשי הכנסייה בפרט. שיבתם של אנוסים רבים מקסטיליה ליהדות הוסיפה לזעם שחשו רבים בפורטוגל כלפי היהודים. בשנת 1449 פרצו מהומות נגד היהודים ויהודי ליסבון נפגעו קשה.

משנתפרסם צו הגירוש בקסטיליה וארגוניה במרץ 1492 התחילה שם תקופת הייסורים והלבטים. קהילות ויחידים נאלצו לחפש פתרונות למצוקותיהם. פורטוגל כארץ מקלט נראתה מושכת ביותר מבחינות רבות: קרבת הארץ והשפה, קרבה תרבותית מבחינה יהודית, הימצאות קהילה של יוצאי קסטיליה ואזורי גבול אחרים, כל אלה הפכו את פורטוגל לארץ יעד רצויה. ומלבד זה, כמעט לא היו במערב אירופה ארצות אחרות שהיו פתוחות להתיישבות יהודית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

שבחה של הארץ הוא שלם ביותר כשבני ישראל יושבים בה והשכינה שרוייה ביניהם. רעיון זה כבר נרמז לאברהם בהתגלות הראשונה ככתוב " אל הארץ אשר אראך – שיעור המילה " אראך " הוא ארה אותה לך, היא ראוייה לך ואתה שאוי לה כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.

מה שנרמז לאברהם נאמר לבניו בפירוש " ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה – דקדק לומר תיבת א-להיך להעיר כי שבח הארץ הוא כשה' מייחד אלהותו על ישראל אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.

תורה, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה חלקים של שלמות אחת והם שייכים זה לזה באורח מהותי. בני ישראל היו משועבדים במצרים וכשרצה ה' לגאלם לא הפכם שם לאדונים על מעבידיהם למרות שיש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת של ה', אלא הוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית א-להים.

הקשר המיוחד של הארץ עם העם מתבטא  גם בתחום החומרי. היא מניבה את מלוא פרייה, היא ארץ זבת חלב ודבש, רק כשבני ישראל יושבים בה. כתוב " ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש.

עיון מדוקדק בלשון הפסוק מראה ש " הכוונה היא שמלבד מה שירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעווננו "

אהבת הארץ המופלאה של רבי חיים בן עטר באה לביטוי עז בפירושו לפסוק המספק על מות המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה. על הפסוק " והאנשים אשר שלח משה…וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה " מקשה רבי חיים " הלוא מידת ארך אפיים ישנה גם לרשעים, ולמה לא האריך ה' אפו קצת לאלו ?

תשובתו היא : " מי זה אמר ותהי שייאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא ? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפוכים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב, על כן חרה אף ה' והרגם מייד ולא האריך אפו להם "

והנה חרף האהבה הגדולה הזאת לארץ ישראל מודה רבי חיים בן עטר כי אי עיסוק בתורה ואי קיום מצוות שמיטה גורמים יחד לגלות ישראל מארצו. השאלה המפורסמת המובאת בירמיהו " על מה אבדה הארץ ?" מתפרשת כל לדעת רבי חיים " אם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה ? .

היה לו לבעל דין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ. אלא שחורבנה הוא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא, שהוא אבדן הארץ יש אפוא קשר מיוחד בין העם והארץ. לא חורבן חומרי הוא אבדן הארץ, שהרי אפילו יישבו אותה גויים אחרים ויפריחו אותה בכל זאת תירא אבודה.

יציאת בניה מתוכה ויישובה על ידי נוכרים הוא אובדנה. עתה תובן גם תשובת ' לשאלה שבירמיהו. " על מה אבדה הארץ ? על עזבם את תורתי !. רבי חיים מטעים שהקשר בין ישראל לארצו מבוסס על התורה וכביכול יש לארץ תכונה מיוחדת – הלא היא סובלת את ישראל רק אם הם עוסקים בתורה

גם עוון הפרת דיני שמיטה גורם לאבדן הארץ ככתוב בתוכחה שבספר ויקרא, " ובהצטרף שניהם ( ביטול תורה והפרת השמיטה ) יצא הדיין להביא את ישראל בארץ אויביהם.

גלות ישראל מארצו אינה פוגעת בישראל ובארץ בלבד, אלא גם בתורה כביכול. החבילה אם נתפרדה לוקה בשלושת מרכיביה, שכן בחוץ לארץ אין אפשרות של קיום חיי תורה שלמים. שלמות העבודה תתכן אך ורק בארץ ישראל. " את ה' האמרת היום להיות לך לא – להיום – היום דווקא כיוון שהיו בארץ המקודשת "

אם חיי תורה שלמים אפשריים רק בארץ ישראל, המסקנה המעשית היא שחובה ובמיוחד על גדולי העם, לעלות ארצה לקיים בה תורה ומצוות ובכל להחיש את הגאולה. " והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם ? ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב " ( פירוש רבי חיים בספר ויקרא )

סוף הפרק

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

וברומזם לאחד משלושת עמודי האידיאולוגיה הפֶטֶניסטית, הם הציגו את השאלה הבאה: ׳מעשה פילוג זה של אותה משפחה, כלום אין הוא מנוגד למדיניות השואפת לחזק את המשפחה ואת הרגש המשפחתי?׳

תמימותם ועוורונם של יהודי אלג׳יריה נופצו לרסיסים עם פרסומו, כעבור ימים ספורים, של ׳תקנון היהודים׳. אז נוכחו לדעת כי אובדן זכויות האזרח היה צעד ראשון לקראת מצב חמור יותר, שעתיד היה לממש, כמעט עד לפרטים הקטנים ביותר, את הרעיונות שהעלו משכבר מאקס רז׳יס, אדואר דרומון, אמיל מורינו והד״ר מול.

כמו בצרפת עצמה, שימש ׳תקנון היהודים׳ בגרסאותיו מן ה־3 באוקטובר 1940 (חוק אליבר) ומן ה־2 ביוני 1941 (חוק ואלה) אבן־פינה בתחיקה האנטי־יהודית שהונהגה במגרב. תקנון זה התייחס לכלל היהודים: אזרחים, נתינים ובני־חסות צרפתים, וכן ליהודים הזרים שהתגוררו בשטחים הכפופים לריבונות צרפת. ואולם הפעלתו בצפון־אפריקה רחוקה היתה מלהיות פועל־יוצא של אוטומטיזם ביורוקראטי, או רפלקס של ריכוזיות מינהלית. הרי כי כן, לאחר שהותאם בקפידה למצב המשפטי המיוחד בכל אחת משלוש הטריטוריות המגרביות, הופעל שם התקנון בכל חומרתו, להוציא כמה תיקונים ממתנים שהונהגו — במארוקו ובתוניסיה — עקב התערבות השלטונות המקומיים הלא־אירופים.

חוק אליבר, שהונהג באלג׳יריה פשוטו כמשמעו, הגדיר את מעמד היהודים בהשקפה גזענית בלבד. ׳יחשב כיהודי׳ — קובע סעיף 1 בחוק — ׳כל מי שמוצאו בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי; כל אדם שמוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי, אם בן(בת) הזוג הוא עצמו יהודי׳.

תהא אמונתו הדתית אשר תהא, אדם נחשב אפוא ליהודי מלידה אם מוצאו בשלושה הורי־הורים יהודים לפחות; והפך ליהודי אם נישא ליהודי, לאחר שהיו לו כבר שני הורי־הורים יהודים. זאת ועוד: יהדותו עמדה לו גם אם המיר את דתו לנוצרית או למוסלמית: כנגד זה, לפי החוק נוצרי או מוסלמי שקיבלו את הדת היהודית, לא עמדה להם המרה זו והם נותרו לעולם לא־יהודים. אף הגרמנים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, בצרפת הכבושה.

במארוקו ובתוניסיה גילו שלטונות צרפת יתר זהירות, בהביאם בחשבון את הגורם הדתי — אולם רק ביחס ליהודים שמוצאם מקומי, שכן היהודים הזרים (צרפתים, אלג׳ירים או אחרים) שהתגוררו בשני הפרוטקטורטים כפופים היו לקריטריונים הגזעניים כפי שנקבעו בגירסה המקורית של התקנון.

לפיכך נחשב יהודי במארוקו ובתוניסיה: (1) כל יהודי במארוקו או בתוניסיה ו־(2) כל אדם שאינו בן מארוקו או בן תוניסיה שהתגורר במארוקו או בתוניסיה, ומוצאו בשלושה הורי־הורים מ׳גזע יהודי׳, או משני הורי־הורים מאותו ׳גזע׳, אם בן (בת) הזוג היה בעצמו יהודי.

בניגוד לאלג׳יריה ולאיזור החופשי, לא היה יכול להיות אפוא, לפי תנאים אלה, יהודי במארוקו או בתוניסיה ׳לא־יהודי׳; עם קבלתו לדת האיסלאם, פסק יהודי במארוקו או בתוניסיה להיות יהודי בעיני החוק, גם אם היו לו ארבעה הורי־הורים מ׳גזע׳ יהודי. מצד שני, כל יהודי במארוקו או בתוניסיה נחשב יהודי, גם אם לא היו לו אלא שני הורי־הורים יהודים, ואפילו אחד בלבד.

אולם, ממשל וישי נמנע מלהתאים את מה שפורסם בפרוטקטורטים למה שהיה בתוקף במטרופולין ובאלג׳יריה, ולכן אפשר היה להיות בעת ובעונה אחת יהודי במארוקו ובתוניסיה ולא־יהודי בצרפת ובאלג׳יריה: או להפך, יהודי בצרפת ובאלג׳יריה (כגון מי שהתאסלם או התנצר) ולא־יהודי בפרוטקטורטים. משגה דומה עשה המחוקק הצרפתי בעניין הצו שנתן הבאי בתוניס או הט׳היר במארוקו: לפי שלא נקבע בבירור כי כל יהודי במארוקו יחשב ליהודי בתוניסיה, או היפוכו של דבר, הרי שאפשר היה לאדם להיות יהודי באחד הפרוטקטורטים, ולא־יהודי בפרוטקטורט השני, אם לא היו לו שלושה הורי־הורים יהודים, או שני הורי־הורים יהודים, ובן זוגו יהודי.

שלושת המסמכים שללו מן היהודים זכויות שונות, אם בתחום החוק הציבורי ואם בתחום החוק הפרטי. גזירות אלה נגעו לכלל היהודים, בהיותן זהות כמעט לחלוטין לאלה שהוטלו עליהם בצרפת. באלג׳יריה הן לא פסחו לאחר שבוטל ׳צו כרמיה׳ גם על יהודים שנשארו אזרחי צרפת.

הרי כי כן, להוציא פטורים מסוימים שניתנו לאנשים מסוימים, נאסר על יהודים לכהן בתפקיד ציבור כלשהו. החוק מן ה־3 באוקטובר 1940 אסר עליהם מפורשות למלא שליחויות או תפקידים שאופיים פוליטי, תפקידי מינהל שאינם זוטרים, תפקידי דיפלומטים או קונסולים, תפקידי הוראה — אלא במוסדות יהודיים — תפקידים קולוניאליים, תפקידים צבאיים ומשרות במפעלים ובחברות שעניינם כללי, או שנהנו מזכיונות או מסובסידיות שהעניק מוסד ציבורי.