מורשת יהדות מרוקו

 מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

4 – מרוקו

מסע בגבול המזרחי. 

כניסתי למרוקו הייתה דרך העיר אוג'דה, שהיא היום כעין דלת אחורית, המשמשת בעיקר את צרכיהם של תושבי אזור הגבול בין אלג'יריה למרוקו. אכן, לפנים שימש המישור שבין הרי הריף להרי האטלס שער ראשי לכל פלישה מהיבשה. העיר אוג'דה נוסדה על נתיבם של הכובשים הערביים הראשונים, שמאה השמינית לספירה, והאזור הוא שטח המריבה הקדום בין שליטי המגרב השונים. העיר קרובה לגבול האלג'ירי, ואותה כבשו הצרפתים לראשונה, כשהחלו בפעולותיהם הצבאיות במרוקו, לפני חמישים שנה.

אני שוב מדגיש מדובר אודות התקופה של שנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים.

הגעתי למקום ברכבת מתלמסאן, השוכנת במד האלג'ירי. בדיקת הדרכונים והמזוודות של הנוסעים המועטים באופן יחסי, אף על פי שהיה זה יום ראשון בשבוע, החלה מיד עם צאת הרכבת מתלמסאן, ותיכף הורגש שנכנסים לאזור " מחשמל ". הפקיד לא הסתפק בהעפת עין על הדרכון ועל פתקי הכניסה ובהחתמת הדרכון, אלא הסתכל בקפדנות בכל פרט ופרט שבניירת, השווה את הצילום עם פרצופו של הנוסע, שאל שאלות, התעניין בתוכן המזוודות, שקל אותן בידו, וביקש לפתוח את הגדולות והכבדות שבהן.

ניכר היה, שאין הוא מתעניין בסתם סחורות החייבות במכס, בידו כבר צרור דרכונים ולפי כריכתם אני מכיר, שרובם הוצאו על ידי שלטונות החסות במרוקו ומיעוטם של אזרחי צרפת, ואלג'ירים בתוכם. גם דרכוני מתווסף לצרור זה, ותמורתו אני מקבל מספר. השכנים לתא מסבירים לי, כי באוג'דה כולנו נצטרך לרדת לאולם ביקורת הגבול והמכס, ואיש אינו פטור מחובה זו ומהורדת מזוודותיו. אמנם ממשיכים לאחר מכן באותה רכבת ובאותם הקרנות ממש, אבל חומרה זו הונהגה בגלל מצב החירום.

באולם לפני אשנב הביקורת מסתדר תור לא ארוך, ובשעת ההמתנה אפשר לעמוד על טיבם של קהל הנוסעים המעורב. צרפתים וצרפתיות בגיל העמידה עם מזוודות יד קטנות, ניכר, שהם עורכים ביקור של שעות ספורות. גברים צעירים שחומי פנים, לבושים אירופית עם נשיהם בג'ליבות גנדרניות וצבעוניות, כחולות, אפורות, ירקרקות, גזורות לפי האופנה החדשה, שהיא חיקוי הג'לביות של הגברים. האופנה החדשה, שאינה מסתירה את חיטובי הגוף, היא למורת רוחם של הקנאים האדוקים, התובעים שהאישה תתכסה בחאיך המסורתי, לת'אם – רעלה – המשי הלבן, מעשה רקמה או תחרה צריך לכסות את חצי אפן, שפתן וסנטרן.

נראה שאלה פקידי הממשלה הצרפתית או השלטון השריפי. בין העומדים גם מספר ברברים, בג'לביות חומות, מאריג גס שעיר ונשיהם בחאיקים  מסורבלים, לבנים או צבעוניים. גם הם מאריג גס. הצעירים שביניהם בראש התור, ומעוררים את רוגזן השקט של הגבירות הצרפתיות.

כעבור מחצית השעה נפתח האשנב, ואותו פקיד הביטחון בעצמו מתחיל להחזיר את הדרכונים, אגב שאלות נוספות. גם אותי חקר בשנית, לשם מה באתי, ומה מתכוון אני לעשות, ולאם פני מועדות לאחר שאעזוב את אוג'דה, והיכן אני עובד. לבסוף נפטרתי ממנו בשלום ויצאתי לביקור בעיר.

אודה ולא אבוש, לבי היה שקט בעשותי את צעדי הראשונים בכיכר התחנה ובשדרה המרווחת ורחבת הידיים המוליכה אל הרובע החדש, האירופי. היה זה יום מנוחה הרשמי, ופרחחים צעירים, לבושים אירופית, כלומר צרפתים, פטורים מלימודיהם שיחקו ברחוב השומם. אלה קידמני בקריאות. נראה שהכירו בי את הזר, ואולי אף את היהודי.

לא הייתה בידי שום כתובת, שום המלצה אל מישהו. מה שידעתי על אוג'דה, מה שהשמיעו באוזני בתלמסאן, מה שראיתי ברכבת ובתחנה, לא היה עלול להגביר את רגש הביטחון. צהרי היום, הרחובות ברובע האירופי ריקים מבני אדם. גם בימות החול נסגרות כל החנויות בשעה זו, ולאחר שחלף זרם המכוניות וגל הולכי הרגל האצים רצים בשעה שתיים עשרה בדיוק לסעוד את לבם, משתתקת התנועה וגם הרחוב הרועש נח את מנוחת הצהרים. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

סייד קוּטֻב

הצלחתו של האיסלאמיזם מאז 1967 כרוכה בעקבה בתפוצת כתביו של איש האחים המוסלמים במצרים סייד קוטֻב. הללו נקראים ממרוקו במערב עד מינדנאו שבפיליפינים במזרח, והם תורגמו כמעט לכל השפות המדוברות בעולם המוסלמי. ״על סמך היכרותי עם העולם האיסלאמי״, כותב בסאם טיבי, ״אני יכול לקבוע שפונדמנטליסטים מיליטנטים בקיאים בכתביו המרכזיים של קוטב הרבה יותר משהם בקיאים בקוראן עצמו. לעתים קרובות הם מכירים רק אותם קטעים בקוראן שקוטב בחר לצטט״. בתפוצתם ובהשפעתם, כתבי קוטב ״מקבילים, בלי הגזמה, למניפסט הקומוניסטי בימי ראשיתה של תנועת העבודה באירופה״.

סייד קוטב נולד בשנת 1906. אביו היה פעיל לאומני חילוני. בראשית דרכו הלך קוטב הבן בדרכי אביו. במשך 16 שנה הוא עבד במשרד החינוך המצרי, ובשנים 1947-1939 קנה לעצמו שם כמבקר ספרותי בכתב העת המוביל במצרים לענייני תרבות, ׳א־ריסאלה׳. בין השאר, הוא היה זה שגילה בשנת 1945 את חתן פרס נובל לספרות לעתיד, נגיב מחפוז. בשנות הארבעים פנה קוטב לראשונה אל הקוראן, קצת בשל איכותו הספרותית וקצת מתוך נסיבות אישיות שגרמו לו לחפש נחמה ו״קרקע מוצקה״. נסיבות אלו קשורות בנשים, נושא מציק בחייו של קוטב. לאחר מות אמו הנערצת בשנת 1940 הוא שאב תנחומים מפרשייה רומנטית, וכשזו תמה מצא את מבוקשו בקוראן. מוסרנותו באה לידי ביטוי עוד קודם לכם בסלידתו מכל מה שהוא ״אורבני״ – ועתה התפתחה לכדי שנאה כלפי כל צורה של חושניות ״מושחתת״. הוא זעם על ״הזִמרה החולנית״ ברדיו, כיוון שהיא ערערה את מוסריותה וגאוותה של מצרים. הוא קרא להטיל צנזורה ולהקים ועדות ציבוריות לחיסול ״רעל״ זה. בפרט הבהילו אותו ״הסרטים הגסים״, התרופפות כללי המוסר ובגדי הרחצה הזעירים בחופי אלכסנדריה. ״אני שונא ומתעב תרבות אירופית זו, וסופד לאנושות המתפתה לזוהר, לשאון ולהנאת החושים החונקים את הנפש וממיתים את המצפון שעה שהחושים והאינסטינקטים מורעלים, מגורים ומרוגשים״, כתב בשנת 1946 ב׳א־ריסאלה׳.

בשנת 1949 נשלח קוטב מטעם משרד החינוך לשהות בת שנתיים וחצי בארצות הברית, ושם האובססיות שלו אף התחזקו. מיד לאחר שובו מצרימה בשנת 1951 הצטרף לאחים המוסלמים, וכבר בשנה שלאחר מכן היה בחוג המוביל של התנועה. בתוקף זאת הוא קיים קשר קרוב עם נאצר ועם אישים אחרים מן הקצינים החופשיים. בשנת 1954 התמנה קוטב לעורך היומון של האחים המוסלמים, אך כבר באוקטובר של אותה שנה היומון נסגר בידי השלטונות בשל ניסיון ההתנקשות בנאצר. בשנת 1955 קוטב נידון ל־25 שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא עונה בכלא ובתום פחות מעשור, בשנת 1964, הוא זכה לחנינה. עם צאתו מהכלא נטל על עצמו תפקיד מפתח במחתרת שביקשה לארגן מחדש את האחים המוסלמים. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם יצא לאור הספר שכתב בכלא, ׳ציוני דרך, הוא נעצר שוב ונשפט בעוון בגידה במולדת בשל מה שכתב בספרו. קוטב נידון למוות ובשנת 1966 נתלה עם עוד שני חברים באחים המוסלמים.