ארכיון חודשי: אוגוסט 2014


אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

 

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

א. קריאה התרגום הארמי בציבור

 1. התרגום הארמי לתודהאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בן קוריש מוכיח את יהודי פאס על שנטשו את המנהג של קריאת התרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. מדבריו עולה, שבמאה העשירית היה המנהג לקרוא את התרגום בציבור מקוים בבבל, במצרים ובספרד. זוהי עדות קדומה מאוד על תרגום התורה בציבור, ואני מבקש להתחקות אחרי התגבשות המנהג ואחרי העדויות על ביטולו בקהילות שונות. יש בידינו עדויות על ביטול המנהג במקצת הקהילות כבר בסוף תקופת הגאונים, וכפי שנראה גם על קהילת ספרד לא פסח תהליך זה.

קריאת התורה בציבור בבית הכנסת לוותה כבר בימי הבית השני בתרגום לארמית. יש משערים, שהנהגת התרגום קשורה במפעלו של עזרא הסופר ושל ממשיכי מפעלו, אנשי כנסת הגדולה. ״מאי דכתיב ׳ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא׳(נחמיה ח, ח)? בספר תורת האלהים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל אלו הפסוקים״ (מגילה ג ע״א. נדרים לז ע״ב). ובפסוק הקודם נאמר: והלוים מבינים את העם לתורה(נחמיה ח7) ופירש רש״י: שהיו מתרגמים לעם דברי תורה. וכה כתב הרמב״ם בספר משנה תורה: ״מימות עזרא היו נוהגים שהמתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים״ (הלכות תפילה יב, י). מכל מקום מקובל, שמסוף ימי התנאים היה התרגום חלק מטקס קריאת התורה בציבור.

הצורך בתרגום התורה לארמית נבע מהתפשטותה של הארמית כשפת דיבור, תחילה כלשון שנייה, ובמהלך הדורות [לקראת סוף המאה השנייה למניינם] נעשתה לשון הדיבור העיקרית או אף הבלעדית. ובכן, דחיקת הדיבור העברי והשתלטות הארמית הצמיחה את המוסד של תרגום התורה לארמית.

לצד הקורא בתורה עמד המתורגמן [או: התורגמן]. אפשר שהתרגום שימש גם פירוש — מדרש למקרא, ואמנם בספרות חז״ל משמש השם ״מתורגמן״ גם לציון האדם שעמד לצד החכם שנשא דרשה בציבור, והשמיע בקול רם את דברי החכם שנלחשו באוזניו.

תחילה לא נקרא התרגום מתוך הכתב, משום שהוא נחשב לחלק מהתורה שבעל פה, וכך נפסק בתלמוד: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (מגילה לב ע״א). המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (תנהומא וירא ה). רק משעה שהתורה שבע״פ הותרה ליכתב, נכתב גם התרגום ועצם כתיבתו זירזה את התפשטותו בקהילות ישראל ובעיקר בישיבות בבל.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאםהדימים

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.

במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.

אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides  – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –

תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן

אלמוחידים – Almohads  – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269

היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.

במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.

בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.

מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.

מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.

כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.

מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.

לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.

לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.

בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.

יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

הפעילות של האגודות היהודיות באנגליה.דמנאת 0002

בעקבות החלטה ב – 2 בנובמבר 1884 התקיימה חשיבה משותפת של ה – AJA וה – BOD ב – 12 בנובמבר. המזכיר התבקש להשיג פרטים על הפגיעות של מושל דמנאת ביהודים והאשמות נוספות נגדו.

המושל התאכזר ליהודים בניגוד לעמדת הסולטאן – הדבר מוציא שם רע על מרוקו באירופה.

ב – 23 בספטמבר 1884 כתב הקונסול הבריטי בטנג'יר וייט  HORACE WHITE לווזיר, וזה תוכנו : השגריר – דרונונד האי – כתב לך ב – 7 באוגוסט מכתב בו ביקש ליידע את הסולטאן על ההתנהגות האכזרית של מושל דמנאת חג' ג'לאלי כלפי יהודים.

נודע לי, כי במקום להפסיק את התנכלויות, הרחיב את התאכזרותו כלפי היהודים המסכנים החיים תחת פיקוחו. אני מצרף הצהרה של היהודים עם פרטים על ההתנהגות הברברית של חג' ג'ילאלי כלפיהם. הוא אפילו העז להצהיר כי יש לו יפוי כוח מהסולטאן על ההתנהגות האכזרית.

הוא מוציא עליו דיבה, באשר ידוע שהסולטאן תמיד התייחס באהדה, ודאג לטובתם של נתיניו היהודים. שמע המעשים השליליים של הקאיד ג'ילאלי הגיעו גם לחוץ לארץ, והדבר גורם לדעה שלילית של דעת הקהל באירופה על ממלכה זו.

אני מאמין שהסולטאן יביע בדרך ציבורית את חוסר הנחת שלו מהתנהגות הומשל, כפי שייוודע בכל מקום שהסולטאן נכון להעניש את משרתיו, שמדכאים את החפים מפשע. הסולטאן כבר הוכיח את רצונו שיתנהגו בצדק כלפי נתיניו היהודים. אבל המושלים בחלקים הפנימיים של מרוקו מתעלמים מכך.

הסולטאן ישים קץ למעשים האכזריים של קאיד ג'ילאלי. בסיום מתבקש הנמען להעביר מכתב זה לסולטאן.

25 בדצמבר 1884 דו"ח לכל ישאל חברים על המצב בדמנאת.

מנהל בית הספר לבנים באנג'יר מר י. מטלון, כתב את הדברים הבאים לנשיא כל ישראל חברים בפריס, על המתרחש בדמנאת. הפרטים ניתנו לו הבוקר על ידי דוד עמאר זקן בן 60 כשדמעות בעיניו. הוא חבר המשלחת שבאה לטנג'יר כדי להיעזר במנהיגי הקהילה.

דמנאת היא עיר קטנה, ארבעה ימי הליכה דרומית מזרחית לקזבלנקה, ויומיים ממראכש. מספר היהודים 600 או 700 נפש שגרים במללאח במרכז העיר. המוסלמים מקיפים אותם מכל הצדדים. הם ביחסים טובים מאוד עם הערבים, אבל שני הצדדים מתלוננים על אכזריותו של המושל אלחג' ג'לאלי.

איני יכול לתאר את כל מה שיהודים מסכנים אלה עבר בשמונה השנים האחרונות, מהקאיד הנוכחי. כשחסר לו כסף, הוא מטיל עליהם מסים כבדים. הוא מאלץ אותם לעבוד בביתיו, כי יש ביניהם נגרים, במאים ונפחים.

הוא אינו משלם להם, אלא עליהם לשלם לחבריהם הערבים העובדים אתם. רק כאשר אין המושל זקוק להם הם רשאים לשמור את השבת וימי כיפור, כימי מנוחה ותפילה. אם מישהו מעיז להתנגד לפקודות, מקבל מלקות. בלכתם מחוץ למללאח עליהם לחלוץ נעליהם.

מצבם הכלכלי : רק אמידים מעטים מנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה ללא ידיעת המושל, כי הוא תמיד עומד על המשמר, כדי לקחת את חלקו. הם נשדדים ומושפלים. המושל מתעלם מתלונותיהם והם מאושרים אם אינו מגיב בהלקאות.

בשנה האחרונה הגיע מכתב מדמנאת בו נכתב, כי מאז שהמושל קיבל מכתב מהסולטאן, הגביר את אכזריותו. חנויות נשדדו, בתים נפרצו, נשים נאנסו, ילדים נשחטו. הרב הראשי יוסף אלמליאח בן שמונים, הוכה עד מוות על ידי המושל. הנשארים בדמנאת נאסרו. אחרים ברחו. 

הפסקת ההצקות, מאסרו ועינויו של הרב בדמנאת, בעלים ברחו מבתיהם.

כששמע המושל של דמנאת שיהודים הגיעו לטנג'יר כדי התלונן עליו, הפסיק להציק ליהודים. אבל אילץ את הרב הראשי של יהודי דמנאת להצהיר כי יהודים חייבים לו כסף. לכן העליל עליו שהוא מייסר אותם. הרב בן תשעים סירב, הופשט מבגדיו מול השמש, ונכבל. כיוון שזה לא שבר אותו, הושלך לכלא ולבסוף חתם.

מצויות עתה בדמנאת 190 משפחות יהודיות שננטשו על ידי הבעלים, שעזבו בחשאי את העיירה בלילה. ראשי המשפחות שנשארו נאסרו, ומהם לא ייצאו חיים ממאסרם, אלא אם יינקטו אמצעים דיפלומטיים נמרצים כלפי הסולטאן.

תשובת הווזיר 15 באוקטובר 1884 : הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור את היחס כלפי היהודים.

הווזיר מוחמד אלערבי בן מוחתאר הודיע לדיפלומט הבריטי וייט הנזכר כי מכתבו בקשר ליהודי דמנאת, הסובלים מהתנכלויות הועבר לסולטאן. הוא מודע לתוכנו, וזו תשובתו : היהודים מדמנאת הגיעו לחצר המלכות והביאו אתם מכתב מהמושל בטנג'יר, והתלוננו על המושל של דמנאת.

ניתנו הוראות למושל. המשלחת של יהודי דמנאת עזבה, וחזרה שוב עם תלונה חדשה על המושל של דמנאת. אנו חושבים שהדברים מופרזים ובלתי מתקבלים על הדעת, בעיקר במה שנוגע למנגנון הממשלתי הסולטאן שלח לדמנאת שליח כדי לחקור ולהגיע לאמת.

ואם תוכח אשמתו של המושל הוא יזכה לתשומת לב ציבורית, כי הסולטאן לא ירשה מעשי עוול כלפי כל אדם, ובייחוד כלפי יהודים שהחוק שלנו מעניק להם זכויות.

המעורבות של קונסול ארצות הברית בפרשה.

המשלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר פנתה לקולונל מתיוס כדי שיתערב למעי הפסקת ההצקות לבני קהילתם. על חלקו של קונסול ארצות הברית במרוקו בהגנה על יהודי דמנאת פורסמה כתבה ב – TM ב – 18 בדצמבר 1884 תחת הכותרת  : THE JEWS OF DAMNAT.

הכתבה מתחילה בכך כי תושבי ארצות הברית יכולים להיות שבעי רצון מהמאמצים המיוחדים שבוצעו על ידי הקונסול למען הישראלים המדוכאים. הקולונל מתיוס דובר מוגרבית כמו מאורי, והוא תמיד מוכן בתור נציג של מדינה גדולה וחופשית להביא לחרות, ולממשל תקין.

המערכת מאחלת שגם נציגי מדינות אירופה ייקחו ממנו דוגמה. התשובות של הסולטאן מצביעות על כך כמה חסר תוחלת הוא גורלם של מסכנים אלה בעוד הטרור נמשך. המכתב הבא מדבר בעד עצמו.

חג' ג'לאלי מבטיח נקמה בחברי המשלחת שהתלוננו נגדו

הכותב פגש אישיות דתית מוסלמית שהגיעה לאחרונה מדמנאת, וסיפר לו סיפורים מזעזעים על האכזריות של חג' ג'לאלי. ואמר כי אם היהודים יחזרו לדמנאת כל עוד הוא בתפקיד, אפילו שתהיה בידם הצהרה של הסולטאן, הוא ימצא דרכים לעקוף אותה.

המושל אמר שאינו נשמע לסולטאן ולא לנוצרים, וכי כאשר היהודים יחזרו לדמנאת הם יחושו את נחת זרועו. הוא מבטיח נקמה בכל חברי המשלחת, וכל אלה שהתלוננו נגדו, ופרסמו את התנהגותו קבל עולם. 

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

הנשים שרות וחורזות חרוזים.הווי ומסורת

בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :

שיר למיילדת.

 ייא קאבלא, ייא סוסייא

הו מיילדת, הו חרוצה.

 

כל מה כ'ידית שווייא

המעט שקיבלת, הוא מנה קמוצה

 

נקום נהאר אלסבע

כאשר אקום ביום השבעה

 

נכ'ררזכ מכסייא

אוציאך מלובשה ( אשלם לך שבעתיים )

 

ייא קאבלא ייא מקבולא

הו מיילדת, הו מקובלת

 

ייא מבסרא ייא מימונה

הו מבשרת, הו מאושרת

 

בססרתיני יעטיך לכ'יר

בישרתני ישולם לך על טוב לבך

 

מעטיכ חאזא מתמונה

ואתן לך פי שמונה את שכרך

 

ייא קאבלא, ייא סתתי

הו מיילדת הו גברתי

 

נודי בסרי לחבאב

קומי ובשרי לבני משפחתי

 

נעמיל עליכ נזאהא

אערוך לכבודך חינגה

 

בלכאמאנזא ולעוד ורבאב

בכינור, בעוד ובנבל כנהוג בחגיגה

 

ייא קאבלא ייא קאבלתנא

הו מיילדת, הו מיילדת שלנו

 

מאח לא דכ'לוכ לעתבתנא

מה נעימה כניסתך לסף ביתנו

 

א-סבי כ'דינאה חנא

היילוד לקחנוהו אנו

 

ולבנייא לזארתנא

וטהתינוקת לשכנתנו

 

ייא קאבלא ייא קבאלתי

הו מיילדת, הו מיילדת שלי

 

מא חלא דכ'לוכ לביתי

מה נעימה כניסתך לאהלי

 

האד אסבי לייא אנא

היילוד הזה הוא לי

 

אמא לבנייא לזארתי למזייאנא

ואילו התינוקת, לשכנתי היפהפיה

 

כלאם לכייסין יפררח לקלוב

דברי חכמים ירננו לבבות

 

וכלאם לכאפרין, כיף למררארא

ואילו דברי כסילים כלענה מרורות

 

כלאם לעדייאן, מתל דרהם למתקוב

דברי האויבים כמטבע נקוב

 

עממאר ביה למכחלא, ותכ'רז

טען בו את הרובה ויצא ממנו

 

מננו עמארא

צרור

 

כלאם לחביב מתל לחליב

דברי הידיד טעימים, כחלב משולים

 

הווא דווא, מה פיה דרארא

הם מזור ואין בהם נזקים

 

כלאם דחאק, פחאל אסמע ידוב

דברי הבל, כנרות שעווה נמסים

 

אללי תהזזו, מא יכ'ללי אימארא

כשתרימם, לא ישאירו סימנים.

 

החרוז הובא בקונטרס קול ששון ותורגם בידי המחבר. ( הערת המחבר ) 

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

המשך…………………….

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

לאחר ה׳היג׳רה׳ בשנת 622 לספירה הצטרף מוחמד לעדת היהודים, שמר על החגים וצם ביום הכיפורים ודרש כבל עם ועדה מתומכיו לאמץ את הורתם ולהתפלל כשפניהם מופנות לירושלים, עיר הקודש, כמנהג היהודים.

כאמור, שהה מוחמד זמן רב במחיצת היהודים ביתר׳ב, למד מרבני היהודים את דרכי הסגידה ואת דרכי התפילה והאמונה באל אחד. אולם, ברגעי משבר, כתוצאה מביקורת שהתריסו היהודים מולו על מעשי השוד והביזה שביצע נגד שיירות האספקה למכה, ׳שכח׳ את התורה שאימץ לפנים בחום ושינה את דעותיו ללא הכר.

היהודים פנו בשעת התפילה לקודש הקודשים ששכן בירושלים, אל בית המקדש שחרב על הר הבית.

מוחמד אימץ את רעיון הכיוון אולם שינה את משמעותו כשהורה למאמיניו להתפלל לכיוון ה׳כעבה׳ שבמכה במקום ירושלים ביודעו היטב למה מתכוונים היהודים בפנייתם לירושלים בשעת התפילה. בירושלים שכן בית המקדש היהודי, מוקד האמונה, היכן שבני העם היהודי סגדו והעלו קורבנות הודיה לה׳

מוחמד הורה למאמיניו לפנות לכיוון ה׳כעבה׳ המשכן לאלילי הפגנים מעשי ידי אדם.

מוחמד ביטל את צום יום הכיפורים שכונה בפי הערבים ה׳עשורא׳ ואימץ את מנהג ה׳ג׳הליה׳, את צום הרמדאן.

לאחר כיבוש מכה הותיר על כנו את טקס העלייה לרגל, מצוות ו החאג׳, על כל מהלכיו וכלליו הפגניים כאילו שלא שינה דבר.

לא די שלא הורה על ביטול מנהג העלייה לרגל אלא הוסיף והטיל על כל מוסלמי כחובה לקיים פעם בשנה את מצוות החאג׳ במסגרת האמונה המוסלמית.

בתחילת דרכו הורה מוחמד בנחישות להתנגד למושג הפגני ׳ג׳יהאד׳, אולם כדי לדובב את מעריציו בתקופת מאבקיו נגד יריביו, אימץ את הג׳יהאד ואף הוסיף לו את תואר הקדושה.

כל השינויים וכל הפרושים שהוסיפו מאוחר יותר להצדקת צעדיו אינם אלא כניעת מוחמד במודע למנהגי הפגנים שהיו מושרשים בתודעתו ולא היה מסוגל לבטלם או להתעלם מקיומם.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.

לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?

מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.

אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.

האם מוחמד בעצה אחת עם מנהיגי שבט קורייש, השאיר את טקסי החאג׳ על כנם על מנת לשמור על מקורות ההכנסה והפרנסה של שליטי חעיר ובמקביל לרצות את הפגנים על מנת שיתמכו בהמשך דרכו המדינית?

מוחמד דגל מחד במונותיאיזים ומאידך טיפח במודע את הפוליתיאיזם ולא הצליח כמנהיג רוחני לייצב בתת-הכרתו את דעותיו ואת השקפותיו הדתיות. על כן, החלטותיו בתחום האמונה לבשו צורה או פשטו צורה בהתאם לנסיבות.

מוחמד זנח את תורת היהודים ודבק בתורת הפגנים אך ורק בשינוי אחד, הוא ניתץ את פסלי האלילים ששימשו בתקופת ה׳ג׳הליה׳ כמתווכים בין המאמינים לאלוהים, אך אימץ בלהט את כל המנהגים ואת כל הטקסים הפגנים ללא יוצא מן הכלל.

מוחמד התגלה, על פי מעשיו בשנות שהותו באל-מדינה, כפוליטיקאי מתוחכם, כלוחם אכזר וחסר פשרות, ככובש שהתאימה לו האמרה יהרצחת וגם ירשת׳, כמנהיג שלא בחל בכל אמצעי תפל כדי להשיג את מטרותיו. רוב ימי חייו באל-מדינה התמקדו סביב מעשי שוד וביזה במטרה לבנות צבא לוחם ליישום שגעונותיו ולהגשמת מטרותיו.

חוקר תולדות האיסלאם, מייקל קוק, מאשר במבוא לספרו ׳מוחמר׳ כמצוטט: ״משימתו של מוחמד הייתה להעביר מסר אלוהי ולא לטפח את שגעונותיו שלו״.

אולם מוחמד בכל שנות שהותו באל-מדינה עסק בטיפוח שגעונותיו ולא התמסר ליעדיו המונותיאסטיים, לא העביר כמצופה את המסר ולא ניסה לשדל את עובדי האלילים ששכנו סביבו להאמין באלוהי השמיים. לא די שלא התמסר למשימותיו הרוחניות בקרב עובטי האלילים אלא הרחיק לכת במעשיו הנפשעים נגד שבטי היהודים שדווקא האמינו באל אחד. בטוחני שאם מוחמד היה חי בתקופתנו, היו מעמידים אותו בפני בית הדין הגבוה לצדק ודנים אותו על פשעיו נגד האנושות.

♦ האם ארם ברמותו של מוחמר יבול להתיימר כשליח ה׳ על פי מעשיו!

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקומכנאס

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אגרת רבני מקנם לרבני טבריה.

״מספר הגנזים״ של הרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו זלה״ה

שתי איגרות היו, האחת מרבני מקנאס שבמרוקו לרבני טבריה, משנת תר״ך על האיגרת אין חתומים, באיגרת זו מתלוננים רבני מקנאם על רבני טבריה שמקפחים את החכמים המערבים שעלו ממקנאם לטבריה ללמוד, בבי מדרשא רבה, שלא עוזרים להם בכספי החלוקה ולא מקיימים ״כאזרח כגר יהיה לכם״. ומבקשים, שלהבא יתקנו את הדבר ויתייחסו לחכמים העולים ההם ביחס שווה כמו אל חכמי טבריה, ובעד זאת מבטיחים להם שיגדילו את הכנסות הקופות של טבריה שבעיר מקנאס, מספר העולים לארץ ישראל ממקנאס בפרט וממרוקו בכלל, סביב לשנת תר״ך, היה למאות, ובאיגרת אחת כתוב, ששלוש מאות עולים ממרוקו באו לגליל (עיין שלוחי ארץ־ישראל, עמי 677) לפי איגרת זו נווכח שביניהם היו רבים שבאו ללמוד תורה בטבריה שיצא לה שם ״טבריה לתורה״. סכסוך זה בגלל החכמים ״המערבים״ מעיר מקנאס, הלך והתרחב, ובאיגרת השנייה מאת השד״ר רבי מנשה ארזי הכהן לרבני מקנאס, רואים שפרץ ריב בינו ובין רבני העיר, ורבני העיר עיקלו את כסף התרומות השייכים לטבריה, שלא רצו למסור אותו לשד״ר, וזה התבטא כנגדם בחריפות, עד שהוצרך הרב של עיר פאס רבי ידידיה מונסוניגו להתערב בדבר ולעשות שלום בין השד״ר ובין רבני מקנאס, אן גם אז לא רצו רבני מקנאס למסור הכסף להשד״ר, קודם שיחתום על תקנה, שכנראה תוכנה היה להשוות את זכויות החכמים המערבים שבטבריה, לזכויות חכמי העיר הוותיקים, אך השד״ר לא רצה לחתום על זה, כדי שלא יהיה זה כהודאה מצידו שכאילו עוול נעשה עד כה על ידי רבני טבריה להחכמים המערבים, הוא גם הביא מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, שבראשם עמד ר׳ יוסף הלוי בן יולי, המכחישים את הקיפוחים נגדם, וגם ר׳ יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן זצ״ל, שנחשב מגדולי הרבנים במרוקו בדור ההוא שביקר בארץ ישראל ביקור חטוף כידוע לנו וגם הוא העיד על יופי הנהגת העיר טבריה ושזה לא נכון שמקפחים את החכמים המערבים אבל כל זה היה ללא הועיל ורבני מקנאס עמדו על דעתם לא למסור את הכסף להשד״ר הנז׳ אם לא יהיו בטוחים בהשגת זכויותיהם של החכמים המערבים בטבריה, כנראה היתה זו גם נקמה מצדם נגד השד״ר, שהתריס נגדם והעליבם, ועל זה מתחנן השד״ר הנז' שיעשו למען כבוד אביו, שהיה מגדולי הרבנים בטבריה, שמו רבי רפאל ארזי הכהן, שמצאנוהו חתום בכמה איגרות שדרי״ם.

משתי איגרות אלו מובן, שרוב החכמים המערבים ההם שלמדו בטבריה, היו מעיר מקנאס, ולכן רק רבני מקנאס עמדו כל־כך לצידם לחזק את מעמדם, אבותינו סיפרו לנו, שלפני שנת ת״ר־תר״ך, היתה טבריה מיושבת מיהודי תורקיה וכולם דיברו בשפה איספאניולית ורק כשבאו מאות עולים אלה מעיר מקנאם, לטבריה, לאט לאט נשכחה השפה האיספאניולית, כי אלה שבאו ממקנאם דיברו בשפה הערבית, ולכן קראו אז לטבריה ״מקנאס הקטנה״ ולא רק את השפה אלא גם הנהגת העיר ברובה נמסרה אחר כן בידי החכמים המערבים ההם.

ספינת אגוז

מעפילים מיוצאי מרוקו מעולם לא הפסיקו עלייתם למרות כל התלאות והמונעים מטעם השלטונות והלחץ שהפעילו נגדם. עדות לזיקה היהודית שלהם לאחיינו הק׳ שהיו קשורים אליה בנימי נפשם. לא פעם סיכנו אחינו ב״י את חייהם בעת עלייתם לארצינו הק׳ בדרן לא דרך. והנה משפחות שלימות מארץ זו, למעלה מ־42 משפחות הפליגו באישון ליל חורפי וקריר בספינת ״אגוז״ ששכרו עבורם שליחי העלייה למטרת העליה לארצנו הק׳. והנה מדת הדין גזרה עליהם לצלול במים אדירים מול חופי ג׳יבראלטר כשספינתם עלתה על שרטון, ורוח וסערה התגברה על האנייה והטביעה את כל נוסעיה עם צוותם, חוץ מקברניטה של האנייה, אשר למרות שידע שהסכנה מתקרבת לבוא, לא הזעיק עזרה כל שהיא. כך מצאו את מותם הטרגי אחינו ב״י בליל עשירי בינואר 1961 הי״ד. אח״כ נודע שהקברניט היה שכור בעת ההיא, ימ״ש. ורק אחרי שנודע לכל העולם האסון שפקד את אחינו ב״י באוניית ״אגוז״ קמה צעקה גדולה בכל ארצות תבל, וחברות יהודיות ובין לאומיות כגון: חברת ה״גיוינט״, ואומות המאוחדות, פנו לשלטונות מרוקו, להקל את סבלם של יתר הפליטה. ובאותה שנה מת המלך ה־5 ונפתחו שערי העלייה בדרך נם. וגם איפשרו להעלות את עצמותיהם של נוסעי ספינת ״אגוז״ לקברי אחים בארצינן הקדושה הי״ד, ומאז נשמו לרווחה.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה       

סיכום הנושא

חכמים היו חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה ״האם היא נאמנת או הוא״. חלקם קיבלו את הנחת הרמ״א כי ״בזמן הזה נשים חצופות״, לכן אינה נאמנת. ראינו שלעתים התגלתה עקרותו של הגבר רק אחרי שנים רבות, והאשה התאזרה בסבלנות. דנו בחובת גירושה, ובתשלום הכתובה והתוספת.

היו מקרים שגבר נשא יותר מאשה אחת בהנחה שהפגם באשה, או שהעקרות היא זמנית או מקרית עם אשה מסוימת בלבד. עקרות הגבר היתה אפופה אמונה כי הגבר ״נקשר וכושף״, וניתן לרפאו באמצעים מיסטיים. לבסוף, עמדנו על הטיפול הרפואי בעקרותו, ובאפשרות של שימוש בהזרעה מלאכותית שלא מזרע הבעל.

נושא עקרותו של הגבר, שדנים בו חכמים, היה גורלי לחיי המשפחה. מצד אחד היתה רגישות לכבודו של הבעל ולמעמדו, מצד שני היה רצון שהאשה תממש את נשיותה ואת שאיפתה לצאצאים ולביטחון כלכלי לעת זיקנתה. עם זאת, נראה שעקרות הגבר הייתה נדירה יותר מאשר עקרותה של האשה.

במקור חיצוני: ג׳והן דוידסון רופא אנגלי שביקר בצפון אפריקה בשנות ה־30 של המאה ה־19 כתב, כי במרוקו יהודי רשאי לגרש את אשתו אם לא ילדה לו. הוא מספר על יהודייה מטנג׳יר הנשואה שבע שנים ואין לה צאצאים למרות שהאשמה תלויה בו(50 .Davidson, 1839, p).

פרק ה: לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים

בתלמוד מצויות דעות שונות על לידת בנים לעומת בנות. הנטייה היא להעדפת בנים, שהם היורשים והממשיכים את שרשרת המשפחה, את לימוד התורה וקיומה.

בספרותם של החכמים, בתקנות, בתשובות, במנהגים ובסיפורים, באה לידי ביטוי השאיפה ללידת בן שימשיך את מסורת התורה, את המשפחה ומנהגיה. הברכות והאיחולים הביעו משאת נפש פרטית וציבורית. אחת השאלות בהקשר לנושא זה היא: האם כאשר נזכרות המילים ״בן״ או ״בנים״ הכוונה למין זכר בלבד, או שזה שם עצם קיבוצי לצאצאים בכלל. להלן אתייחס להגדרה הראשונה. במקורות מופיע לעתים צירוף המלים ״בן זכר״. בספרות התשובות עלה הנושא בהקשר לשאלה האם מותר לבעל לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה לו בן. החכמים לא ידעו שמין הילוד נקבע על ידי הגבר.

לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ רכג, ס״ק א: ״ילדה אשתו זכר – מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן״. הוסיף בעל ׳משנה ברורה׳: ״דניחא ליה [טוב לו] בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר, ואפילו היה להם כבר כמה בנים״. הדין מבוסס על ברייתא ברכות, דף נט ע״ב. ר׳ דוד עובדיה מצפרו, בן דורנו, כתב בספרו ׳נהגו העם׳, עמי שצ: לידת הזכר במשפחה וההנאה הנמשכת לכל המשפחה, עיין כיאור הלכה ומשנה ברורה לשו״ע, או״ח, ס׳ רכג, ס״ק א (שהזכרנו לעיל).

תקנה בפאס כי בעת לידת זכר יתרום האב לירושלים. כאשר יהודי ירושלים היו במצוקה גדולה, תוקנה בקהילת פאס תקנה בשנת שם״ג (1603) לסייע ליהודי ירושלים, ונאמר בה ״שכל אחד ואחד יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו בתת לו השם יתברך בן זכר״. ובהמשך נאמר שבימים אלה יתרום בעל השמחה לירושלים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ מח).

מתקנות פאס משנת תנ״ח (1698) ניתן ללמוד כי כשנולד בן שולחים קמיע לבית היולדת לשמירת הוולד:

ראינו שכל איש ישראל ביום שמחת לבו בהולד לו בן זכר, מרבים העם להביא לו קמיעין שנוהגים לשים בבית הנער הנולד לשמירה, ולהיותם רבים משליכים אותם לאיבוד וזה עון גדול בהיותם נרמסים תחת הרגלים, ולפעמים מושלכים באשפות והוא חילול השם, יען כתוב בהם כמה פסוקים וכמה שמות הקדש. לכן גזרנו שמהיום והלאה לא ישלח שום ת״ח [תלמיד חכם] הקמיעים ההם לבית היולדת כלל. רק בעל הבית ילך אצל הת״ח שירצה והוא יכתבם לו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמד, ח״ב, סי׳ קלט). הורי בנות דואגים בגלל הנדוניה הגבוהה. הדאגה החומרית של הורי בנות באה לידי ביטוי בהסכמה שהתקבלה באותה השנה בפאם:

רוב האנשים אשר בנות יולדו להם, צר ומצוק מצאום ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו כדי לשלחן ולתת לאנשים לסיבת פשיון [התפשטות] נגע צרעת, המנהג הרע אשר נתפשט בימים הללו לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה על העיקר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלט). השאיפה לבן מבטאת את הרצון לממשיכי לימוד התורה וקיומה. למשל, בפיוט לברית מילה הוסיף ר׳ יוסף כנאפו הסבר: ״בזכות קדושת הזווג שעושה בישראל בקדושה ובטהרה, יותן להם שכר פרי בטן לזכות לבנים שיהיו לימודי האל בתורה״ (׳אות ברית קודש׳, דף מו).

היו חכמים שידעו כי בעת ההריון מינו של התינוק כבר קבוע ואין לשנותו. ביטוי לכך בשו״ע או״ח סי׳ רל, ס״ק א: ״המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זאת תפילת שוא״.

אבל היו אחרים שלא ידעו זאת. הרמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ תרה כותב בהקשר לכפרות ״ולוקחין למעוברת ב׳ תרנגולים אולי תלד זכר״. החכם הניח שהורים ממשיכים לבקש שיהיה להם בן, גם בעת שהאם כבר בהריון.

תקנות בנידון וביצוען

בתקנה שתוקנה בפאס בשנת גש״ן(1593) הותר לגבר לשאת אשה שנייה אם לא ילדה זכר. למרות שהבעל התחייב בעת הנישואין שלא ישא אשה שנייה, אלא בהסכמת אשתו הראשונה. כפי שמובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, תחת הכותרת:

תקנות איך יוכל לישא אשה על אשתו

תקנה משנת גש״ן (1593) סעיף א:

הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה זרע זכר, אפילו ילדה ומתו לסוף עשר שנים או אחר כך כיון שעברו לו עם אשתו עשר שנים ולא היה לו זרע זכר, יכול לשאת אשה נוספת על אשתו(׳תורות אמת׳, דף פב ע״ב).

בשנת ש״ס (1600) תוקנה תקנה זו, סעיף ג:

וכן בית דין שראו שיש אונס ניכר להם מחמת האשה, נותנין רשות לבעל לישא על אשתו, ואין לה לא גט ולא כתובה, ואף על פי שיש לו זרע זכר מאשתו הראשונה יכול לישא עליה, והכל לפי ראות עיני בית הדין.

סעיף ד:

זה שהתרנו למי שאין לו זרע זכר לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים ולא לאשה שאינה ראויה לילד. עבר ונשא אשה שאינה ראויה לבנים, הרי עבר על התנאי [שלא ישא שנייה אלא ברשות הראשונה] ויוציא דתן כתובה. וכן מי שיש לו זרע אפילו מאשה אחרת, אף על פי שאין לו מאשה זו – אינו יכול לישא אשה אחרת (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דפים פב ע״ב־פג! וכך אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו). ר׳ רפאל בירדוגו התייחס לתקנה זו בהקשר לאדם ״ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והתירו לו בית הדין לישא אשה״, בהתאם לתקנה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב, קמד).

בתשרי תק״ד (1743) נשאל יעב״ץ על אשה ששנתיים אחרי נישואיה וסתה הולך ומתמעט עד שחדל לה זה חמש שנים, ״והבעל ראה שכל בני משפחתו מתו ברעב ובדבר שעבר״, רצה לקחת אשה נוספת עליה. החכם ענה כי בהקדמת התקנה הראשונה בנידון בשנת גש״ן (1593) נאמר שכוונתם בתקנות אלה הייתה ״מחמת שראו כמה משפחות שנעקר גזעם מן העולם מחמת שבועה שלא ישא וכו׳ ושראו שבעון זה לבדו יתעכב קץ המשיח״. לכן השתדלו להתקין שיהא אדם רשאי לישא אשה אחרת אם הוא חשוך בנים, או כשיש עיכוב מצד האשה, ״אפילו יש לו בנים״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו).

יעב״ץ הזכיר תקנה שתוקנה בשנת ש״ס (1600) שאפילו אם יש לו זרע זכר, ויש אונס ניכר מחמת האשה יש לבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת. ״וקיבלתי מרבותי שאונס ניכר דהיינו חולי המונע לידה או המונע תשמיש״, בית הדין צריך לאפשר לו לישא אשה אחרת, לאחר שתתאמת טענתו על ידי נשים. כי לא קבעו שצריך לחכות עשר שנים מהנישואין עד שיורשה לשאת אשה שנייה, אלא ״היכא [במקום] דאולי יש תקוה״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: ׳כרם חמר׳, שם).

לפי חכם זה, אם במשך עשר שנות הנישואין ילדה זכרים ונפטרו, או שילדה נקבה, ״ולא נמצא לו בן זכר קיים – רשאי לישא אשה אחרת״ (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ פ).

התקנות הנ״ל נזכרות על ידי חכמים בדורות הבאים בהקשר לרצון הבעל לשאת אשה נוספת כדי שתביא לו צאצאים, ובייחוד בן. ופסקו שמותר לשאת שנייה אם הראשונה לא ילדה (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ז).

אם לא זכה לבן גם מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ שלמה אבן דנאן רשם בספר תשובותיו את התקנה משנת גש״ן בנידון תחת הכותרת:

לפיה מותר לשאת אשה אחרת כבר אחרי חמש שנים לאחר הנישואין השניים. לאחר שגירש את אשתו הראשונה שלא ילדה במשך עשר שנים. הכוונה היא למי שלא זכה להיבנות ״בזרע זכר לסוף חמש שנים״, מעת הנישואין השניים. הרקע להקלה זו הוא שאנשים רבים שחיכו עשר שנים לא זכו להיבנות בזרע זכר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה ע״ב).

הטרגדיה של אשה ללא בנים. אשה בעלת נכסים שנפטרה ללא ילדים נחשב לה הדבר בחסרון, והרכוש חסר משמעות. ולפני פטירתה ״היא רואה הכל הבל ואין בם מועיל כי היא הולכת בלי בנים ולא ירד אחריה כבודה״, כפי שנאמר במקור משנת תק״ז(1747) (מוצב׳׳י, ח״ב, סי׳ נב). אבל אשה שיש לה בן אחד, והשאר מתים, אסור לו לשאת אשה נוספת. מעשה באדם שהיה נשוי 16 שנים, ורצה לשאת אשה שנייה כי בניה מתים, אבל יש להם בן אחד. יעב״ץ פסק שאסור לו לשאת אשה שנייה עליה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעח).

בתשובת ר׳ ש״י אביטבול בשנת תקי״ב(1752) נדון מעשה בזוג שנישא כשהיא הייתה קטנה וכבר עברו יותר מעשר שנים מאז שנישאה, ועתה היא מעוברת ויש תקווה ״אולי יחנן ה׳ ותלד זכר״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א סי׳ נג).

Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

 

Brit – 30

ALLIANCE 1La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo

Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle

Sophie Enos-Attali, de l'lnstitut d'Etudes Politiques de Paris, s'est interessee a « la collaboration entre l'O.R.T. (Organisation-Reconstruction- Travail) et l'A.I.U. pour un enseignement technique a Tunis ». De l'idee d'une ecole professionnelle en Tunisie a l'elaboration du projet O.R.T.- A.I.U., il y a eu un long parcours. Dans un premier temps, ont ete evoquees les raisons d'une collaboration O.R.T.-A.I.U., fondee sur de l'interdependance des deux institutions. L'O.R.T. et l'A.I.U. en quete d'un compromis avec l'accord fondateur du 17 mars 1950. Dans un deuxieme temps, ce sont les debuts de l'ecole O.R.T.-A.I.U. : Une collaboration difficile a savoir des difficultes de trouver un terrain d'entente. L'A.I.U. a t- elle freine la realisation du projet ? Les disaccords sur le Comite scolaire mixte sont-ils la manifestation de divergences profondes ?

Guy Dugas, professeur a l'universite Paul Valery, a Montpellier III a presente « Raphael Levy et Vitalis Danon, ou quand l'A.I.U. conduit a l'ecriture ». L'histoire de l'A.I.U. revele que l'ecole fut, aussi bien parmi les enseignants que parmi les eleves, une pepiniere de litterateurs, francophones dans leur grande majorite. Ces deux grands directeurs d'ecoles de l'A.I.U. Raphael Levy qui signait Ryvel (1898-1972) et Vitalis Danon (1898-1969) ont ete aussi poetes, romanciers et meme dramaturges. Guy Dugas a montre en quoi leur litterature fut conditionnee dans sa forme par le contexte editorial local et dans son contenu par le contexte social dans lequel evoluaient les judai'cites tunisiennes dans l'entre-deux-guerres. A quel lectorat ces oeuvres, qui se veulent explicitement « populistes » selon le sous-titre que leur donnent parfois leurs auteurs, sont-elles destinees ? Pourquoi peut-on parler, d'une ecole litteraire de Tunis ? Quelle posterite, enfin pour Raphael Levy et Vitalis Danon, que leur vocation pedagogique et leur amour de la langue francaise conduisit a ecrire ?

Habib Kazdaghli,de la Faculte des Lettres de Manouba, a presente «L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie de 1956 a 1967 . En se fondant notamment sur les archives de l'A.I.U., recemment ouvertes au public, Habib Kazdaghli reconstitue les principales etapes de revolution de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. en Tunisie dans une conjoncture historique tunisienne en mutation et de 1945 a 1972

La premiere date correspond, comme nous l'avons vu, a la signature d'une convention entre l'A.I.U. et la Direction de l'Instruction Publique qui a semble alors perenniser la presence des ecoles de l'A.I.U. dans les structures scolaires tunisiennes. Cependant, l'autonomie interne accordee en 1955  et l'independance de la Tunisie en 1956 vont marquer le debut d'une nouvelle phase pour les ecoles de l'A.I.U. C'est la fin d'une epoque, puisque en 1972 l'A.I.U. ne possedait plus en Tunisie que des batiments abritant des salles de classes qui regorgeaient d'eleves tunisiens musulmans alors que son objectif etait de faire des enfants qui lui etaient confies « de bons Juifs et de bons citoyens ».

En effet, a partir de 1958  les jeunes Juifs avaient progressivement deserte les ecoles de l'A.I.U. a la suite de l’emigration de leurs parents en France ou en Israel. Cette desertion est meme le fait de ceux dont les parents etaient encore en Tunisie. Ces derniers avaient choisis de placer leurs enfants dans le systeme scolaire francais sur place par la mission culturelle et universitaire francaise en Tunisie. A titre d'exemple, la celebre ecole de la Hafsia, sise rue du Tribunal et fondee en 1904  par l'A.I.U. comptait en octobre 1956  844 eleves parmi lesquels on pouvait noter la presence de 15  jeunes musulmans. Dix ans plus tard, en 1966 dans la meme ecole sous la houlette du meme directeur J. Levy, on trouvait 922  eleves musulmans contre seulement 8  eleves juifs. Ainsi, pour l'A.I.U., la periode posterieure a l'independance de la Tunisie est une periode de mutation au cours de laquelle elle s'est interessee aussi bien aux jeunes tunisiens tant musulmans, que juifs, diffusant les notions de modernite et de progres. C'est pour ces raisons qu'il faut considerer les ecoles de l'A.I.U. comme l'une des composantes du patrimoine scolaire de la Tunisie.

La septieme seance « Alliance et assimilation ? » a ete presidee par Michel Abitbol, professeur a l'Universite Hebrai'que de Jerusalem et un des responsables de l'lnstitut Universitaire d'Etudes Juives Elie Wiesel qui sera inaugure en novembre 2005, au 119 rue Lafayette a Paris.

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאןדן אלבו

השלב השני, אלו ההכנות שנעשות בין פורים ופסח. לפני חג הפסח, נהגו לרכוש את הצימוקים, התמרים, התאנים היבשות [דבלות]. את הדבלות והצימוקים נהגו לברור, להשרות במים, לנקות ולייבש כדי להבטיח את ניקיונם וכשרותם לחג. המעזון של החצילים הזעירים הוכן לפני החג בגלל הזמינות של חצילים אלה גם בחודשי האביב. השלב השלישי, אלו ההכנות שנעשו בחול המועד. בימים אלה הוכנו עוגות הפסטה, עוגיות התפוזים, עוגות הקוקוס על שלל צורותיהם וצבעיהם. עוגיות הבוטנים והאגוזים. הכנת עוגות הפסטה נעשתה מחיטה שגודלה במיוחד לפסח, ונטחנה בטחנת הקמח המכאנית של יעקב צרויה שהוכשרה בהשגחת רבני הקהילה מבעוד מועד לפני החג, על מכלליה השונים וחלליה לצורך טחינת קמח למצות ולעוגות המימונה. הקונדיטור של הקהילה שאול בן דוד [שוויל] נהג להכין שלל עוגות שנמכרו לפני החג השני. מחשש חמץ, נשים נהגו לקחת אתן ליפראן (מאפיה הציבורית) את רכיבי העוגה [קמח כשר, ביצים, ווניל, סוכר וכוי] ואת הכלים והכינו את העוגות בו במקום. אין צורך לומר שלצורך אפיית המצות, הפראן, למרות היותו שייך לגוי, עבר הכשר יסודי בהשגחת הדיין של הקהילה, שבוע או יותר לפני החג. שיתוף הפעולה של הגוי בעניין היה מלא, והוא ידע את כללי ההכשר כיהודי ממש. בשלב זה גם נקנו המשקאות הקלים והחריפים במידה ואזלו מן הבית.

השלב הרביעי, אלה ההכנות שנעשו ביום השמיני של פסח, בבוקר ואחר הצהרים. במהלך היום הכינו את ממתק השומשום [שומשום מותך בסוכר על האש בתוספת חומץ ווניל], עוגות המרציפן [שקדים טחונים מותכים בסוכר, צבעי מאכל ובתבלינים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה.] עוגיות התמרים הממולאים במרצפן ואת הזאבן (עוגה-סוכריה העשוייה מחלבון של ביצה וסוכר).

אחר ארוחת הצהריים מנקים את הבית, בשעה שלוש ארבע ההכנות לסדר ערב המימונה מגיעות לעצומן. הבית הומה, כל בני הבית משתתפים ונרתמים למאמץ. פורשים מפה לבנה, מניחים את פמוטי הנחושת הממורקים. הנשים עורכות את שולחן הסדר של המימונה. לקראת ערב, נשות המשפחה נכנסות למטבח להכין לבני המשפחה ולאורחים מופלטה בחמאה ודבש. בתום עריכת השולחן, הנשים הנשואות פורשות לחדרים להתייפות וללבוש את ״השמלה הגדולה״, בשנות החמישים והשישים מנהג לבישת ״השמלה הגדולה״ במימונה הלך וגווע, הלך והצטמצם, ואין זה המקום לדון בסיבות לכך. ניתן לומר שכל עוד באים ויוצאים אורחים, הכנת המופלטות נמשכת על ידי אחת מבנות הבית, כדי לענות על הצרכים.

שולחן סדר המימונה הוא מלאכת מחשבת של סימבוליקה השזורה בכל חפץ, בכל פריט, בכל צמח, ירק, פרי, ממתק, מאכל ומשקה המוצגים על שולחן החג. המטרה הנה להביא לידי ביטוי את שלושת החושים: ״ל ביסטָה״ מראה העיניים, ״ל לְלדָא״ – הטעם, ״וּנְשְׂמָּה״ הניחוח והריח. ״נשמה, ללדא, או לביסטא״ כך בפי אמי. הקונצרט הסימבולי על שולחן סדר המימונה אמור לענג את שלושת החושים. על חוש השמיעה מופקדים הגברים, שמתפקידם לזמר, לברך, ולהנעים לקרואים בזמר ובפיוטים. הפייטנים של בתי הכנסת השונים, סבבו בבתי המתפללים של בית הכנסת שלהם ובבתי חברי המעמד. הפייטנים ר׳ דוד סבג ור׳ משה סבג אחיו, ר׳ שלמה ביבאס, יצחק צרויה, יצחק עמרם בטאן, ר׳ יצחק בוטבול, ר׳ שלום ישראל, מכלוף גוזלן, אברהם כהן, ר׳ דוד אלבו, ר׳ עקיבא דהן והפייטן הנודע ר׳ חיים לוק בשלהי ימיה של הקהילה, ורבים אחרים בפיוטיהם ובנועם קולם מילאו את התפקיד הראשי בערב זה, בערב המימונה כולם שיחרו לפתחם. חברי החברה קדישא בוואזן מוסדבעל שם.

הערת המחבר :  רבי רפאל אנקוואה, " המלאך רפאל " רבה הראשי הראשוןשל יהדות מרוקו בעידן הפרוטקטוראט הצרפתי, ציווה בערוב ימיו, שחברי קדישא של וואזאן יטפלו בקבורתו, וכך היה, בהיוודע דבר מותו7, חברי החברה קדישא של וואזאן נסעו לרבט והם הם שטיפלו בקבורתו. עד כאן הערת המחבר

 אנשים עתירי זכויות ומצוות, נהנו מיוקרה רבה בקהילה, ביקורם הסב נחת למארחים. בכל בית שבו דרכה רגלם, חבריה זכו לטיפול מלכותי כאות תודה והערכה לפועלם. משפחת אברהם טפירו ובניו מרדכי, שלמה ויצחק ובניהם, משפחת עזר בן שושן ובניו יעקב ושלמה ובניהם, ומשפחת דניאל אלבז מבכירי החברה ובניו יצחק, שלמה, ואברהם ובניהם, נהגו להנעים את האווירה בזמירות, פיוטים בדיחות והלצות.

הערת המחבר : שלוש משפחות אלו על שלושת דורותיהם, היו החברים הקבועים שנשאו בעיקר הנטל, אליהן הצטרפו מתנדבים רבים על פי הצורך. נשיאות חברה קדישא במאה הי"ט עברה מדור לדור במשפחת אזולאי ובמאה העשרים בקרב בני משפחת ביתן ( ביטון ) עד עלותו ארצה כיהן כנשיא החברה ישועה בטאן.  

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ד״ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס 8ברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו

ב-26 ביולי 1954 קיימו ראש הממשלה משה שרת, שר האוצר לוי אשכול, שר הפנים ישראל רוקח ושרת העבודה גולדה מאיר יחד עם אנשי הסוכנות היהודית משה קול וגיורא יוספטל, המופקדים על עליית הנוער ועל הקליטה, דיון כללי בנושא הסלקציה בקרב יהודי מרוקו ותוניסיה. התגלו חילוקי דעות בין המשתתפים הזהירים שדרשו הקפדה על כללי הסלקציה לבין תומכי העליה בכל מחיר. גיורא יוספטל הציע לבחור את העולים על פי יכולתם להתקיים באזורים חקלאים ובאזורי פיתוח. שר הפנים רוקח הוסיף אחריו: "עלינו לאפשר למקסימום יהודים לעלות אך עלינו להיות נחרצים ולפעול רק בקרב יהודים בריאים". גולדה מאיר הוסיפה אזהרה: "על ועדות הסלקציה לומר רק את האמת וכל האמת לעולים בפוטנציה, שאין עבודה בעיר ושיסעו ישר מן הנמל לכפר ולא לכפר כפי שהם מכירים במרוקו ובתוניס אבל בכפר כמו אצלנו. אם הם מסכימים הם יכולים לבא. אם לא הם יכולים להישאר שם. אני חוששת לעתים שבגלל רצוננו להעלות מספר גדול ביותר של עולים שנשכח לומר להם את כל מה שעלינו לומר להם. אז הם באים לכאן ולא מעוניינים ללכת למושבים כיוון שלא הכינו אותם לכך. למה עלינו לדבר כאן על משפחות שלמות? יש ילדים, יש נערים שאנו יכולים להעלות. יש לנו בהם צורך אך זו בעיה כספית."

בשלב זה הוסיפה גולדה מאיר נימוק מפתיע לטיעוניה: "עד שילדים ונערים בריאים וחזקים יגיעו מארה״ב ומדרום אפריקה עלינו להביא את הנוער הזה […] אני מסכימה שיש לשמור על קריטריונים חברתיים ואחרים אך אי אפשר לערבב עליית משפחות עם עליית ילדים ונוער. אפילו אם יש ילדים חולים הזקוקים לטיפול רפואי יש להפרידם מן העלייה של המבוגרים. אני מוכנה לומר זאת בכל האכזריות. אם יש למשל זקן עיוור יש צורך לנטוש אותו אם הוא לבד […] אבל אם יש אתו ילד בן 7, 8 או 13 שנה, בריא או חולה במחלה נרפאת למה לנטוש גם אותו?". _"שאלה זו מיותרת ענה אחד המשתתפים. אנחנו לא יכולים להוציא ילדים ללא משפחותיהם". גולדה קטעה אותו: "אולי כן אולי לא […] עלינו להתאמץ להוציא את הילדים כי אני משוכנעת שכאשר יהיו שם מהומות לא יהיה עם מי לדבר. אפילו במקרה זה אני אומרת: לזקן יהודי עיוור אין תיקווה. אך אינני יכולה לומר שילד או נער שנילווה אליו צריך לנטוש אותו מבלי שנשתדל להפריד ביניהם. זה לא בעיה. זה הסיכוי היחידי להביא יהודים לישראל. לא כולם מקרי סעד […] צריך לשמור על הקריטריונים של הסלקציה ולהיות נחרדים כלפי אלה שאין להם שום סיכוי להיקלט ולקיים את עצמם כאן. אך יש להשתדל ככל האפשר להציל את הדור הצעיר ולכך יש למצוא כסף".

משה קול העניק פירוש נוסף משלו לקריטריוני הסלקציה: "יש הורים רבים זקנים או נכים שיש להם ילדים רבים. הניסיון מלמד שאנו יכולים לרפא את הילדים אך הבעיה היא שהם לא יבואו אם לא נבטיח להם שגם ההורים יעלו אפילו […] מאוחר יותר. עלינו לתת להם הבטחה חד משמעית שאחרי זמן מה ההורים יבואו בעקבות הילדים. אנחנו יכולים להשתדל למצוא מקום עבורם שם. לא ניקח תינוקות אך צעירים וצעירות שיבואו לכאן לשלוש ארבע שנים, ישרתו בצבא ויביאו אחר כך את ההורים שלהם. בלי זה אי אפשר יהיה להפריד ביניהם. ביקרתי במרוקו פעמיים ואמרו לי שיש להתייחס לילדים אלה כאל יתומים שההורים שלהם בחיים. אם היו יתומים לא הייתה בעיה. היינו מביאים אותם […] במקרה חירום היינו מביאים ללא ספק את כולם מבלי להפריד את הנוער". משה שרת סיכם את הדיון בהודעה שוועדות הסלקציה לא יביאו לארץ משפחות המסרבות להתיישב במושבים.

דיון זה משקף גם את מורכבותה של סוגיית הסלקציה. לכאורה המחנות נחלקו בין"אנשי החזון" בראשותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין "אנשי המעשה" בו מצויים אנשים פרגמאטיים יותר כגון שר האוצר אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית לוי אשכול, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל, מנכ״ל משרד הבריאות דר׳ חיים שיבא ודר' אליעזר מתן. ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית יצחק רפאל ואחריו ש״ז שרגאי, שאנשיהם ברוך דובדבני, זאב חקלאי, עמוס רבל, חיים טלמור ויצחק בן-שמש פעלו במרוקו להעלאת היהודים, תמכו בביטול מגבלות הסלקציה בעיקר מתוך נאמנות לתפקידם והואשמו על-ידי יריביהם ברצון להפגין פעילות ולהתהדר בהצלחות. אך חילוקי הדעות לא היו כה משמעותיים. למעשה בדיון זה, בו הושמעו לעתים נימוקים קשים באכזריותם, נחשף באופן חד יחסה של כל ההנהגה הישראלית, ללא הבדל גישות, לתא המשפחתי של האוכלוסייה אותה שיוועו להביא לישראל. רוב הדוברים תמכו למעשה בפירוקו של תא משפחתי זה כדי לברור מתוכו את הגברים הבריאים, את הילדים ואת הנוער ולהשאיר במרוקו את ההורים עד שהמדינה תהייה מסוגלת להעלותם. מובן שגורלן של משפחות מצוקה אלה שנאלצו להישאר במרוקו ללא הדור הצעיר והבריא לא העסיק כלל את ראשי המדינה. המשימה של הגדלת האוכלוסייה הבריאה שתתמודד מול הסכנות הביטחוניות האורבות מבחוץ ותפטור את הבעיה הדמוגראפית הייתה לעקרון מקודש שהנחה במודע או שלא במודע את כלל מעשיה של ישראל באותה תקופה.

בקיץ 1954, גם דר׳ גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ערך סיור במרוקו כדי לבדוק את הרקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותם של יוצאי מרוקו בישראל. בשובו לישראל, הוא הגה את רעיון הכוונת יהודי האטלס ישירות מן האנייה אל הכפרים החקלאיים באזורי הפיתוח של חבלי התענך ועמק לכיש. בישיבות של המוסד לתיאום שהתקיימו בהשתתפותו של שר האוצר לוי אשכול, נאבק יוספטל על הקמת חוות חקלאיות שינוהלו על- ידי צעירים יוצאי מרוקו. גם יוספטל הפרגמטיסט והזהיר המליץ להעלות ארבע מאות צעירים ממרוקו ללא בני משפחותיהם, אפילו אם יהיה צורך להפריד בין הורים לילדים או בין בעל לאישתו. צעירים אלה יהוו לדבריו כוח אדם זול בגלל שהם לא יצטרכו לפרנס את משפחותיהם. הרעיון לא התקבל על-ידי שאר המשתתפים. בישיבה הותקף יוספטל על-ידי יהודה ברגינסקי ממפ״ם, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שטען שלא מתקבל על הדעת שיהודים יפרדו מהוריהם כמו אצל אסקימוסים ו״יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת".

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

ברית מספר 28

 

ברית מס 28

ההומור של יהודי מרוקו

כתב העת של יהודי מרוקו

עריכה אשר כנפו

אני שמחים להציג בפניכם את הגיליון העשרים ושמונה של ברית. הגיליון הקודם עסק בעיר מראכש וזה שלפניו בעיר דבדו. למרות שכוונתנו היא להמשיך ולפרסם גיליונות המתייחסים בכל פעם לעיר אחרת או לאזור אחר, הפעם, הגיליון הזה הוא כללי. ותוכלו למצוא בו מאמרים ומחקרים על אזורים שונים במרוקו.

אבל יש לציין כי בין ברית 27 שהופיע בפסח תשס״ז לבין ברית 28 המונח בפניכם, יצאו לאור שני גיליונות מיוחדים. האחד, הוקדש לזיכרונותיו של מור אבי, רבי שלמה־חי כנאפו זצ״ל, על חיי היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט. הוא נקרא בחלקו העברי: "כסף חי" ובחלקו הצרפתי La vie juive a Mogador ..

ספר זה זכה להצלחה גדולה ולמעשה 'נחטף' על ידי כל מעריצי זכרה של עיר זו. הביקוש רב ואנו מתכננים הוצאה שנייה של ה " ברית, המיוחד הזה. ברית מיוחד אחר שיצא אף הוא השנה הוא ברית שהוקדש כולו לחוקר היהדות הגדול מצרפת, דייר רישרד איון ז״ל שהיה חבר מערכת שלנו. הספר נקרא:  Une vie d'historien, hommage a Richard Ayoun

יש עדין בידינו גיליונות של הספר הנ״ל וקוראים המעוניינים בו יכולים לפנות אלינו.

גו עמאר שיר

מה בגיליון זה? מאמר על המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר,גילויים חדשים על העיר אלקצר- אלכביר, השוואה בין היום וביל הלילה בקצידה מאת רבי רפאל משה אלבז זצ״ל, מאמר על הכלכלה בעיני ר' אברהם פריצול. אנו מארחים לראשונה את צמרת-רבקה אביבי הכותבת על רבי יוסף חיים הכהן שבא ממוגדור לירושלים והיה לאחד מגדולי רבניה. כמו כן, נתוודע לרבני מרוקו שבאו לירושלים או הלכו ממנה כמו הרב ציון אוחנה ורבי מרדכי אלמשעאלי.זצ"ל. נחכים בעזרת אפי ברק על טוב ורע במקרא ונקרא על ספרה החשוב של אורנא בזיז על אסון אגדיר, נפרד מדמויות חשובות ביהדות מרוקו סם אביטל זכרונו לברכה שפעל רבות במרוקו ובישראל למען יהדות מרוקו, אחי היקר, דוד כנפו זכרונו לברכה שהיה מראשי וממקימי תנועת עודד ומבכירי משרד הרווחה והעבודה ואשר מילא בו תפקידים מרכזיים וכמובן(בחלק הצרפתי) מדמותו הבלתי נשכחת של הזמר-פייטן ז'ו יוסף עמר ז״ל. עוד תמצאו מאמר על פגישותיו של ג'ו גולן עם מוחמד החמישי מלך מרוקו. גם הפעם לא ייעדר מקומה של השירה, עם שירים של חוה נתן, שירה אוחיון, פנינה אליאני-שורוק וגאולה צרויה.

לקראת צאת שני ספרים על ההומור במרוקו נביא כאן מאמר על ההומור של יהודי מרוקו ולו הקדשנו הפעם את שער הגיליון שצוייר במיומנות רבה על ידי חי כנפו. בצד הצרפתי המורחב של הגיליון הזה נביא מאמרים על הרבנים חביב טולדנו ורבי מאיר בר- ששת, על יהודי טוניסיה ועל היהודים היברנרים' במרוקו על הרופא היהודי המפורסם דייר ליאון בן-זקן, על מונדיאליזציה ותנודות אוכלוסיות. נכיר לראשונה יוצר חשוב של יהדות מראכש היושב בצרפת מר יוסף דדיה, נקרא על ג'ו יוסף עמר זכרונו לברכה ונקנח גם כאן בדברי הומור שיביא לנו דוד בן שושן, בסיפור יפה ובשירים נהדרים. אני מאחל לכם קריאה מהנה

 אשר כנפו העורך

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

 

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos

Tous les Juifs de la medina furent transferes dans le Mellah qui, comme tous les Mellahs, fut entoure d'une enceinte crenelee. Cette muraille donnait sur l'exterieur, au nord de la ville et etait munie de canons comme, d'ailleurs, l'enceinte qui entourait la Kasba au centre de la cite. Le sultan ne fit exception que pour une poignee de families, les Toujar-as-Soultan, quelques riches marchands independants comme les Guedalla et des Juifs etrangers comme les Pacifico. Vers 1820  Amram Elmaleh, venu se fixer a Mogador, put acquerir pour lui et sa famille une des plus belles maisons de la Kasba. Ainsi, une dizaine d'annees apres la creation du Mellah, on se montra moins severe quant a la segregation des Juifs; mais ce ne fut encore que par faveur speciale.

Amram Elmaleh etait le fils de R. Joseph Elmaleh, l'auteur de Tokfo shcl Yossef. II etait ne a Rabat avant 1785  s'etait installe a Gibraltar puis a Lisbonne avant de se fixer a Mogador oil il fut le representant du Royaume des Deux-Siciles. R. Samuel Caro fut son grand- pere maternel et il appartcnait comme sa femme a l'illustre famille des dc Avila. C'est grace a son fils Joseph dont la generosite etait proverbiale et qui fut un des plus importants "Toujar as-Soultan" a Mogador, que de nombrcux ouvragcs hebrai'ques de savants marocains ont put etre publies. La famille Elmaleh a, d'autre part, fourni des poetes et des juristes au Judaime marocaln, Des membres de cette famille ont porte le nom de Buenos-Hombres.

VII

Alors que la tolerance des Musulmans, qu'on l'explique d'une facon ou d'une autre, avait le plus souvent dispense les Juifs des pays islamiques d'etre obligatoirement enfermes dans un "Ghetto", il suffisait d'un mouvemcnt inspire par un meneur intolerant, d'une explosion de fanatisme ou de la volonte d'un despote fanatique pour miner cette tolerance; mais la permanence des situations creees par de tels cas fut generalement rare. En s'appuyant sur les trois exemples qui existaient dans son propre pays, Moulay Sliman y a etendu l'institution, pourtant d'origine chretienne, du "Ghetto"; cela, il l'a fait a un moment ou precisement en Europe le liberalisme commencait a triompher, permettant ainsi l’emancipation des Juifs de l'Occident.

 Isoler son pays, arreter l'influence europeenne, contenter les esprits etroits et secretement interesses, assumer son role de chef religieux suivant sa conception, elever une barriere entre Infideles et Croyants, en isolant completement les premiers, tout cela ne faisait sans doute qu'une seule et meme idee dans l'esprit dc Moulay Sliman. Si d'autrcs communautes avaient ete assez importantes, le souverain les aurait surement fait enfermer dans un Mellah. A Tanger, residence des consuls et charges d'affaires europeens, il n'y avait que 800  Juifs, dont cinq ou six families capables d'entretenir une activite commerciale d'ailleurs reduite; Larache avait quatre a cinq ccnts Juifs "qui font un petit trafic"; le port de Casablanca avait קte ferme au commerce et ses negociants deplaces a Rabat sur l'ordre du sultan; Mazagan evacuee par les Portugais en 1769  et dont Mardoche Delmar obtint la concession du port, fut abandonnee en 1790  et ne se releva de ses ruines qu'en 1826  quand la douane y fut installee sous l'autorite de Meir Cohen ben Macnin; nous avons vu ce qu'il advint d'Agadir en 1773 et la communaute de Safi ne commenca a se reconstituer qu'en 1817  quand Adi Chriqui (Delavante) y eut obtenu l'usage exclusif du port. Cela se passait dans les dernieres annees du regne de Moulay Sliman qui, malgre tout, finissait par reconnaitre a certains de ses sujets juifs quelques qualites

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר