ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2014


סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמיסוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

הג׳ודריה ־ הרובע היהודי

נילוותה למשלחת מהרצליה, גם מיכל אורן, חוקרת גיאוגרפיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית והיא מספרת על התרשמותה – מה שמאפיין את הערים בפורטוגל הוא, שבהרבה מהן, יש ג׳ודריות שהן כמו גטו – בו גרו היהודים.

בהתחלה, הם גרו בגטו מתוך בחירה, כי הם העדיפו לחיות ביחד. האניסות החלה, כשניתנה בספרד הברירה לבחור בין שתי אפשרויות – להיות ממש נוצרי או לעזוב את הארץ.

בפורטוגל, זו הייתה מעין מלכודת. מצד אחד, חיו היהודים בתנאים טובים יחסית והיו מקורבים למלכות ומצד שני, הכריחו אותם לחיות כנוצרים ולא איפשרו להם לעזוב את הארץ. כך, שתוך תקופה של כמאה שנה, לא נותרו בספרד יהודים, שיכלו עדיין לומר שהם יהודים ומצד שני, לא איפשרו להם להינשא לנוצרים ולא הייתה טמיעה. כך הם נותרו כגוף בפני עצמו ותהליך הטמיעה לא התרחש.

האינקוויזיציה פעלה רק נגד מי שהוטבל. פעם אחת נטבלת – אתה כבר לא יכול לחזור בך ואז אתה צריך להיות נוצרי טוב.

ככל שהערים היו קרובות יותר לערים הראשיות ־ ליסבון ופורטו, ההתבוללות הייתה גבוהה יותר, כי המשטר היה חזק יותר. באופן כללי, צריך לזכור, שבמאה ה-18, החל מהמהפכה הצרפתית, כשהחלה המודרניזציה, חדרו הרבה כוחות ליברליים גם לפורטוגל. עם הרצון לתחייה – הפך גם הדור הצעיר של האנוסים, להיות חילוני וזוהי כנראה אחת הסיבות לכך, שהאנוסים נעלמו ונטמעו.

ככל שמתרחקים ומגיעים לגבולות הארץ, מוצאים שם יותר אנוסים.

בפורטוגל ישנו מחוז הנקרא ״אחרי ההרים״. שם ניתן למצוא היום הרבה אנוסים.

העיר בלמונטה שבפורטוגל, היא עיר הרבה יותר צפונית ומתקרבת לאזורים בהם היו אנוסים.

בצפון פורטוגל, מוצאים אנשים, המקיימים מנהגים המאפיינים את צאצאי האנוסים.

בקסטלו דה-ויד עשינו סקר. עברנו מבית לבית – שאלנו את האנשים שאלות שונות כמו ־ האם נמצאים שם אנשים שיש להם שם משפחה כמו ־ מרוקו, או קרפטו, הידועים כשמות יהודיים, או משפחת דה-סילבה, שהיא משפחה אנוסית מפורסמת, שבתקופת האינקוויזיציה הועלו אנשים מבניה על המוקד על קידוש- השם. מצאנו, שיש בקסטלו דה-ויד, שמות משפחה רבים, שהמכנה המשותף לכולם הוא, שהם קשורים לבעלי־חיים כמו – קרפטו שפירושו קיפוד וכד׳.

לא ברור למה, אבל ייתכן שהצמידו להם שמות אלו. שאלנו אנשים עם שמות יהודיים, אם יש להם קשר ליהדות או האם ידוע להם על מנהג הדלקת נרות-שבת. אף אחד מהם לא היה מוכן להודות. אולי משום שהם פוחדים, אף על פי שהיום אין להם סיבה לחשש. הממשלה הפורטוגזית, מעוניינת למחוק את העבר, אבל עדיין קיים מה שנקרא – הפחד.

היו אנשים, שאמנם לא הודו שיש להם קשר ליהדות, אבל יחסם אלינו, אולי רומז על כך. פגשנו שם אדם, שהיה נחמד אלינו בצורה בלתי רגילה.

הוא רמז לנו, שיש לו קשר ליהודים ושהוא זוכר דברים מסויימים, אבל לא הודה, שהוא בעצמו – יהודי. רק העניין הרב שהוא גילה בנו העיד על כך.

היו תגובות של אנשים אתם דיברנו, כמו – בכי בזמן שמיעת ברכה, אבל אי אפשר היה לדעת, מה הם יודעים או מה הם מרגישים. הם מצליחים להסתיר זאת.

האדם היחיד שהודה שהוא יהודי, היה מר קוניה הצורף. הוא סיפר שאמא שלו היא ממוצא יהודי. הוא גם יודע מי מהאנשים האחרים הוא ממוצא יהודי, על אף שהם מסתירים זאת. הוא הראה לנו באצבעו – הנה זה יהודי וזה יהודי…

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

נגאון הגדול ראב"ד מקודש רבי שלמה אבן דנאן זצ"ל - אמצע - מימין - הגאון רבי אהרן בוטבול משמאל - הגאון רבי מתתיהו סירירו אוסף אברהם אביחצירא, פריז

הגאון הגדול ראב"ד מקודש רבי שלמה אבן דנאן זצ"ל – אמצע –
מימין – הגאון רבי אהרן בוטבול
משמאל – הגאון רבי מתתיהו סירירו
אוסף אברהם אביחצירא, פריז

פיוט לפסח סימן א״ב וסימן אני יחייא נועם הנזכר אשיר לף דודי בחג המצות. על הסדר ועל כוס ישועות

 

אהובים רעים חזקו ואמצו. בהלכות פסח שאלו דרשו. מקודם שלישים יום חִפשו. מה שהוא צריך לחג המצות.

אור לארבעה עשר לחודש. כל ההדרים תבדוק ותחפש. לאור הנר משום חשש חמץ. בל ישאר נבבתי חצרות.

אחר בדיקה תצניע אותו. במקום שמור או תתלה אותו. באוויר וזו היא שמירתו. עש שעת שרפתו בזריזות.

אחר זה תקנה צורך המועד. ותבטח על היודע ועד. יכפול לך הוצאותיך להגיד. חסדו בימים ובלילות.

הוי זהיר בעשית מצה. שמורה מקצירה עד לישה. מטפת מים תהיה מכוסה. עד אחר אפיה כקרבנות.

אחר מנחה תסדר הקערה. שלוש מצות עליונים בשורה. לצד ימין זרוע נבחרה. ביצה משמאל אבוא בגבורות.

באמצע תשים מרור תפארה. תחת זרוע חרוסת שורה. הכרפס כנגדו הוד הדרה. תחת הביצה נאה להודות.

גם החזרת תתן ביניהם. תחת המרור להיות עמהם. בתוך קערה כולם חונים הם. והיא רמוזה ללבוש מלכות.

דע אלהי אביך ועבדהו. בתפלת ערבית תעטרהו. אלהי אבי וארוממנהו .  כי הוא לבדו עושה נפלאות.

הלילה הזה קֹדש לה׳. בו עשה נסים לעם אמוני. יצאו כלם בחורי וזקני. גם עשה באויביהם נקמות.

ומצרים נסע אחריהם. בעבור שבזזו ממוניהם. השם הפיל שָרָם לעיניהם. וטבעו כמו אבן במצֻלות.

זה אלי אנוהו ראו כלם. ברוך שכבודו מלא עולם. ממצרים הצילם וגאלם. וגם האיר להם בתהומות.

חובה לספר מעשה נסים. בזה הלילה בקהל קדושים.

 נערים זקנים גם ישישים. ירינו כלם בנים עם אבות.

 

טרם יתחיל לומר ההגדה. יקדש על היין בכלי חמדה.

 ירחיק ממנו כל מין קפדה. להסיר מעליו איש מכאובות.

 

יסדר על שלחן כלים נאים. במפות יפות טובים ויאים.

להכניע ולהעפיל הגאים. בעזרת האל רוכב ערבות.

 

כי לו נאה להלל ולהודות. בהלל גמור ושיר ידידות.

ביין טוב ולחם חמודות. בלב שמח ולא בעצבות

 

להצהיל פנים בעת הגדה .יסֹב בכבוד על ארץ חמדה .

עם בני ביתו במקום סעֻדה .כלם ישבו על כרים וכסתות.

 

מתחלה תטֹל את ידיך .לטבול ראשון שהוא נגדך .

כי כן צוו חכמי חסידיך .לרחֹץ ידים משום נקיות.

 

נתינת כרפס בחֹמץ תטביל .תאכל בהסבה על צד עמיאל

אחריו תטיל מצה שהיא ממול .תחלק אותה לעתי פרוסות.

 

סביב השלחן יהיו עניים .כדל כעשיר כלם נקיים

כולנו בני אלהים חיים בוטחים בחסדו בזכות האבות.

 

על שֻלחנך תֹאמר ההגדה .כונתך ליוצר תעודה .על התורה

על התורה ועל העבודה .בנֹעם ה' נזכה לחזות.

 

פתח דבריך יאיר בחכמה .אחר הגדה ביראה תמה .לטיל

לטֹל המצה השלמה .לבצֹ ע על עתי הככרות

צריך לברך ברכת המוציא . ברכת המצה מפיך תצא

.אחריה המרור תעשה .כאשר ירצה השם צבאות.

קַיֵם מהרה מצוה אחרת .מצה שלישית עם החזרת .תכרֹך

אותם כי הם אחרית .תקונך יעלה בם בשלמות.

רוב ברכות והוא איש אמונות.צרכי סעודה הם מזומנות.

 לעני ואביון תן מתנות. אוכלי הטובה רבו כי ברבות

 

שומר אמונים שומר ישראל. ישלח לנו משיח הגואל.

ויבנה מהר בנין אריאל. נשמח כוחנו בנים עם אבות

 

תכון תפילתי לפניך. תתננו לחן בעיניך.

שועתנו תשמע באזניך.תרחם על בן בזכות האבות.

 

אבינו ראה נא בענינו. הצילנו מכף כל אויבינו.

כי אין מרחם בלתך עלינו. הבט ממעון קדשך לראות

 

נחלת פניך אל הנורא. פדנו מכל זעם ועברה.

בטל מעלינו הגזרה. בחסדך עננו נוראות.

 

ישראל אשר בך אתפאר. מקוים תשועות המפואר.

אל תבזה עני בער. ועשה עמנו לטובה אות.

 

יחד אנשים ונשים שמרו. את חג המצות בעוז והדרו.

כן ציוה יי במאמרו. לזכור הנסים בכל הדורות.

 

יציאת מצרים כל יום תזכור.אך בלילות צאתנו מן הבור.

בבוא משיח לפדות בן בכור. גם בעת ההוא מה טוב להודות

 

יקבל טהרה מבעוד יום.לכבוד הרגל וקדושת היום.

יטבול במקוה בפחד איום. ומה ללבוש בגדי חמודות.

 

אביונים ועניים רחמו. דלים ואומללים נחמו

לדבר על לבם איש בשלומו. להסיר מהם מסוה הבושות

 

מצוה תעשה בשמחת יום טוב. ועסוק בתורה כי היא לקח טוב.

ותאמר הודו לה' כי טוב. שבחר בנו מכל האומות. 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

מבוא

חתונה יהודית מרוקאית 1111

מוסד הנישואין וטקסי החתונה המכוננים אותו לגבי כל פרט ופרט בחברה עברו גלגולים רבים בתרבויות השונות, המקיפות או המקומיות, שהתפתחו בעולם משחר ההיסטוריה., גם משמעויותיה של החתונה, ערכיה ודפוסיה רחוקים מלהיות יציבים בתרבויות השונות; הם משתנים מתקופה לתקופה בהתאם לזרמים הרעיוניים החדשים שצומחים בכל תרבות ותרבות ובהתאם למפגשיה הנמשכים או הזמניים של כל תרבות ותרבות עם תרבות אחרת או תרבויות אחרות. כמו כן, בתורת גורם מחבר בין משפחות שונות, רחוקות או קרובות, פנימיות או חיצוניות לקהילה, השתתפה החתונה מאז ומתמיד בביסוסם או בייסודם של מוקדי כוח חברתיים־בלכליים, לפעמים גם פוליטיים, ובהסדרת יחסים חברתיים בין משפחות מורחבות ובין קבוצות בתוך הקהילה.

גם בימינו החתונה ממשיכה לסמל את רצף הדורות ולקיים את שלשלת התולדה ולעתים גם, דרך הנדוניה והמתנות המוענקות לבני הזוג, תורמת להסדרת חילופי הרכוש וההון בין משפחות מורחבות או בין קבוצות של בעלי ברית חדשים ובני ברית ותיקים. אולם בחברה המודרנית החתונה היא בעיקרו של דבר אירוע משפחתי, ותלויה היא קודם כול ברצונם החפשי ובהחלטתם האישית של בני הזוג הנישאים. לעומת זאת בחברה המסורתית החתונה הייתה מעין מגבש רב־שבבתי ורב־מעגלי שכרך בתוכו עניינים אישים, קשרים משפחתיים קיימים וחדשים, ערכים תרבותיים ממוסדים, מעגלים חברתיים רחבים ומצומצמים ולעתים גם אינטרסים כלכליים; החתונה וטקסיה המגוונים שימשו בה עומת תרבותי מרכזי עבור החיים הקהילתיים בכללותם, ולא רק עבור החיים המשפחתיים.ארפוד - חתונה

אשר לטקסי החתונה עצמם, אופיים הציבורי או המשפחתי המורחב נועד לרוב להפגין לעיני כול את קיומו של החוזה או של ההסכם שקושר בין שני הנישאים ומשפחותיהם, ולעתים אף את תנאיו של החוזה, כמו בכתובה היהודית, והעניק מניה וביה גושפנקא קהילתית לחוזה עצמו. לבד מממד ציבורי והצהרתי זה נושאים טקסי החתונה השונים משמעויות תרבותיות אוניברסליות ומקומיות בו בזמן, שבאות לעתים לידי ביטוי ברור בטקסים עצמם, למשל דרך טקסטים ממוסדים או שיח ממוסד כלשהו. אולם גם אם קיימים טקסטים כאלה אין פירוש הדבר שמשמעויותיהם של הטקסים מקובעות לעולמי עד; קיומם מעיד על הניסיון שנעשה בזמן חיבורם ומיסודם בלבד לתת משמעויות מפורשות לטקסים שהם מלווים. כמו בכל עניין חברתי־תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הרחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבנייתן, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה, ולעתים אף מכוננת כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבונן לתת את דעתו על כך כשהוא בא לפרש טקס זה או זה, או היבט זה או זה של הטקס.

חתונה יהודית בדבדו

פער זה בין הצורה לתוכן מתבטא אף לעתים באי היכולת להעניק משמעות סבירה כלשהי לטקס קיים, שעל תיאור חלקיו ופירוט תנאי ניהולו ניתן לעמוד בהרחבה, או שאפשר אף להיות נוכח בו ולהשתתף בו. אבדן המשמעות המקורית, או הבתרית, של הטקס תוך המשך קיומה של הצורה שלו בגלגוליה השונים גם הוא תופעה שכיחה, ובמיוחד כשמעבירים את קיומו של טקס מהקשרו התרבותי המקורי להקשר תרבותי אחר. אולם, כפי שנעמוד על כך בהרחבה, המשמעות של הטקסים המאפיינים מקטע זה או זה בפעילות החברתית תלויה קודם בול בהביטוס התרבותי של הקהילה שבה מתנהלים הטקסים  ובמיקומו היחסי בהביטוס קהילתי זה.חתונה במוגדור 196

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. הירשברג

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

אולם אין להסתפק בתיאור כללי של תופעה זו ומחובתנו להצביע על השתלשלות הדברים, שהביאה לשקיעתן של יתר העדות במאה הט״ז—מבלי לחיכנס לפרטים, כי הרי העניינים יתלבנו בחלקם בכרך זה ובחלקם בכרכים הבאים.

על אף שהרומאניוטים היוו את רובה הגדול של האוכלוסיה היהודית ברומליה הם הפכו לחוליה החלשה במערכת הכוחות הלא־ספרדים במפגש המכריע. וסיבותאחדות גרמו לכך: א. תנאי חיים קשים בקיסרות הביזאנטית במשך פרקי זמן ממושכים; ב. ניתוקם ממוקדי החיים הדתיים־רוחניים, והוא מוחלט בנוגע לספרד ומצטמצם לקבלת השפעה מאשכנז בעיקר באמצעות חכמים שפעלו באיטליה הצפונית במאה הט״ו; ג. בדידות העדה גם לאחר כיבוש ביזאנטיון בידי העות׳מאנים. לאשכנזים ולאיטלקים נשמר העורף האירופי, שהלך והתלכד מבחינה רוחנית וכלכלית במאה הט״ז; לספרדים זרמה תגבורת רצופה, לראשונה של אלה, ששמרו אמונים ליהדות בכל עת, ולאחר מכן של האנוסים, שהחליטו לאחר ישיבה בחצי־האי האברי, או נידודים בארצות אירופה המערבית למצוא מקלט בטוח בקיסרות העות׳מאנית, ולחזור לדתם בגלוי. עם כל הפגמים שנתגלו בחייהם, אי־אפשר להכחיש את העובדה, שמתוכם באו אחדים מגדולי הדור במאה הטי׳ז, בתחום המדיני, הכלכלי ואף התורני. אבל הרומאניוטים יכלו לסמוך רק על הפוטנציאל הרוחני, שהספיקו לפתחו ולשמור עליו — וזה לא היה רב למדי לעומת כוחם של האשכנזים והספרדים.

אמנם חכמיהם ראו את הפגמים שבחייהם של הספרדים, את גישתם החופשית של רבים מהם לשמירת המצוות המעשיות, כפירתם בעיקרי הדת של המשכילים בתוכם, את בורותה של השכבה הרחבה, את נישואי התערובת עם נשים נוכריות ממש (כלומר לא־יהודיות לפי מוצאן). האשמות אלה הטיח כלפיהם ר׳ אליהו מזרחי (הרא״ם), שהיה נוח לבריות ומתון בדעותיו — ועל זאת יעיד יחסו הסובלני כלפי הקראים. ומחזיק מחרה אחריו ר׳ דוד כהן, אף הוא מחכמי הדור ההוא, המוסיף עוד דברי פסול שמצא במגורשים. עם כל זאת חסרה תוכחתם אותה נימה מרה וחריפה המצויה באגרת מוסר של ר׳ שלמה אלעמי, (חי בספרד במחצית הראשונה של המאה הט״ו), ההולם במשפטים קשים כדורבנות בבני עמו ומגלה ברבים את הנגעים, שדבקו בהם.

חכמי הרומאניוטים תלו את הקולר בצואר חכמי הספרדים, שנטלו לעצמם את השררה, בלי שתהיה להם הכשירות לכך. כל מי שרצה היה מורה הוראה ופוסק, אף כי לא הוסמך, והיה טועה ומטעה את הרבים. ואמנם התעוררה אז באחת הקהילות מחלוקת הסמיכה (כלומר סדרי מתן היתר הוראה), שמתאר אותה ר׳ דוד מסיר ליאון. בהנהגת כתב היתר־הודאה נתקלים אנו בספרד במאה הי״ב, בימי ר׳ יוסף אבן מיגאש— כפי שהזכרנו כבר למעלה, אולם נוהל זה נשתכח שם לאחר מכן נהגו חכמי צרפת, אשכנז ואיטליה לתת כתבי הסמכה להוראה. מהם קיבלה נוהל זה החברה בביזאנטיון. לא היתה זו הסמיכה, שביקש להנהיג בארץ־ישראל ר׳ יעקב בירב והיא בעלת משמעות כאריזמאתית כהמשך הסמיכה שנהגה בימי בית שני, ופרק זמן אחריו בארץ־ישראל— אבל לא בחו״ל, אלא מתן אישור על ידי רב וחכם מופלג לתלמיד, משנוכח לדעת, כי בקיא הוא בדינים ובאיסורים.

כוונתהסמיכה היתה למנוע מאנשים בורים ועמי־ארץ בתורה או בעלי דעות נפסדות או מידות מוסריות מגונות לשמש דיינים ולפסוק פסקים. סמיכה כזו לא היוותה מינוי לתפקיד מוגדר מסוים או הכוונה לקהילה מסוימת, אלא תעודה שעליה יכלו להסתמך בני הקהילה או קהל בזמן שהיה עליהם לבחור לעצמם רב, דיין או מרביץ תורה. מגורשי ספרד שמנהג אבותיהם בידיהם לא היו מוכנים לקבל את מנהג הסמיכה הזו מטעמים עקרוניים הדומים לאלה שהניעו לאחר מכן את ר׳ לוי בן חביב להתנגד לר׳ יעקב בירב, אף כי ברור היה, שאין תוקפה של הסמיכה הנוהגת באשכנז ובביזאנטיון ככוחה של סמיכת חז״ל. לבסוף השתכנעו הספרדים, כי בתנאי הקיסרות רחבת הממדים, העדות השונות והמנהגים שנעשו דין, אין מנוס ממתן היתרי הוראה — אלא שבנוסח שקיבלו השמיטו את מתן התואר ״מורינו״, שנעשה לימים באשכנז למטבע שחוקה, שבה היו מכבדים כל בר בירב בזמן שהיו מעלים אותו לקריאת התורה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר