ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

העץ שהסגיר יהודי לא הגון

ערבי עשיר אחד, התכונן לנסוע לעיר מכה לעליית רגל לחיגיאג׳. להווי ידוע שהתואר חאג׳ ניתן רק לערבי מוסלמי שעלה לרגל למכה. לאותו ערבי לא היו בנים. באשתו הצעירה לא רחש אמון רב, ולא רצה שהיא תירש את כל הונו לאחר מותו. היה לו חבר יהודי, שהאמין הרבה ביושרו. יום אחד, אותו ערבי בא לחברו היהודי, ואמר לו: ״אני רוצה אותך בענין חשוב ודחוף. אל תביא אתך אף אדם אחר. ניפגש שנינו לבד, ליד העץ הבודד הנמצא במקום זה וזה״, ונתן לו כל הסימנים איך להגיע לאותו עץ. למחרת היום שניהם הגיעו למקום. הערבי בא ובידו תרמיל די גדול.

הוא סיפר ליהודי כי ברצונו, עוד השבוע, לנסוע לעליית רגל לחיג׳אג׳. זהו המקום בו תלויה האבן(הכעבה) המקודשת בעיני המוסלמים בכל העולם. הערבי אומר ליהודי ״אין לי בנים, ואת כספי והוני אינני רוצה להפקיד בידי אשתי, כי היא לא נאמנה עלי. תרמיל זה ובו כל כספי אני מפקיד בידך אבל בתנאי אחד: אם אחזור מנסיעתי מהיום ועד לשנתיים ימים, תחזיר לי את כספי ואפצה אותך בסכום מסויים. אם תעבורנה שנתיים ימים ולא חזרתי, סימן שקרה לי אסון, ואת הכסף תיקח בשבילך״.

הערבי נסע וחזר לפני תום שנתיים ימים. בא ליהודי וביקש ממנו להחזיר לו את הכסף שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש הכל מכל. אינני מכיר אותך כלל, אולי מדובר ביהודי אחר.

יש לציין, כאשר יש דין ודברים בין יהודי לערבים, הערבי מעדיף להביא העניין בפני רב יהודי, ביודעו כי שופט (קאדי) ערבי מוכן למכור אפילו את נשמתו תמורת שוחד.

היהודי ידע, שאם משפטו יובא בפני שופט ערבי הוא יכול לקנות את השופט בשוחד, אבל הערבי אומר לו ״אני עומד בתוקף על כך שהענין שבינינו יובא אך ורק בפני רב (חזאן) יהודי גדול. אני מאמין באמונה שלמה שרק הרב ישפוט בינינו משפט צדק״.

בסופו של דבר, ולפי דרישתו של הערבי, העניין הובא בפני הרה״ג רפאל אנקווה זצ״ל – הרב הראשי ליהודי מרוקו.

הופיעו שניהם, וכל אחד וטענותיו. הרב ידע, בתת הכרתו, בי במקרים כגון אלה היהודים משתמשים בתחבולה מסויימת, וידע שהיהודי מכחיש המעשה בכוונה תחילה, ואינו דובר אמת. הרב אמר ליהודי ״אתה תישאר על ידי, ולא תלך לאף מקום, עד שאדע מי מכם צודק״. הרב שואל את הערבי ״יש לך עדים?״ ״אין לי עדים פרט לאלוהים ואותו עץ, שלידו נעשתה העיסקה, כי איש לא היה אתנו״.

״אם כך לך לשוק, תקנה חבל די ארוך, גש לאותו עץ ותמדוד בחבל את העובי של הגזע שלו, סמן בחבל עד היכן מגיע עוביו של גזע העץ, וחזור אלי״. כדברי הרב, הערבי קנה חבל והלך למדוד את העץ. לאחר זמן-מה, היהודי פונה בתומו לרב ולא ידע שהוא מפיל את עצמו בפח, שהרב טמן לו; ״כבוד הרב, חבל על הזמן היקר שלך. אנחנו נצטרך לחכות כאן עוד הרבה זמן, כי אותו עץ נמצא רחוק מאד מהעיר״. ״אם כך״ אומר לו הרב ״אתה יודע את מקומו של העץ, סימן שהערבי צודק, וזאת הוכחה שבמזיד אתה מכחיש את המעשה. אני מחייב אותך להחזיר לערבי את כל כספו, אחרת אמליץ בפני שופט העיר לגזור עליך עונש מאסר של כמה שנים״.

הערבי חזר ומראה לרב את הסימן שהוא סימן על החבל. ״אין כל צורך בכך״ אומר לו הרב ״חקרתי את היהודי ומצאתי שהוא משקר. הכסף שהפקדת אצלו יוחזר אליך עד הפרוטה האחרונה״. הערבי יצא החוצה כשהוא מכרכר ברגליו וצועק: ״אין משפט צדק כמו משפט של הרב היהודי״. כספו של הערבי הוחזר לו עד לפרוטה האחרונה. השקר אין לו רגליים, וסופו להתגלות. הרב נזף ביהודי ואמר לו: ״לא החזרת לערבי האמון שהוא נתן לך. אתה פסול בעיני בבל דבר של עדות שקר ואמת״. 

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, נהגו לסייר בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם, חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיףשקוני הספר הם גם עושים מצוות צדקה גדולה לעזור לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צורכי קיום. בשבת אחת בא לעירנו רב (או קורא לעצמו רב) והביא איתו כמות מסויימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. למזלו, או לרוע מזלו, באותה שבת הוא הופיע בבית הכנסת של הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו. לפני הדרשה מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה. הרב גמר את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים. למחרת היום, הרב אנקווה שאל את ר׳ אברהם מויאל ״האם עברת קצת על אותו ספר פשוט ועלוב שאין בו דבר של ממש״. ר׳ מויאל ענה לרב ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״, ״מה פירוש?״ עונה לו ר׳ אברהם ״הרי אנו אומרים שהמלה ״תיקו״ – פירושה, תשב״י יתרץ קושיות ובעיות, וגם ידוע לנו שבבוא משיח צדקנו, ייתמו כל החידושים בתורה וינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״. הרב אנקווה עונה לו מניה וביה: ״לא על סופרים כאלה נאמר ״חכמת סופרים תרבה חכמה״ ׳ואמר לר׳ אברהם מויאל ״צדקת: הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, טוב או רע, לפי מידת שכלו והבנתו.״

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית 

מעבר לערכים, למשמעויות ולפערים סמיוטיים אלה מיתוספים לחתונה היהודית המסורתית ערבים דתיים ואף לאומיים וקהילתיים, שהמסורת היהודית נתנה להם ביטוי מרוכז וממוסד בטקס הקידושין, שנערך לרוב בנוכחות קהל רב ובהתרגשות מיוחדת. במרוקו, על אף ריבוי התרבויות האזוריות והתרבויות הקהילתיות ומגוון הטקסים שהתגבשו בהן, היה טקס הקידושין כמו בכל העולם היהודי הרבני שיאה של החתונה, וכל הטקסים שלפניו ושלאחריו הובילו אליו או נגזרו ממנו. טקס זה קבע סופית את מעמדם החדש של בני הזוג המתחתנים ומיסד את הקשר ביניהם ביסוד למשפחה החדשה המוקמת בישראל.

במאמר זה, שנושא אופי של מסה תרבותית בעיקר ומטרתו לשמש מעין מבוא לפרקי החיבור השונים, אני מבקש לדון בעניינים חברתיים ותרבותיים שונים הנוגעים לחתונה היהודית במרוקו תוך הסתכלות תרבותית רחבה ולהציע מסגרת פרשנית אפשרית לאירועי החתונה ולטקסיה כפי שהם מתבטאים בפרקי התיאור והתיעוד של קובץ זה. לשם כך אני מציע הסתכלות על הפעילות החברתית־התרבותית היום־יומית כעל פעילות שיח תרבותי המגלמת ומממשת את האינטראקציה החברתית המתקיימת במסגרת החיים הקהילתיים. שיח תרבותי זה בולל לא רק את השיח הרגיל המלווה כל פעילות חברתית באשר היא, אלא גם את מסכת הטקסים, המנהגים, הפעולות, ההתנהגויות והעמדות המתקיימים באופן שוטף בקהילה ומהווים חלק מן ההביטוס הקהילתי; על מושג מרכזי זה נעמוד בהרחבה בהמשך. עם הצעתי זו אני מעביר לשדה הפעילות החברתית קווי ניתוח ופרשנות שעיבדתי וגיבשתי ביחס לפעילות השיח המתנהלת דרך הלשון ודרך הטקסטים שהיא מאפשרת ליצור.

בין העניינים שיועלו כאן נמצאים נושאים וסוגיות כגון אופייה הרב־ממדי והמקיף של החתונה היהודית בקהילה המסורתית במרוקו והערכים הבסיסיים של החתונה ובעיותיה; גיל הנישואין של הכלה והתמורות שחלו בו במאה ה־20; הניסיונות של ההנהגה בקהילות שונות להגביל את הוצאות החתונה ולעמעם את הפאר שהופגן בה כדי שלא לעורר את קנאתם של השליטים ושל השכנים המוסלמים ואת קנאתם של רוב בני הקהילה. בהעגת העניינים איעזר גם באוצר הפתגמים של יהודי מרוקו, ואדגים את ההשלכות החברתיות הקשות שהיו לפעמים לפערים הכלכליים שהתקיימו בקהילה באמצעות פיוט מיוחד שכתב ר׳ דוד אלקאים במוגאדור. בשיר זה המשורר מתייחם למצב החברתי השסוע ששרר בקהילתו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 והשפיע רבות על סדרי החתונה בשכבות חברתיות שונות. אולם כדי לעמוד על מורכבות התופעות, התהליכים והמשמעויות שמתלווה לכל ענייני החתונה בקהילות היהודיות השונות במרוקו מן הראוי להקדים ולהציץ במגוון התרבותי שביסוד התרבויות הקהילתיות השונות שהתקיימו ביהדות מרוקו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

עלייתה של סעדה השמימה

היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.

כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.

לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.

מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה.

היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.

כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.

לא קל היה לה להסתגל למקום החדש. בתי הסוכנות הלבנים עם הגגות האדומים היו כל כך דומים זה לזה שלא פעם התקשתה למצוא את הבית שלה, ונאלצה לבקש עזרתם של ילדים, פעם אחת סובבה את המפתח במנעול ואיש לא מוכר פתח את הדלת ושאל בחשדנות מה היא רוצה. פעם פתחה את הדירה, ישבה ליד שולחן הסוכנות ואכלה משהו בצלחת הסוכנות כשגבר זר יצא עם תחתונים מהחדר הסמוך והעיר לה שהיא אוכלת את הארוחה שלו.

אנשי עוצם שמחו שסעדה כוהנת העמק נמצאת ביניהם, הזקניםהאמינו שהפריחה המהירה היא בזכותה. הצעירים לעומתם זקפו זאת לזכות מדריכי הסוכנות והטרקטורים. הם היו נלהבים מקסמי הטרקטור, עולים עליו ונוהגים למרחקים, חורשים את המדבר עד קצה האופק. דומה שהטרקטור בולע אדמה חומה מלפנים ומוציא אותה ירוקה מאחור. הם שאבותיהם היו פחחים, צורפים, סנדלרים וחייטים הפכו פתאום לאשפים, הפעילו מחרשות ומקצרות, הזיזו צינורות השקייה וממטרות ואמרו לגשם היכן לרדת ומתי.

מדריכי הסוכנות בהירי השיער ולבושי החקי הצליחו אפילו לגדל עגבניות גדולות ואדומות בחורף, ולגרום לתרנגולות הלבנות להטיל פעמיים ביום ולפרה אחת לתת חלב של עשר. לסעדה נראו מעשי הכשפים שלהם גדולים אף משלה, אמנם לביצים אין טעם של ביצים ולחלב אין טעם חלב ולפירות ולפרחים לא היה שום ריח, אבל היא חשבה שזאת היא שאיבדה את חוש הריח ואת חוש הטעם.

תוך זמן קצר התכסו השדות בירוק. צווחות תינוקות וגעיית פרות וקרקור תרנגולות מילאו את האוויר וגם פרפרים ודבורים וצרצרים הגיעו ויום אחד פגשה אפילו נחש… זה היה נחש בהיר, לא שחור, שזינק מאחורי השיחים, התפתל לרוחב השביל וחסם את דרכה. הוא היה רזה, קטן ולבקן, לא שחור וזקוף ושרירי כמו הנחש שלה מאיית בוגמאז שהיה לו הוד קדומים.

הם הביטו זה בזה רגע ארוך, ציפתה שיסתלק, אך הוא לא זז. בדרך כלל מספיק היה שתרצה, כדי שדברים יקרו, הפעם היא רצתה וזה לא קרה, כאילו הנחש לא קלט את רצונה, היא עשתה צעד קדימה, כדי להדגיש את כוונתה, אך במקום לסגת הוא קידם את ראשו לעומתה באיום. היא לא הבינה למה רצונה לא פועל, החליטה להשתמש בלחש למצבי מצוקה ומלמלה בין שפתיה שלוש פעמים ״אמתלאי בת עורבתא״. הנחש הוציא לשון כאילו לועג לה. מה קורה לה? מה השתבש? החליטה להתקדם לכיוונו, אך הנחש זינק לעברה, והיא נאלצה להפעיל את המקל שלה, נעצה אותו בצווארו, עד שהתחבר לאדמה.

לא רבים נזקקו עתה לעצותיה, היו עסוקים בכיבוש האדמה ובהפרחת השממה ולא היה להם זמן לחלות. מי שנפל הלך לקופת חולים, הרופא טיפל בהצלחה אף במחלות שלא ידעו על קיומן, ומדריכי הסוכנות ריפאו את החי והצומח ביכולת של מכשפים קדמונים.

מדריכי הסוכנות חזרו והטיפו יום יום שאין מקום לאמונה, שהפסוקים והלחשים מתו מזמן. שאין מקום עוד לפתגמים והשבעות, לשיקויים ולפיהוקים, שאין כלום בשמים, הכל נמצא על הארץ, כולל גן עדן, אלוהים וקופת חולים.

בתחילה שמה הלך לפניה בכל הארץ ותושבי עוצם היו גאים שהיא שייכת להם. אנשים חשובים ועסקנים של הסוכנות, ההסתדרות והממשלה שבאו לראות במו עיניהם את ההצלחה הגדולה בעוצם פקדו גם אותה, לחצו את ידה, ונתנו לה כבוד גדול. באחת ממערכות הבחירות הגיע אליה זוג עסקנים נעול סנדלים ולבוש חאקי עם זר פרחים גדול מלווים בפמליה של צלמים, עיתונאים, חברי מפלגה ויושב ראש הועד של המושב. דיברו על לבה והפצירו בה: את תהיי חברת כנסת ראשונה משלנו. לא ידעה מה זה בדיוק, אך לא יכלה לסרב וחתמה על גליון המועמדות בטביעת אצבע. צילמו אותה רוכבת על טרקטור, חולבת פרה ועושה קוסקוס ליד בניין..המועצה.

אחר כך העלו אותה על הבמה, הושיבו אותה במרכז בינם לבין ראש הוועד והגישו לה מיקרופון, היא לא ידעה מה לומר, רק חייכה חיוך רחב ופרשה שתי זרועות ככפות תמר. תמונתה הופיעה בעמודים הראשונים של העיתון ולידה ברקע הקדמי שני העסקנים, אלא שכמה חודשים אחר כך, ממש יום יומיים לפני הבחירות, חזרו העסקנים לבושי החקי וביקש ממנה חתימה נוספת על טופס אחר, שרק מאוחר יותר, לאחר הבחירות, נודע שזה היה ניר לוויתור על מועמדותה לטובת אחד מהם.

אבל אחד ממדריכי הסוכנות התאהב בה. היה בא אחרי יום העבודה ועומד כל הלילה על השביל מול פתח ביתה. היא היתה אולי בגיל של אמו, ואף על פי כן היתה עדיין זקופה ומפליאה.

שישה חודשים עמד כך שותק מול הדלת הנעולה שלה, עד שבתחילת החורף והוא רטוב עד לשד עצמותיו הצטרפה אליו אימו עם מטריה ביד וסוככה על בנה. סעדה לא יכולה עוד לעמוד בסירובה, יצאה אליהם ומתחת למטריות כמו מתחת לחופה הובילו את הזוג למועצה שם ערכו להם חתונה צנועה בהשתתפות רב הישוב וחברי הוועד. בדרכו של הזוג חזרה הביתה התפרץ נחש לתוך החבורה והכיש את החתן, שנפל ולא קם, ובמקום לבית הכלולות ליוותה אותו הפמליה לבית הקברות.

זמן לא רב אחר כך התחילו לפקוד אותה שיעולים תכופים שסחטו ממנה את כל הכוחות. היא רקחה לה כל מיני מרקחות, עיסתה את גופה בשמנים מצמחים שאספה בשדות, ושאפה אדים של תמציות פרחים, אך נשימתה הלכה והתקצרה, ולא פעם היתה קרובה להיחנק.

אחד ממעריציה תושב שדירות לקח אותה לרופא נודע, ידידו, נהג מונית סיפר לו כי הוא ריפא אותו מאסטמה תוך שבוע. הרופא הגדול נתן לה צנצנות קטנות עם אבקות צבעוניות והורה לה לקחת את האבקה הצהובה באחת ורבע בלילה עם חצי כוס סודה ואת האדומה בשלוש וחצי עם רבע כוס גזוז וכך הלאה, חזרה הביתה שופעת כוחות. הם יותר חזקים ממני, אמרה לעצמה, אני לעולם לא הייתי יכולה להבטיח ריפוי עם תאריך, אלא שראש מדריכי הסוכנות גיחך: ודאי יש לך עניין עם רופא אליל, שהרי ידוע שאין תרופה נגד אסטמה, ואם היתה תרופה כזו בנמצא קופת חולים היתה יודעת והוא ישב וכתב מכתב זועם למנהל משרד הבריאות בו סיפר את הסיפור, פירט את התרופות וסיכם בשאלות: האם הרופא רופא, האם הרפואות רפואות, האם המחיר לא מופקע והאם אכן ניתן לרפא אסטמה תוך שבוע.

כעבור זמן קיבל תשובה שהקריא לה תוך שהיא נשנקת. הרופא רופא, התרופות תרופות, המחיר הוא עניין של היצע וביקוש ועל השאלה אם אפשר לרפא אסטמה תוך שבוע התשובה היא כן, אם מאמינים. את מבינה?״ הוא רתח מכעס, מאמינים! גם מנהל משרד הבריאות הוא רופא אליל אם הוא מאמין באמונה, והואזרק את הרפואות שקיבלה, קוצר הנשימה שלה התחזק משבוע לשבוע והתיש את כוחותיה בהתקפות חוזרות עד שנפלה למשכב.

גם אז עוד עלו אליה לרגל. היו אלה בעיקר נשים זקנות מכפר הולדתה, שזכרו שהיתה אלה, קדושה אמיתית, שינקה את כוחותיה מהאדמה, מהעצים, הכוכבים והנהרות ושיש ביכולתה להעביר לצאצאיהם חשוכי המרפא את הכוחות במגע יד, בקול, במבט עיניים. הן היו יושבות לידה, שומעות את האנקות שלה, מנגבות לה את הליחה במפיות, ממתיקות לה עם תה ונענע ומביטות בעיניה הירוקות, דרכן ראו מלכים ונביאים קדומים מזמנים רחוקים ומופלאים. הן ידעו שהיא נצר משושלת ארוכה ועתיקה של אנשי אלוהים, אלים ומכשפים שהיו מקדמת תא ושהיא יודעת מה שאיש אחר לא יידע לעולם, שהיא האישה שדיברה עם נהרות וימים ויערות בשפה כמוסה ולשונות מסתוריות שאיש במושב עוצם ובשום מקום בארץ החדשה לא מכיר ולא מבין, לכן בכתה כל כך כשיום אחד זקנה שהכירה אותה בעמק הדרע הביאה לה את נכדה בן השש קודח. היא פתחה כרגיל את מטפחת הראש הרקומה, כדי לעשות ״אססאן״, כיווצה אותה למין חבל והתחילה למדוד עליה מבוהן עד זרת ולעשות קשרים, כשהיא לוחשת ״ויהי נועם״ ומפהקת פיהוקים, בדרך כלל היה החולה מתחיל לפהק אחריה ויוצא אחר כך בריא הביתה, הפעם סגר הילד את פיו ופתח את עיניו ולא עצם אותן עוד, הבינה שהוא מת, אך המשיכה לנענע אותו בחיקה במשך יום שלם, עד שלקחו אותו ממנה בכוח לקבורה.

אט אט הבינה שמשהו באוויר הארץ הזאת פועל נגדה, ומגביל את סגולותיה ופעם אף עבר בה הרהור שאולי רק נדמה לה שהיו לה כוחות מיוחדים, ייתכן שאנשים התרפאו לבדם בכוח הטבע והיא זקפה את זה לזכותה, חשבה: אולי באמת אין ערך לכל אותם עשבים ופסוקים ופעולות שלמדה מפי סבת סבתה שאין אחריהם שום הסברים. ככלות הכל סבתה היתה אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב. אולי הכל אשליה. לפעמים חלף בההרהור שקורה לה מה שקורה לאלים הגדולים כמו שסבתה הגדולה סיפרה לה. שאי אפשר לנצח אותם אלא כשמצליחים להרים אותם גבוה ולנתק אותם מהקרקע. צריך הכל לשכוח. ולהתחיל לבדוק הכל. שום דבר לא היה. לא עמק הדרע, לא דקלים, לא עצי התאנה והזית ולא הפס הגדול והירוק שחתך את המדבר כמו סכין, וכל הגברים שאהבו אותה והקימו עיר וכל הנשים והילדים שנולדו לה והעזים והפרחים והכוכבים – הכל דמיון והבל. היא לא היתה אלת פריון ורפואה אלא סתם אישה ככל הנשים. גם הנחש לא היה מעולם ורק חלום היה.

בלי לחשוב הרבה התחילה להניח לו כמו פעם שתי ביצים טריות בתוך קערה ליד מיטתה. היא ישנה עמוק כשבאחד הלילות הוא הופיע. הנחש השחור מאיית בוגמאז, זינק מהפתח, טבעותיו אחריו, מתקרב אליה, מזדקף ושולף את לשונו, הביט בה במין זעם כאילו גוער בה איך זה נטשה אותו בלי לומר שלום, סלסל בלשונו, לוחש לאוזנה כאילו קורא לה בשמה להעירה, אולי להטיף לה, כשלפתע פקחה את עיניה לא מאמינה. ללא ספק זה הוא. הנחש השחור העצום בגודלו. איך הגיע? איך ידע את כתובתה? טבעותיו הגדולות והשריריות מריצות אותו ביעף והוא עומד לידה שופע חיוניות וזקוף מרחרח בלשונו ליד אפה. לא רק שהביטה בו ללא פחד, אלא שחיוך עלה על פניה כשראתה אותו משחיל עצמו מתחת לסדיניה, מתפתל על גופה מתחת לבגדיה, הולך ובא על חלקת עורה במגע חמקמק, מעודן וכמעט אוורירי. מעולם לא חשה ליטוף מקיף כזה על כל גופה בבת אחת, כאילו היתה זאת יד ענקית עם אלף אצבעות, אוהבת ועורגת שנמצאת בו זמנית על גבה ועל בטנה, על צווארה, פניה, מותניה, שדיה, עכוזה ובין ירכיה.

היה דומה לה שהוא נאבק בה ומתנפל עליה לטרוף אותה, עושה עצמו חבל וכורך עצמו סביבה ומהדק, רגע אחר כך חשה שהוא מפנק אותה במגע מעודן ומרפרף, רץ על גופה כמו רוח. חמקמק, קל וכבד, נוכח ונעדר בבת אחת. הוא גימא מרחקים על גופה שקטן והצטמק, רץ והתפתל עליה מלפנים ומאחור הלוךושוב עד שלא היה חלק בגופה שלא חש את החום, הזרימה, הדגדוג, הלחישה, הליקוק והליטוף החלקלק, כאילו העניקו לה בלילה אחד חובות אהבה של חיים שלמים במנה אחת מרוכזת והיא נישאה למרחקים גדולים של נחת שלא ידעה מעולם, והיתה רואה לנגד עיניה את עמק הדרע ואת נחל הזיז עם מימיהם הירוקים ואת מטעי התמר מסוף העולם ועד סופו וראתה את הסכין הירוקה החותכת במדבר ובאו אליה מחדש כל ריחות הפרחים וחפירות של ילדותה ונעוריה, ריח הוורד, השושן, התפוח, האגס והדובדבן ולפתע חשה מכת פטיש בין ירכיה שהגיעה עד גרונה וצעקה מליאת כאב ועונג פקעה מפיה, ועיניה נפקחו לפתע לראות את השמים שנפתחו והיא מעופפת לתוכם על נחש מכונף.

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

11 מחזור החיים

לידה — אם היולדת התקשתה בלדתה קראו לתינוקות של בית רבן, הם עמדו במרחק מחוץ לחדר היולדת ואמרו פרקי תהילים, אחרי כן אמרו את הפיוט עת שערי רצון להיפתח וכוי. כשנולד בן הכריזה המיילדת: ״יא אללאה, יא אללאה, למחנא מן ענד אללאה, ברוך הבא בסידי אליהו הנביא. ואם בת היא לא הכריזה המיילדת הכרזה כל שהיא אלא רק ביקשה להכין מושב מתאים ליולדת. מנהג של משפחות שונות בדבדו, כמו משפחת מרציאנו, בלדת זכר ניקבו נקב באזנו הימנית ותלו בו עגיל זהב

ברית מילה — בימים שלפני המילה באו התשב״ר לאמירת פרקי תהילים או אלפא ביתא בבית התינוק הנולד, ובסיום הגישו ארוחת ערב לילדים, כן הניחו מסביב למושב התינוק. לוראק״ דפים לשמירה מעין הרע קמיעים, סגולה ושמירה לתינוק וליולדת. יש שהביאו מטפחת ספר תורה מבית כנסת לשמירה ולגירוש רוחות רעות. בליל השמיני, לפני הברית, היתה סעודת מצוה, ובה השתתפו בני המשפחה, שרו פיוטים לכבוד מעוות המילה ולכבוד אליהו מלאן הברית, בערב זה הביאו את ״כסא אליהו״ מבית הכנסת לבית התינוק הרך. במוצאי שבת שלפני המילה ערכה המשפחה בבית התינוק מסיבת הבדלה חגיגית ושרו פזמונים לכבוד המלאך אליהו, תרגמו כל קטע לערבית יהודית ועוד פזמונים רבים בשמחה ובהתלהבות. בליל השמיני הסנדק שלח מתנות כמו יין, נרות בשמים ובדים לבנים לתינוק. יש ששלחו (הסנדק) תכשיט זהב, לרך הנולד.

בר מצוה — לחגיגה זו קראו ״תפילין״. השמחה התקיימה או בליל שני וביומו או בליל חמישי וביומו. ערב יום הנחת תפילין חתן הבר מצוה גלח את ראשו. הספר והמוזמנים וחברי חתן הבר מצוה, באו מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית לבית החתן. הוא דרש בפני המוזמנים דרוש בשפה יהודית ערבית מתובל פסוקים ומאמרי חז״ל על מעלת מצוות ציצית ותפילין. בסיום הדרשה ניגש החתן לנשק את ידי אביו ואת ידי המבוגרים הנשים קראו קריאות שמחה. הספר גילח את ראש החתן והותיר את פאותיו ולמוזמנים הוגש כיבוד קל. ביום הנחת תפילין, זמן מה לפני שהחתן הניחם, באו קרובים וחברים של החתן ללוותו למעין שיביליה לרחיצת ידים ורגלים במעין. בינתיים הגיע הרב לבית החתן. בנוכחות הרב והמוזמנים התעטף הנער בציצית. החתן הניח את התפילין, והאב, הזמין אנשים לקשור את הרצועות. בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, שאל הרב את החתן: מי קנה לו את התפילין? או היכן קנו אותם? כדי שתהיה הפסקה בין תפילין של יד לשל ראש, ואז התחייב החתן לברך על מצוות תפילין. האב בירך ברוך שפיטרני מעונשו של זה. הקרואים לוו את החתן לבית הכנסת בפיוט ״אדון עולם״. הוא התכבד בבית הכנסת בפתיחת ארון הקודש, עלה לתורה שלישי. אחרי החזרת ספר תורה אמר דרשה בעל פה. בסיום התפילה הקהל ליווה בשירה את החתן עד לבית הוריו, ובדרך הרימו את החתן על כסא.

חתונה — רבים נרתעו מלשאת אשה מבנות הכהנים, שמא יפגע בה או בכבודה, דבר שנחשב סכנה לבעל. יהודי דבדו נטו לחתן את ילדיהם בתוך המשפחה משלוש סיבות (1) שמירה על יחוס המשפחה, בחינת ״למשפחותם לבית אבותם״-,(2) שמירה על רכוש המשפחה בתוך המשפחה; (3) רתיעה מפגי נישואין עם ״זרים״!

האירוסין — התנאים, הורי החתן הלכו לבקש את ידי הכלה. הורי הכלה העמידו תנאים כגון שהבת לא תעבוד קשה, שלא יעתיק את מגוריה מן המקום. כאשר הגיעו להסכם הכריזו מיד ״מבארק מסעוד״ היינו בברכה ובמזל. הורי הכלה שחטו כבש וערכו ארוחה חגיגית החליפו טבעת בברכה כדת וכדין והכריזו הרי את מקודשת וכו', ובאותו מעמד קבעו זמן לחופה. לא היתה הזמנה בכתב, אך שליח מטעם המשפחות עבר מבית לבית או מחנות לחנות להזמין את הקהל.

שבת שלפני החתונה: הורי הכלה התפללו בבית כנסת של הורי החתן. אחרי תפילת שחרית סעדו סעודת שמחה אצל הורי הכלה. במוצש״ק שמחו בבית הכלה ואמרו את פזמוני ההבדלה בחגיגיות. ביום ראשון הכינו את תנאי הכתובה. הכתובה הנהוגה בדבדו היא כמנהג קשטיליה . יום רביעי היה יום החופה הנהוג בקהילה. שבע ברכות התקיימו בשעות הבוקר בין תשע לעשר ובבית הכלה. החתן הגיע מבית הכנסת לחופה עטוף טלית ותפילין מלווה שושבינין. אם בשעת החופה נשפך יין מכוס הברכה, ראו בזה סימן ברכה לחתן ולכלה. אחרי שבע ברכות הוגש כיבוד אצל הורי הכלה. בשעות הצהרים לוו בשירה את החתן והכלה לבית הורי החתן – אם החתן חיכתה בפתח הבית, ומגש בידה, במגש ספל חלב, בצים ודבש. אם החתן משליכה ביצה או שתיים על משקוף הבית לפני כניסת הזוג החדש, כן נתנה דבש לכלה ולחתן לסימן טוב תוך קריאצ שמחה.

. ארוחה גדולה התקיימה שם. לפנות ערב הוזמן הקהל לתפילת ערבית אם היה החתן תלמיד חכם הוא דרש, ואת הדרשה עשה מהעליה סריר לפני קהל המוזמנים. החתן לא יצא מביתו עד שבת, לקיים ״ושמח את אשתו אשר לקח״. בליל רביעי שאחרי שבת החתן, הזמין החתן חברים וקרובים לסעודת שמחה, השיא של סיום החגיגות. לילה זה נקרא ליל טוואזן — ליל הסירים על שום ריבוי התבשילים והמאכלים, רק הקרובים הביאו מתנות. בברית, בר מצוה או חתונה לא נתנו מתנות רק מספר קטן מבין המוזמנים הביאו מתנות, נפוץ היה הפתגם שונא מתנות יחיה.

גמילות חסד של אמת — תפקיד יקר של אנשי חברה קדישא היה להישאר שעות ארוכות ביום ובלילה עם חולה מסוכן, ואם מצבו אנוש סייעו בידו לאמר וידוי מלא, אמרו לפניו דבר מוסר ותשובה, ובשעת יציאת נשמה אמרו קריאת שמע ופרקי שיר השירים. מעטים מאד היו יהודים שלא זכו שיאמרו בפניהם קריאת שמע בשעת פטירה ומי שלא זכה לזה, היה נראה כנענש מן השמים.

הלוויה —רוב החנויות נסגרו בשעת לוויה. ומה מרגש היה לראות קהל רב, מלווה הנפטר בדרכו האחרונה בפה אחד אומר את המזמור מ״ט: שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד וכן יושב בסתר עליון. לאשה אמרו אשת חיל מי ימצא. אם הנפטר חסיד וקדוש תקעו בשופרות בשעת הלוויה. מי שלא ראה לוויה בדבדו לא ראה לוויה יהודית מקורית ומיוחדת מימיו.

לפני הלוויה בזמן הרחיצה התגודדו הנשים, יללו ובכו בקצב, היו נשים ששרטו פניהן עד שגערו בהן ראשי הקהל. נשים צדקניות שידעו לעורר בכי בהזכירן את מעשיו הטובים של הנפטר.

חברות גמילות חסד של אמת — היו בקהילה שתי חברות גמילות חסד של אמת: משפחות הכהנים בן נאים, בן חמו: בשנים תר״ס — תר״ע נגיד החברה היה ר׳ יעקב בן נאים. משפחת מרציאנו בן שושן ובן גיגי נגיד החברה היה ר׳ שמעון מרציאנו בן אברהם. בשעת יציאת נשמה שפכו אנשי הבית מי דליים גם מבית הנפטר וגם מבתים הסמוכים. אנשי החברה קברנים בחרו בזריזות מקום קבורה וחפרו קבר. ברחבת בית החיים הספידו בדרך קינה. רסקו מטבע זהב (לוויז) לארבעה חלקים וכאשר הורידו את הנפטר למקום מנוחתו האחרון חלק אחד הניחו לצד ראשו, חלק לצד רגליו, הנוסף לימינו והאחרון לשמאלו. בידו של צדיק היו מניחים פתק שבו כתוב: ר׳ פלוני… יתפלל לפני רבון העולמים על עם ישראל, וקהלת ישראל דבדו בפרט. וסגולה היא לביטול גזרות רעות.

בסעודת הבראה הניחו בצים קלופות לפני האבלים ונאכלו בלי מלח. בחזרה מהלוויה ישבו קמעה בבית הכנסת. יש שנהגו ללכת כל בוקר אל קבר הנפטר בימי השבעה לאמירת תהילים והשכבה, ויש שנהגו לעלות רק בתום השבעה.

המנחמים ובעיקר קרובים ישבו על הארץ עם האבלים ככתוב בחברי איוב: וישבו אתו לארץ. בשבת השבעה רבים לא אכלו בשר. בתום השבעה נשארו בבית הנפטר רק בני הבית הקבועים, כגון ילדים הסמוכים על שלחן אביהם.אך קרובי משפחה או בנים ובנות נשואים לא ישנו בבית הנפטר בליל הראשון — בתום ימי השבעה — ואמרו כי העובר על כך חייב לישון כל החודש באותו בית. בצאתם משבעת ימי האבל נטלו ידים ורגלים בצורה משוכלת: תחילה שפכו.מים על יד ימין ורגל שמאל, אחר כך שפכו על יד שמאל ורגל ימין. הם לקחו כלי חרם או זכוכית ובתום הרחיצה שברו את הכלי. ונהגו לשבור גם את הכלי שלתוכו שפכו מי נטילת ידים בתום השבעה.

היו משפחות שנהגו שאין לטעום מאומה בבית האבל. ויש שהקפידו לא לטעום עד תום השלושים. היו משפחות שלא דקדקו במנהג זה. טעם לדבר כתב הר׳ דוד עובדיה: …ושמעתי שמשפחות אלה היה להם במשפחה מאורע של תכיפות אבילות ואחרי המאורע גדרו עצמם וגדרו הרחקה מהאבלים. מטעם הנ״ל גם המבקרים והמנחמים לא נהגו להביא דברי מזון כלל וכלל לבית הנפטר.

משך החודש הראשון התפללו תפילת ליל שבת ומוצאי שבת קודש בבית הנפטר ואם הנפטר היה חכם או חסיד מפורסם התפללו מנחה וערבית בביתו כל השנה הראשונה. כשנפטר אדם שאשתו מעוברת, ונולד בן, היה מנהג לקרוא לבן כליפא או מכלוף, לשון חליפין ותמורה.

אנשי חברה קדישא היו יראי ה׳ ידועים, ראשונים לדבר מצוה, זריזים למעשים טובים בעיני ה׳ ואדם הם גם השכינו שלום בין אדם להבירו ובין איש לאשתו. לחברה היה מעמד מכובד ביותר בקהילה. את ההילולות של ר׳ מאייר בעל הנם ושל רשב״י ארגנה חברת הגמ״ח. אחד מאנשי החברה היה מקפיד לאסוף לחם ביום ששי ולחלק לעניי הקהילה.

ממונה אחר היה מזכיר את כניסת שבת ובכלל הם היו הראשונים בלימוד זוהר או באזכרות לרבני הקהילה.