ארכיון יומי: 4 בספטמבר 2014


הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 

תורת אמך ◆ פרשת כי תצא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

 

מוסדות תפארת מיכאל.  המלקט: הרב אברהם אסולין

 

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים: הכתוב בא לבאר, "כי תצא" להלחם ביצר הרע, הקב"ה עוזרך ונותנו בידך. ויש רמז ליצר הרע וחיילותיו, לפי מאמר רז"ל (יומא פו:),  מר ואהלות כל בגדותיך (תהלים מה, ט), שעבירות נעשות זכויות לבעל תשובה. וזהו "כי תצא" להלחם מלחמת מצוה "על אויביך", שהוא היצר הרע וחבריו, הקב"ה מפילו לפניך, וממילא נופלים סייעתו. ומלבד שתוכל להלחם בו וגרשתיו, אלא אפילו במוחזק שבידו עבירות, תשבה אותם לך לעשות זכויות, וזהו "ושבית שביו", ואמר כי תצא ולא כי תלחם, לרמוז מה שאמרו רז"ל (שבת קד.), הבא להטהר מסייעין אותו, זהו ממש כי תצא להלחם, הקב"ה עוזרך ונותנו בידיך.

 כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו'

כתב הגאון רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה. יש לפרש בדרך רמז, שענין זה מדבר על בעלי תשובה, דהיינו כשאדם עושה תשובה מלב ומנפש, הוא מצילו מעצת יצה"ר, כמו שכתוב (משלי טז, ז), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

וזהו שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" שהוא יצה"ר, כדי לעשות תשובה ותתגבר על יצרך, שאין לך מלחמה גדולה יותר

ממלחמת יצה"ר, אז בודאי "ונתנו ה' אלהיך בידך" בתורת ודאי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. באותה שעה "ושבית שביו", דהינו אותם המצוות והתורה ששבה ממך כבר, על ידי תשובה מעולה אתה תחזור ותטלם ממנו ותחזירם למקום הקדושה. לזה אמר "ושבית שביו" כי בתחילה שבה אותם יצה"ר ממך קודם תשובה, ואחר שחזרת בתשובה "ושבית שביו", תחזור ותיטול אותם ממנו בתורת שבי, ואז תחזירם למקום הקדושה.

לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (כב, א),

כתב הצדיק רבי שלום אביצרור זצ"ל בספר נתיבות שלום, התורה באה להזהיר את הצדיק, להוכיח את חברו אשר הולך חשכים ברשעו עד שיחזור בתשובה. שעל ידי זה מקיים מצות השבת אבדת חברו, שמחזיר לו תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו בעונו. "או את שיו" שהיא נשמתו, כי תיבת שי"ו במילוי שי"ן יו"ד וא"ו עם הכולל והתיבה גימטריא "נשמה". "נדחים", שנדחו בעונו והלכו לסיטרא אחרא, "והתעלמת מהם", לא תעלים עיניך ממנו מלהחזירו למוטב, כי "אחיך" הוא, אלא צריך להוכיחו כמה פעמים עד שיחזור מרשעו. וע"י "השב תשיבם לאחיך", פירושו של דבר, תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו "תשיבם לו.

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבו לו(כב, ב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ואם לא קרוב אחיך". בזה העיר הכתוב כי הוא מדב על זמן הגלות האחרון, כי "לא קרוב", ככתוב (במדבר כד, יז), אשורנו ולא קרוב {אראנו, לא בעתיד הקרוב}. עוד לו "ולא  ידעתו", שנסתם הקץ, ואין יודע מתי יהיה קץ הפלאות (דניאל יב, ו-ט), וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל, כאשר עינינו רואות בצרות הללו. עם כל זה, יצוה ה' "ואספתו אל תוך ביתך", זה בית המדרש. ולימדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו. "והשבותיו לו", פירוש, שמעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.

שלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"(כב, ז),

כתב הגאון רבי רפאל משה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, איתא במדרש  שלוח הקן שכרו שיהיו לו בנים (תנחומא כי תצא), וזהו הרמז "ואת הבנים תקח לך", דהיינו שתזכה לבנים. ובתקוני הזהר ובכתבי האר"י ז"ל איתא בקיום מצוה זו מקרבים את הגאולה ונראה שגם רמוז בפרשה "ואת הבנים תקח לך", "את הבנים" שהם ישראל שנקראו בנים למקום, "תקח לך" מבין האומות.

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנפל ממנו(כב, ח).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, אפשר בדרך רמז, "בית" רומז לאשה, כמו שאמרו בגמרא (יומא, ב.), ביתו זו אשתו. וכיון שנשא אשה נעשה "חדש,, כמן שאמרו בגמרא (יבמות, סג:), כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים. לכך צוותה התורה "ועשית מעקה לגגך", כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל"בית חדש" מעבירות, צריך שיעשה "מעקה", לגגו, היינו שיגדור את עצמו בגדרים ובסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה, צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה' יתברך.

והזהיר הכתוב "ולא תשים דמים בביתך", היינו שלא תבקש אשה לשם "דמים", שהוא הממון, כדקיימא לן בגמרא (קידושין ע.), כל הנושא אשה לשם ממון, הווין לו בנים שאינם מהוגנים, כדי שלא "יפול הנופל ממנו", הינו, דגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, ויעשו מעשים רעים.

כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע(כג, י).

כתב הצדיק רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה, המדרש (תנחומא מצורע ב), שהזהירונו על ענין לשון הרע שהוא חמור מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם אמרו בעלי המוסר, האדם בהיותו רשע אין יצה"ר רודף אחריו כל כך כי נשתרש בעבירות, ואם שב בתשובה שלמה, יצה"ר תיכף מתגרה בו ורודף אחריו שיחזור לסורו הראשון, והזהירו רז"ל לבעל תשובה, לעשות סייגים, גדרים… כדי להינצל מיצר הרע, ומעצותיו הרעים. וזהו שאמר הכתוב, "כי תצא מחנה על אויביך", אפילו לפי הפשט שהוא על המלחמה לפי המתרגם. ובזוהר הקדוש דרשו, על הגוף שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. גם "מחנה" במילוי כזה, מ"ם חי"ת נו"ן ה"ה, גימטריא תרי"ג שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וזהו שאמרה תורה "כי תצא מחנה" שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. "על איביך" שהוא יצר הרע ומתגבר עליו – הישמר מכל דיבור רע, שלא תוציא מפיך, הן לשון הרע הן רכילות והן נבלות הפה.

והיה מחנה קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, טו).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הצווי הוא כללי מאד, ונאמר במצות עשה שצריך לנהוג קדושה אף במחנה ישראל, ולכן אמר "מחניך", ביו"ד ברבים, להורות גם על מחנה ישראל. "ושב מאחריך", חז"ל אמרו (סוטה ג(, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, השכינה שרויה עם כל אדם ואדם והיא המדריכה אותו. ועוד שהיה הענן סובב ושב מהיותו שומר מאחריך. ומה שהיה קודם לפניך, עתה ישוב מאחריך מתעצל, טומן יד, השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), שעשה עצמו כמשיב ימינו אחור, שלא להגן על עצמך.

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך(כג, כד).

כתב הרב אברהם חי ביטון זצ"ל בספרו בן לאברהם. מובא בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל זצ"ל, הובא בשם הזוהר, מי ששומר את פיו ולשונו, היא מעלה גדולה. ואפשר זה רומז באומרו "מוצא שפתיך" דיקא, "תשמור" – רצה לומר שמור פתחי פיך, טרם שיצא הדבר מפיך, חשוב בהשכל אם תוציאנו מפיך אם לאו, אני מבטיחך "ועשית" כל מעשיך בצדק ובמשפט, "כאשר נדרת לה' אלהיך", כמאמר  חכמינו (נדה ל:), משביעין את התינוק הוי צדיק וכו', והנה בזה האיבר, היינו ברית הלשון, תלוי כל עצמות האדם כנודע, ואם פיו מתוקן כראוי, ודאי יכשיר מעשיו היטיב הדק, כמו שנאמר (משלי י', יט), וחושך שפתיו משכיל. ומפרש מהראוי לעשות כן לשמור אדם פיו ולשונו, כי עיקר הפה נברא להלל י"ה, ומה שהתירה התורה לדבר בפי אדם ההכרחי לצורך גופו, הוא בתורת נדבה. וזה אומרו "נדבה" הוא "אשר דברת" אתה הגוף, "בפיך" אשר נברא אודות הנשמה, כמו שכתוב (בראשית ב, ז), ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, מתרגמינן לרוח ממללא, פירוש המילול והדיבור יהא רק "לרוח" ולא לגוף, ודיבורי הגוף אשר הכרח הוא, אין ניתן לאדם רק בתורת נדבה. ואם כן איפה מהראוי שתשמור מוצא שפתיך היטיב, ועל כן "ועשית" וכו' כל המצוות, "כאשר נדרת" טרם הוולדך.

לא תעשוק שכיר עני ואביון. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו(כד, יד – טו).

כתב המגיד הרב אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, במרוקו. בספרו צרור המור. "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – כי זה אכזריות גדולה, שטורח כל היוםם ואח"כ תשלחנו בפחי נפש. "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש"- כלומר שאם לא תתן לו שכרו, תהיה סיבה שיבא שמשך ותמות בלא עתך (זהר ח"ג פד:), ואין לו מה יאכל ויש לו בנים ובנות שממתנים המזונות. וכשהולך לעת ערב בלא שכירות ובלא מזונות, כמעט פרחה נשמתם מהם מתים ברעב, ואז "יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים כד, טו), וכבר ידעת, כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב:), וכמו שאתה גרמת לו כי ימותו בניו, כן ימותו בניך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וזה סמך הכתוב לכאן "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טו), ולכן תהיה סיבה שימותו בניך בעוונך.

  "כי תצא" כתב הצדיק רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש במרוקו. נוטריקון תסלק צדיק אחד בשביל מעיקרא הייתה למלחמה על אויביך שהוא יצר הרע עכשיו "ונתנו ה' אלהיך בידיך" על דרך ושם ינוחו יגיעי כח או יאמר "ונתנו ה'" לשכר עולם הבא מעיקרא בתורת מתנה עכשיו בידיך מובטח לך שאתה בן עולם הבא "ושבית שביו" פירוש מה ששבה יצר הרע מעיקרא או הרשע אתה נוטל אותם כי זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן:

"השב תשיב לו" להקב"ה "את העבוט" שהיא הנשמה שנתמשכנת בעוניהם של ישראל "כבוא השמש" בעונתה ושכב הצדיק "בשלמתו" שהיא חלוקאה דרבנן "וברכך" הקב"ה זורען ועושין פירות ופירי פירות אבל מעיקרא "ולך תהיה צדקה" היה נותן לך בתורת צדקה וגם כן עכשיו "לפני ה' אלהיך" פנים כפנים מן הדין:

זהירות לשון הרעהיה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסייעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".

באחרית ימיו הרב קנה דירה???          

הרב רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ראב"ד מכנאס

במשך השנים התגורר בדירה שכירות ונימוקו עימו אין בית המקדש ביתו של הקב"ה ולי יהיה דירה משלי, אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה, בני ביתו נדהמו לשמוע על כך, ושאלו את הרב במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו, ענה להם הרב כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונח על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק אז הרבנית

תצטרך להיטלטל מדירה לדירה, לכך לא הסכים, וכך היה מיד בסמוך הרב רכש דירה ולא עברו ימים רבים והרב הסתלק. 

מנהג מהפרשה – מצות מעקה

נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית  (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך  (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ. ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. (מתוך הספר תורת אמך כת"י).

לתגובות  a0527145147@gmail.com

קריאה בתורה אצל י.מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת כי תצא בנוסח יהודי מרוקו

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ חודש אלול והלכות סליחות.לאור חכמי מרוקו וצפ"א◆ מוסדות תפארת מיכאל

 

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

א.     הקדמה בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון  

אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום הארבעים שעשו את העגל. ועוד מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. ראה בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה).

 ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה ח ע"א). ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בנונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בנונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

ב.      בשבתות חודש אלול מידי שבת ממשיכים, לומדים בספר דניאל עד שבת לפני ראש השנה. (התחלת לימוד דינאל משבת אחר תשעה באב).

ג.       מנהגנו לערך התרת נדרים ביום י"ט באב, ארבעים יום קודם ראש השנה ויש שנוהגים לעשות התרת נדרים ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם יום כיפור. מי שח"ו בנידוי תפלתו אינה מתקבלת ארבעים יום ושמא אדם עבר על אחד מהדברים שאדם חייב נידוי, לכן ארבעים יום קודם יוה"כ לאחר תפלת שחרית עושים התרת נדרים, ואף הנשים משתתפות בהתרת נדרים. ראה בספר קרבן מנחה (פרק לח סעיף יב). וענין התרת נדרים ארבעים יום קודם יום כיפור כמובא בספר מעשה בראשית (ח"ב  מצוה שי עמ' 514).

ד.        ערב ר"ח אלול שהם ארבעים יום קודם כיפור, רבים עושים תיקון כרת. וכן נהגו בק"ק באולדמנצור עושים יום תענית והרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל היה עורך עם הציבור תיקון כרת, ואף אנשי מלאכה עוזבים את מלאכתם ומשתפים בתיקון. וכתב בספר יד ידידיה טולידאנו (עמ' 44), ער"ח אלול יעשה תקון כרת כידוע, ויתענה ואע"פ שאינו זהיר בתענית בשאר ערבי ר"ח, יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה. ובספר בנהגו העם (הלכות ימים נוראים אות ד), כתב נהגו לעשות תיקון כרת כל ימי אלול.

ה.       ארבעים יום מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, אנשי מעשה לא אכלו ביום אלא מדי ערב, וכן נהגו לעשות תענית דיבור כהכנה ליום הכיפורים. וכן היו נשים צדקניות שנהגו כן כמו הרבנית פריחה ע"ה אשת חבר לצדיק סדנא בבא סאלי. (אגב הרבנית פרחה ע"ה, בעיר תאפילאלת דאגה לתלמידי הישיבה לכל מחסורם, החל מאוכל ועד כביסות, וכן כאשר נולד כל תינוק לרב אברהם מוגרבי היתה מתארחת בביתו, שלש חודשים לעזור בגידול התינוק, העיקר שהרב מוגרבי לא יתבטל מתלמודו).

ו.         נהגו אנשי מעשה בארבעים יום עד יום הכיפור לחלק לעצמם את כל ספר תיקוני הזוהר, שעל ידי לימוד התיקונים וזכות רשב"י יזכו לתשובה שלימה ראה בספר לזכר עולם (עמ' קע),

 

ז.       משכימים בעלות השחר לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב' באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עימהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). כתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. כתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה, הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א, לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו בבית יוסף ובש"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והניסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים ולא זולתם דבר בעתו מה טוב. ומ"מ בארץ יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. ראה בשו"ת עמק יהושע(ח"ב סימן מג), לבטל מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה.

ח.        ימי חודש אלול מרבים באמירת סליחות ותפלה. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גרסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

ט.      מנהג אנשי מעשה להרבות בלימוד ארבעה ועשרים מבראשית ועד סוף דברי הימים שהם תורה ונביאים וכתובים וכן גרסת ספר תקוני הזוהר. אשר על כן נקראו תיקונים שהם ודאי מועלים לתקן לעוסק בהם כל מה שפגם בעונותיו. ויגמור ספר התהלים. ולימוד מוסר כגון ספר הקדוש ראשית חכמה וספר הנורא שני לוחות הברית וספר שבט מוסר ראה בספר אבות ראשונים (עמ' 52).

י.         המשכימים קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות, כמובא בשולחן ערוך (א"ח סימן מו ס"ט), ז"ל לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים. וכ"כ הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא). המשכמים קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב באמירת הסליחות יזהרו לבל יפריעו את מנוחת השכנים, שלא יהא בגדר טובל ושרץ בידו.

יא.    כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאומרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב שהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). כתב הגאון הרב מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור ש"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בש"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר  כי מנהג מרוקו חשוב מאד בימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

יב.       מנהגנו בכל עת שהציבור אומרים י"ג מידות, הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ו אות ה), בעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור (מפי רבי שלמה פחימה). וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד(או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר.

יג.      באמירת עננו אין לומר, אלהא דרבי מאיר עננו אלא הנוסח הנכון, אלהא דמאיר עננו, והוא כנוסח המובא בגמרא עבודה זרה (עמוד יח),שהלך רבי מאיר לשחרר את אחות אשתו שהושיבוה הרומאים בקובה של זונות, ושיחד את שומר המקום שישחררה, שאל השומר לרבי מאיר וכשיתום הכסף מה אעשה, אמר לו רבי מאיר תאמר 'אלהא דמאיר ענני' ומכן המקור לנוסח זה באמירת הסליחות שמסוגלות להצלחה. ראה שו"ת מים חיים (ח"א סימן רלב).

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

אלוהים, אהבתי את החברה הזאת. הצרה עם האסלאםאהבתי את העובדה שהיא נראתה לנצח בלתי גמורה, שהתשובות הסופיות עדיין אינן ידועות – אם אי פעם יהיו בכלל ידועות. אהבתי את העובדה שבעולם הנתון להתחדשות ולשינוי מתמיד, יש חשיבות לתרומות של יחידים.

אבל בבית הבטיח אגרופו המונף של אבי צייתנות מוחלטת של משפחתו למשטר ביתי שרירותי. לא לצחוק בארוחת הערב. כשאני גונב את החסכונות שלך, תשתקי. כשאני בועט לך בתחת, תזכרי, בפעם הבאה זה יכאב יותר. כשאני מחטיף לאימא שלך, אל תטלפני ה למשטרה. אם הם יבואו, אני אקסים אותם והם ילכו, ואת יודעת שהם ילכו. ברגע שהם יסתלקו, אני אחתוך לך את האוזן. אם תאיימי להזעיק את שירותי הרווחה, אני אכרות לך את האוזן השנייה.

בפעם האחת שאבא שלי רדף אחרי בבית עם סכין ביד, הצלחתי להימלט דרך חלון חדר השינה שלי ולבלות את הלילה על הגג. לאימא שלי לא היה מושג מהו מצבי כי היא עבדה משמרת לילה בחברת תעופה. אבל גם אם היתה יודעת, זה לא היה משנה דבר. אני לא בטוחה שהייתי יורדת מהגג בזחילה תמורת שום הבטחת ביטחון שהיתה יכולה להציע לי. מאותה הסיבה שאהבתי את בית הספר ואת הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״ וגם, שנים לאחר מכן, את אברדין סנטר, אהבתי את הגג. בכל אחד מהמקומות האלה יכולתי לחיות בעולם של אינסוף אפשרויות. האם היו מתירים לי לחלום על השכלה גבוהה בקהילה המוסלמית המזרח אפריקנית שהגעתי ממנה? על השגת מלגות? על השתתפות בהתמודדויות פוליטיות, שלא לדבר על מילוי תפקיד ציבורי? לפי צילומי השחור־לבן המגורענים שהראו אותי, בגיל שלוש, משחקת כלה שראשה מכוסה, ידיה שלובות, עיניה מושפלות ורגליה מידלדלות מהספה, אני יכולה רק לנחש שאילו היינו נשארים בתחום אוגנדה המוסלמית הייתי שבויה בהיררכיה חסרת ויתורים.

ממש אבחנה מוצקה של הברור מאליו.

השאלה הגדולה יותר היא, מדוע המדרסה של ריצ׳מונד, שהוקמה על ידי מי שהיגרו לארץ של זכויות וחירויות, בחרה באוטוקרטיה ? מגיל תשע ועד גיל ארבע־עשרה ביליתי שם כל שבת. השיעורים התקיימו בקומה העליונה של המסגד שזה אך נבנה, שנראה כבית פרוורים אדיר ממדים יותר מאשר כתוצר של אדריכלות מזרח תיכונית. בקהילת המהגרים שלט האיסלאם חמור הסבר שלטון ללא מצרים. גברים ונשים נכנסו למסגד דרך דלתות שונות, ונטעו את עצמם בצד הנכון של קיר קבוע שחצה את המבנה והבדיל בין המינים בעת התפילה. בקיר הזה היתה קבועה דלת שחיברה את צד הגברים עם צד הנשים. היא היתה שימושית אחרי הטקסים, כשהגברים דרשו תוספות מזון מהמטבח המשותף. הם היו תוחבים את קערותיהם דרך הדלת, דופקים על הקיר, ומחכים רק שניות עד שזרועה של אישה דחפה לעברם בחזרה את הקערות המלאות. במסגד גברים מעולם לא נאלצו לראות נשים, ונשים מעולם לא נאלצו להיראות. אם אין זאת ההגדרה של החיים הקטנים שהוקצו בעבורנו, אז כנראה אני מפספסת כאן משהו גדול.

קומה אחת מעל היתה המדרסה, בעיצוב מדכדך של מחצלות בחום שרוף, אורות ניאון ומחיצות ניידות שהפרידו את הבנות מהבנים. בכל מקום ברחבי החדר הגדול הזה היתה מחיצה נגררת עם התלמידים שהתכנסו לשיעורים. גרועה ממנה היתה המחיצה בין המוח לנפש. בשיעורי יום שבת למדתי שאדם רוחני אינו חושב. אדם חושב אינו רוחני. משוואה שטחית זו התנגשה בסקרנות המשמחת שקיננה בתוכי, הסקרנות שטיפחה ריצ׳מונד. מעין התנגשות תרבויות פרטית משלי.

הפתרון לא היה פשוט לקבל את העובדה שיש עולם חילוני ויש עולם לא־חילוני, ושלכל אחד מהם דרך קיום משלו. לפי ההיגיון הזה, הכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״, שבהחלט לא היתה חילונית, היתה צריכה לדכא את נטייתי לשאול שאלות. במקום זאת, סקרנותי הניבה שבחים. בתיכון ברנט, בית ספר חילוני, השאלות שלי הוציאו מהכלים את סגן המנהל, אבל איש לא השתיק אותי. בשני המקומות נשמר כבודו של האדם היחיד. לא כך במדרסה. נכנסתי אל בין קירותיה לבושה בצ׳אדור פוליאסטר לבן ויצאתי שעות מספר לאחר מכן בשיער מעוך וברוח שפופה, כאילו הקונדום שעל ראשי חיסן אותי כהלכה מפני פעילות אינטלקטואלית ״מסוכנת״.

לפני שאמשיך לכבס כביסה מלוכלכת בפומבי, הרשו לי להבטיח הגינות מסוימת כלפי המורה שלי במדרסה, שאותו נכנה מר חאקי. הוא היה מוסלמי כן ככל שניתן. אח גרמי בעל זקן מסודר להפליא (המציין ניקיון) ומכונית הונדה מיני קומפקט (המציינת צניעות) שנידב את שירותיו מדי סוף שבוע (מעשה המציין חסד וצדקה), כדי להעניק לילדי מהגרים מוסלמים את החינוך הדתי שאילולא הוא, היו מאבדים תוך כדי כניעה להפקרות הערכים בחברה רב־תרבותית. לא משימה קלה, כיוון שהמדרסה משכה תלמידים בני כל הגילים: ילדים נבוכים בתחילת גיל העשרה הנאבקים בפצעי בגרות, טיפוסים מצחקקים שהסתתרו בשירותים, מתבגרים עם ניצני שפם – מתבגרות עם ניצני שפם. אני צוחקת… בערך.

רובנו ראינו במדרסה לא כל כך מקום של לימודים, אלא ברכה שבה נוכל לדוג את בני הזוג העתידיים שלנו. כיוון שבחורות עם פה גדול לא זוכות בבעלים, חברותי כמעט אף פעם לא התווכחו עם מר חאקי. אז מה היתה הבעיה שלי? אני לא רציתי להיות אשתו של מישהו ביום מן הימים ? עדיף לא לדבר על זה עכשיו. הבעיה שלי היתה זאת: כיוון שהייתי מאוהבת בעולם רב־השכבות שמעבר למדרסה, התעקשתי לקבל חינוך, ולא אינדוקטרינציה.

הצרות התחילו עם לדעת את האיסלאם, ספר לימוד למתחילים שארזתי בתיק המדרסה מדי שבוע בשבוע. לאחר שקראתי בו הייתי צריכה לדעת יותר על האיסלאם שלי. למשל, מדוע בנות חייבות לקיים את עיקרי הדת, חמש תפילות ביום, בגיל מוקדם יותר מאשר בנים? כיוון שבנות מתבגרות מוקדם יותר, אמר לי מר חאקי. הן מגיעות ל״גיל החובה״ של קיום המצוות בגיל תשע ואילו הבנים בגיל שלוש־עשרה.

״אז למה לא לתגמל את הבנות על בגרותנו בכך שירשו לנו לערוך את התפילה?״ שאלתי.

״בנות לא יכולות לערוך את התפילה.״

 ״מה זאת אומרת?״

 ״זה אסור לבנות.״

״למה ?״

״אלה דברי אללה.״

 ״מה הסיבה שלוי

״קראי בקוראן.״

ניסיתי, אף שהרגשתי שהדבר מלאכותי כיוון שלא ידעתי ערבית. אני רואה אתכם מנידים בראשיכם? לרוב המוסלמים אין מושג מה נאמר כשמצטטים מהקוראן בערבית. אנחנו לא רפי שכל. העניין הוא שהערבית היא אחת השפות הקצביות ביותר בעולם, ושיעורים שבועיים במדרסה פשוט לא מאפשרים לנו לתפוס את דקויותיה. הפירוש של חאראם, לדוגמה, יכול להיות ״אסור״ או ״אציל״, תלוי איזו הברה מודגשת במילה. אסור מול אציל: אנחנו לא מדברים כאן על הבדלי משמעות קלים. באופן דומה, המילה שמשמעותה בערבית ״מאסר״ נשמעת זהה כמעט לחלוטין למילה שמשמעותה ״הגנה״. לאתגרים הטבועים בשפה מעצם טבעה, יש להוסיף את מציאות החיים. במקרה שלי, אב אלים שקיים את הדת בעיקר למען הרושם, ואם שניסתה כמיטב יכולתה להיות אדוקה בזמן שנאבקה לקיים משק בית מעבודה במשמרות. אפשר להבין מדוע לימודי הערבית לא הצליחו להגיע לראש סדר העדיפויות המשפחתי. אם לומר בכנות, תשובתו הקבועה של מר חאקי לשאלותי – ״קראי בקוראן״ – היתה שטוחה כמו שערי המעוך מתחת לצ׳אדור.

התגובה הזאת, ״קראי בקוראן״, הולידה במהלך הזמן שאלות נוספות: למה לי להמשיך בבלוף הזה של דקלום בערבית אם אין בו כל היגיון מעשי או חשיבות רגשית בעבורי? מדוע עלינו לחשוד שכל תרגום אנגלי של הקוראן ״משחית״ את הטקסט המקורי? כלומר, אם הקוראן גלוי וברור כדברי הטהרנים, מדוע תורתו לא מיתרגמת בקלות לאלף לשונות? ובסופו של דבר, מדוע חייבת לדבוק תווית באלה מאיתנו שלא ינקו ערבית עם חלב אמם, כאשר רק שלושה־עשר אחוז מהמוסלמים ברחבי העולם הם ערבים? תרגום: שמונים ושבעה אחוז מאיתנו אינם ערבים. עליכם ״לדעת את האיסלאם״, הם אומרים, שמחים וטובי לב. האיסלאם של מי? האם זו אמונה או כת?

בסדר, פסק זמן.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"לשדרים

קהלת צפרו

ב"ה

יקר מחכמה חבם לכב ואמיץ כח במלחמתה של תורה גור אריה יהודה הוא זיוה הוא הודה ואין חכמה כחכמתך, יקר רוח ואיש תבונה מבין דבר מתוך דבר ואין קצה לתבונתו, יקר בעיני ה' דן ידין דינא רבא ודינא זוטא ונחית לעומקא דדינא ומבקש לאמתו, הדר הוא ריש מתא וריש מתיבתא הרב הכולל אור גולל כמה״ר יאודה אלבאז נר״ו יאיר ויזהיר עד עמוד כהן לאורים ותומים ועשה את עולתו,כי״ר.

חיים מדבר דברי שלום למר שלמי חובה וש״ן באים משל צבור מירוש׳ ועד בית חידוידו מקום כבודו, ויהי בשלם סובו ומעונתו, ואני תפלתי תפלה למשה יחי הוד לנצח והיה על מצחו אורך ימים ושנות הלא זה כחו והעושר והכבוד צפון נכחו גם ברוך מבנים למודי ה׳ כי יתן את רוחו זהרי חמה בצאת השמש בגבורתו, כי״רא זה לי עידן ועדנין ללבי גליתי מתי אראה שעה אחת של קורת רוח ועת לכל חפץ חיים הי"ו לכתוב שתי אותיות לשמו כי נעים והשבתי אחור ימיני כי לא היתה בזה עורה אחת כאשר תאוה נפשי והן היום באתי להודיע במרום כי בדרך זו ידי יסדה ארש רחבה לשם חכמי ורבני וטובי ויחידי מחנה קהלתו ומלכם בראשם מלכא משיחא, תו היא דרך קצרה מבשרת ואומרת כי בהעלותך ההרה ידי״ן חמדת לבנו שרר לן כמהר״א ישראל הי״ו ופיו מלא תהלות מכל ערי המערב באזנינו שמענו קול אליהו מגיד אומר ראש על ארץ ציפרו נפלאותיו וחסדיו רבו כמו רבו והוא היה לו לאב רחמן להקריב לו התועלת בהשתדלות וזריזות נמרץ לפי רב אהבה וחיבת עיר קדשינו ותפארתינו ציון היא בית חינו שיבנה במהרה בימינו כיר״א, ומאז ועד עתה מרגילא בפומיהו דרבנן על ארץ חמדה ר׳ יאודה ראש המדברים מזכירים אותו לשבח מודים ומהללים לשמו ברוך הוא וברוך שמו ראוי הוא לברכה מעין הברכות ורב ההודאות ועל כי גמלנו מאז טובות הנה שברו אתו ופעולתו אלוקים משמים ישלם שבעתיים למען ציון ולמען ירוש׳ מבון שבתו. והנה בעתה ויבא משה כי בא מועד עת לחננה דבר בעתו נא ידידי עמוד לימין משה ועשה עמי אות לטובה לקיים את בל הנמצא בספר אגרות חיים הבאים עם ידידינו כה״ר ברוך קובו נר״ו דעליה דמר קא סמכי רבנן, וגם אנא מהבא אליך הוחלתי ואוחיל הראיני נא את כבודך והדריך סליח ע״פ טר״ח למען כבוד בית ה׳ אלוקנו חיים שאל ממך נתת לו קופות ונדבות ואל תאמר לריעך לך ושוב כי באמת ידעתי דרב חיליה ורב נוכריה כבל אשר יוצא מפיו יעשון כל קהל עדתו ואם אמר טורא עקרנא וכו' אין מי יאמר לו מה תעשה ואשר תברך מבורך כללא דמילתא עליה דמר המלאכה לגמור גמר טוב והגון וראוי לפני מלכים מאן מלכי רבנן דפקיע שמייהו ולהשתתף בצעריהו והיה הטוב ההוא אשר יטיב לנו פי המדבר אל כל עם הקהל רו״מ שיחיה לער שומע ומשמיע דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב המתנדבים נדיבי עם קדש ואמור להם לבני ישראל כי בתיך הוא עתה הפעם נאמר בו דין שליחות כי שנה זו הובר עובריה ולא עת לחשות ולהמתין שליח הקבוע כי אם נפש אחת אמרו רז"ל כאלו קיים עולם מלא כ"ש וק״ו עם רב מישראל המחכים למות מעת לעת מרוב צרה וינון ומכת בצורת ויוקר השערים שחל להיות על הררי ציון אשר לא היה לעולמים באלו אמרו מקדימים וכל הקודם זכה ונוחל ב׳ עולמות עוה״ז ועוה״ב לכן ברוך מפיו יקרא את הברכה איש איש כברכתו וזאת ליאודה נאה דורש ונאה מקיים אף הוא היה מתכוין לגמור את השם נגד המתברכים ואומר להם אשריכם ישראל קדושים עושים ומעשים ומאן דמוסיף מוסיפין ליה משמייא את החיים ואת הטוב לו ולזרעו ולכל בני משפחתו, ולמודעיי אני צריך את שיש בה ידיעה דהכי נהוג עלמא לקדם פניו הנעימים בשלם ובמישור אמר עם הספר תורה של ראשונים ובבן נם אני לעשות רצונו חפצתי ואקדמא פניו בספרא דבי רב חק״ל תפוחין הא ודאי יעלה לרצון כי באמת ובתמים חפצי ורצוני לעשות רצון צדיק ויה״ר זכות עט״ר מורינו הרב ראשון לציון הרב המחברכיר״ח זצוק״ל חכות תורתו יהיה עליו מנן וצינה להצילו מכל צרה וצוקה נם כל חולי וכל מחלה לא ישימם בך ונתנם בבל שונאיך ועינא דחזי ליה בבישותא ליפקע כי״ר.

הכ״ד איש צעייר מצוערי עי״ק שריד מיתש׳ ת״ו החותם בסי ושנת בל תרומות אשר ירימו בני ישראל לפ״ג ושו"ט יסגא כנה״ר ובנפש הצעיר חיים משה פיזאנטי וזה זכרי ס״ט

מתחת לארש אחת שאלתי נא נבור שלם ישלם בשלום ידידינו חמדת לבנו הגביר החכם המרומם נגיד ומפואר כה״ר יצחק אבוטבול נר״ו וחפץ היתי לבא ביחוד לש״הט וכי נעים ולחלות פניו הנעימים כי גם הוא יעמוד משם בעזר וסיוע שיש בו ממש ויען היות עת הקציר לא הסכים עמי הפנאי בו בטח לבי כ״י וכ״י בתוספת מרובה ואברכהו ודי בזה.

רבי יחיאל הכהן

עצמאי

שנת ה׳ תרז(1847)

לא ידוע ממקור אחר ומסופקני אם איפשר לזהותו עם רבי יחיאל כהן שיצא בשליחות חברון שבט תר״ז(פברואר 1847) ובשליחות בית כנסת בית אל בירושלים המוזכר בשלוחי ארץ ישראל עמ. 692. רבי רחמים חיים דוד אבן זמרא החותם במסמך שלפנינו נלב״ע חשון התר״ח (1847) ראה בספרי פאס וחכמיה כרך א׳ עם. 287.

רב חביב״א. עינא וליבא. החכם השלם והכולל הדיין המצוייןכמה״ר עמרם אלבאז נרו׳ יאיר וזרח, יציץ ופרח. אכי״ר.

מאחר עלות אלף עולחת יעלה שלומו ושלם בניו הנעימים למודי ה׳ יחיו דנן ויפרחו כגפן אכי״ר: אות לטובה על אודות האי גברא דאתי ממערבא מעיקות ירושלים די דהבא אתא ואייתי' בידיה מגילה עפה מרבני ע יה״ק ושם נאמר כי אפפו עליו רעות שרא דעניותא סריך ואביק אבתריה ונוספה נחלתו צרת הבת כאשר עיני כתי"ר תחזינה מישרים והנה בעתה רצה לתת לדרך פעמיו למח״ק וחילה פני לכתוב לכת״ר שתי שורות להיות לו מעיר לעזור כי מסוה הבושה על פניו ולא ניסה ללכת באלה לכן אץ נא אלא לשון בקשה לעמוד עמו עמידה שיש בה סמיכה בנטיעת אש״ל ולהעניקו מנה יפה לכבודו ולכבוד ארץ הקדושה וזה שמו אשר יקראו לו החכם השלם והכולל כהה״ר יחיאל הכהן נ״י ואין להאריך כ״א בש״ש טו״ב וש"ר.

ע״ה ב״ה רחמים חיים דוד אבן זמרא סי״ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר