אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

עט

ם׳ נצבים, שני תרס״ח לכ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא את ברכתי, ברכת לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר בספרן של צדיקים אתה וכל אשר לך, בכל טוב סלה, אמן. ועוד קח נא מן המזומן. במבוי בן עטאר, הנז' במכתב ששלחתי לכבודך לפני זה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה פתוח בבית שער של החצר הב׳ לשמאל הנכנס למבוי, והיא עליה עולים לה במעלות, והיא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות של עץ במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במערבה עלית קיר קטנה. יש בה כוסות וספסלים וכר בחברותיה. מצאתי שמה בשטר ישן משנת תקי״א לפ״ק, על שם בן שאעיטו, שהוא בטוי ספרדי לשם ישעיה, ושם משפחתו לא נודע, ואפשר שהוא ממגורשי ספרד שבא לכאן ובנה אותה, או קנאה, ונקראת על שמו, ואבותינו הראשונים קנאוה ממנו או מיורשיו, והיתה נקראת על שם זקנו של זקני הרה״ג כמוהר״ר זכרי בן משאש זיע״א, נתבש״מ ער״ה תקמ״ב לפ״ק בעוב״י פאס יע״א, ושוב נקראת ע״ש בנו הרה״ג כמוהר״ר מרדכי זיע״א, והוריש אותה לבנו מו״ז כמוהר״ר זכרי זלה״ה, ובש׳ תק״ץ לפ׳׳ק עלה בדעתו לשכון כבוד בארצנו עיה״ק ירושלים תובב״א, ומכר כל נכסיו, ומכללם מכר הביהכ״נ הנז' להרב כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, ונסע עד עיר אוגדא, ומפני המלחמות שהיו באותם המקומות באותו זמן, ישב באוגדא כשלש שנים, ושוב חזר למכנאס, ורצה לחזור על המכר, בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא איתדר ליה, והרב הלוקח הנז' טען איזה טענות, ונחלקו בזה רבני העיר, הרה״ג כמוהרי״ע בירדוגו זיע״א (הידוע בשם החכם) כתב פס״ד לזכות הלוקח שהיה תלמידו, והרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זיע׳יא, כתב פס״ד לזכות מו״ז המוכר דמצי הדר, והסכימו עמו רבני פאס ורבני צפרו זיע״א, ושוב חזר בו הרה״ג כמוהר״ר עמור אביטבול זיע״א, אחד מרבני צפרו, והסכים לזכות הלוקח, והיתה מהומה גדולה בעיר על זה בין הרבנים ובין משפחותיהם, וגם מו״ז המוכר שלח מכתב קשה מאד להרב כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, על שקראו בפסק דינו בשם רמאי ח״ו, וגם הרה״ג כמוהר״ר יוסף בירדוגו זלה״ה, כתב מכתב להרה״ג כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, מלא עקיצות, וסיים בזה"ל: ומתחלה היה לך להשמט מהאי דינא, כי ראיתי שאהבת תלמידך קלקלה את השורה, והדין אינו ברור לשום צד, וטוב להשתדל לפשר, עכ״ל. באופן היה ענין רע מאד, וסו״ד עמדו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כל הכתות והמשפחות, ופשרו בין המוכר והלוקח, שהחזיר הלוקח למו״ז איזה קרקעות שמכר לו עם הביהכ״נ הלז, והוסיף לו איזה סכום כסף, ונשאר מור זקני ובניו מתפללים שם במקומותם למושבותם כמאז, ונגמר הכל בשלום. כל זה ידעתי מהפסקי דינים והמכתבים שיש תחת ידי, וכן ספר לי עוד ויותר, הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, בכמוהרי״ע הנ״ל זיע״א, ומאותו זמן היתה הביהכ״נ נקראת ע״ש הרה״ג כמוהרי׳׳ץ ן׳ צור, הקונה הנ״ל זלה״ה, ואחר שנים מועטות מכרה להגמו״ן, החכם ונבון, רצ״ו, כהה״ר אלעזר טובי ז״ל, וחזרה ליקרא על שמו, ועתה נקראת ע״ש בנו החה״ש כהה״ר שלמה ישצו, והוא ובניו הם שלוחי צבור ומנהיגים, וקודם להם היו אבותי ודודי ומור אבי זיע״א, הם שהיו ש״צ ומנהיגים, יש בה כשמונים נפש מתפללים, אומרים, כי בזמן הקודם, שמשה גם ישיבה לת״ת, ומו״ד הרב כמוהר״ר דוד זצ״ל היה דורש בה בכל שבת מחצות עד הערב בתוך קהל רב, ועתה אינו אלא לתפלת שמ״ע. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

ם׳ הנז׳, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.פ

ידידי, גבר חכם בעז, כהה״ר יהודה הכהן ישצ״ו. שלום.

יגעתי באנחתי, אל שמועה שמעתי, ממרת חמותי, כי שודד אהלך, וסר צלך, וישלח אב״י—מל״ך ויקח את שרה. וי על חסרון, חבצלת השרון, מזרע אהרן, שולח בה חרון, ועברה וצרה, ומגבירה סרה, ותמת שרה. ספר שלם, צדקותיה לא יכילם, כלול ביפיו היה לה צלם, עבדה האל בכל מאדה, כפה פרשה לעני וידה, ועתה פגה הודה, איה שרה. מלכי שלח אחר שרה,  לבא לפניך החדרה, וחבוש לה עטרה, באבני חפץ זורח אורם, כעצם השמים טהרם, ושים מנוחתה עם שרי אשת אברם. בעל הנחמות ינחם אתכם. ןיאריך בטוב ימיכם, ולא תוסיפו לדאבה, גם עד זקנה ושיבה אמן. אני מנחמכם, אחיכם,

הצעיר אני היו"ם ס"ט

פא

פ׳ הנז׳. לחכם א׳ כמכנאס, ש׳ תרפ״ח.

ידידי, ראיתי היום בכתב ידי קדשו, בגליון ס' תפלה לר״ה, על מ״ש המשורר בפזמון " ידי רשים״ בבנין בית שני, ואין אפוד ותרפים, שכתב כבודו, וז״ל: ותרפים, הם החשן, ושאר בגדי כהן גדול, עכ״ל. ואיני יודע מה כבודו שח, כי זה הוא לישנא דקרא, בהושע ג', כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך וכו', ואין אפוד ותרפים, ור״ל אין להם שום דבר שיגיד להם העתידות, לא אפוד  של קדש, ולא תרפים של שאר אומות שהיו מגידים להם העתידות, כמ״ש המפרשים שם, ע״ש, ועי' הראב״ע והרמב״ן ז״ל ע״פ ותגנוב רחל את התרפים וכוי, בפ' ויצא, מ״ש בהם, אבל בגדי כהונה, לא מצינו בשום מקום שנקראו בשם תרפים ח״ו, אחיך הצעיר

אני היו״ם ס"ט

מלון אבן שושן :

תְּרָפִים

(ז"ר) [הגיזרון אינו ברור בוודאות; ראו גם א. תרף, ב. תֹּרֶף] כִּנּוּי לֶאֱלִילֵי הַבַּיִת שֶׁהָיוּ אֵצֶל עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים בִּימֵי קֶדֶם: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית לא יט). "וַיִּקְחוּ אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל" (שופטים יח כ).

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

על אף הביקוש לתפקיד, שכרו של מרביץ התורה לא היה גבוה, ובקהלים קטנים, בקהלים שמעמדם הכלכלי לא היה איתן או בקהלים שלא היו מוכנים לשלם משכורת נאותה, התקשו החכמים להתקיים ממשכורתם.

 אף על פי כן, חכמים אשכנזים שחיו באימפריה העותמנית או ששימשו כחכמים אצל יוצאי ספרד, למשל, רבי אברהם טֶרבֶש צרפתי או ה "חכם צבי ", העידו שהיחס, ובפרט יחס הכבוד של הציבור הספרדי והפורטוגלי אל החכמים, היה טוב מזה של הציבור האשכנזי אל רבניו.

הבחירה לתפקיד הייתה תלויה בכישורי המועמד, אולם לא פחות מכן במעמדו החברתי, במוצאו, מאיזו משפחה או מאיזה ארץ ולשון, בהליכותיו עם הבריות וכדומה. ככל שחלף הזמן, נתאזרח הנוהג למנות את בן החכם הקודם או את חתנו, או לראות בו מועמד עדיף.

אף על פי כן עד המאה ה-18 רבים עדיין המינויים שאינם מסוג זה. כדי למנוע סכסוכים סביב המינוי, היו קהילות, כגון קהילת בוּדה אשר בהונגריה, שבהן התקינו שלא יהיה אפשר לבחור לתפקיד אדם שהוא בן המקום, והיו חייבים להביאו מחוץ לעירם.

מרביץ התורה היה בראש וראשונה שופט הקהל. הוא ישב בראש הרכב בית הדין של הקהל, לרוב ישבו עמו בדין עוד שני חכמים. בית הדין של כל קהל היה בעל הסמכות הקובעת הבלעדית בכל ענייני המשפט של הקהל ושל חבריו. כל סכסוך שנתעורר בקהל היה חייב לידון בפניו.

אם נידון הסכסוך בין שני בני קהל שונים בעיר, או בין קהל מעיר זו לבין עיר אחרת, היה על התובע להתדיין בבית שינו של הנתבע. ניתן היה לערער על פסיקתו של מרביץ התורה רק בפני בית הדין לערעורים, מוסד שנתקיים רק בחלק מן הערים הקהילות שישבו בהו יהודים.

דרך אחרת, לא פורמלית, לערעור הייתה הפניית השאלה אל אחד מגדולי חכמי אותו דור, ממקומו או מחוץ למקומו של המערער. מרביץ התורה היה אוטונומי לחלוטין, הן בכוח השיפוט שלו והן בהחלטותיו ובקביעותיו בשאלות דת.

אף גדולי חכמי הדור לא ההינו להתערב בהליך שיפוטי בלא הסכמתו של מרביץ התורה. מלבד זאת היה מרביץ התורה גם היועץ המשפטי של הקהל ושל המעמד. הוא נכח בדיונים שהייתה להם השלכה הלכתית, והוא חיווה דעתו אם החלטה או תקנה שהותקנה על ידי הקהל היא חוקית אם לאו. 

לבד מכך מוטל היה עליו לדרוש לרבים בשבתות, בדרך כלל שלוש פעמים, בערב, בין שחרית למוסף ובמנחה, ובחגים ובאירועי שמחה ואבל של כלל הקהל ושל היחידים בו. כמו כן לימד את בני הקהל מקרא, תלמוד ופוסקים, אגדה והלכה, בשיעורים שנועדו לכך.

בקהלים קטנים הכפרים ובעיירות אף שימש כמלמד דרדקי, לתינוקות ולילדים. בדרך כלל נתבע גם להיות החזן, לפחות בחלק מן התפילות, בימים הנוראים ובשלוש רגלים. החכמים המפורסמים ובעלי היוקרה הציבורית שהנהיגו קהילות אמידות, אף יידו ישיבות בקהלם ועמדו בראש הישיבה, כך היה למשל בשלוניקי, באיסטנבול, בצפת ועוד.

אולם לקראת המאה ה-17 הפכו הישיבות יותר ויותר למוסדות קהילתיים כלליים ונתמעטו המוסדות שהיו סמוכים על שולחנו של קהל אחד. מעתה נפוצה יותר התופעה של ישיבות הסמוכות על שולחנו של גביר או של משפחה בעלת יכולת, או אלה המתקיימות מהקדשות ומעזבונות של יחידים. כך במאה ה-17 בארץ ישראל, ואף באיסטנבול ובשלוניקי.

בצד מרביץ התורה היה בכל קהל שכירים נוספים, סופר קהל או סופר בית דין, חזן, מלמד תינוקות ושמש בית הכנסת. לפעמים מילא אדם אחד את כל התפקידים הללו, להוציא את החזנות. החזן היה בעל מעמד נכבד. לעתים פטרוהו קהלים מתשלומי מסים, כמוהו כמרביץ התורה, ואם היה בעל קול ערב, פייט פיוטים ודרש דברים, אף זכה להערצה ציבורית.

מן המאה ה-17 ואילך אנו שומעים באיסטנבול ובאיזמיר גל על " ממוני איסור והיתר ", חכמים הממונים מטעם כל קהלי העיר על ענייני כשרות המזון, ובמאה ה-18 הם מתערבים אף בענייני תפילה ופולחן. כמו כן ידועים " ברורי העבירות ", ופעמים שהם קרויים " ברורי קנסות – גוף של חכמים המופקדים מטעם כל קהלי העיר על ענייני אישות וטוהרה והעונשים את העוברים עבירות מוסר.

גוף זה נתקיים ברבות מקהילות ישראל באימפריה העותמנית כבר מן המאה ה -16, וכבא הוזכרו לעיל דייני או " ממוני החזקות באיסטנבול.

בקהל היו לפרקים גם בעלי תפקידים אחרים – מהם שמילאו אותם בהתנדבות ומהם שפעלו בשכר. מקובל היה על הכל, שהקהל חייב לספק לחבריו שרותים יסודיים אחדים, ואלה הם :

 הקמת בית כנסת, אחזקתו והפעלתו, חינוך לגיל הרך ולנערים בתלמודי תורה, לפעמים אף תמכו בישיבות.

יש וכמה קהלים תומכים ומממנים תלמוד תורה אחד, סיוע לעניים ולחולים, בדרך כלל דרך גופים התנדבותיים, הקמת מערכת שיפוטית הפועלת על פי דיני ישראל, לכל קהל היה בית דין ולרוב הייתה בעיר גדולה גם ערכאה שיפוטית גבוהה לערעורים.

קניית מגרש לבית קברות וייסוד " חברת קברים ", העוסקת בענייני הקבורה, התקנת תקנות – הסכמות – שיסדירו את חיי הציבור ויקבעו כללים בתחומים פרוצים, כגון הסכמות ה " חזקות " של הדיור, הסדרת דרכי תשלום המסים, קביעת קריטריונים לתשלום וחלוקת הנטל בין יחידי הקהל, הקהל שאף בדרך כלל לשלם את המסים כקבוצה ולאפשר בזה הקלה לעניין ומיעוטי היכולת.

כד לממן את פעילותו של הקהל היו חבריו משלמים גם מסים פנימיים ( מצוות ), תשלומים אלה נגבו אם כמסים פרוגרסיביים על בשר, יין וגבינה, ואם כתשלומים שהיחידים שילמו בבית הכנסת בעלייתם לתורה, בתשלום עבור מקום מושבם וכדומה.

יחידים שהרבו לסייע לקהל במגביות בשעת מצוקה, בהתנדבות נדיבה, והתמידו לבוא לבית הכנסת של הקהל, זכו ליחס מיוחד ולמעמד מועדף.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

ד. הקבועה הרביעית כללה עשרות רבות של קהילות כפריות שמקצתן דיברו ברברית בלבד עד לתחילת המאה ה־20 ורובן היו דו־לשוניות ודיברו הן ערבית יהודית הן ברברית (יהודית). קהילות אלה שכנו הן בעמקים של דרום מרוקו הן בהרי האטלס הגבוה בתוככי רכסי הרים מבודדים, כמו תלוואת הסמוך למראבש, איית בו־וללי ואיית בו־גמאז שבאזור דמנאת, וכן באזור תיפנות שבמעלה עמק הסום, ברכס האטלס הנמוך. בקהילות כפריות אלה התקיימו השפעות תרבותיות רחבות של התרבות הברברית לגווניה השונים במרוקו, ובמיוחד במנהגי החתונה. אלה כללו ביצוע שירים ברבריים לרוב וכן ביצוע ריקודי אחוואש ואחידוש בןבריים בשיתוף גברים ונשים. על פי עדויות רבות מפי יהודים ומוסלמים באחד השתתפו לעתים קרובות זמרים ורקדנים יהודים במסיבות של מוסלמים שכנים ומבצעים מוסלמים הצטרפו לזמרים ולרקדנים יהודים בריקודי האחואש בטקסי החתונה של היהודים.

מסקירה קצרה זו עולה האופי המוכלא והמשולב של מגוון מקורות והשפעות בחיים התרבותיים של הקהילות היהודיות במרוקו החל בטקסטים המייסדים של התרבות היהודית ובעברית הרבנית, שהיתה לשון היצירה הספרותית וההלכתית, וכלה בלשון האינטראקציה היום־יומית המקומית – הערבית היהודית, הספרדית היהודית והברברית (היהודית) – דרך מנהגי הלבוש והרגלי המזון והאכילה (תוך שמירה קפדנית על דיני הכשרות). השפעות אלה כללו מנהגי חתונה רבים שמקורם בתרבויות השונות שהתמזגו בקהילות השונות – היינו ההלכה והמסורת היהודית הרבנית, התרבות המוסלמית, התרבות הספרדית של ימי הביניים, התרבות הברברית, ולבסוף התרבות הצרפתית והתרבות הספרדית של המאה ה־.20

5 המסגרות הרב־ממדיות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו

חוץ מן החתונה, עם שלל טקסיה ומנהגיה, קשה למצוא בהוויה היהודית המסורתית כפי שהתקיימה בקהילות ישראל עד לעת החדשה אירוע שגרתי ונפוץ כל כך הכורך בתוכו בצורה כה אינטנסיבית את מכלול החיים היהודיים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והקהילתיים, ואף את החיים הכלכליים. משום כך החתונה היהודית המסורתית משמשת לחוקר ולמתבונן זירת תצפית ובחינה של הטוטליות האנושית והחברתית המשוקעת בחיים הקהילתיים, ובכלל זה הרשתות הקהילתיות-החברתיות, הממוסדות והבלתי ממוסדות, המפעילות את הסדרים והמנגנונים התרבותיים של הקהילה. רשתות אלה משמשות מעטפת מארגנת ומתאמת לסוכנים ולסוכנויות המפעילים את הפעילות החברתית, למערכי מסורות בכתב ובעל פה, לנהגים, לנהלים ולסדרים המכוונים את הפעילויות ואת ההתנהגויות השונות של האנשים הפועלים במסגרתה, וכן למטרות ולתכליות האמורות להיות מושגות תוך כדי קיום הפעילות החברתית והתרבותית עצמה או כתוצאה ממנה. למערכים אלה המפעילים ומסדירים את האינטראקציה החברתית בכל קהילה וקהילה ובכל חברה טבעית אנו קוראים ההביטוס התרבותי או הנהגה התרבותית של הקהילה.                                                                                                                         

5.1 החיים הקהילתיים וניהולם

בשיח תרבותי מכוון במסגרת ההביטוס הקהילתי

על פני השטח דומה, שהנישואין וטקסי החתונה הפרטית נוגעים בעיקרו של דבר לחתן זה וכלה זו ולבני משפחותיהם הקרובים בלבד; הם המעורבים באופן ישיר ומחייב והם החווים לבדם כביכול את הלחצים והחוויות של אירועי החתונה וטקסיה. אולם למעשה פעולותיהם ותגובותיהם של היחידים המעורבים בחתונה (כמו באירועים ובטקסים אחרים) משכפלות ברובן בכל קהילה וקהילה התנהגויות ועמדות דומות שניתן לצפות להן אצל בני זוג אחרים החיים את תהליכי החתונה וטקסיה. אכן, בשונה מן החברה המודרנית הפתוחה של ימינו, שבה היחידים יכולים לקבוע לעצמם במידה רבה של חופש ושיקול דעת את סדרי החתונה הפרטיים שלהם, ובכלל זה אף את עניין רישומם או אי־רישומם כבעל ואישה בעיני החוק, החלטותיהם ופעולותיהם של המתחתנים בקהילה המסורתית היו כפופות למסורת הקהילתית ולסדריה, בלי יכולת לחרוג מהם; אם התקיימה חריגה, הרי היא הובאה בחשבון בהביטוס הקהילתי, כמו למשל נישואיהם של בני עניים מרודים או של גרוש או גרושה, אלמן או אלמנה וכדומה, שהנוהג הקהילתי פוטר אותם מחלק גדול מטקסי החתונה הקהילתיים. העקרונות, הכללים והתהליכים המכוונים את קיום אירועי החתונה וטקסיה שייכים כולם להביטוס התרבותי הקהילתי הקובע בצורה פורמלית ובלתי פורמלית את התנהגויות בני הקהילה ואת פעילותם החברתית במידה רבה של אחידות ורקורסיביות. ( פעולות החוזרות על עצמן ) 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפרקיה 1951-1956

אבי פיקאר

הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות – 2013

ראשיתו של ספר זה בעבודה סמינריונית שנכתבה במסגרת לימודיי לתואר ראשון בהדרכתו של פרום׳ זאב צחור. העבודה התפתחה והתרחבה לעבודת מוסמך ולעבודת דוקטור, וכעת עובדה לספר. במהלך השנים השתנו הנחות היסוד שלי, והתבוננות, בסוגיה נעשתה בשלה יותר. הגישה שחיפשה אשמים הייתה לגישה שמנסה להבין מה עמד מאחורי החלטות קשות ומה היה הרקע של האישים שקיבלו אותן.

מרבית תשומת הלב בסוגיה זו ניתנה עד כה לתהליך הקליטה ורק מעט -למדיניות העלייה. התמיהה שאחזה בי כאשר נודע לי שבמדינת ישראל לא תמיד נהג הכלל שכל יהודי רשאי לעלות אליה ולהתאזרח בה הביאה אותי להתעמק בחקר מדיניות העלייה ולראות את התפתחות מדיניות העלייה הציונית במהלך השנים. המחקר גם אפשר לי לראות בצורה מורכבת יותר את יחסה של התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם ולהעמיד את סוגיית העלייה של יהודי צפון אפריקה בהקשר רחב.

הסוגיה העדתית, שעומדת בבסיסו של ספר זה, עניינה אותי עוד טרם התחלתי בלימוד״ האקדמיים. בתום שירותי הצבאי עסקתי בהדרכת קבוצות נוער ב׳מדרשת ביחד – ירוחם׳ בנושא: העדתיות והפערים החברתיים בישראל. הרצון להעמיק ולהבין את שורשיה של סוגיה זו הדריך אותי בעת לימודיי באוניברסיטת בן־גוריון.

רבים וטובים ליוו אותי בתהליך הארוך שהוליד לבסוף את הספר הזה, וזו ההזדמנות להודות להם.

פרום׳ זאב צחור ליווה אותי בלימודיי החל בשנה הראשונה בלימודי תואר ראשון, דרך הנחיה בעבודת מוסמך וכלה בהנחיית עבודת הדוקטור, בעצה טובה ובסיוע בעת עיבודה לספר. בתבונתו הרבה הונחיתי לדלג על מהמורות ולהדגיש את הראוי להדגשה. הנחייתו לא התמצתה אך ורק במישור האקדמי, אלא הורחבה גם לתחומים רבים אחרים שעסקתי בהם בשנים אלו. פרופ׳ צחור הוא מורה שכל תלמיד יתברך בו.