מורשת יהדות מרוקו

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 12

אלטייב אל-ימאני מביע את רחשי ידידותו לגברת מבעודה קורקוס, אלמנתו של שלמה קורקוס.

27.8.1858

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

אל טייב בן אל-ימאני

הערת המחבר : כמו במכתבים קודמים, שם השולח נמצא בשולי המכתב, בצורת חתימה

1 – مسعودة زوجتة صاحبنا سلوم قورقوز اما بعد اعلمي ان كتابك وصلني وعرقت

אל מסעודה, אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם העניין : דעי לך כי הגיעני מכתבך ונודע לי

הערת המחבר : מסעודה היא בת חביב לחמי ממראכש אשר נישאה לשלמה קורקוס אחרי מות אשתו הראשונה : בניגוד לנוהג המקובל אין אל טייב אל-ימאני חוזק בתשובתו על תוכן המכתב של הגברת קורקוס שהסיבה לשיגורו נשארה אפוא בגדר תעלומה

2 – ما ذكرت في شان ولديك ابراهيم ويعقوب وكوني مطمئة البال من جهتهما فانهما لنا

מה שציינת בקשר לשני בניך, אברהם ויעקב, הירגעי אודותם הרי שלנו הם

3 – وما عندنا في اليهود اغر منهما وكيف ننساهما وابوهما اسلوم عندنا اغر اليهود

ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם, הכיצד נשכחם ואביהם, היה עבורנו היקר ביהודים.

4 – كلهم وكان يراعينا ويحبنا بنفسه مع كبر سنه ولو لم يفعل معنا الا ما فعل

כולם. הוא דאג לנו ואהב והוקיר אותנו בכל מאודו על אף גילו המופלג, לו גם עשה למעננו רק מה שעשה….

הערת המחבר : שלמה קורקוס היה בן 88 במותו…

המשך……

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

 תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכון בן צבי – ירושלים תשנ"ד

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה.

לפיכן אין כרך זה מתמקד ביחידה גיאוגראפית רחבה – מדינה, מחוז או עיר – או בסוגיה תימטית חובקת עולם – אלא בקטגוריה חברתית מצמצמת מאוד בהיקפה, בעיסוקה ובטווח פעילותה : הכוונה לקבוצה מיוחדת של סוחרים יהודים ממרוקו הנקראים " תאג'ר אלסולטאן " או " סוחרי המלך " אשר פעלו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעיר אל צווירא – מוגאדור – שבדרום מערב הממלכה והשאירו אחריהם אוסף תעודות " ראשמיים " יקרי ערך שהשתמרו מההתכתבות הענפה שהתנהלה בינם ובית המלוכה המרוקאי.

שלמה קורקוס יחד עם בניו אברהם ויעקב ובני בניו, דוד, חיים, מארי ואהרן – נמנו עם שכבת " סוחרי המלך " – תאג'ר אלסולטאן – שכללה מספר מוגבל של יזמים ובעלי עסקים יהודים, מוסלמים וגם אירופים אשר כל אחד בתחומו וכולם יחד שימשו סוכנים מסחריים של השלטון – מחז'אן, שאת כספו הם ניהלו והשקיעו בעסקיהם עם העולם הנוצרי אם כבעלי מונופולין על ענפי יבוא וייצוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ושרי ממשלה אחדים. 

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

נוסח אחר של הפסק

על ב״ה הי״ג של התושבים שהיא של הקהל וזרע נקבה אינו זוכה לא בגוף ולא בשררה.

תשובה. אחר ההשקפה בטיב בשטרי זכיות ושטר מכר של ביה״כ הי״ג של התושבים, נתברר לנו בירור גמור שבית הכנסת הי׳יג הנז׳, היא של קהל ביה׳׳ס מקנת כספם. והש״ץ – והשלוחי ציבור – שבה, העומדים להתפלל בקהלם, מזרעו של הרב הגדול מהר״ר שאול זלה״ה, זקנם של השואלים הנז״ב, אין עומדין להתפלל אלא מכח המינוי שמינו הקהל הנז׳ להרב ז״ל הוא ובניו ובני בניו עד עולם. שהרי בשטרי משכונות כתוב שמשכנו ״לזכות הקהל״ כדי לעשות בית התפלה. ובשטר מכר כתוב שקבל מהחכם ״מנכסי בני קהלו״ וזה ברור לנו מפי סופרים ומפי ספרים שביה״כ היא של הקהל מאין פקפוק בדבר. ומ״ש – ומה שכתבו – ״יזכה הקונה הנז׳״, זה אינו אלא שופרא דשטרי ואינו מתורף השטר דנחוש לו, ומה גם דאם ימכור נמצא מכר שאינו שלו והמכר בטל, אלא משום דהחכם עומד בחריקי הקהל ובשליחותם קנה, כתב ג״כ יזכה הקונה הנזכר לזכות הקהל כנזכר למעלה ״מנכסי בני קהלו״. וא״כ סעדיה הנז׳, הבא מכח אמו שהיא בת יורשת להחכם השלם הד״ו כהר״ר שמואל שאול זלה״ה אין לאם חלק ונחלה בב״ה הנז׳ ולא בהנאותיה ובהכנסותיה כלל כלל לא, דאינה יורשת אלא בנכסי אביה. ובה״ב הנז׳ אינה מנכסי אביה, אלא נכסי קהל ביה"כ. והחכם זלה״ה – הוא רבי שאול שמואל, סבו של רבי סעדיה –  לא היה עומד ומתפלל אלא מכח המינוי שמינו הקהל להרב זלה״ה זקנו של החכם זלה״ה – הוא רבי שאול בן דנאן הראשון, סבו של שמואל הנזכר בהערה הקודמת – ומינוי זה והנאות הנמשכים מהמינוי.

וכן פסק הרב הגדול מוהד״ר יעב״ץ זלה״ה והסכים מוהריב״ע זלה״ה עמו ונתפשטו פסקיו בכל תפוצות ישראל ולא איצטריכא ליה למר אלא בשררת ביה״כ של ש״ץ, שהיא מקנת כספו של הש״ץ, דל״ת הואיל וגוף הקרקע של ש״ץ, נימא דהשררה וממון המקובץ מהמינוי והשררה הוא יוצא מגופו של קרקע, לזה איצטריך לחדש דסוף כל סוף הממון אינו אלא מחמת הקהל ומהמינוי שמינוהו הקהל, ועם היות שגוף הקרקע שלו יורש גם שאינו ראוי, אינו יורש עם הראוי בשררה, ואין לו אלא שכירות קרקע.

 אבל בבה״כ של הקהל, ליכא מאן דפליג, דהואיל וביה״כ של הקהל פשוט וברור לעתיקי משדים דהשררה אינה ממונו, אלא של הקהל, דפשוט דמחמת מינויים ומחמת ביה״כ שהיא שלהם. וא׳׳כ זה סעדיה לית ליה ול״מ – ולא מדי –  בבית הכנסת לא בגוף ולא בקרקע דכשנפטר החכם זלה״ה זקנו של סעדיה מאמו, נתרוקנה הכה והזכות שהיה לו שזכה בה החכם מכח מינוי זקנו ונתרוקנה ממנו וחזרה לבניו של החכם השלם כה״ר מנשה ז״ל שהם זרע זכר מהרב זקנם זלה״ה, גם [אי] הוי זרע ראוי והגון, דמעיקרא כשמינו הקהל להרב זקנם ז״ל אדעתא דלו ולזרעו זיכו לו ואדעתא דזרע זכר וראוי, ואי לא לא.

 וכדמשמע מהמרדכי [דסוף] פרק (החולק) [החובל], ממ״ש דלא השליטו הקהל וכו׳ מדלא אמר שהרי השליטו הקהל וכו׳ דוקא וא״כ ש״מ מסתמא אמרינן דלו ולבניו עד עולם, אם יהיה זרע זכר וראוי. וכמ״ש הרמב״ם בפ״א מה׳ מלכים לו ולזרעו הזכרים. ומה גם שהסכימו הקהל בפירוש שקבלו עליהם הוא ובניו ובני בניו וצאצאיהם עד עולם דומיא דכהן ומלך שכתוב בהם למען יאריך ימים וכו׳ הוא ובניו בקרב וכו׳ וגבי כהן תחתיו מבניו דמשמעות בניו ולא בנות כמו בני אהרן ולא בנות אהרן וכההיא דסנהדרין דף ז״ן ע׳׳ב דפריך תלמודא: ואשה לא מיפקדא בדינין, והכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו׳ [ואת] (ד)ביתו, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, בניו לדין, ביתו לצדקה ע׳׳כ. אלמא בניו ולא בנותיו ונמצא בהדיא התנו הקהל דוקא זרע זכר ולא זרע נקבה.

 אע׳׳ג דאין אנו צריכין לזה מ״מ לרווחא דמילתא הוא דאמינא, ומה גם דאית להו עתה השואלים הנז׳ הסכמה מקהלם שהסכימו שאין עומדים להתפלל בצבור כי אם בניו של כהר״מ הנז׳ ובני בניהם ע״ע  והוא זרע זכר של הרב זקנם ותו לא, הגם שאין אנו צריכין לזה מ״מ הרי אימעיט סעדיה בהדייא [במפורש] מכח השתי ההסכמות האמורים. והוצרכו להזכיר שררת בה״כ של יחיד אע״פ שאינו נדון לעניינינו משום אחד ממנו החותם ב׳שהיתה דעתו שבאותה שררה של בה״כ של יחיד, שנוטל בה שאינו ראוי חלקו עם הראוי, הואיל ונוטל עמו בגוף הקרקע. ועתה חזר בו, והזכרתי ענין זה, משום לא נצרכה, לאודועי שחזר בו, הואיל וכתב מקודם כדעת מאן דס״ל דאותה שררה יש לה דין ירושה בב״ה שהיא גוף ולראיה אליהו

תעודה הנוגעת לבית־הכנסת של התושבים

כ״י אלברטא, מס׳ 43

תמהנו מרעות תשש כחנו מצרות, והצרות האחרונות משבחות את הראשונות באו גוים בנחלתיך, טמאו את היכל קדשו, החריבו מקדשינו, נפלה עטרת ראשינו ועתה אוי נא לנו כי חטאנו, וגרמו עוונינו ונשמע פתגם המלך מלכו של עולם להחריד לבנו, והחריבו בתי כנסיותינו שבזו האלמלאח, וגברו ידי האויבים להרוס ולנתוץ ולהפילם לארץ, והדביר וההיכל והתיבות וכל התקרות ונטלו כל עציהם ואבניהם והמנורות הטהורות וכלי הקדש ושתים מהם הפילו המחריבים כותליהם ועמודיהם לארץ ערו ערו עד היסודות וגם נוטלים שכר החורבן בכל יום ויום מישראל, ועם כל זה לא השיבו ידם מבלע ורצו להפיל לארץ גם כותלי ועמודי שארית הנשארים עד בלתי השאיר להם שריד לולא ה׳ צבאות הותיר לנו שריד ונתרצו ליטול דמים יקרים בפדיונם ולא יפילום לארץ ויען היה הדבר נחוץ ופחדנו פן תשני צבו – פן ישתנה רצונם – , הסכמנו למכור זוג של תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ן׳ רבקה, להחכם השלם הר׳ יצחק צרפתי נר״ו בר החכם השלם הר׳ וידאל זצ״ל, בערך ארבע מאות ועשרים אוקיות כסף טוב מעות קדומים מכירה גמורה וכו׳ ובכן אנו החתומים בשולי היריעה מוכרים להחכם הה״ר יצחק הנד י״צ התפוחים הנז׳ מכירה גמורה שרירא וקיימא מכירה דלא למהדר בה לעולם, ודלא להשנאה מינה לעלמין. וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם ויתבע שום תביעה או יטעון שום טענה או יערער שום ערעור או יגלגל שום גלגול יהיו תביעותיו וטענותיו וערעוריו וגלגול׳ בטלים וחשובים כחרש הנש׳נבר] שאין בו ממש ולראיה ולזכות ביד החכם השלם הר׳ יצחק הקונה הבז׳ חתמנו פה בעשור ראשון לחדש אדר שני שנת ארבע מאות ושבע לפ״ק וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הגז׳ דמי התפוחים הגז׳ עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון הכותלים והעמודים הגז׳, יובן מאה ושבעים אוקיות מעות קדומים, מתם כם הבז׳ נתן החכם הקונה הגז׳ לפדיון הכותלים והעמודים הגז׳ ומאתים וחמשים אוקיות מעות קדומים נתן החכם הקונה הגז׳ לפדות אותם, שהיו ממושכנים ביד הר׳ דוד אלקצבי נ״ע בסך הגז׳ מימי קדם והתפוחים הנז׳ הם של הקהל יצ״ו שהיו מתפללים בבית הכנסת הגדול לתושבים יצ״ו והכל שריר ובריר וקיים. שם טוב ן׳ תמוך. סעדיה בהה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה. אברהם אבן דנאן. בנימין הכהן בר הה״ן נחמן. אפרים הכהן בר מנשה ס״ט,

סיום הפרק – קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב