ארכיון יומי: 30 בספטמבר 2014


.Une histoire de familles-JosephToledano-Alfandari

une-histoire-fe-famillesJoseph Toledano 

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel

ALCHEIKH : nom d’origine arabe  (shekh) signifiant le chef. 

ALCUBBI ou ELCUBI ou ELKOUBI ou ELJOUBY ou KOUBY : deux sens possibles à ce nom : soit originaire de Qubba (un quartier d’Alger) ou de sites comme Gouba, Qubbia, Alquba, au Maroc, soit provenir de l’arabe qubba (dôme) et y voir un surnom désignant une grosse tête.

ALEZRA : nom d’origine hébraïque signifiant l’aide (al ezra). Ezra est aussi le nom d’ un prêtre, l’un des rédacteurs inspirés de la bible (cf. bible : livre d’Ezra)

Alfandari

Nom patronymique d'origine arabe, sans doute ethnique d'origine porte par une des plus illustres familles sepharades de l'ancien empire ottoman. Au XXeme siecle. Nom tres peu repandu, porte uniquement en Algerie, a Oran.

A family of eastern rabbis prominent in the seventeenth and eighteenth centuries, found in Smyrna, Constantinople, and Jerusalem. The name may be derived from a Spanish locality, perhaps from Alfambra. The following is a list of the chief members of the family:
(see image)

Members of this family are to be found to-day in Constantinople and in Beirut. A Portuguese family of the name Alphandery still exists in Paris and Avignon. At the latter place there was a physician, Moses Alphandery, in 1506 ("Rev. Ét. Juives," xxxiv. 253) and a Lyon Alphanderic, in 1558 (ibid. vii. 280). Compare the names Moses (Neubauer, "Cat. Bodl. Hebr. MSS." No. 2129) and Aaron (ibid. No. 1080). For a possible explanation of the name, see Steinschneider, "Jew. Quart. Rev." xi. 591. In addition to the persons mentioned below, there is known a Solomon Alfandari (Valencia, 1367), whose son Jacob assisted Samuel Ẓarẓa in tranṣlating the "Sefer ha-'Aẓamim" of pseudo-ibn Ezra from the Arabic into Hebrew. A merchant, Isaac Alfandari, was wrecked in 1529 on the Nubian coast (Zunz, "Z. G." p. 425; Steinschneider, "Hebr. Uebers." p. 448). D.G.

Aaron ben Moses Alfandari:

Talmudic writer; born in Smyrna about 1700; died in Hebron in 1774. He emigrated to Palestine in his old age, where he met Azulai. He was the author of two works: "Yad Aharon" (Aaron's Hand), a collection of notes on "Ṭur Oraḥ Ḥayyim" (the first part of which was published in Smyrna in 1735, and the second in Salonica in 1791) and on "Ṭur Eben ha-'Ezer" (Smyrna, 1756-66); also of "Mirkebet ha-Mishneh" (The Second Chariot), a treatise on the first part of Maimonides' "Yad ha-ḤazaḲah." His grandson, Isaac Ardit, wrote a eulogy on him in his "YeḲar ha-'Erek," Salonica, 1836.

Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Michael, Or ha-ayyim, No. 302;
Zedner, Cat. Hebr. Books Brit. Mus. p. 40.

Elijah Alfandari:

Writer on matrimonial law; rabbi at Constantinople in the latter half of the eighteenth and in the beginning of the nineteenth century. He published two works on matrimonial law, "Seder Eliyahu Rabbah we-Zuṭṭa" (The Great and Small Order of Elijah), Constantinople, 1719, and "Miktab me-Eliyahu" (A Letter from Elijah), Constantinople, 1723. His cousin, Ḥayyim Alfandari, the Younger, in a question of law which he submitted to him, refers to him as a great authority in rabbinical law ("Muẓẓal me-Esh," p. 39).

Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Steinschneider, Cat. Bodl. col. 926.

ayyim ben Isaac Raphael Alfandari the Younger:

Rabbi in Constantinople during the latter half of the seventeenth and in the beginning of the eighteenth century. In his old age he went to Palestine, where he died. He was the author of "Esh Dat" (A Fiery Law), a collection of homilies printed together with his uncle's "Muẓẓal me-Esh" in Constantinople, 1718. Several short treatises by him are published in the works of others. Azulai speaks very highly of him as a scholar and as a preacher.

Bibliography: Michael, Or ha-ayyim, No. 854;
Steinschneider, Cat. Bodl. col. 821.

ayyim ben Jacob Alfandari the Elder:

Talmudic teacher and writer; born in 1588; was teacher at Constantinople in 1618; died in 1640. He was the pupil of Aaron ben Joseph Sason. Some of his responsa were published in the "Maggid me-Reshit" (He Tells from the Beginning), Constantinople, 1710, which contains also the responsa of his son Isaac Raphael, and which was edited by his grandson Ḥayyim ben Isaac Raphael. His novellæ on several Talmudic treatises are still extant in manuscript.

Bibliography: Azulai, Shem ha-Gedolim, s.v.;
Michael, Or ha-ayyim, No. 853;
Steinschneider, Cat. Bodl. No. 4668.

Isaac Raphael Alfandari:

Son of Ḥayyim, and father of Ḥayyim the Younger; died about 1690. He lived in Constantinople in the seventeenth century. Some of his responsa are published in his father's collection, "Maggid me-Reshit," Constantinople, 1710.

Bibliography: Benjacob, Oar ha-Sefarim, p. 291;
Zedner, Cat. Hebr. Books Brit. Mus. s.v.

Jacob ben ayyim Alfandari:

Talmudic writer and rabbi in Constantinople in the seventeenth century. In 1686 he refers to himself as an old man ("Muẓẓal me-Esh," p. 5). He was the author of a volume of responsa edited by his nephew Ḥayyim the Younger (Constantinople, 1718), entitled "Muẓẓal me-Esh" (Plucked from the Fire), because it was saved from a conflagration which consumed most of the author's manuscripts. Others of his responsa are printed in the collection of his father and in that of Joseph Kazabi (Constantinople, 1736; see Steinschneider, "Cat. Bodl." col. 1179)

Read more: http://www.jewishencyclopedia.com/view.jsp?artid=1183&letter=A#ixzz1QueRYzQT

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

 החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבודן אלבו

א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

ח. השיח בנושא לימודי חול ולימודי קודש

אל סוגיית השילוב או ההפרדה בין לימודי חול ובין לימודי קודש, כל צד הגיע עם מטעני תרבות היסטוריים משלו. נציגי אליאנס באו אל המפגש עם ר' יצחק בן וואליד בשיחות שקיימו עמו בשנים 1860-1 עם נסיון שהתבסס על מערכת החינוך הרפובליקנית הצרפתית ותפיסת המדינה על רשויותיה השונות כיישות נפרדת מהכנסייה. הפרדת הדת מהמדינה היה עיקר מעיקריה של המחשבה המדינית של המאה הי"ח והרפובליקה הצרפתית על גילגוליה מאז המהפכה. גישה זו הבחינה באופן חד בין לימודי חול ולימודי דת. בית הספר הרפובליקני התמקד בלימודים כלליים ואילו לימודי הדת ניתנו בימי ראשון על ידי גורמים כנסייתיים וארגונים דתיים וולונטריים מזרמים שונים, שהוקמו במיוחד לצורך הוראת קטשיזם. בית הספר של יום ראשון נוסד בפריז לראשונה בשנת 1822 בבית תפילה הקטן של הלובר [Oratoire du Louvre]. ואולם עוד קודם בשנת 1814 נוסדו בתי ספר דומים בנורמנדי ובאיזור בורדו בחסות הכנסיה הרפורמית. זו המציאות ההיסטורית שעיצבה את תפיסתם החינוכית של מייסדי כי"ח. מערכת החינוך הרפובלקנית נשענה על ארבעה עקרונות: הפרדת הדת מן המדינה [séparation de l'Église et de l'État], חינוך חינם [instruction gratuite], חינוך חובה [instruction obligatoire] וחינוך חילוני [instruction laïque]. מנקודת ראותם ראוי היה לשכפל את עקרונות ההפרדה והחילוניות גם במדינות אגן התיכון שבהן התכוונו לפעול.

בעיני היהודים האני הקולקטיבי היהודי זוהה לחלוטין עם הדת, על פי תפיסה זו לא היתה הבחנה בין להיות יהודי ובין להיות אדם שומר מצוות. לימודי היסוד בתלמוד תורה התמצו בלימודי קודש ולמעט חיבור וחיסור (חשבון) לא כללו חוכמות גויים (חוכמות חיצוניות, לימודי חול, השכלה כללית) תכלית הלימוד הייתה ליצור אדם בעל זהות יהודית הנבדל בתודעתו מסביבתו הנוכרית במטרה לקיים את המשכיותו של העם היהודי. תכלית לימודי היסוד בתלמוד תורה הייתה להעניק נגישות לטקסטים יהודיים ויכולת לקיים שותפות פעילה בחיי הפולחן, התפילה והמסורת של הקהילה היהודית. בתבונה רבה קבע דה פוקו ש"במרוקו ישנן שתי דתות בלבד, ניתן להיות מוסלמי או יהודי" זהות היהודים הוגדרה גם דרך תפיסתו האקסגונית של הרוב המוסלמי. בעיני עצמם כמו בעיני שכניהם, היהודים היו בני הלאום העברי ובני דת משה ללא הפרדה.     

לצד החינוך הדתי שהונחל בתלמודי התורה, הקהילה היהודית בוואזן הייתה זקוקה לבית ספר שיעניק לילדיה חינוך אירופי בשילוב תכנים בעלי זיקה למסורת ישראל, ללשון הקודש, לזהות היהודית, להיסטוריוגרפיה היהודית כפי שזו עוצבה במקרא ובספרות הקנונית שחוברה לאחריו, המקיים מתח חיובי ביחס לחזון קיבוץ-הגלויות לא פחות מאשר לאידיאל האמנציפציה. בית ספר חילוני מחד ויהודי במהותו מאידך. 

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965תולדות. הירשברג

מדכאי המרד

לדיכוי המרד נשלחו שני מצביאים. לוסיוס קווייטוס, דיכא את המרידה הפרתית במסופוטמיה, ואשר הודות להצטיינותו בפיקוד ובקרבות, זכה לשדרוג מעמדו כנציבה של יהודה. קווינטוס מרקיוס טורבו, דיכא את המרד במצרים ובקפריסין. דיכוי המרד ארך שנתיים.

תוצאות המרידה

המרידה הייתה ליהודי התפוצות מה שהמרד הגדול, ומרד בר כוכבא היו ליהודי הארץ. הקהילה העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, קהילת אלכסנדריה, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.

ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טריאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, בסמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות, וביצורם.

ככל שהייתה הדת היהודית צד למאבק עולמי בין דתות, אורחות חיים ואורחות מחשבה, הרי שהמרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה. רבים המירו את דתם, וייתכן שרבים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני, ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות. עד כאן מויקיפדיה.

המרד התלקח בסוף ימיו של טראיאנוס קיסר – 96 – 117 לספירה, שעד אז היה נוח ליהודים. המקור הספרותי העיקרי למאורעות הימים ההם הוא אבסביוס, בישוף קיסרי, שחי בראשית המאה הרביעית. ב " תולדות הכנסייה " מספר הוא כי בשנת שמוניה ועשרה לשלטונו של טראיאנוס, המקבילה לשנת 115 לספירה, קמו היהודים שבאלכסנדריה ובמצרים כולם להילחם בשכניהם היוונים.

לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.

הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.

לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.

בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר