מורשת יהדות מרוקו

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד

 במדינה של אוג"דה.

מחליט אני לבקר ב " מדינה ", ובין רגע אני בתוך תוכה של תנועה והמולה. החנויות פתוחות, הרחוב הצר שוקק עוברים ושבים. עיני תרות למצוא את בעלי השאשיות – כיפות – והג'לביות השחורות. לעת עתה איני רואה אף אחד מהם. אני מסתכל בשלטים, אולי אלה יצביעו לי, היכן כאן יהודי, גם זה לשווא.

בין כה וכה אני כבר ב " סוק " וב " קסריה ", שוק האריגים, המוקף מצד אחד חומת חמר גבוהה, שריד חומת העיר, שסבבה אותה מכל צד. בכל הכיכר הנרחבת אני מבחין רק בטיפוסים ברברים, לפי מלבושיהם וכיסוי ראשם, ניכר, שהם כפריים. אין כאן צפיפות, חלק מהשטח ריק, אף על פי שזה יום השוק.

גמלים רובצים ומעלים גירה, לא, כאן יהודים. לא בין הרוכלים העומדים ליד סוכותיהם ואוהליהם, ולא בין הקונים. אני דורך עוז ויוצא באחד השערים שבחומה, והנה אני מחוץ לעיר, לפני באב אל-ווהאב המפורסם, בחומה שעל ידו מצביעים עדיין על הסימנים של ווי הברזל, שעליהם היו תוקעים את ראשיהם הכרותים של המורדים. מחובתם של היהודים היה למלוח אותם, כדי שלא ירקבו מהר, ולהציבם על החומה לדיראון ולאזהרה.

חוזר אני לכיכר, נכנס לחנויות, מעמיד פני קונה ושואל למחירן של סחורות שונות, ולמד שהם גבוהים בהרבה ממחיריהם שבתוניסיה וזולים מסחורות שבאלג'יריה. הסוחרים אדיבים ועונים ברצון על כל שאלה. לבסוף רוכש אני כיפה סרוגה, בדיוק במחצית המחיר שהוצע לי בראשונה. רק בשוק המזונות המלא מכל טוב יש תנועה, אבל הזוהמה !.

הסיבוס ארך כשעתיים, ושוב אני ברחוב הראשי של המדינה, בקרבת המסגד הגדול. טפטף גשם קל ונכנסתי לחנות ניירות לקנות כרטיסי תמונות. פניו העדינים של בעל החנות, דבריו המנומסים עוררו בי את הרושם, כי לפני אברך משי יהודי. בלי להרהר נחפזתי ושאלתיו אם הוא יהודי. הלה הסתכל בי לרגע וענה בשלילה. משום מה צצה המחשבה בלבי, שתשובתו אינה כנה ואמרתי לו שאני מירושלים. הוא התבונן בי פעם שנית, ובכל הנימוס ובשקט מוחלט נשבע בנביא שאינו יהודי. קניתי אצלו מה שקניתי, ונפרדנו בכל הנימוס הערבי. אחרי כן סיפרתי מעשה זה ליהודים אנשי המקום, ואלה אישרו, שאין באותה סביבה סוחר ניירות יהודי או יהודי שנתאסלם, וכאחת השתוממו, כיצד העזתי לשאול שאלה כזו, וכיצד לא חששתי שמא אעליב את החנווני ואעיר את חמתו.

נכנסתי לחנות לספרי דת מוסלמיים כדי לשאול על ספרים שונים ועפתי עין על ירחון מצויר מלפני חודשיים. לבקשתי, לתת לי את החוברת האחרונה, עונה בעל החנות, שזו שבידי היא האחרונה. אני חושד בחנווני שרוצה הוא למכור לי סחורה ישנה, ובשיחה מתערב אדם צעיר, שעמד מן הצד, ומבקש אותי שאקח חוברת זו בחינם, אין כסף, כמתנה ממנו.

אני מסרב, ובין שיחי מציג את עצמו כעורך והמו"ל של ירחון זה, " הנה כל שי " – כאן כל דבר – לספרות, חברה ומדע, שהתחיל בפרסומו לפני שלוש שנים בקאזאבלנקה אבל עתה פסק מלהופיע.

נקשרה שיחה ארוכה ואני למד משהו על בעיות התרבות הערבית במרוקו. לא בגלל ריבוי ירחונים או שבועונים אחרים, ולא בגלל התחרות העיתונות היומית נפסקו חייו של " הנה כל שי " . שום ירחון או שבועון מצויר אינו מתפרסם במרוקו, ויש רק עיתון יומי עלוב אחד בפאס. אלא פשוט אין קוראים ומתעניינים. כדי להוכיח זאת, את אמיתות דבריו הצביע על מאמרו הראשי בגיליון זה, האם יש אצלנו קןראים ? והתשובה בצדו, הירחון פסק מלהופיע.

" המדינה " שטח קטן ולאחר שלוש שעות של שוטטות ללא כל מטרה מסוימת, נדמה לי, שאני מכיר כבר את כל החנויות. מכל מקום אין ספק שאותי ראו כבר כולם. ואני מהרהר בלבי, אכן זו היא אוג'דה המפורסמת, שבה אירעו מאורעות הדמים ב 1948, שבועות מספר לאחר קום מדינת ישראל. המון מוסלמי מוסת התפרץ לבתי היהודים, הרג ופצע, שדד והחריב דירות וחנויות.

לאחר שהתגבר הצבא הצרפתי על המתפרעים בעיר, עברו המסיתים לג'יראדה, מכרות הפחם שבמחוז. ובאותו לילה הצליחו לארגן התקפה על העדה היהודית הקטנה, שמספרה לא עלה על כמה עשרות נפש, וכמעט כולם הושמדו.

ארבעים וארבעה הרוגים, למעלה ממאה ושישים פצועים, מהם שישים פצועים קשה, מאות דירות וחנויות שדודות והרוסות. זה היה קציר הדמים של אותו יום, וזה היה המחיר ששילמו יהודי אוג'דה והמחוז עבור הכרזת עצמאות מדינת ישראל.   

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

יהודי האטלס עולים לישראל.

פרשת עלייתם של שוכני המערות בהרי האטלס, תופסת מקום מיוחד בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. היו אלה יהודים דלים ואביונים, שדורות של בדידות ונגישות טבעו בהם חוטם אכזרי. הם באו ממעמקי הדורות שחלפו, עם תלבושתם המוזרה, השכלתם המועטה, נשותיהם הפוריות וילדיהם המרובים. אך למרות דלותם ועוניים הם שמרו בגאווה על צביונם היהודי וגילו קנאות מרובה לייחודם הדתי.

כאשר הובאו 800 המשפחות הראשונות של יהודי האטלס לישראל ונשלחו לאכלס את " מושב הנקניק " וה " שרשרת " של שנות ה-50 – הם ראו בכך את ימות המשיח ואת בוא הגואל. על גבם של יהודים דלים וגאים אלה חרשו החורשים והם שימשו " חממה " לניסיונות חקלאיים והתיישבותיים שונים.

למרות ריבוי ילדיהם, הם שוכנו בבתי קוביות של 24 מטר רבוע – ו-36 מטר רבוע, עשויים לבנים דקות וחלולות ללא חשמל, אך עם ברז מים ושירותים. המוסדות המיישבים הרבו אז להתפאר ב " ילדי טיפוחיהם ".

במגמה להמריץ את התרומות לישראל – הובאו לכפרים אלה " עסקני המגבית היהודית המאוחדת " מארצות הברית, כדי לראות " מה עושה ישראל למען המרוקנים שלה " וכיצד היא העלתה אותם ממעבי המערות, הישר אל חיק התרבות בת זמננו.

אך איש מביו מנהיגי שיראל לא השכיל להבין, כי על ידי הבלטת העוני והנחשלות של שוכני המערות – נוצר פתאום עיוות בדמותה של עדת יהודי מרוקו כולה. איש, למשל, לא טרח אז להדגיש כי מספרם של שוכני המערות בקרב כלל יהודי מרוקו, היה זעום ביותר וכי העדה הצפון אפריקנית, התגוררה בדרך כלל בערים הגדולות ובניה היו בוגרי בתי ספר עבריים וצרפתיים שונים.

הצורך לעורר את " רחמי " הגבירים באמריקה, גרם לכך שמלכתחילה הודבק דימוי מסוים לכלל יהודי מרוקו והכינויים של " קזבלן " ו " מרוקו סכין " כבשו לעצמם מקום של כבוד בפולקלור הישראלי של אותם הימים.

דוגמה אופיינית לדימוי זה, ניתן למצוא במאמרו של יצחק קורן, שהופיע בשנת 1959 בקובץ " עשור למושבי העולים ", בהוצאת תנועת המושבים. בין היתר כתב יצחק קורן : " זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים, בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה.

אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 1000 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה, הובאו ישר מהאנייה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כסאות ושולחנות. כלי מטבח וכיוצא בזה.

הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

" והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות, לפני הבתים, היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה הבן הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית 

כשנכנסו בכל זאת אל פנים הבית, נצטיירה לעיניהם תמונה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר.

נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שנתנה להם המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד ה " ציביליזציה " שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

" יצאו מספר שבועות ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבים אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בין כי אנשים אלו יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים ".

עלייתם של יהודי האטלס לישראל, הייתה כרוכה בקושי מיוחד במינו : העסקנים היהודים בקזבלנקה, ואפילו במראכש, לא ידעו דבר אודותם. זאת ועוד, כמו בארצות מתפתחות רבות, כם גם במרוקו חל תהליך מואץ של עיור – אורבניזציה – ובמרוצת השנים, נדדו יהודים רבים מהכפרים ומהגטאות בעירות הקטנות, לריכוזים העירוניים הגדולים.

וכך, כאשר בראשית שנות ה-50 החלה הסוכנות היהודית בפעולה להעלאתם של יהודי מרוקו, התייצבה במשרדו של זאב חקלאי, מי שמעד אז בראש מחלקת העלייה בקזבלנקה, משלחת של יהודים שבאו מהרי האטלס וביקשו להעלותם לישראל. 

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

2. מנהג תרגום התורה בציבור

במסכת סופרים(מתקופת הגאונים) מתפרטות כל ההלכות הקשורות לתרגום הקריאה בתורה בציבור (יא, א. יא, יד). וגם תרגום ההפטרות נידון שם: ״המפטיר בנביא בשבת לא יפחות מכ״א פסוקים כנגד ז׳ שקראו בתורה ואם היה בשבת תורגמן או דרוש מפטירין בנביא או שלשה פסוקים…״(יא, ד). ״בד״א בשלא תרגמו ושלא דרשו, אבל תרגמו ודרשו המפטיר מפטיר שלשה או חמשה או ששה בנביא ודיו״(יד, א). ״יש שקורין ספר קינות בערב… שלאחר קריאת התורה עומד… וקורא בבכייה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות… ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה…״( יח, ד). ואף בסידור רס״ג, בהלכות קריאת התורה נידון התרגום: ״ואם קורים בתורה בפני הצבור צריך הקורא… ויקרא לפניהם ואיש אחר יתרגם פסוק פסוק… והמתרגם אינו רשאי להתחיל בתרגום עד שתכלה המלה האחרונה מפסוק המקרא״(עמי שנט-שס).

התפשטות התרגום הארמי לתורה כחלק מקריאת התורה בציבור הייתה בעיקרה בבבל, משום ששם הייתה הארמית לשון מדוברת. משנתייסדו קהילות יהודיות באירופה, שהלשון הארמית לא הייתה ידועה להן, החלו נשמעים ערעורים נגד קריאת התרגום בציבור. הדים לכך ניכרים בספרות גאוני בבל:

רב האי גאון, בן ראשית המאה הי״א, כותב: ״מצוה לתרגם בבית הכנסת, על הקורא בתורה ועל המפטיר. והלכה זו ירושה היא מימי הנביאים״(תשובות הגאונים, מהדורת ליק, סימן צב). כבר בזמן התלמוד אנו שומעים על התחשבות בטורח הציבור. במגילה כב ע״ב מסיק התלמוד, שבמקום שיש תורגמן אין צורך לקרוא כ״א פסוקים בנביא, ואפשר לפסוק גם אחרי עשרה פסוקים אף אם לא נסתיים העניין, והתוספות מעירים שם: ״ועל זה אנו סומכים, שאין אנו מתרגמין הפטרות שבכל ימות השנה וכן פרשיות״.

ספר העתים לר׳ יהודה אלברצלוני(ראשית המאה הי״ב): ספר זה שימר את עדויותיהם של הגאונים על ביטול חלקי או מלא של קריאת התרגום. חשיבותו של חיבור זה גדולה בשל המקורות הקדומים המצוטטים בו, ומאחר שבעניינו דלות העדויות, אציג מבחר קטעים בדילוגים:

״ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות בהשלמת הפרשיות כן היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה… ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום ושוב קורין בתורה ומתרגמין ומפטירין בנביא ומתרגמין ומתפללין עד שנוטה היום…״ (סימן קעה, עמי 255-254).

"… ואמר רב נטרונאי גאון אלו שאין מתרגמין ואומרין אין אנו צריכין לתרגם תרגום אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינים, אין יוצאין ידי חובתן. מ״ט דהדין תרגום דרבנן על קראי היא ואסמכוהו רבנן אקרא… הא למדת שמצוה מן התורה לתרגם… הלכך חייבין לתרגם. אבל אם אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם, ילמדו ויתרגמו והן יוצאין ידי חובתן. ואם יש מקום שרוצין לפרש להן, יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להן כלשונן״(סימן קעט, עמי 266).