מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן
סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.
יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.
לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.
דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.
הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.
הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.
הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.
כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.