מורשת יהדות מרוקו

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

והתוספות והרא״ש הביאו ראיה לאמת את דברי ר״ת, ממאי דפריך תלמודא על מתני׳ דאי שאסור להלוותם ולהלוות מהן, בשלמא להלוותם דקא מרוח לתו אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה. ועל זה אמרו התוספות מעוטי קא ממעט ליה מכאן ראיה לפי׳ ר״ת דמיי׳ בלא רבית דמאי קאמר מעוטי קא ממעט ליה אם מלוה ברבית כדי להרויח. והרא״ש אחר שהביא דברי ר״ת הרחיב זה יותר ואמר: וכן משמע מדברי ד.גמ׳ דא׳ בשלמא להלוותם קא מרוח להו ואי ברבית מאי קאמר דקא מרווח לד,ו אדרבא ממעט לחו, ואף אם ת״ל דחשיב ליה ריוח במה שצריך עתה למעות, מכל מקום לא הוד. ליה למימר אלא ללוות מהם מעוטי קא ממעט ליה, כיון שלוה ממנו ברבית. באופן שהכריחו מדברי הגמ^׳, דהאי דאסר התנא להלוות להם אינו אלא בסתם, דבהא שייך למימר דקא מרווח להו, דברבית קאמר אדרבא מרווח ליה מלוה מעותיו ברבית. והרב הפוסק אמר לדחות זה, דכל ראייתם מהאי דאמר מעוטי קא ממעט להו, ובנוסחתינו חשב לדחות דברי הגאונים.

ואני נפלאתי מהרב עד דאמינא דכד נאים ושכיב אמד להאי מילתא, דגם אילו היתד. הראיה נדחית אי לא כתיב מעוטי קא ממעט ליד. לא היל"ל זה, דבודאי אנו חייבים לדחות נוסחתינו מפני נוסחתם, כי המה ידעו הנוסחא האמתית ומי לנו גדול מהם בתלמוד. כ״ש דגם אם לא נגרום מעוטי קא ממעט לתו בשאלת אמאי, אמור, זה דלא הוקשה לו אמאי אסור אלא משום דמעוטי קא ממעט להו הפך מאי דאמר בחלוקת להלוותם דקא מרווח להו. דאלו כן מה הוקשה להם דאמרו אמאי, ע״כ אינו אלא משום דממעט להו, והתלמוד קצר ואמר אמאי מפני שהוא קל להבין טעמא דאמאי. ועוד דסמיך למאי דאמר בחלוקת לשאול מהם דלעיל מיניה.

והנה ידעתי דיקשה עלי ויאמר דאם כן דסמיך אמאי דאמר לעיל, אמאי לקמיד. בחלוקת לפרוע מהם הדר אמר, אלא לפרוע מהם מעוטי קא ממעט להר, ולא אמר אמאי לחוד. בודאי כי לכאורה היא קושיא, אלא בוא וראה טעם תשובתם, והיא דבשני חלוקות אלו שהם חלוקת לישאל מהם וחלוקת וליפרע מתם, הוצרך לומר דממעט להו משום דהיא גופה קמ״ל, משום דלכאורה אין מהם מיעוט בחלוקת לישאל מהם, כיון דשאלה בעינא הדרא והוא עתיד להשיבה אליו נראה דאין ממנה מיעוט לשואל, לפיכך אמר דלאותה שעד. שאינה אצלו הוא ממעט להו, ובחלוקת לפרוע מהם גם כן לכאורה גם בזו אין בה מיעוט, לפי שסוף סוף הוא צריך לפרוע ואינו נותן מנכסיו דבר, לזה צריך לומר דממעט ליה דשמא אין עכשו המעות מצויים בידו. אבל בחלוקת ללוות מהן לא צריך לומר דממעט להו, כיון דמלוה לא הדרא בעינא ואינו יודע אם יהיה לו במה לפרוע אחר שיוציא המעות, ולזה לא אמר אלא אמאי. וכונתו לומר משום דממעט ליה, ולא אמרו משום דהא מיעוט נראה, וא״כ הראיה אמיתית והדין דין אמת. וכן הסכימו בו כל הפוסקים כולם, דבודאי מותר להלוות לגוים ברבית אפי׳ ביום אידם, וכ״ש כל השנה כולה דלית בהא חששא דאזיל ומודה, אחר שהוא מצר ומצטער על איבוד מעותיו, כי הרבית נושך בו כל היום וזה נוסף על צערו שהוא צריך לישראל ללוות ממנו, ועל מה זה יודה אדרבה יקלל באלקיו ופנה למעלה. וכן כתבה הריב״ה סימן קמ״ח  וז״ל: ואסור וכוי ודווקא בלא רבית אסור להלוותם אבל מותר להלוותם ברבית. ולא הביא על זה שום חולק.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

דוד שושנה.

נפטר כ"ב בשבט תרנ"ח. מחכמי מראכש. תואר כ " הרב הכולל החסיד העניו המקובל האלוהי " חיבר פירוש על התורה " שמן זית זך " כתב יד .

יהודה אוחיון בן דוד.

נמאה ה-18. מקובל, מחכמי מראכש

יהודה הצרפתי.

המאה ה-18. מרבני מראכש מקובל וחסיד

יוסף אלחדאד הכהן.

מתקופה מאוחרת. תואר כמלומד בנסים, חסידא קדישא.

יוסף אלמאליח בן יעקב.

נשתבח בפי חכמי דורו גם כחסיד ומקובל.

יוסף אצראף.

המאה ה-18. מכפר קאקאוו מנוף סוס, היה מקובל..והאריך ימים למעלה ממאה שנה.

יוסף אשורקי.

מחכמי פאס. ספר בית דין תואר כסובר הרזים

יוסף גבאי.

נפטר לפני תק"ט. רב ומורה צדק בצפרו. היה לו יד ושם בחכמת הקבלה.

ארזי הלבנון.

ממרוקו מהעיר צפרו. תלמידו של רבי משה בן חמו. כיהן בדיינות בעיר צפרו עם הרבנים ישועה בן חמו, יחייא באנון ויוסף עטייא. בצפרו היה לו חלק בששרב בבית הכנסת. גר תקופה נסוימת בערי פאס, ואף חתם בפסק דין עם היעב"ץ ורבי שמואל אלבאז בשנת בתק"ב.

בשנת התק"ט כבר לא היה בחיים, מבניו ידוע לנו רבי משה, שמילא מקום אביו בשררת בית הכנסת. רבי יוסף לו גם ויש בחכמת הקבלה.

יוסף נחמיאס בן מסעוד.

אולי ממראכש, בכתובה נקרא, חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה"ר.