מורשת יהדות מרוקו

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

איום בהתאסלמות.

כאשר היה משבר בנישואין, קרה לעתים שאחד מבני הזוג איים בהתאסלמות, במטרה להשיג מבן או בת הזוג את מה שלא השיג בדרכי שלום. לעתים היה הדבר מועיל להשכין שלום, אבל לעתים הגיע הוז לניתוק הנישואין.

תעודות המובאות בנספח דנות ביהודי בשם דה לאואנטה שעמד לגרש את אשתו. קונסול בריטניה בטנג'יר היה מעורב בפרשה. במכתב ממוגאדור מ – 10 בפברואר 1840 שנכתב על ידי הקונסול הבריטי דרומונד האי ליהודה סונאנס, מדובר ביהודה דלאואנטה שעמד להתגרש.

לדברי הדיפלומט, הגירושין אינם חוקיים, וכי לדעתו אין אשתו נוטה להתאסלם. האירוע מובן יותר מהתעודה הבאה הדנה באותו אירוע.

הפרטים הסתומים בתעודה הקודמת מתבארים על ידי התעודה הבאה : מקרה כזה מדווח על ידי קונסול בריטניה בטנג'יר דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 18 באוגוסט 1840. יהודה סונאנס אזרח בריטי יליד גיברלטר היה גר בעיר סאפי, התחתן במלטה עם נערה ילידת המקום. בשם חאמו אביקסיס.

אחרי כארבע שנים סביב שנת 1838 חלתה אשתו, והומלץ שתעבור בהסכמת בעלה לסאפי. היא עברה לגור למשך עשרה חודשים בביתו של יהודה דה לואנטה. כעבור זמן הוא בא אחריה לסאפי עם ידליו. כשהגיע לא היה יכול לשכנעה שתעזוב את ביתו של דה לואנטה.

נושל העיר שלח ליהודה סונאנס שימצא את אשתו בבית המושל שם עם שתי בנותיו, כשהיא מלווה על ידי דה לואנטה. נמסר לבעלה בשם אשתו, כי היא תתאסלם אם אינו מסכים לגרשה. בסופ-ו של דבר הזוג התגרש.

איום בהתאסלמות בעקבות סכסוך משפחתי.

רבי רפאל משה אלבאז מצפרו – 1823 – 1896 כתב פסק דין בשנת ברי"תו – 1858 בקשר לבני זוג שהיה מתחת ביניהם ומסופר כי עברו ביניהם דברי ריבות כמה פעמים מחמת שהיה … " מכה ומקלל אותה על לא חמס בכפה ולא עוד אלא שבעלות כעסו אומר לה שהוא רוצה לצאת מן הכלל ולהמיר טוב ברע ". עמדו להתגרש. החכם דן בתנאים הכספיים ביניהם – " הלכות שמה " אהע"ז סימן י'.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.

במאה ה- 8 : מולאי אידריס הראשון אבן עבד אללאה ששלט בין השנים 788 – 791, הראשון משושלת האידריסים ששלטו עד שנת 985, מייסד פאס ליד הנהר סבו ב – 798, הפך קדוש כי איסלם יהודים רבים, מהם יהודים שבאו מאנדלוסיה, וכן ברברים שהתגיירו בעבר, ועתה התאסלמו.

התאסלמות נידונה בתשובות הגאונים, ולא תמיד ידוע מאיזה מקום הגיען השאלות, גאוני בבל נשאלו מחכמים שפעלו במגרב. כשמופיע המונח " השתמד " או " מומר ", לא נאמר לאיזו דת המירו, שהנחה שרוב השאלות הגיען מצפון אפריקה, ניתן לשער שהכוונה לכך שהתאסלמו.

מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג חלק ראשון עמוד 142 . 

משוּמדים ואנוסים

המגרב במובנו הרחב, כלומר אפריקה הצפונית וספרד, שימש בתקופה האסלאמית מקלט לפליטים פוליטיים וזירה נוחה לפעולות של מנהיגי כיתות דתיות ותנועות דתיות חברתיות שהתמרדו נגד השלטונות החילוניים והדתיים של המדינות המושלות בארץ.

תופעה זו מוסברת יפה במצבו האֶתני והגיאופוליטי של האזור הנרחב ובריחוקו מן המרכזים המדיניים. לא היה בכוחן של הרשויות המדיניות והבולשת בבגדאד , בקהיר, בקירואן או בפאס, להשגיח ולחלוש על כל הנעשה במרחקי האזור הזה.

והוא הדין ברשויות היהודיות, שכל כוחן היה כוח התורה והמשמעת הפנימית של ארגון מרצון. במרחבי אפריקה הצפונית היו אפוא תנאים נוחים להופעתם של מושמדים יהודים., שיכלו להסתתר בנקל מפני אחיהם, אבל גם ליהודים שהשתמדו מרצון או מאונס בארצות אחרות וחזרו בהם והחליטו לחיות כיהודים בגלוי, אף אלה נמלטו את המגרב הרחוק, לאחר שארץ מגוריהם לא יכלה לשאת אותם בגלל מעשה ההמרה והתשובה.

זוהי הסיבה לכך, שאם נדון לפי השאלות נמצא שמספרם של המתאסלמים במגרב עולה על זה שבארצות האחרות. נוסף לכך יש לזכור, בבואנו להסיק מכאן על ריבוי המתאסלמים במגרב, שתי נקודות בעלות משקל :

1 – רוב השאלות באו אומנם מאזור זה, אבל אם לא ראינו שאלות מארצות אחרות אין זו ראיה מוחלטת ומכרעת, כי בהן לא אירעו מקרים של שמד.

2 – במה שקדם – בסעיף של הגֵרים – כבר ראינו, כי כמעט כל האוכלוסייה הנוצרית שבמגרב האפריקאני התאסלמה ; על זאת יש להוסיף, כי גם באזור ספרד המוסלמית גדול היה מאוד אחוז הנוצרים שקיבלו את הדת השלטת.

והרי כמה תיאורי עובדות מתוך חומר התשובות. שני אחים, אחד יהודי ואחד משומד ; עמד היהודי ואירש אישה ונפטר, אחיו המשומד יושב בארץ ברברים ויש לו משני בנים ונשתקע שם בין הגויים, והמקום רחוק, אין שיירות מצויות, והארוסה יושבת עגונה.

או שאלה ששואלים אנשי אפריקה, מה הדין לגבי מילת תינוק שנולד בשבת לישראל שנשתמד ולאשתו הישראלית. הרבה שאלות עוסקות בירושתו של משומד או משומדת. במערב אמרו, כי אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש את כתובתה, כלומר, סבורים היו, כי המרתה אינה גורעת מזכות אביה לנכסיה, ואין הם נעשים הפקר שכל הקודם זוכה בהם.

כזו הייתה גם דעתו של רב האי בנוגע למקרקעין של מושמדת ולבגדים ותכשיטים שהכניסה לבעלה בנדונייתה, שיורשיה נוטלים אותם. והוא הדין במשומד, שיוצאי ירכו יורשים אותו, בין יהודים ובין משומדים. עם זה נתקבלה במגרב דעתו של רב נטוראי גאון, שאין משומד יורש את אביו.

לשם כך נעזר דווקא בדיני הירושה המוסלמיים, הקובעים שאין בני שתי דתות יורשים אלה את אלה : " כי בדת ישמעאל אינן מורישים למשומד נכסי אביו, סמכו רבנן למנעו בירושת אביו ". גם הרמב"ם מזכיר נוהג זה : " ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה.

ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, כדי שלא לחזק את ידיהם, הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן להן. וכן המנהג תמיד במערב ".

ייתכן שהתשובה, שאנו עומדים להביא קטע ממנה, לא נשלחה למגרב, אולם נודעת לה חשיבות רבה להערכת התנאים המדיניים והחברתיים באזור זה. וזו לשונה :

" ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל…הולך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצוות ; מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכול יודעין שאם חוזר לשם הורגין אותו.

עד כאן סקרנו שאלות שנשאלו בנוגע ליחידים, גברים ונשים, שהמירו דתם במסיבות שונות. בימי שמד המייחדים נעשתה בעיית המשומדים בעיית הכלל והביאה חלק ניכר של עם ישראל עד משבר. לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובספר ניתנה הברירה : לקבל את דין האסלאם או למות.

רבים, ואולי הרוב של אוכלוסיית המגרב, נכנעו והצילות את חייהם. כשוך גל הרדיפות באו ימים של רוגע ושקט יחסי, ולא נשקפת עוד סכנת נפשות לאלה שנותרו בחיים כמאמינים בשליחותו של מוחמד למראית עין, או כנהנים מן הספק, שאין שואלים אותם במפורש לדתם.

כעבור זמן נתחדשו הגזירות, לפחות בפאס, מקום מושבו הזמני של הרמב"ם, ולאחר מכן באו גזירות הפלייה חמורות כלפי דור שני ושלישי של שהיו מוסלמים כלפי חוץ, אבל החזיקו בדת אבותיהם והנחילוה לבניהם.

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

היה יום חג בביתו החדש של חיים בן עטר. לא יום חג המצוי בלוח השנה, אלא יום שובו של חותנו משה משליחות נוספת בבירתו המעתירה של לואי הארבעה־עשר. כדרכו, היה פיו מלא סיפורים. משום כבודו, ואולי גם משום העניין, נטש חיים את ספריו, ובא לחלות פני חותנו.

״אולי לואי הוא באמת המלך־שמש, אבל זה לא משפיע על מזג־האוויר בפאריס. במשך שלושה שבועות, לא היה שם אף יום אחד של שמש. אין כמו סאלי! שמש וים. לא הייתי מחליף את אלה לא בעבור ורסאי ולא בעבור ה׳בואה דה בולון. אבל זוהר יש בה, בעיר הגויים הזאת, ימח שמם. הזוהר שלנו קורן בתוככי ספרי קודשינו, ואילו הזוהר שלהם במחשופי הנשים… אל תסמיק, חיים בני, הן איש נשוי אתה!״ ומשה פרץ בצחוק, ומיד הרצין, גחן לעבר חתנו, ושאל בלחש כממתיק סוד, אף כי היו שניהם לבדם בחדר: ״ובכן, יש חדש?״

גם אם נמנע משה מלפרט, ידע חיים למה הוא מתכוון. הוא הניד בראשו לשלילה, והשפיל מעט עיניו. הוא ידע כמה חשוב הדבר לחותנו, ונצטער בעבורו. וכלום בעיניו שלו לא חשוב הדבר? אבל הכל בידי שמיים, וכאשר ימצא שמו תברך לנכון לברך את רחמה של פאסוניה, תהרה ותלד בן לתפארת משפחת בן עטר.

״אין בכך כלום!״ ניסה משה להפוך את העניין להלצה, ״פאסוניה שלי עדיין צעירה, וכשם ששמע השם לתפילותיהן של שרה אמנו וחנה אשת שמואל, כך ישמע לתפילותיה. ובינתיים, לא חזרתי משם בידיים ריקות,״ אמר ושלף מאמתחתו ספר גדול ומבורך עור. ״חומש עם פירוש רש״י בהוצאת אמשטרדם!״ אמר בגאווה, ״העברתי אותו בשקי הדואר הדיפלומטי של השולטן, וכך הצלחתי להבריח כמה ספרים. הא לך אותם,״ אמר וחיטט באמתחתו והוציא עוד מספר ספרים. ״הכנסייה הקתולית, ימח שמה וזכרה, אוסרת באיסור חמור להוציא ספרי קודש יהודיים מתחומי הארצות הנוצריות.״ הוא הציג בפני חיים כל ספר וספר. ״הנה, את אלו נמכור לאחינו היהודים כאן או במכנאס, ונוכל לקבל מחיר גבוה!״ ״למכור? ספרי קודש?״

״אלא מה? זהו אוצר בלום. סיכנתי את כבודי ואת היוקרה המדינית שלי כדי להעבירם לכאן…״ ״אם הם כל כל יקרים, ואם כבודך ויוקרתך יקרים הם, הרי שום מחיר שבעולם לא יוכל לערוך להם. לכן, חותני היקר, מדוע לא נעניקם במתנה לאותם תלמידי חכמים, בני עניים, ויהיה שכרך שכר מצווה?״ ״אתה תרושש אותי, בני! פאסוניה, את נישאת לצדיק וקדוש!״ אמר וניענע בראשו. פאסוניה, מזגה את התה אל הכוסות, והסילון הזהוב הנושף אדים הפיץ מסביבו ניחוחות משכרים של תה ושל נענע.

״וגם אותך לא שכחתי !״ חייך משה אל בתו חיוך קונדסי. ״נשות האצולה שלהם נוהגות להתגנדר באלה!״ והוא הציג לראווה סיכה מרהיבה, משובצת יהלומים. אחר ביקש מבתו ומחותנו ליקרב אליו, והראה להם תיק מלא תכשיטים, יהלומים, אבנים טובות ומחרוזות פנינים. ״אסור שסבך ר׳ אברהם מימראן ידע על כך דבר!״ אמר לפאסוניה וקרץ לה. ״השולטן בעצמו ביקש שאביא את אלה לו ולנשותיו הרבות. הוא טען באוזני, שנפשו קצה מן התכשיטים שסבך הביא לו, שמגושמים הם ונעדרי־חן. ׳אני מעריך את טעמך המעודן, סידי בן עטר!׳ אם יוודע לסבך, הוא ייפגע ויכעס מאוד, ואז גם הוא וגם המלך יכעסו עלי. לא כדאי.״ שוב קרץ מתוך עליצות. שר מכובד ונשוא־ פנים זה אהב לעשות מעשים שבגניבה. היה בכך מן ההרפתקנות שהיתה טבועה בדמו. ״הלוואי והייתם מפסיקים להתחרות זה בזה, אתה וסבא,״ אמרה פאסוניה. ״מה שיקרה לבסוף הוא, שאתם תיפלו זה במזימותיו של זה והשולטן יצחק.״ ״השולטן עתיד למנות אותי שר־חוץ!״ התיזו שפתיו של משה את הבשורה. ״זה עדיין בגדר סוד במוס, אבל זה יהיה!״

הודעה מרעישה זו השכיחה את דברי התוכחה של פאסוניה, וזו נשקה לאביה. חיים חיבק אותו בחיבה עמוקה. הוא אהב את כוח החיות השופע מחותנו יפה־התואר.

״הצרפתים לא היו מחמיצים הזדמנות כזאת כדי לרוקן בקבוק! פאסוניה, הביאי מן ה׳מחייה׳* המחיה מתים שבמרתף!״

האשה יצאה למלא את שאלת אביה, וחיים פנה אליו בבקשה: ״השם היטיב אתך, משה בן עטר. עכשיו תורן להיטיב עם זולתך!״

״עוד תרומות? עוד צדקה? עוד לתת, לתת, לתת לאביונים?״

״לא לתת. להחזיר את החוב שאתה חב להם!״ ״אני חב להם?״ אמר משה ונעץ בו את שתי עיניו, ״אתה טומן לי פח, חיים בן עטר!״

״אם יש לך פרוטה אחת מיותרת, חותני משה, פרוטה אחת יותר ממה שאתה צריך, דע לך שאין זה חלק המגיע לך. הכסף הזה אינו שלך, ואם זכית והגיע אליך, הרי זה רק משום שאין הכסף מחולק בעולמנו חלוקה צודקת ונכונה. על כן, כדי לכפר על חטא העושר, מן הראוי שתקים ישיבה בסאלי, תשכור בכספך מלמדים, ויוזמנו בני עניים ברוכי כשרונות ללמוד בישיבה זו חינם אין כסף, ויבוא לציון גואל.״

״לציון יבוא גואל, ולבן עטר — פשיטת רגל!״ אמר משה בנענעו בראשו. פאסוניה נכנסה עם העראק. ״פאסוניה, בעלך הצליח להוציא ממני את החשק והרצון לחגוג.״ ״ידעתי שלא לסרב, אבא!״ אמרה וחיבקה את אביה. הוא נדהם לרגע: ״את ידעת?״

בוודאי, " אמרה, בעלי משתף אותי בכל הרהורי לבו, הוסיפה בגאווה. משה צחק בטוב לב, וכולם שתו לחוג את מינויו של משה בן עטר לתפקיד שר החוץ לשולטאן מרוקו, וכן את הקמתה של ישיבת בן עטר בעיר סאלי.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

רעש ודלקה ביולי 1778

כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).

תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.

אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.

שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.

הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.

גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.

עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים

בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:

להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.