מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

רעש ודלקה ביולי 1778

כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).

תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.

אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.

שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.

הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.

גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.

עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים

בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:

להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.