מורשת יהדות מרוקו

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

מו״ה אברהם חאגיז הב׳ זצ״ל

 אחד מרבני פאס חי במאה הד׳ והה׳ וראיתיו חותם בפס״ד אחד עם הרבנים האלו ר׳ שאול סירירו ר׳ שלמה אבן דנאן ר׳ יוסף גיקאטיליא ר' סעדיה אבן דנאן בכמוה״ר שמואל ז"ל וזמן הפס"ד ש׳ שצ"ח פ״ק, עוד ראיתים חתומיים ש׳ ת׳ פ״ק:

מו"ה אברהם הירירה זיל

 א׳ מחכמי המערב והוא היה אנוס ביד גוים ובשובו ליהדותו חיבר ספר שער השמים והוא חי במאה הה׳ :

כהה״ר אברהם ה"ן סוסאן ז"ל

בר מסעוד וידיע בן מרשא מחכמי פאס הוא חי בחצי הראשון מהמאה החמישית :

מו"ה אברהם חליואה הא׳ זצ"ל

אחד מחכמי מקנאס חי בסוף המאה הד׳ ובתחילת הה' בהשערה והיה לו יד ושם  בנגלה ובנסתר כדמוכח בהקדמת ר׳ אברהם חלואה חב׳ שבם׳ קול יעקב שכתב ב נין ונכד לאו״ץ בנגלה ובנסתר כמוהרר״א ז״ל:

מו״ה אברהם חליואה הב׳

בכמוה״ר יוסף ז״ל אחד מחכמי מקנאס חי בחצי האחרון מהמאה השישית ולבסוף הלך ללונדון ונבחר שם למו״ץ לעדת הספרדים וחיבר איזה פיוטים ואיזה פסקים וראה בקונט׳ הלכתא למשיחא שבסוף קול יעקב :

בהה״ר אברהם ה״ן גיגי ז"ל

מחכמי המערב חי במאה הששית :

כהה״ר אברהם אלבאז ז"ל

 מחכמי פאס וראיתיו חותם עם מוהר"ר שאול סירירו ז"ל בש׳ תקס״א:- 1801

כהה״ר אברהם מונסונייגו

בכמו״ה יהושע ז״ל מחכמי פאס הוא היה יניק וחכים שקוד על למודו ופגעה בו מדה״ד ונתבש״מ בש׳ תרל"ג באביב ימי עלומיו בעוד כפו רעננה על פני אביו ולא הניח זרע

מו"ה אב' אבן תאן זצ״ל

במוהר"ר שאול זצ"ל, מו״ץ בפאס הוא הוה בזמן מוהריב"ע ז״ל ומו״ה יעב״ץ ז״ל ומוהר״י ן׳ מלכא ז״ל וחתום עמהם בכמה פס״ד ראה משפט וצב״י סי׳ מ׳ שי״ז ועוד, הרב הנזכר נתבש״מ לפני ש׳ תש״ז כמובן מס׳ נז׳ ש׳ שי״ז, הרב הנז׳ עשה הסכמה לספר אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז"ל, ואחיו של מוהר״א הנז׳ הוא ר׳ שמואל ב״ר שאול הנז'. ר׳ שמואל הנז׳ הוא מחבר ס׳ דברי הימים, וביחס הכתובה שביד זרעו תארוהו בזה״ל או״ץ האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומזת הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר אברהם זצוקלה״ה :

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

שלוחי ארץ־ישראל בעיני

בני הגולה

א. כבוד השלוחים

בטרם נתאר את פעולות השליח בקהילות הגולה, נעמוד תחילה על כבודו של השליח בעיני קהילות ישראל, כי בודאי לא היה בידי השליח לפעול מה שפעל אלמלא היה כבודו גדול כל־כך.

כוחו וגדולתו של השליח נובעים לא רק מגדולתו בתורה ורוב חכמתו ולא רק מתוקף כוח אישיותו, אלא בעיקר מכוח שולחיו, ולא מכוחם האישי, שהיו לפעמים חכמים בינוניים אלא מכוח סמכותה של ארץ־ישראל שבשמה הם מדברים. כבר בתקופה העתיקה היה הנשיא כותב לשליח בכתב־שליחותו! ״שלוחנו כיוצא בנו עד שהוא חוזר אלינו״, כלומר שהנשיא מעביר לידיו את כוח שלטונו כל זמן היותו בדרך־שליחותו. בכוח זה יכול השליח לא רק לתבוע עזרה לארץ־ישראל, אלא גם להתקין תקנות, להכריע במחלוקת ולפסוק הלכה שנתחלקו בה חכמי הגולה. ומכאן כבודו.

עוד לפני שמגיע השליח לקהילה כבר מתחילים לחלוק לו כבוד. כשבא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בפעם הראשונה בשליחות חברון לליוורנו בשנת תקי״ג (1753) _ והוא אז צעיר בן עשרים ותשע ועוד טרם פירסם אף ספר אחד — שלחו לו גבירי העיר לבית־ההסגר שלשה סלים מלאים תבשילים ומיני־מאפה, פירות ויינות. וכן בכמה קהילות גדולות אחרות, כגון בבאיונה שבצרפת, שבה יצאו לקראתו חשובי העיר, ועליהם מעיד הרחיד״א! ״ובאמת שהפליאו לעשות חסדי חסדים בהסברת פנים וכל מיני כבוד שבעולם הפלא ופלא״.

ועל ארבע הקהילות בדרום צרפת אשר תחת שלטון האפיפיור — אביניון, קרפנטראס, לישלוא, קאבאליון— הוא אומר! ״שהפליאו לעשות צדקה וחסד וכבוד גדול יותר מיכלתם, והכל בהסברת פנים מאירות וחיבה יתירה״. את הכבוד שכיבדוהו בתוניסיה בהפליגו מנמל בינזארת בשנת תקל״ד (1774) מתאר הרחיד״א! ״נסענו בכבוד גדול בבארקו [סירה] אחד מלא אנשים כל ק״ק בינזארת וכל הבאים מתונס ושם תוף וחליל וצלוחיות שושנים והנשים בחלונות עושות זאגלוטאס ופייטנים בבארקו הם מזמרים ומשוררים קול המולה גדולה״.

ג ומנסיונו חזה בשעה שכתב! ״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם״.  ר׳ חיים שלום עמאר שליח טבריה בשנת תק״מ (1780) מספר כיצד קיבלו את פניו באזמיר! ״בבואי בשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשן לי״.

כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י. גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״. או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״. על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליח ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק״ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״. 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

פרשת סוטה

מוגאדור, שהיתה עיר מודרנית ונתונה להשפעה מערבית, ספגה מרוח ההשכלה. כך חדרו גם השפעות זרות לכמה מבתי היהודים, והר״ח פינטו עמד על המישמר וניסה להרחיק את הרוח הרעה מאנשי הקהילה.

אחד מחשובי הקהילה הגיע יום אחד אל הרב, ובעיניים מושפלות סיפר לו, כי הוא חושד שאשתו שירכה את דרכיה עם גברים אחרים, רחמנא ליצלן. שמע הרב והזדעזע, ומיהר לקרוא לאשה. ״האם נכונים הדברים הנוראים ששמעתי עלייך?״ – שאל אותה. ״אם נכון הדבר, שובי ועשי תשובה מייד״.

האשה הכחישה את הדברים מכל וכל. ״מאומה לא עשיתי, ואני כשרה ומותרת לבעלי״, אמרה לו.

״אם כך״, אמר לה הר״ח, ״הבה ונבדוק אם כנים דברייך״. מייד פתח הר״ח את ספר התורה הקדוש בפרשת סוטה, קרא את הפרשה כשהאשה עמדת לידו, ואז שלח את האשה ובעלה לדרכם. הם לא הרחיקו ללכת והאשה חשה לפתע בביטנה וברגליה, נפלה וקמה ושוב נפלה וקמה, כמה וכמה פעמים, ונפחה את נשמתה.

קול מהיכל

בשנות חייו של הר״ח הגיעו שד״רים רבים מארץ ישראל. היו מביניהם שביקשו להטיל אימה על יהודי מרוקו, במטרה לעודד אותם לתרום ליהודי ארץ ישראל, והיו אף שעלבו וזילזלו ברבני המקום לעיני קהלם הקדוש, ובכך גרמו להקטנת השפעתם של הרבנים על בני הקהילה.

אחד מהשלוחים הללו הגיע לעיר מוגאדור. ביקשו לחלוק לו כבוד, והומינו אותו לברית מילה. לברית הוזמן גם הר"ח פינטו, והנה ראה הרב כי השד״ר לוקח כוס יין ומברך עליה.

אמר לו הרב, כי לא יפה עשה, וכי מן הראוי היה לבקש תחילה את רשות בעל השמחה, שמשלו אכל. השיב לו השליח: ״אני שד״ר מארץ ישראל, ואין לי צורך לבקש רשות מאיש במקום הזה״. החלו השניים להתווכח, ובלהט הדברים יצאו מפי השניים מילים חריפות וקשות, זה על זה. לאחר זמן קצר נפטר אותו שד״ר, והר״ח לקה ברגלו והיה רתוק למיטה בגלל קשיים ומכאובים.

שמשו של הרב היה יורד מדי בוקר להדליק את הנרות בבית הכנסת של הר"ח באחד הבקרים, בעוד הוא מיטיב את הנרות, שמע קול יוצא מתוך ארון הקודש. היטה השמש את אוזנו כאפרכסת ושמע כי מתוך ארון הקודש יוצאת תפילת ״מי שבירך״ להחלמה מהירה ולרפואה שלמה בכל איבריו ובכל גידיו של הרב חיים פינטו. משסיים הקול המסתורי את תפילותיו וברכותיו שאל את השמש המופתע: ״מדוע לא יבוא הרב חיים כמנהגו מדי בוקר בבוקרו לשורר ולזמר לפני הקב״ה? ואני, המדבר מהיכל הקודש, רבי ישראל נגארה אנוכי, המשורר השמש״.

שמע זאת השמש, והחל בשרו לרעוד מאימה ופחד. מיהר ורץ אל רבו, אך הרב חיים הקדימו וסיפר לו בדיוק את כל מה ששמע השמש מתוך ארון הקודש.

אז גם הבחין השמש, כי רבו מהלך כבראשונה. ובאותו יום חיבר הר״ח את פיוט ההודייה, המתחיל במילים ״ארוממך האל אלוהי ישראל, המציל הגואל מדחי את רגלי״.

מתיר אסורים

ליל שימורים היה ליל חג השבועות בבית המדרש של הרב חיים פינטו. כל הלילה ישבו ועסקו בתורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית ותפילת ותיקין. כך עשו גם בליל החג השני, הנהוג בגלויות. באחת השנים היה לר״ח ויכוח עם אחד מהקאדים, מחכמי הישמעאלים, וזה הורה לאסור אותו ולשימו בבית האסורים. לא עברו שעות מרובות ומת אותו רשע, ויצא הר״ח לחופשי. ועל כך חיבר את שירו, המתחיל במילים: ״הממני ואסר. אותי במלכודתו. אוייב שונא וצר. ענה אותי. מן המיצר״.