ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2014


החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

5.1 החיים הקהילתיים וניהולםארפוד - חתונה

בשיח תרבותי מכוון במסגרת ההביטוס הקהילתי

לכידותו של ההביטוס הקהילתי חשובה ביותר לפיתוח תחושת הרלוונטיות שלו עבור בני הקהילה ולקביעת מסכת המשמעויות המלומדות והבלתי מלומדות שאלה מוצאים בו או מייחסים לו ולמקטעיו. מבחינת בן הק
הילה המסורתית משמעותם של מקטעי ההביטוס שלו ושל הפעילות החברתית שלו ושל הזולת נעוצה בעצם קיומם או ביצועם של המקטעים בהקשריהם הרגילים בחיים החברתיים. כך, למשל, עבור בן הקהילה משמעותם של טקסי החתונה של קהילתו נעוצה בעצם קיומם על פי כלליהם, סדריהם וזמניהם, ומשוקעת בעצם הביצוע שלהם, בהשתתפותו בהם ובחוויות שהוא צובר תוך כדי ההשתתפות בהם. משמעות הטקסים עבורו נובעת מצו המסורת הקהילתית שאתה הוא מזדהה לחלוטין, ואפילו נבלע בתוכה, מתוך מסכת אמונותיו העמוקות. ברמה זו של בן הקהילה ״הטבעי״, היינו כיליד הקהילה החי את ההביטוס בצורה טבעית, משמעות הטקס מעגלית בהכרח, ומקשרת בין הפעולות וההתנהגויות שמרכיבות את הטקס ובין הידע האינטואיטיבי שלו בנוגע לכללים, לתסריטים ולערבים שביסוד התקנה של ההביטוס הקהילתי שלו. במלים אחרות, משמעות הטקס היא הטקס הנערך עצמו על פי כלליו וסדריו. סוג זה של סמיוטיזציה במעגל סגור הוא התורם העיקרי ליציבות ההביטוס ולהנצחתו; אין בו חתירה להבנה מנתקת ומנותקת של משמעויות הפעלה החברתית מן התקנה שביסודה, ואין מורגש בו הצורך לשאול שאלות בעניין מקורותיהן ומטרותיהן של הפעולות וההתנהגויות.

סוג אחר של סמיוטיזציה נובע מידע מסודר, שנרכש לרוב בצורה בלתי פורמלית דרך התנסות רבת־שנים, בידי סוכן הפועל (או סוכנת הפועלת) בראש סוכנות או מטעמה במסגרת אחת הרשתות החברתיות־שיחיות המקשרות בין התקנה לפעלה ומסדירות את הפעילות החברתית. סמיוטיזציה מלומדת או מעין־מלומדת כזאת מקיימת בעצם פעולת פרשנות על המקטע או הטקס או הפעילות החברתית הממומשת בהתאם לידע של הסוכן והמסורות בעל־פה שהוא אצר בקרבו. לגבי החתונה היהודית במרוקו ניתן היה לשמוע משמעויות במו־מלומדות כאלה מפיהן של נשים זקנות במיוחד, שמילאו תפקידים יוקרתיים או נדרשים בחברת הנשים של הקהילה היהודית המסורתית, ובראשן המיילדות והמרפאות; הן גם השתתפו לרוב בניהול הטקסים הרבים הנוגעים לכלה או השתתפו בהתייעצויות שהתנהלו בתקופת ההכנות. מעמדן החברתי־התרבותי המיוחד וניסיונן הרב הם שהעניקו להן סמכות סמיוטית־פרשנית זאת.

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

 

ההומור של יהודי מרוקו

כתב העת של יהודי מרוקוברית מספר 28

עריכה אשר כנפו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

הגיגיו החשובים של רבי חיים בן עטר (להלן רחב״ע), בתחום המוסר נדונים, בעיקר, בשני חיבוריו הפרשניים למקרא. א). "אור החיים (אוה״ח להלן) – פירוש על התורה, וארשה תרכ״ב. ב). "ראשון לציון"- פירוש לספר משלי, ירושלים תרע״ה. אין כאן, אפוא תורת מוסר ערוכה וסדורה בחיבור מיוחד ושיטתי, כדוגמת חיבורי מוסר קלאסיים מסוגם של "חובות הלבבות" לר' בחיי, או "ראשית חכמה" לר' אליהו די וידאש ואחרים, אלא היא שזורה בהקשרים פרשניים שונים. כצפוי, פרשנות מסוג זה טומנת בחובה, לעתים, קושי לגבי ההבחנה, לא רק בין צו מוסרי לצו הלכתי על פי תפיסתו של הפרשן, אלא אף בין מה שמוגדר אצלו כמוסר מטרונומי, שתועלתו בצידו, לבין מוסר אוטונומי המתבטא בפרישות ובסגפנות כאמצעי לשלמות דתית. אף על פי כן יש שהמחבר חש צורך להעמיד את הקורא על ההבחנה שבין מוסר להלכה, כפי שנראה בדוגמאות הבאות.

על הפסוקים הראשונים בספר משלי הוא מעיר, כי השימוש בשמות הפועל:"לדעת" "להבין" (משלי א ב) מלמדים, שאין כוונת הספר לקבוע הלכה, משום שקביעת הלכה מחייבת לנסח את הדברים בציווי: "דע, "הבן",וגוי: "כי אם הוא מצווה לאדם היל״ל (היה לו לומר) דע חכמה ומוסר והבן וגוי, ובכן בכל הכתובים מדוע אמר לשון זה לדעת להבין".1 מכאן, לדעתו, שכוונת הספר היא, להציב ערכים יסודיים המעצבים את אופיו של האדם, למשל החוכמה היא מעין השכלה יסודית המחלצת מסכלות, ומטפחת תודעה מוסרית: "כי האדם צריך שידע מתחילה החכמה שלא יהיה כסיל… אחר שתהיה לו החכמה אז מצד החכמה יהיה המוסר".

אכן, אין מדובר כאן בחקירה עיונית, או במוסר סגפני שעליו נדון בהמשך, אלא, בחוכמת חיים ובמוסר תועלתני: "פירוש המוסר היא התבוננות בשכל לדבר הראוי לו ולשאינו ראוי וזה אינו דבר מגונה", דהיינו, המוסר התועלתני הוא בבחינת – "הכרח בל יגונה". משום שהוא כפוי על ידי גורמים חיצוניים. כאן ראוי להעיר, שדעת המחבר משקפת נכונה את מגמתו של ספר משלינביא כאן דוגמאות אחדות, שבהן ניתן גילוי למוסר ההטרונומי בעל התועלת.

בפירושו לבראשית מז כט הוא מעיר, שבקשת יעקב למצוא חן בעיני יוסף רומזת על חובת יוסף לזון אותו, כחובת כל בן לזון את אביו, אבל העובדה, שיוסף כלכל ,לא רק את אביו, אלא גם את כל בני משפחתו, יסודה בנורמה חברתית: "וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראת' (ולראותם) חסרי לחם ומזון", אין זה, אפוא, מוסר אוטונומי שיסודו בצו המצפון, אלא מוסר שיסודו בלחץ חברתי.

כשיתרו שמע מפי בנותיו את הסיפור על האיש שהטיב עמן, הוא נזף בהן על כך שלא הזמינוהו לסעוד בביתן (שמות ב יח-כ), ולדעת המחבר, יתרו הוקיע את התנהגות בנותיו כבלתי מוסריות: "שמקפיד על זמן שעזבוהו… וטעמו כי אינו מהמוסר שיעשה עמהן איש נכרי חסד ויבואו ויניחוהו לעמוד בחוץ."' מובן מאליו שמדובר כאן בנימוס מקובל, ולא במוסר במובן פילוסופי.

המחבר מוצא בשאלת יוסף לשרי המשקים והאופים (בראשית מ ז) טעם לפגם, לכאורה, אם נשפוט לפי גינוני מלכות:"כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים". אך כיון שיוסף היה חדור תודעה על ביטול הפער בין המעמדות בבית כלא, לכן הוא לא חש צורך לנהוג לפי נימוסי חצר: "לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שווין… ולצד זה לא חש לגדולתם." זוהי דוגמה מובהקת למוסר הטרונומי, שהרי המצפון מחייב לגלות רגישות כלפי מעמדם של השרים, אף אם ירדו מגדולתם; כדוגמת הלל שגילה רגישות רבה לגבי עני בן טובים, אף שכללי הנימוס אינם מחייבים אותו לכך.

די בדוגמאות הללו, כדי להראות שהמחבר מבחין בין מוסר הטרונומי שיסודו בכבוד ויוקרה בהתאם לאמרה "noblesse oblige" = (האצילות מחייבת), או בתועלת חומרית, ושעליו הוא אומר: "כי אינו דבר מגונה", לבין מוסר אסקטי משולל תועלת שיסודו בצו פנימי, ותובע מן האדם לדכא כליל את נטיותיו הטבעיות, לטפח ענווה תוך דיכוי הגאווה, אהבה תוך דיכוי רגש השנאה, איפוק במקום מתן פורקן. מובן שמדובר כאן על תהליך הכרוך במאבק נפשי רצוף. נדון כאן רק בנושאים אחדים הבולטים ביותר בכתבי רחב״ע.

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקשמראכש 000000

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

שניים מבחריו שהיו באותו מעמד העידו על המקרה בפני בית הדין. בפסק מנומק על שלושה עמודים בכתב יד צפוף של הרב, קבע שיש לקבל את דבריה של הבחורה שלא נתנה דעתה כלל על מעשיו, וגם לא נתנה הסכמתה לכך, כי היא עדיין צעירה ולומדת, ועדיין לא סיימה את לימודיה. ובגרסתה לא מצא שום סתירה.

על שלושת המעורבים : שני העדים והמקדש נכתב בסיכומו של אותו פסק, שאין כאן ריח של קידושין, ומעבר לכך זכו לגינוי חריף, בגלל ששלושתם ידועים כמחללי שבת, ומגולחי זקן, וקרקפתא דלא מנחי תפילין. והרבה עבירות דאורייתא ורבנן, המחזיקים ברשעתם ומוסיפים על חטאתם יום-יום.

בעצם זה היה הביטוי של אי נחת ואכזבה שהייתה לרבנים מהחינוך של בוכרי האליאנס, הם לא הלחמיצו הזדמנות אחת לצאת נגדו. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, ידוע שהרבנים ביטאו את התנגדותם לאליאנס במראכש, על כל במה אפשרית.

וזאת לא בגלל הלימודים עצמם, מבחינה של הקניית דעת ושפה כפי שהזמן מחייב והמציאות הכתיבה להם, אלא בגלל החבילה שסיפחו לעצמם החיקוי של התרבות הצרפתית, ורוממות התרבות הצרפתית שהייתה בגרונם של מחנכי הדור מטעם כל ישראל חברים.

בהשפעתם, החניכים השאירו מאחור את ערכי הדת היהודית מבלי שהם נדרשו לכך. מתמונת המחזור הראשון של הבנים משנת 1928, נראה שדאגו להלביש את כל הבוגרים בתלבושת אירופאית בראש גלוי. לומר לך – מעתה זה הכיוון של האליאנס, למגינת לבם של המייסדים מהעיר שנתנו ידם לכך, אשר רבים מהם היו משלומי אמוני בית ישראל.

תקופת ההשכלה לא פסחה על מראכש, וניצניה נראו שם בשלהי המאה ה-19. בני השכבה העשירה רכשו השכלה בלימודים חיצוניים בכוחות עצמם. צעירים חסרי מנוח, שראו בדאגה את הפיגור הגדול בהכנת הנוער היהודי לקראת המשימות שייעדו לו, אצה להם הדרך לקדם את החינוך הכללי.

בחרת כל ישראל חברים לחצה על מקצת המשכילים " המשוגעים " לדבר, להירתם לעניים. מבין קבוצת המשכילים האלה בתקופה ההיא, בלט במיוחד צעיר מבריק שחי מעט והספיק הרבה, רבי דוד דרעי ז"ל, הוא נפטר בהיותו כבן ארבעים ואחד.

על מצבתו כתוב : כהר"ר דוד דרעי תמ"ך, נולד י' בטבת תרל"ד – תרצ"א. דברים החקוקים על המצבה באו המקוטע. השיש השחור שעל המצבה נפגם בחלקו. סדקים רבים כיסו אותו וקשה לקורא את הכתוב למרות שהיא כבר כבת שבעים שנה.

להלן מה שהצלחתי לדלות :

" ארון התבונה והאמונה " אילו הן מידותיו. ויעידו חבריו אשר הפיץ בהם חכמה ותבונה, שראו בו נפש אשר צברה דעת וחכמה. ממרחקים…כולם משלי חכמים ומליצתם אשר ידע והפיץ לרבים.

עד כאן הכתוב על המצבה.

שמעתי רבות על האיש מפי אחד המכיר וידע ערכו ותרומתו, הוא זוכר אותו כבעל שכל חד וחריף, משכיל ויודע סברא והלכה. איש תאב דעת ללא מעצור, שאצה לו הדרך להגשים את חזון הקידמה של החינוך המודרני במרקש.

במצבה צויין " אצא חכמה ממרחקים ", הסבר למשפט זה מתוך מה ששמעתי מהחבר אבא הלוי נ"י, הוא סיפר שלרבי דוד היה קרוב משפחה שהתגייס לצבא בימי נלחמת עולם הראשונה, ונשאר אחרי המלחמה בגרמניה. ושם רכש לו השכלה והיה ללמדן ומדען.

מאחר והוא הכיר וידע את כישרונות קרובו רבי דוד ז"ל, שהיה בעל זיכרון אדיר, דאג לספק לו ספרי לימוד למכביר, בחכמת ישראל שנכתבו באירופה שלפני התקופה הנאצית ימ"ש. רבי דוד התעניין הרבה, בספרות העוסקת בתורת החינוך ובדרכי למידה בגרמניה שקרובו סיפק לו, בהם פרסומים רבים בשפה העברית.

מבין חבריו הצעירים, הצליח רבי דוד ללכד סביבו מטובי מורי ההוראה מבני דורו, מחוגי המשכילים הבולטים מבני המקום. הללו שאבו ממנו דברים שבעבר עדיין לא ידעו עליהם והתפעלו מאוד מרעיונותיו. ואכן הוא פתח בפניהם אופקים חדשים.

בין חבריו לרעיונותיו על החינוך התורני, היו : רבי חיים שושנה, שהיה מזכיר אותו בכל הזדמנות בשם מורו ורבו. רבי שלום זריהן, בנו של הדיין רבי משה זריהן ז"ל, האחים בן שמול, רבי יוסף הלוי, רבי דוד ביטון ז"ל, רבי יוסף ביטון, ועוד, זכר כולם לברכה. אולם כולם נטלו חלק בדרך החדשה שהתווה להם רבי דוד.

רבי דוד, בן למשפחת תלמידי חכמים וסוחרים אמידים, שערבה למראקש מעיירת מחוז בשם " אלקלעא די סראג'נא בשלהי המאה התשע עשרה. המשפחה התאפיינה בעושרה רוחני והתרבותי. אבות המשפחה לקחו חלק בהנהגת הקהילה בתור מורים ורבנים.

רבי דוד היה נכדו של הר באהרן דרעי, בן לאו"ץ כבד הרב יהודה דרעי זצ"ל, הידוע בכינויו בשם רבי הדאן. גם רבי דוד ז"ל, דגל בתורה ובעבודה, הוא עצמו התפרנס והתעשר ממסחר. הוא התאהב בשירה האנדלוסית, למד אותה והתעמק בה, והיה ידוע כפייטן, מוסיקולוג וצייר.

הוא תכנן את ארון הקודש והתיבה בבית הכנסת של " צלאת עטיה ", שם הוא שימש כשליח ציבור. דרך כישרונותיו אלה, התוודע לפחא של מראקש חאג' תהאמי אלגלאווי, התחבב עליו והיה מבאי ביתו, יחד עם ידידו העשיר רבי יעקב עטיה.

פעם ראשונה שראיתי עיתון כתוב אותיות עבריות, מבלי שהבנתי דבר ממה שכתוב בו, זה היה בשנת 1939 שעה שלמדתי אצל המורה הדגול כבוד הרב חיים שושנה ז"ל. זה היה עיתון ביידיש. נראה שזה היה חלק מהדואר שהיה מגיע להם.

כאמור, הוא היה חלק מהחבורה הנזכרת. בשנות הארבעים המוקדמות רבי דוד ז"ל כי כבר לא היה בחיים. הוא לא זכה לראות איך קם והתממש רעיון שהגה. אחריו מצחו כמה בתי הוראה לתמידים, שיישמו לראשונה חידושים בדרכי הוראה, שלא היו מוכרים במקום.

פרנסי הקהילה נרתמו לראשונה לסייע לחוג המורים הצעירים ההולך ומתגבש, החלוץ שהלך לפני המחנה היו רבי חיים שושנה ז"ל, רבי דוד ביטון, רבי יוסף לוי ואחרים ז"ל. לראשונה רואים מורה עברי העומד מול הלוח, ומעביר שיעור בהסבר מלווה בכתב. 

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

הם עברו לעיירה החדשה עם עסקי־המסחר והמלאכה שלהם, על משפחותיהם וכל אשר להם, ואת בתי־הכפר והשדות השאירו על שמם בפיקוחם של ידידיהם הערביים. הם סירבו למכור אותם מחשש לעורר חשדות וגם רצו להבטיח המשך הקשר שהיה בינם לבין ידידיהם הערביים. כדי להבטיח ליהודים את תנאי־הקיום הנאותים דאג המושל לו בכל יכולתו לפיתוח העיירה גוראמה. הוא הקצה שטחי־בנייה לכל אלה שביקשו לבנות אורוות, מכלאות, מחסנים וסתם חדרים בנוסף לדירות והמדרכות שכבר נבנו. במשך שנה עמדה העיר על תילה והתקדמה יפה. כולם ראו ברכה בעמלם. אזור העיירה כולו היה עשיר במים והמושל הצבאי הורה לקדוח בארות בעזרת פיצוצים תת־קרקעיים. לא היה צורך בהרבה חומר־נפץ, כיוון שהמים היו ניבעים אחרי מטרים ספורים של קידוח. נקדחו בארות־מים בכל רובעי־ העיירה, ליד בית־המטבחיים של היהודים, ורבים חפרו לעצמם בארות־מים בתוך חצרותיהם. בכפרים היו כולם רגילים למי־הנהר והמעיין שבהם נתברך האזור בשפע. הצרפתים הזריזים, הקימו סכר בחבל ״תולאל״ על מנת לנצל את המים הרבים ולהקל על הכפריים לפתח את החקלאות. ברכה גדולה היתה לא רק בחקלאות אלא גם בגידול צאן ובקר ואלפי־ראשים רעו באזור בין הכפרים הרבים.

המושל לו נהנה מיוקרה ואהדה מצד תושבי־האזור והצלחתו ניכרה בכל השטחים ובעיקר בשקט ובסדר ששרר בקרב התושבים. אולם רבים שנהנו מחסדי־המושל סרבו לקבל את מרותו ואת חוקיו החדשים. היהודים שמטיבעם מסתגלים למצבים משתנים לאור הנסיבות, היו שומרים על הסדר ומשתפים פעולה עם הכובשים החדשים. עובדה זו הרגיזה את ידידיהם הערביים ונוצר יחם חשדני בן שני העמים שחיו זמן רב באחווה ובשכנות טובה והמושל נאלץ לעתים קרובות להשליט סדר, בעזרת הנוטרים החמושים־המוכזנים הערביים — שאומנו לשם־כך כהלכה. במקרים רבים נזקק המושל הצבאי גם לעזרת היחידה מצבא־צרפת שעמדה לרשותו בעיירה.

אחת לשבוע, היה המושל לו מקיים ישיבה עם השייכים וראשי־השבטים כדי לדון איתם על פתרון בעיותיהם הרבות ולחלק להם הוראות. הוא נהנה מאמונם המלא ומשיתוף פעולה, ובעזרתם יכול היה לנהל את חיי־האוכלוסיה בשקט ובלי הפרעות. בעיית המים היתה קשה בכל כפר וכפר, לא מפאת חוסר־ מים אלא עקב המריבות של הכפריים על אופן השקיית־שדותיהם.

לפני בוא הצרפתים, נהנו יותר מכל משפע־המים, החמולות והשבטים, שהשתלטו עליהם בכוח הזרוע. מי שכוחו רב יותר, זכה ברוב המים. והנה בא המושל, בעצה אחת עם ראשי־הכפרים, קבע כללים כיצד יש לחלק את המים בין התושבים. ראש־הכפר ולידו שני עדים, היה מחזיק ברשימת־הזכאים לקבלת־מים להשקייה, וקובע מיכסות מים לפי גודל שדותיו ופרדסיו של כל אחד ואחד. מיכסת המים נקבעה בשיטת־מדידה מיוחדת במינה: פחית ודלי. בתחתית הפחית היה חור ובדלי היו מים וכאשר שמים את הפחית על פני המים שבדלי, בעדינות רבה, היו המים חודרים מבעד לחור והפחית מתמלאת אט אט. בד בבד היו מי־הנהר זורמים לשדות דרך תעלות ומכסה אחת היתה מסתיימת עם מילוי פחית המים מהדלי. כך קיבל כל אחד מספר מכסות של פחיות בהתאם לגודל שטח־שדותיו. כאשר באה בצורת על האזור כולו, סבלו האיכרים מחוסר־מים, והמעט שהיה, גרם לסכסוכים רבים, ולא פעם היו מקרי־רצח על רקע זה.

בחבל ״תולאל״ הייתה הבעייה פחות כאובה וזאת לאחר בניית־הסכר על ידי הצרפתים. אולם באזור תיטנעלי, מערבית לעיירה, לא היה סכר, וכאשר היו המים חדלים מלזרום ב״וואד גיר״ המצב נעשה חמור עבור הכפריים. לגבי היהודים לא הייתה הבעייה קיימת כיוון שעזבו את עבודת־האדמה כליל, והתמסרו לעסקי־המסחד ולמלאכות השונות, אך בעקיפין נפגעו גם עסקיהם מכך, משום שאת שדותיהם ומטעי־הזיתים שלהם החכירו היהודים לערבים והם נהנו מחלקם ביבול.

קישור לחבל תולאל ומיקומה של העיירה גוראמה…..תמונות מרהיבות

http://www.gazetteering.com/africa/morocco/oriental-region/2526752-seheb-n-toulal.html

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

 בנתיבות אבותינו◆ שמיני עצרת – שמחת תורה ◆
מעשיות מהרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה ממרוקו◆ חכמי מרוקו וצפון אפריקה

המלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל אתר אור חדש ליהודי צפון אפריקה

היו יחידי סגולה בליל הושענא בצפרו שקיימו כפרות בעלות השחר. (מפי הגאון רבי
יהושע מאמאן). וכן נהגו יחידים במראכש. (הרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן נהגו בעיר בני מלאל,
ובעיר קזבלנקה והוסיף בפרט משפחה שיש להם בן יחיד(מפי הרב יחיאל בוחבוט). ובעיר
סאלי נהגו כן למי שלא הספיק לקים כפרות ערב יום הכיפורים.( מפי הזקנים). בהושענא

רבה שחטו תרנגול זכר לכפרה, להדגיש גמר החתימה.

ב. למה נקרא שמו הושענא רבה, אמרו במדרש אמר הקב"ה לאברהם אנייש יחיד
ואתה יחיד אתן לבניך יום מיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הוא הושענא רבה. ואם
אין כפרה לבניך בראש השנה, יהיה ביום הכיפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה.
ועוד נקרא כן לפי שאמרים ביום הזה הרבה הושענא. ועוד טעם מרבים בתפלה
ותחנונים כי הוא סיום חמישים ואחד יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם
תשובה, ותתקבל תשובתם… והם שלשים יום דאלול ועשרים ואחד יום דתשרי. ולכן
נקרא הושע את יום נא גימטרייא חמישים ואחד, ואין נא אלא בקשה (ברכות ט), ולכן
מרבים בקשות הרבה שהכל הולך אחר החתום. (בא"ח וזאת הברכה ש"א אות א).
ג. סדר הלימוד במשך הלילה בספר מקריאי מועד, שהוא גמר החתימה, ובו נדונים כל
הנבראים.(קצור ש"ע סימן תרה ה"א), כך נהגו במרוקו, אלג'יר, לוב, ותוניס. ומתפללים
שחרית בנץ החמה.
ד. בתפלת שחרית של הושענא רבה, מנהג העיר פאס ומנהג הדרום לאחר אמירת אז ישיר
מנהגנו לומר נשמת כל חי, ומנהג צפון מרוקו, וצפרו שלא לאומרו. המנהג לומר נשמת
כל חי, אחר אמירת אז ישיר, כך נהגו גם בפאס )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(, וכתב הגר"ש
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד חיו"ד סימן יח אות ג'(, וז"ל על ענין נשמת כל חי בהושענא
רבה, מנהגינו שלא כדברי הרמ"א )סימן תרס"ד סעיף א(, אלא אומרים אותו, והרי הוא בכלל
הזמירות שאמרו להוסיף מזמורים, ואבותינו בחרו להוסיף נשמת, וגם כתר יתנו לך
אומרים הארוכה כמו ביו"ט, ומנהג אבותינו תורה. וכן נהגו כן בדרום (הרב מאיר אסולין ור'שלמה פחימה). ובעיר צפרו לא נהגו לומר נשמת כל חי לפני ישתבח כדעת הלבוש אלא
אומרים רק מזמור ממעמקים(נהגו העם חג הסוכות יב). ובצפון מרוקו – האזור הספרדי לא
נהגו לומר נשמת כל חי( מגן אבות ח"א עמוד תכט אות קג).

ה. נהגו יהודי לוב, מרוקו ואלג'יר לקחת את הערבה של החבטה, וחובטים בה על בני
המשפחה תוך איחולים וברכות. והטעם כי הערבה היא שיירי מצוה ושיירי מצוה מעכבין
את הפורענות כידוע ולכן חובטים בהם על ראשי בני הבית לברכה. נחלת אבות )מנהגי סוכות
אות לה(, וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג יעקב גדז'(.
ו. בשמחת תורה נוהגים שכל הקהל עולים לתורה, וברוב הערים נהגו לקרא לכל העולים
מעונה, וכן בדרום )הרב מאיר אסולין ור' שלמה פחימה(, ובעיר מכנאס נהגו לקרא ולאשר אמר
(הרה"ג שלמה אבן דאנן).
ז. בהכרזת הגשם של הש"ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב
בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו), וסיפר לי אבא זצ"ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו
את הרה"ג רבי יהודה אלבאז זצ"ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן ועיניו
זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז"ל ע"כ, זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון
החסיד הרב שמעון חרירי שליט"א, בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל
דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוקטובר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר