מורשת יהדות מרוקו

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

הניחוח [נשמה] הושג בשלושה דרכים: הזלפת מי תפרחת תפוזים על האורחים ״כאנו כאי רססו למאי זהאר עלא ליאף בלמרסא״. באמצעות הקטרת קטורת ״לעשירין כאנו כאי בכרו לענבאר פלמבכרא״'- ״העשירם נהגו להקטיר קטורת ענבר במתקני' קטורת שנקראו למבכרה״ הניחוח היה מדהים הענבר היה יקר ורק עשירים יכלו להרשותו לעצמם, אך היו סוגי י קטורת פחות יקרים שהמשפחות הפחות אמידות עשו בהם שימוש לאותה מטרה. הפריט השלישי בשולחן שתרם לניחוח הטוב סביב השולחן היו הפרחים. אשר לטעם [ללד־א], רוב הכיבוד על שולחן המימונה היה מתוק, החל בריבות מעשה בית, בשלל העוגות,' בפירות היבשים והטריים, בממתקים מעשה בית כמו הזאבן והשומשום ובממתקים קנויים דוגמת סוכריות ושוקולדים, וכלה בדבש. אך, העושר ומיצוי החוויה הקולינארית חייבו את קיומו של הטעם החמצמץ והמלוח. הטעם החמצמץ קיבל ייצוג באמצעות הלבן [לבן] והמלוח באמצעות, כל סוגי הקלויים שקדים, פולים, חומוס, בוטנים פיסטוקים וכד'.

אשר למראה [לביסטא], לסימבוליקה הויזואלית תפקיד משמעותי בסידור השולחן. לאור, תפקיד ראשון במעלה, על השולחן, הציבו פמוטים מנחושת עם נרות במגוון צבעים, כדי להוסיף צבע ולהאיר את הכבודה. המטרה הייתה להשיג את מירב הצבעים הקיימים בטבע באביב, לייצג את עושר צבעיו ככל שניתן. הצבע הלבן המסמל את האושר, השובע והטוהר, הודגש על ידי מיקום קערית הקמח במרכז השולחן ויוצג על ידי קמח, חלב, לבן, זאבן, ונרות שעווה לבנים. הירוק המסמל את פריון האדמה והתחדשות הטבע, יוצג ע׳׳י נרתיקי פול, שיבולי חיטה ומיני צמחים. בבית משפחת צרויה ובן זינו נהגו לקשת את הקירות בשיבולים ירוקות ולהניחן מאחורי מסגרות התמונות. כתום ע״י מעזון של תפוזים, מנדרינות, ראנג׳, ולימונים. חום מיוצג בתמרים בשלים, תאנים יבשות וצימוקים על גוניהם השונים.

צהוב על גווניו: פרחים צהובים, חמאה טרייה, שמן בקערית זכוכית שקופה ודבש הדרים. צבע אדום קיבל ייצוג בדרך כלל באמצעות וורדים אדומים שהמשפחות העשירות קבלו מגינות הנוי שטופחו בארמנות השורפה של וואזן שם היו וורדים בצבע לבן, צהוב, וורוד ואדום. בניגוד לוורדים של היום, הוורדים דאז היו בעלי ניחוח עז שמלא את חלל החדר. המשפחות שלא נהנו מיחסי קרבה עם השורפה קטפו פרחי בר באותו יום בשדות, או שקבלו אותם כמנחה על ידי מכרים מוסלמים. רק הצבע השחור היה מחוץ לתחום, נמנעו מצבע שחור, אין מניחים קפה על שולחן המימונה בגלל צבעו. לפיכך השתייה החמה המלווה את המופלטה היא תה או חלב בדבש או בקינמון. שתיית החלב או הלבן מסמלת את התקווה להתברך בייצוגיו המופשטים של הצבע הלבן, אושר, שובע, טוהר ומזל טוב. שמענו גם סברה ששתיית החלב היא מעין אקט לאקטאטיבי ) הנקה ) המסמל הנקה ולידה מחדש. הדג הטרי [ואפילו דג חי] בא להשלים את הסימבוליקה של הפריון והטוהר. ברבות מהמשפחות, האורחים לא התעכבו לטעום מהעוגות והריבות, אלא שתו כוס חלב או לבן בלבד, ברכו זה את זה בברכת החג המסורתית ״תרבחו ותסעדו״ והמשיכו לביקור בבית הבא. בבית אבי סבי ר׳ יוסף אלבו, משתש כוחו, בני העיר עלו אליו לרגל לקבל את ברכתו, שתו כוס חלב והמשיכו בסבב ביקוריהם.

בוואזן – במוצאי החג, רגעים אחדים לפני תחילת ההתכנסות או קודם בחול המועד, סוחרים מאזור קסאר אל כביר או מולאי בוסלהאם, נהגו להביא דגים ולמוכרם ליהודים. השכנים והחברים המוסלמים, ידעו מתי חל יום המימונה. אף הם תרמו את תרומתם ומילאו את תפקידם ב״הצגה". המוסלמים הביאו חלב על מוצריו – בעיקר חלב טרי ולבן חמצמץ שהיה אהוב במיוחד על בני המקום. מגדלי הבקר והצאן קבלו מעובדיהם הלא יהודים כדי חלב ולבן גדולים, ואנשים מן השורה באו לביתם ונטלו מהם לשולחן החג. מרדכי אלבו – סבי, נשיא הקהילה בשנים 1928-1932, נמנה על המעמד בשנים 1920-1960-  מגדל בקר, צאן ודגנים ובעל חווה חקלאית כמו אנשים אמידים נוספים בקהילה דאג לאספקת חלב ולבן. ביום שמיני של פסח, עובדיו הביאו לביתו קנקני חלב ולבן טריים, אלה הונחו בקנקני חרס בגובה של כמטר [כאביה] במבואת הכניסה של הבית, וכל דיכפין בא ונטל. השתתפות הלא יהודים ב״הכנות למימונה״ קבלה ביטוי נוסף בהבאת הדגים, השיבולים הרי הפרחים למכריהם היהודים, או לחילופין בהסכמתם לכניסת יהודים לשדות החיטה שלהם כדי לקטוף שיבולים. יחסי יהודים ומוסלמים בחג המימונה קבלו ביטוי נוסף: למחרת נהגו חילופי מנחות בין יהודים והשורפה. בדרך כלל חילופי מנחות אלו התנהלו בין המשפחות האמידות והשורפה, אבל גם יהודים ויהודיות שקיימו קשרי עבודה עמם [תופרות שתפרו בגדים באגף הנשים של ארמונות השורפה, רוכלות יהודיות שמכרו בשמים, מוצרי קוסמטיקה, מוצרי סדקית, בדים לנשות השורפה והתיידדו אתן במהלך השנים] נהגו לשלוח מגש מלא מתוקים למכריהם והם מצדם גמלו במנחות שכללו בדרך כלל, שמן זית, ביצים, תרנגולות, פירות וכד׳.

^{ד"ר אלישבע שטרית} 

^{מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז}

הבסים לדיון בקשרים בין יהודי מראכש ליהודים שחיו באגפיה ולניתוח מערכת היחסים ביניהם הוא בהבנה של התנאים הגיאופוליטיים של האזור.

בדומה לערי הבירה העתיקות (פאס, מקנאם) נמצאת מראכש בפנים הארץ, במרכז מישור החאוז. אולם היא מרוחקת ומבודדת יותר מהערים הצפוניות, זוהי העיר הדרומית ביותר באפריקה הצפונית. עם זאת חלשה העיר על צומת דרכים חשובות העוברות במישור החאוז, אשר קישרו אותה עם אזור הסוס, אזור תפיללאת והרי האטלס הבינוני, מכוון אחד ועם ערי החוף הדרומיות סאפי, מזגאן, מוגדור) השוכנות על האוקיינוס האטלנטי, מכוון אחר . כמו כן היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים הגדולים של האטלס הגבוה ,שגם בהם עברו דרכים טבעיות (הובילו למאלי ומאוריטניה).

המיקום הגיאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מראכש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשית לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום.

עד למחצית הראשונה של המאה ה י״ט שימשו הדרכים את שיירות המסחר הגדולות שעשו דרכן לכל חלקי הממלכה ואת מרבית השיירות שבאו ממרכז אפריקה אל ערי החוף הדרומיות וחזרה. בנוסף לחשיבות הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מראכש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלווים לשהות בה בחודשי החורף ובכך הם הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה.

במהלך המאה התשע עשרה – במיוחד מהשליש האחרון של המאה – סבל מחוז הדרום מאי יציבות פוליטית וממלחמות פנימיות תכופות. ראשי השבטים הגדולים של האטלס ( הגלאויי, הגונדפי, המטוגי) נלחמו אלה באלה, ואילו שבטי החאוז (במיוחד שבט הרחמנה) ניסו מעת לעת לפרוק מעליהם את עול הסולטן. מסיבות אלה הרבו הסולטנים להאריך את שהותם בבירה הדרומית וחלק מהם, כמו הסולטן מולאי חסאן (1873-1894) ישבו בה ישיבת קבע. בעקבות הסולטן באו להתיישב בעיר גם הקאידים הגדולים של האטלס. התפתחות זו הגבירה את חשיבותה הפוליטית של העיר ביחס למחוז.

אולם, המלחמות הפנימיות ערערו את הביטחון בדרכים והשיירות הגדולות שחצו לפנים את מראכש מצאו להן דרכים חלופיות- בטוחות יותר.

הערת המחברת : השיירות מאזור הסוס עברו ישירות לערי החוף האטלנטי. השיירות מתאפילאלת עברו לפאס נבלי לעבור דרך מראכש. אפילו הדרך הגדולה והישירה ממראכש לפאס, דרך טדלה, נזנחה בגלל המרידות .

 כיבוש סודן בידי הבריטים, תפיסת טימבוקטובידי הצרפתים (1894) וסגירת נאות המדבר בטואט החריפו עוד יותר את המצב. כי מאז נפסקה כמעט כליל תנועת השיירות הגדולות שחצו את מראכש בדרכן ממרכז אפריקה לערי החוף ובחזרה. משמעות הדבר הייתה שעיקר הפעילות הכלכלית של העיר התמקדה במחוז הדרום והיא התבססה כמעט כולה על הקשרים שהתקיימו בין המרכז העירוני לבין הישובים הכפריים של הפריפריה.

הפריפריה של מראכש השתרעה על שטח גדול מאוד, מעל לשליש משטחה של הממלכה. היא כללה אזורים גיאוגרפיים מנוגדים זה לזה: המישור (מישור החאוז); ההר (הרי האטלס הגבוה והבינוני) ; הערבה (ערבות אום א רביע) ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מהאזורים מתאים לסוג מסוים של גידולים שימשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה.

להלכה נמצאו העיר והמחוז תחת שלטון המחזין, הכפופים למרות הסולטן. למעשה, רק מראכש והאזורים הקרובים לה (דמנאת, אוריקה, אסני, נטיפה) היו כפופים למרות זו ואילו שטחים נרחבים היו בבאלד אל סיבא- אזורים שפרקו מעליהם את עול הסולטן. מאפיין בולט אחר של העיר ושל הפריפריה קשור בהרכב האוכלוסייה המוסלמית. האוכלוסייה הזו לא הייתה הומוגנית אלא כללה כמה יסודות: ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן( ישבו בעיקר במישור ובערבות); ברברים תושבי האטלס, שפרנסתם הייתה על החקלאות והמלאכה הזעירה ונוודים מהסהרה. אליהם נוספו במשך השנים כושים מסודן וממאוריטניה. תושבים אלה לא שלחו ידם במסחר בכפריהם. יתר על כן, גם אחרי שהעתיקו את מושבם לעיר הם שמרו על אופיים הכפרי והמשיכו להתפרנס בעיקר ממלאכה ומחקלאות זעירה וכמעט שלא שלחו ידם במסחר. כלומר, במראכש – העיר שריכזה עד ראשית המאה העשרים את מספר האוכלוסין הגדול ביותר במרוקו- נעדר יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר.

לתנאים הגיאופוליטיים, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, היו השלכות על הקשרים בין יהודי הבירה הדרומית לבין יהודי המחוז והם עיצבו, במידה רבה, את אופייה של מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם בתחומי החיים השונים.

הערת המחברת : מימי הסעדים (המאה ה 17) ועד למאה העשרים חולקה מרוקו לשני חלקים: בלאד אל מחיזן ובלאד אל סיבא.בלאד אל מחזין היוו את מרוקו הרשמית וכללו את כל אדמות הקהילה המוסלמית, שהיו כפופים למסי הקרקעות. באזורים אלה ישבו בעיקר השבטים הערביים. בלאד אל סיבא כללו אזורים, שלהלכה היו בשליטת הסולטן. אבל למעשה הם שמרו על עצמאותם וניסו להסיג את גבולה של בלאד אל מחיזן