ברית מס 29- צמרת רבקה-אביבי תיטואן – ירושלים – פתח תקוה " נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
צמרת רבקה-אביבי
תיטואן – ירושלים – פתח תקוה
" נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
מאמר זה הוקדש לזכרו של עמרם ( עמי ) בן יוסף אביבי ( אבורביע ) ע"ה – תש"ח – תש"ע
המחברת היא נכדת הרב עמרם אבורביע
תולדותיו
הרב עמרם אבורביע הידוע גם כ״חכם עמרם" וכ״רבי עמרם חסידא", נולד בתיטואן שבמרוקו, י"ז באדר תרנ״ב (1892) הוא היה בנם של הרב שלמה אבורביע\ ויוכבדלבית כלפון.
הערת המחברת : שם המשפחה " אבורביע " מקורו בערבית, בתרגום לעברית הפירוש : אבי האביב – אבו – אב, רביע – אביב, שבלי הקמה בירקותן, אביב עשיר במרעה, ירק, יורה.
מצד אביו, הוא מתייחס למשפחת אבורביע ממגורשי קסטיליה שבספרד, ומצד אמו למשפחת הרבנים יצחק בן יעקב כלפון. בהיותו בן ארבע-עשרה שנים, הקדים את הוריו ואחיו כשעלה לארץ ישראל בשנת תרס״ו(1906), עם סבו הרב יוסף אבורביע וסבתו ביליידא. על המסע לארץ הוא סיפר, שמתיטואן נסעו לעיר הנמל טנגייר, ממנה הפליגו באנייה לאלכסנדריה במצרים, שם החליפו אנייה והפליגו ליפו. לירושלים עלו ברגל, המשפחה קבעה מושבה בעיר העתיקה.
הרב יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן מרוקו מחבר הספרים :
דורש טוב
ויעמידה ליעקב
חסד ה'
יגל יעקב
משפטים צדיקים
נגד מלכים
רנו ליעקב שמחה
ספר ינוקא דבי רב
הערת המחברת : עלייתם ארצה של יתר בני המשפחה : בשנת תרע"ג – 1913 עלו הוריו ואחיותיו, אחיו שנותר בתיטואן לרגל עסקין, עלה עם בני ביתו בערוב ימיו, בשנת תשכ"ד – 1964.
תלמודו
בילדותו בתיטואן למד עמרם בבית מדרש, שהיה לאביו שנקרא 'מדרש שלמה', עם עלייתו חבש את ספסלי ישיבת ׳טובי ישבעו׳ של עדת המערבים בירושלים, תוך כדי כך שלח ידו במלאכת סת״ם ותמך בסבו ובסבתו, בשנת תר״ע (1910) סיים לימודיו. עיקר תורתו רכש מהרב יוסף חייס הכהן, ששימש ראב״ד ונשיא לעדת המערבים בירושלים. הרב עמרם הגדיר כך את דרכי ההוראה ומשנתו של מורו:…״ שידוע לכל אליה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רהב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור… ״. בהמשך, עבר ללמוד בישיבת ׳פורת יוסף,. רק בשנת תרפ״א (1921) כשהוא כבן 29 שנים, הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי מורו הרב יוסף חיים הכהן. עד אז סרב לקבל את ההסמכה לרבנות אלא רק כשיסיים גם את חוק לימודיו והכשרתו לתואר דיין.
מורו, שהעריך את תלמידו על תפיסתו החדה והליכותיו הנעימות, השיאו לבתו הבכורה, רבקה לבית כהן בחי סיון תרע״ט (1918) (נולדו להם 5 בנים ובת).
הוראה, רבנות ופעילות ציבורית
פעילותו הייתה ענפה ובאה לידי ביטוי בכמה רבדים, הפרט, הקהילה והלאום. בישוב השכונות החדשות במערבה של ירושלים, בשנת 1914 הוצב כמועמד בבחירות לועד שכונת 'אוהל משה,.
בשנת תרפ״ז(1927) עברה משפחת הרב עמרם לשכונת" נחלת אחים " החדשה במערבה של ירושלים. באותה שנה נחנך בשכונת הנחלאות בירושלים בית הכנסת ובית המדרש " אור זרועי ", שהרב עמרם, הקים ועמד בראשו, נציין, שבעבודת הבנייה השתתפו רק פועלים יהודים "עבודה עברית" עובדה, שזכתה להדגשה מיוחדת בעיתונות של אותם ימים
הרב עמרם שילב רבנות ומלאכה. לפרנסתו, בשותפות עם ידידו הרב יוסף שלוש, שהיה ראש עדת המערביים, הקימו בית מסחר שנקרא 'בית מסחר הגדול של ספרי תורה סת״ם הרב עמרם אבורביע רשותי בעיר העתיקה, מאוחר יותר הועתק משכנו לשכונת מחנה יהודה. בין היתר עסקו בהוצאה לאור של ספרי קודש, מחיבוריהם של חכמי הדור ובמשלוח ספרי תורה לקהילות בצפון אפריקה ולגלויות נוספות. במקביל שמש כר"מ בהוראת התלמוד ונושאי כליו בישיבה הגדולה 'פרדת יוסף׳ שבעיר העתיקה, הסמיך רבנים, שוחטים ובודקים. באדר תרפ״ט (1929) נבחר לועד הפועל של ועד עדת המערבים בירושלים. במסגרת זו דאג למילוי צרכיהם המרובים של בני העדה, שהיו במצוקה קשה, לרווחתם ולכלכלתם, לאחזקת מוסדות החינוך והדת, השגת תקציבים מארגונים וממוסדות יהודיים בארץ ובחו״ל. גם פעל אצל רשויות השלטון המנדטורי למען הקהילה, למשל לשחרור אסירים מכלאם. הירתמותו לעזרת הנזקקים, במתן בסתר של תמיכות, פירעון חובות שלאנשים פרטיים, מעשים שהיו מעבר לתוקף התפקידים שנשא בהם. בשנת 1930 נמנה בין ראשוני מייסדי שכונת 'בית וגן' בירושלים המערבית, שרכשו חלקות יחד עם משפחות נוספות. הרב עמרם היה מקובל גם על ערביי העיר העתיקה, שהביאו לפתחו מבעיותיהם, מינוהו לבורר בסכסוכיהם וסמכו ידיהם עליו בענייניהם עם שלטונות המנדט. כחבר ועד העדה המערבית, חתם על מינויי שד״רים לשליחויות בחו״ל. הרב עמרם היה פעיל בארגון הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית בינואר שנת 1931. בשנת תרצ״ד (1934) נשלח הרב עמרם למרוקו כשד"ר בנין ושד״ר 'כולל נהוג של עדת המערבים' בירושלים, שם שהה למעלה משנה. משנת תש״א (1940) שמש מגיד שיעור ומראשי ישיבת 'שערי ציין' בעיר החדשה, באותה תקופה נתמנה על ידי הרב כן ציון מאיר חי עוזיאל כרב ראשי לשכונות הנחלאות. בשנים תרפ״ד-תשי״א (1924-1951) שימש הרב עמרם, דיין בבית הדין של עדת המערביים בירושלים, בראשות הרב כן ציון אברהם קואינקה, לצידם של הדיינים הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי והרב יוסף שלוש.
בשנת תשי״א (1951) נבחר הרב עמרם אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותם של הראשון לציון בך ציוך מאיר חי עוזיאל, והרב יצחק הלוי הרצוג לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ולכהונת רב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקווה לצד עמיתו הרב הראשי האשכנזי הרב ראובן כ״ץ. בין השניים התפתחה ידידות אישית, שררו ביניהם אחווה ושיתוף פעולה. בשנת תשט״ז (1955) קבל הסמכה לשמש כדיין אזורי, החתומה על ידי הרבנים הראשים לישראל הרב הרצוג והרב נסים זכר צדיקים לברכה. עם פטירתו של הרב כ״ץ שמש הרב עמרם כרב ראשי יחיד בעיר, הנהיג את הציבור בדרכי נועם, התחבב על בני כל העדות בשל הנהגותיו, ידענותו בהלכה וצניעותו.
ציונות
הרב עמרם היה ציוני פעיל ומובהק, עוד טרם הקמת המדינה, נטל חלק במאבק היישוב בארץ. במאורעות תרפ״ט (ב 22 בספטמבר 1929) נעצר על ידי שלטונות המנדט בגין חשד שווא, שהשתתף בהצתת בתי ערבים הסמוכים לשכונת 'נחלת אחים׳ בירושלים, הוא שוחרר בערבות. בשנים 1948-1943 ועוד קודם, היו לו קשרים עם מחתרת ההגנה, סייע בהעברת נשקים מביה״ס החקלאי, שליד רמת רחל לשכונת נחלת אחים, שגבלה בכפרים הערבים שיח' באדר. במלחמת השחרור כיון, שהיה מבוגר מדי, התגייס לימשמר העם' בראשותה של הגברת רחל ינאית בך צבי, בתפקידו שמר לעיתים קרובות במחסום, שבכניסה המערביתלעיר החדשה ירושלים (היום שכונת רוממה). בניו נמנו על הנוטרים, חברי מחתרות ובהמשך שרתו בצה״ל.
יחסו למדינה ולציונות מתבטא גם במשנתו, "בדרשה שנשא ביום העצמאות תשכ״ה, שנתיים לפני פטירתו, סיפר הרב אבורביע את סיפור הקשר בין עם ישראל לארצו, מן התנ״ך דרך הציונות המדינית ועד ליום העצמאות: "ארץ ישראל נתנה א־לוהי ישראל בברית עולם לעם ישראל, ככתוב בתורת ישראל… ארץ ישראל היא מולדתנו, שאליה אנו קשורים בעבותות בל ינותקו שיסודם מראש אומתנו אברהם אבינו, ובה התנחלנו ובנינו בה בית נאמן. וגם כאשר גלינו מארצנו שמה נקרא עלינו ״ ארץ ישראל", בתוקף הזכות הנצחית של ההשגחה העליונה וייעודה. ועם ההצהרה הידועה, הצהרת בלפור, קיבלה זכות זו הנצחית את אישורה מפי חסידי אומות העולם. וכה היה דברו של המלך גיורג, החמישי אל ד"ר ויצמן: "מובטח בתורת ישראל שעם ישראל עתיד לשוב לארץ ישראל. אני תקוה שמעשה עליון זה יתגשם על ידי מלכותי'….ובעבור 'שלושים לכוח' מהצהרה זו, ירשנו את הארץ בדמים, תרתי משמע. וזה לנו שבע עשרה שנה, שאנו חוגגים בהוד ותפארת יום העצמאות של מדינת ישראל, והוקבע ליום תפלה והודיה על הנס הגלוי שנעשה לנו בתקופה כה מזהירה ומאירה"" דברים אלו עולים בקנה אחד עם דגשים המצויים בדרשה ליום העצמאות, שנשא הרב אבורביע כמה שנים קודם לכן, בשנות החמשים או בראשית שנות הששים. בפתח הדרשה אמר הרב אבורביע את הדברים האלה:
"דוד המלך צפה ברוח הקודש על יום חג העצמאות, ועליו אמר הפסוק הזה" יזה היום וכו' (תהלים, קי״ח, כ״ד), שהתכוון במלים האלה על הפסוק הכתוב בתורה: 'היום הזה נהיית לעם' (דברים, כז, ט). ומצווה אותנו לגיל ולשמוח בו. שזו מחובתנו להודות ולשבח לה', שזיכנו לראות במו עינינו חסדים גדולים שהפליא לעשות לעמו ולארצו.: תכנון המדינה וביסוסה, ומימוש חזון התקוה שפעם בלב כל יהודי בשל שנות חייו ובכל תקופות נסיונותיו". דברים אלו ראויים לעיון. אם דוד המלך צפה ברוח הקודש את יום העצמאות, משמע שעצמאות ישראל בתש״ח לא היה ארוע היסטורי מותנה, אלא יום שנועד לגדולה ולקדושה מקדמת דנא ומתגלה כאותו אירוע שאליו התייחס ה"הלל, מראשיתו"
את זיקתו המיוחדת של הרב עמרם לירושלים דדהבא הוא בטא במו מלותיו "מחמת חיבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני", מחשבתו תמיד נישאה לירושלים וגם כשהעתיק מקום מגוריו, לרגל כהונתו כרב לעיר פתח תקווה, תמיד נשא את נס ירושלים, בדרשותיו, בחיבוריו התורניים- כשליקט ואצר ממנהגי ירושלים, בסידור התפילה- שהתקין עם מנהגי ירושלים ובחזונו, ראה לנגד עיניו את שחרור ירושלים. יחסו לצה״ל מתבטא בתפילה מיוחדת, שחבר לרפואת חיילי צה״ל הפצועים השוכבים על ערש דווי, מאז שחרור ירושלים יש הנוהגים לאומרה ביום ירושלים וראוי לאומרה גם בצוק העתים.
הערת המחבר : : במשנה אבות ה' בא, מאפיין יהודה בין תימא גילים שונים של האדם: על גיל שלושים הוא אומר'בן שלושיםלכוחי. מחברנו משתמש בביטוי זה כאן כדי להתייחס למה שאירע שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, היינו הקמת מדינת ישראל. יש לזכרו שעל פי הלוח העברי ניתנה הצהרת בלפור בשנת תרע״ח שלושים שנה לפני תש״ח.
חיבוריו
המהדורה הראשונה של ספריו נתיבי-עם יצאה, בשנים תשכ״ד ובתשכ״ו, ומאז זכו חיבוריו למהדורות נוספות, גדולי ישראל כבדום בהסכמותיהם ביניהם נמנו: הרב עובדיה הדאיה, הרב עזרא עטיא ראש ישיבת פורת יוסף ירושלים, הראשל״צ עובדיה יוסף, הראשל״צ אליהו בקשי-דורון, הרב שאר ישוב כהן הרב הראשי לחיפה והראשל״צ שלמה משה עמר.
נתיבי-עם החיבור הא', שורשיו שתולים בשיבה לציון ובאירועים המדיניים בארץ ובעולם. בעקבות גלי העלייה, התעוררה השאלה כיצד ינהגו בני עדות ומסורות שונות, ככור היתוך או כקיבוץ גלויות, ברמת הפרט וברמה הלאומית, בשאיפה ובכמיהה לאוהלה של אחדות. הראשל״צ צמ"ח עזיאל, הציע שתי דרכים, האחת, פתרון בהסכמה ובפשרה, והשניה, לוותר על מנהגי העדות הקמאיים ולאמץ מנהג ירושלים. מכאן נדרש להאיר ולהסמיך את מנהג ירושלים, נתיבי-עם פרי עיון במגוון של ספרים ולצד היכרותו האישית של רב עמרם את אורחות החיים בירושלים, הוא קיבץ בחיבורו מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל, בירורי הלכות ותשובות סובב סימני שולחן ערוך: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. נתיבי- עם היה לכתובת ולמפת הדרכים לכל המבקש לברר במנהגי ירושלים, ומצוטט בחיבוריהם של גדולי ישראל אשכנזים וספרדיים. בעזבונו נמצאו התכתבויות, ביניהן משא ומתן בענייני תורה עם רבנים בארץ ובגולה. מאמרים ושו״תים פרי עטו פורסמו בכתבי עת תורניים של תקופתו כמו'קול התורה',
בחיבורו הב׳ נתיבי-עם דרשות באים כשישים דרושים, על הלכות, מוסר, אגדה, חינוך ואהבת ישראל וארץ ישראל, שנישאו על ידי המחבר במהלך חייו, ונאספו ממחברותיו, החל משנת תער״ב(1912) ועד ימים אחדים לפני פטירתו.
עוד מספריו: תרגום ללאדינו של הספר "שבחי חאר״י", עריכה והוצאה לאור של ספר השו״ת "ויכלכליוסף" לרב יוסף חיים הכהן, חיבור כתב היד לסידור "רינת ישראל" – סידור התפילה לספרדים ולעדות המזרח עם מנהגי ירושלים, ערך שלמה טל, הוצא לאור ע״י בני המחבר לאחר מותו בשנת תשכ״ח.
מפעלים ומקומות להנצחת שמו: בתי ספר 'נתיבי עם' ברשת החינוך התורנית מדעית אמי״ת, רחובות בערים: ירושלים (רח' נתיבי-עם) ובפתח תקווה, בשכונת עין-גנים (רח׳ אבורביע), בית מדרש נתיבי עם בבאר שבע, קרן מלגות ע״ש אבורביע לתלמידים מצטיינים, עמותת "נתיבי-עם" ע״ש אבורביע לרכישת ציוד לפעילות הצלה.
לא נשלמה שנה מפטירת רעייתו רבקה ממחלה קשה, והרב עמרם אבורביע נלב״ע ב-ז' בטבת תשכ״ז(1966) ונטמן לצדה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.
הערת המחבר : בהקדמה שכתב הרב עמרם במהדורה קמא של ספרו, תשכ״ו: "שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעובירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ, שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן… אספתי מספרי דבי רב לקומי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קודשנו."
סוף המאמר
ברית מס 30 -" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
רבי יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו"עוז והדר", בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence. על זה הוא כותב ־"לאגודת אחים" האנגלית: "…אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים". במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת ב־ת הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשהבה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה״כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית.
לזכותו של ר׳ יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר ברי חיים בן־שימול, איש בעל נסיון בארגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנגייר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.
ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.
בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: Anglo-Jewish Association in connection connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו(Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ״פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".
כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנגייר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו״ר הייקונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המלאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי״ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר׳אבירות ספרדית Caballero de la Real orden de Isabel la Catolicao, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.
ברית מס 31- תפילאלת..מלאח מעדיד
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח מעדיד
בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:
איגו – חדאד(חרש ברזל)
בחיא – נג'אר (נגר)
סלימאן – היה מתקין רובים ומעטר אותם.
ברהם וווילד בחיא – בנאי,
ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,
בריהמון – סוחר
שלום – צורף בזהב וכסף,
מכלוף וווילד בייח – נגר,
אחיו יעקב – נגר,
אולאד הרון – סוחרים,
מסעוד – פלאח שהיו אדמות בבעלותו.
יעקב – נגר,
מכלוף וןווילד עישא – סוחר
, ברהם ואחיו בחיא – בנאים,
הווירין – הרון – ארבאט.
האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאה ולעבור לארפוד. אלה שנותרו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.
בית הקברות של מעדיך
רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.
מלאח זריגאת
שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַדָם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:
אישו עלו – סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח. בראהים בל חילה – בעל חנות.
דאוד בן סעדיה – בעל חגות.
יוסף בן יחיא – נגר, יוצר דלתות וארונות.
משה ווילד קריקש – מקיז דם.
עלא – נגר
בראהים מאיית יוסף – סוחר בסוכר ותה.
איגו ווילד מרימה – סוחר.
ווילד ארוויביז – סוהר
. בן שושו – מקיז דם.
יוסף – היה חזן ובנו הנגר.
הזן בו סמטה – היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.
ווילד אמסיעד – בנאי.
בית הקברות של זריגאת
הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:
זאת מצבת היקר
משה בן יהודה הן
אליקים שנלס״ע יום ששי
מראות בצדק לפ״ק
בש״ק עשרים לחו' ניסן שנת
תנצב״ה(126 שנה)
על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:
זאת מצבת קבורת
היקר יחיא בן יוסף הן
אביטבול נלב״ע ביום
ששי בש״ק יט לחודש
מר חשון שנת התרל״ב תנצב״ה(1872)
סיכום
בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע ווואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים – שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת.
מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הברבריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות.
העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיגיילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם בעתות מלחמה.
באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קצור. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטיים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Dr Dan Manor
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Cet article est un condense (par son auteur) du texte de Dan Manor : Kabala et Morale au Maroc. Editions Yad Ben Zvi, Jerusalem, 5742.
L'entourage geographique et social du R. Y. A
Ce sujet est largement traite autre part, nous n'en parlerons qu'en quelques mots ici. Le Tafilalet se situe dans la vallee du Ziv au pied de l'Atlas dans sa partie sud. C'est une region montagneuse aux multiples territoires et microclimats visibles dans ses differents paysages. Les debuts de l'etablissement des juifs dans la region ne sont pas clairs. On suppose que les premiers habitants a s'installer etaient des refugies de la ville de Touat, detruite par les Berberes. Ils ont fonde la ville juive de Sijilmassa, au centre du Tafilalet. Cette population juive avec sa civilisation rurale est tres differente de celle des villes cotieres et du Nord. Cette difference provient du fait historique que les villes des cotes tirent leur tradition spirituelle et leur civilisation du Judaisme espagnol, qui, il faut le croire n'a pas atteint les communautes rurales. C'est pourquoi nous avons elargi la discussion autre part en apportant des exemples nombreux de cette difference. En voici un : Rabbi Yehouda Ben Attar ecrit dans une reponse aux Rabbins d'Erets Israel, en que la Ketouba des expulses de Castilia a ete reconnue dans les villes de Fes, Meknes, Sefrou Elkatsar, et non au Tafilalet et ses alentours.
La personnalite de R. Y. A
La tradition dit qu'a l'age de 17 ans il etait "plein a deborder du verger de la Thora" et qu'il a pour cela regu des louanges d'un des sages de sa generation du nom de Rabbi Mordehai Ben Chaoul. En effet, il en temoigne lui-meme ainsi : " Quand j'etais agneau, je commentais des passages de la Thora et c'est par la suite que j'ai vu que les anciens avaient deja ecrit cela". On peut imaginer que par le surnom d'agneau il voulait parler de sa prime jeunesse, comme le dit la tradition.
Pour designer sa position de maitre de Halakha, on trouve a son sujet dans les prefaces de ses ouvrages : "II juge selon la Halakha ; il est considere comme un des decisionnaires, et il atteint les profondeurs de la justice."
L'echange de questions-reponses entre lui et les Grands de sa generation comme Rabbi Ytshak Ben Oualid auteur de Vayomer Ytshak et Rabbi Amor Abitbol auteur de Minhat Omer prouvent ces dires. L'une des questions qui ont ete posees a R. Y. A et a Rabbi Ytshak ben Oualid traite du rappel a un verdict au sujet du testament d'un mourant qui s'etait retabli. Couverture de Vedition originate de Pitouhe Hotam de R. Y. A
Cette question a ete posee en l'annee 5601 quand il avait 33 ans. Une autre question parle des benefices de l'argent remis entre les mains d'un goy qui s'en sert le Shabbat. R. Y. A en a permis l'usage, tandis que Rabbi Ytshak l'a interdit et voici son temoignage : "Voici ce que j'ai ecrit au sujet du jugement qu'a prononce notre maitre le Rabbin Yaacov Abehssera qui permet …"
ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה..ד״ר דוד בן־שושן עם ישראל חי!
ד״ר דוד בן־שושן
עם ישראל חי!
קהילתנו מצויה בסיום מחזור אירועים סוער, אשר הקיף את המאה העשרים כולה: התקופה הקולוניאלית, תופעת הלאומיות, הציונית וההגירה. חברה שלמה, אשר ספגה את השפעת התרבות הצרפתית, הבריטית או האיטלקית, גם היא ידעה את המציאות הזאת, אם כי לגבי דידם של יהודי המזרח, ההגירה הייתה דרמטית יותר מאשר עבור יהודי מרוקו. למהפכות הטכנולוגיות והחברתיות שבעידן המודרני – כולל המהפכה באורח החיים ובמנהגים, התווספה זו של ההגירה לקנדה, אל תוך חברה אשר היא בעצמה בחיפוש אחר נרטיב לאומי בלב לבה של הקונפדרציה הקנדית. השיח הדמוקרטי המתרחש בה ראוי לשמש דוגמה לכלל אומות העולם. אולי הגיע הזמן לעמוד על פרטי התפתחותה של הקהילה ולבחון את הדרך הטובה ביותר לתכנן את העתיד. אתעכב להלן על התפתחות הקהילה היהודית המרוקאית המהווה את הרוב הגדול של הקהילה הספרדית הקוויבקית, אם כי ראוי לציין כי ההתפתחות בארצות האחרות של הגולה הספרדית דומה לה למדי.
בשלהי המאה ה- 19, היה מצבה של הקהילה היהודית המרוקאית מעורער ביותר, ללא אמצעי מגן בפני ההתנכלויות מכל סוג. נוסעים ותיירים שונים תיארו את קהילותינו. לבד ממיעוט זעום של בעלי ממון כטרף קל וחסר הגנה, ככורעת תחת עול העוני במללאחים צפופים עד להחריד. איך שהוא, התגברו הקהילה על תקופות הרעב, המחלות והפשיטות בזכות הארגון הקהילתי שלה ובאמצעיה הדלים השתדלה לבצע את הבלתי אפשרי. במובנים רבים, המנהיגות הקהילתית לא יכלה לגודלה של המשימה העומדת לפניה. למרבה המזל, נמצאו אנשים משכמם ומעלה, אשר גמרו אומר להקדיש את חייהם לשפר את מצבה של הקהילה במישורים החברתי והכלכלי. קל היה עבור אנשים רבים, אשר בנו לעצמם קריירה, לשקוד רק על האינטרס האישי שלהם ולהפנות עורף לבני עמם.
אלא שנמצאו אנשים דגולים, אשר פעלו לעיצובה של יהדות מרוקאית חדשה ודאגו למקמה בתוך החברה ובתוך המאה. אוכל לציין כאן אך מעטים בין אלה אשר להם אנו חבים חוב עצום. משה נבון, דוד צמח, אליאס הרוש, אמיל סבן ורבים אחרים הקדישו את עצמם לחברת "כל ישראל חברים", אשר הייתה בעיני רבים לסמל של קדמה ושל תקווה לימים טובים יותר, והרוב המכריע של ההורים היהודיים שלחו את ילדיהם ללמוד שם.
שמואל ד. לוי יזם את הקמתם של אינספור מוסדות צדקה יעילים ביותר, אשר להם הקדיש את עצמו למשך כל חייו, כשהוא מהווה מקור השראה ושכנוע במשך מאה שלמה: עמותת גני הילדים, ארגון הסיוע לבתי ספר, המרכז ללוחמה נגד השחפת. הפדרציה של העמותות היהודיות במאבק נגד השחפת, המרכז לטיפול מוקדם בשחפת ע״ש בן אחמד, איחוד העמותות היהודיות של קזבלנקה, הוועדה ללימודים יהודיים, ארגון מד״א, בית הספר העברי להכשרת מורים של כי״ח, קרן המלגות מטעם אברהם ריבי, המרכז החברתי של המלאח, בית הספר המקצועי של אורט, ארגון הבריאות OSE והרשימה עוד ארוכה. ומאידך, הוא היה לנשיא קרן היסוד במרוקו במשך 35 שנה.
אלונפסו סבח היה לנפש החיה של מרכז צירלס נטר בקזבלנקה, והוא שיתוף פעולה עם המחלקה הפדגוגית לנוער יהודי(DEJJ), כדי שתמשיך להתקיים פעילות תרבותית ותוססת, אשר יהיה בה כדי להקנות לנוער את האמצעים לשילוב מוצלח בין יהדות לבין מודרניות. לשם כך, הוא הציע מגוון רחב של פעילויות חינוכיות וספורטיביות: סמינרים, ערבי ריקוד, הרצאות, טיולים בטבע, ביקורים בבית הכנסת, מגרשי ספורט וכדומה.
ליאוך אשכנזי, בכינויו"מניטו", ידע להשיב את הטעם למורשת ההומניסטית היהודית, אותה חיבר שוב עם האורתודוקסיה המסורתית של היהדות, וכן עם הפילוסופיה וההגות המודרניות. דוד עמר, המזכ״ל של מועצת הקהילות, ידע לדרוש בפומבי את כיבוד זכויותיהם האזרחיות של היהודים המרוקאים. בשעה אשר בה היחס המבאיש של העבר, על פיו נתפסו היהודים כמיעוט נסבל, צף שוב על פני השטח.
פרנאנד קורקוס, גי. אוחיון, דייר ליאוך בן-זקן וקרלוס דה-נזרי ידעו כולם יחד וכל אחד לחוד, בזכות כתביהם ומאמרי המערכת שלהם, להציג ביד רמה וברבים את הצורך בניהול עצמי של היהדות המרוקאית.
סם אביטל (אביטבול) ואלי אוחיון היו לאדריכלים של העלייה המחתרתית לישראל, בהיותם משוכנעים כי רק במדינה יהודית תוכל הקהילה להגשים את עצמה.
דדא דארמון פעל במסגרת תנועות הנוער של הצוערים ושל היחידות העממיות, תנועות שהציעו לתלמידי בתי הספר שעות בלתי נשכחות של חוויות וכן קייטנות לעת חופשות הקיץ. אדגר גדג', יצחק טורגימן, ג'ו בנג'יו וגימם דהן הטביעו את חותמם על דור הצעירים, איש- איש בדרכו הוא. המחנות שהם ארגנו עיצבו דור שלם.
הקהילה נכנסה בדלת הראשית לתוך המאה העשרים, והמוסדות המפוארים שהיא יסדה הצטרכו להתמודד עם גידול אדיר ולאחר מכן עם התמעטות מהירה של האוכלוסייה בשל ההגירה, בעיקר לישראל. הזדקקנו לטרגדיה של הספינה Pisces, אשר טבעה במהלך הסערה שהתחוללה במיצר גיברלטר, כאשר נוסעיה (כולם עולים יהודיים מחתרתיים) נספו בים, על מנת שהאינטלקטואלים שבקהילה יתנו את דעתם על גורל בני עמם שביקשו לעלות לישראל. בעקבות נסיבות אלה, סטודנטים מתנועת "עודד" אשר עלו לארץ החליטו להשקיע את עצמם בעבודה סוציאלית בישראל. הקהילה, המפוזרת ונטולת המנהיגים הרוחניים שלה, סבלה מהיעדר הבנה בישראל. ההתקוממויות של ואדי סאליג ושל "הפנתרים השחורים" ביטאו את תחושת ההשפלה העמוקה.
נדרשו מספר עשורים כדי שהקהילה הספרדית תוכל לבטא את עצמה בישראל כקהילה עצמאית. המציאות הישראלית השתנתה. עם זאת, הצרכים החברתיים זועקים לשמים, ותנאי הביטחון הם נטל הנישא זה מספר עשורים על הישראלים.
אל לנו לשכוח את המציאות הזאת. עלינו לשתף פעולה למען קידום אחינו בישראל ולעשות את המיטב כדי לקדם את השלום בין ישראל לבין שכנותיה. חרף המתיחות התמידית, אל לנו לשכוח כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק תקופות קשות. היו בהן גם רגעים גדולים של סימביוזה והבנה, אשר על יסודם אפשר כיום לבנות עתיד משותף. עלינו לאחד את בעלי הרצון הטוב מכל ארצות תבל למטרה משותפת. בהקשר זה, מרוקו נבדלת מן העמדה הקיצונית השוללת את קיומה של מדינת ישראל כדוגמת רבות מארצות ערב, ותקוות גדולות מושתתות על היחסים בין יהודים לבין מרוקאים באשר לעתיד המבוסס על הבנה וחמלה הדדית בין יהודים לבין מוסלמים.
בגלות, קהילתנו ידעה סביבה הרבה פחות קשה. אלא שאסור שהצלחתנו במישור הכלכלי תאפיל על העובדה שברמת הזהות שלנו שברמת הזהות שלנו וברמת המוסדות החינוכיים צעדנו בצעדים גדולים.אך עלינו עדיין להגדיל לעשות בתחומים אלה. אנו מצויים בפרשת דרכים. אין לי ספק כי התרומה, ברמה האנושית, של הערכים האזרחיים והיהודיים הם העומדים בעדיפות ראשונה אני גם משוכנע כי רק באמצעות פעילות חברתית אנו נצעד בדרך הקדמה.
בעבר, כל אלה שהחליטו להשקיע באוכלוסיית העוני החיה במלאחים צפופים גברו על מטילי הספק. טיבה של היהדות היא לראות בכל ילד איינשטיין או רמב״ם בפוטנציה. חלה החובה לפעול כך שכל ילד בקהילה יוכל להתפתח באורה של ערכים, שיהפכו לאדם בעל הגשמה. עלינו גם חלה החובה לשתף פעולה עם החברה בכללותה, ליטול חלק פעיל בהתפתחותה ולשקוד על רווחתם של כולם.
עם זאת, ברצוני להדגיש כי הדורות הקודמים ידעו למצוא נוסחאות, אשר היה בהן כדי לענות על המאוויים של בני הנוער. נכון להיום, מוסדותינו ענו על צרכיה של קהילת להקל את הקליטה הן בקוויבק הן בקנדה כולה. אלא שדור חדש שלא ידע את מרוקו וצרכיו שונים מאלה של דור המהגרים. על כן, עלינו לבחון מחדש את התנהלותנו, לצעירים שלנו דרך מחשבה שונה משלנו. יש לעבד את הנוסחאות הישנות ביחד אתם, על מנת לאפשר את פריחתה של הייחודיות התרבותית של יהודי ספרד.
האתגרים תכופים ודחופים, ואני קורא במיוחד לצעירים שבקהילתנו, הם המנהיגים של מחר כדי שישאפו השראה ממנהיגינו הדגולים ויידעו להירשם בהיסטוריה המפוארת של כדי אהבה וכבוד ליהדות ולישראל, כשהם תורמים את המיטב שבהם לכלל החברה.
עם ישראל חי