תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

מהלכו של המרד

המרד בתפוצות

לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.

הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.

לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.

בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס.

ואת בשרם – של אויביהם – אכלו ובני מעיים שלהם עשו חגורות, ובדמם משחו את עצמם ; ואת עורם לבשו על עצמם ; ורבים ניסרו באמצע את הגולגולות. אחרים השליכו לחיות טורפות ; אחרים הכריחו להילחם זה בזה.

כתוצאה נהרגו בסך הכול 220.000 איש. במצרים עוללו הרבה דברים דומים. וכן בקיפרוס, כשבראשם עומד אחד ארטמיון ; וגם שם איבדו 240.000. ומשום כך אסור לשום יהודי לבוא לאי הזה. ואם אחד, אנוס מפני הרוח, נזרק על האי, הורגים אותו. את היהודים ניצחו עוד – מצביאים – אחרים, וגם לוסיוס שנשלח על ידי טראיאנוס.

אותו חלק בדברי דיו קאסיוס, שבו נמצא קטע זה, הגיע אלינו רק בסיכומו של כסיפילינוס, מעתיק־מסכם בן המאה האחת־עשרה, ויש הרוצים לזקוף את הגוזמאות בתיאור האכזריות למעתיק זה, כי דיו עצמו נחשב לסופר אובייקטיבי, שלא היה נגוע בשנאת יהודים.

 אולם לנו נראה, כי הוא מצא תיאור זה במקורותיו ודאה חובה לעצמו למוסרו, כשם שמסר סיפורים בדומה לזה על עמים אחרים. התעמולה נגד היהודים באלכסנדריה הפיצה את המעשיות על אכזריות היהודים בקיריני וב­מצרים והן מצאו אזניים קשובות.

 באחד הפאפירוסים המצריים מימי מרד זד, מת­פללת אֶבִדַימוֹנִיס הזקנה אל האלים, שישמרו על בנה לבל יצלו אותו האויבים. על דרכי התעמולה הזאת בתקופה זו ועל התעמולה הנגדית של היהודים נרחיב להלן את הדיבור.

ידיעות קצרות נשתמרו עוד אצל סופרים אחרים. ארטימידורוס דאלדיאנוס * ( המאה השנייה ) מוסר בקטע קצר על רוח הקנאה שמילאה את יהודי קיריני. גם לאחר שנוצח לוקואס נמשכו הקרבות בארץ זו. אורוסיוס (המחצית השנייה של המאה הרביעית) מציין במיוחד את ההרס הרב שנגרם בכל ארץ לוב, עד כדי כך שהקיסר אדריאנוס נאלץ להעביר לשם מתיישבים חדשים, ואלמלא הם אי־ אפשר היה לחדש את יישובה של הארץ.

הנזיר סינקלוס׳ סופר־דברי־הימים חשוב בקונסטאנטינופול ( בסוף המאה השמינית ובראשית התשיעית ), מספר על השמדת היהודים, שנלחמו בשכניהם היוונים בלוב, קיריני, מצרים, ועל הענשתם בידי אדריאנוס.

ספארטיאנוס ( סוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית ) הוא היחיד בת­קופה הקדומה המזכיר בקיצור את מרדם של יהודי ארץ־ישראל בראשית שלטונו של אדריאנוס. בהרחבת־מה עומד על עניין זה הקאתוליקיס הסורי בר־עברי, שנק­רא כך על שום מוצאו מהיהודים (1226—1286) : " ובשנה האחרונה ( לשלטונו של טראיאנוס ) התמרדו היהודים אשר באי קיפרוס, בסוריה ובחבש.

 גם יהודי מצרים המליכו עליהם מלך בשם לומינוס(!). הלה ריכז צבא ופנה לארץ־ישראל. גיסות רומי רדפו אחריו והרגוהו יחד עם רבבות יהודים בכל מקום.

מלומדים רבים תהו על הסיבות שהביאו להתלקחות זו, שלא קדמה לה שום התגרות מצד השלטון הרומי. כל אחד מהם הצביע על גורמים אחרים, שדחפו את יהודי מצרים וקיריני למרד: מניעים לאומיים או דתיים ( מלחמה באלילות ), או חברתיים וכלכליים.

 אין ספק שבקירינאיקה הרחוקה באה שנאת־יהודים של הגויים לידי גילויים גסים יותר מאשר באלכסנדריה התרבותית. ויש שייחסו למורדים מטרה של יצירת מדינה יהודית באפריקה או חידושה בארץ־ישראל.

התואר ׳מלך, שבו מכנה אבסביוס את לוקואם, מנהיג המרד, כאילו מעיד על אופייה המשיחי של התנועה ;, אף מצביעים בקשר לזה על מסעו של רבי עקיבא לאפריקה, ומוצאים סמוכים בינו ובין התלקחות המרד. אולם ספק אם מותר להסיק מסקנות מרחיקות־לכת מן השימוש בתואר ׳מלך, בייחוד מאחר שאישיותו ותפקידו אינם ודאיים, וכנגדו עומדת דמות מתחרה לכאורה, הנקראת בפי דיו קאסיוס בשם אנדריאס.

 אמנם, אפשר לפשר בין שני המקורות, כגון שהיו שני מנהיגים בשני שלבים של הקרבות, או שנקבל דעתם של רוב החוקרים בפרשה זו, הסגורים כי היו לו למנהיג המרד שני שמות, דבר שהיה שכיח דווקא בקרב יהודי מצדים ואפריקה.

אבל אפילו נצרף את כל הסיבות שעלולות היו לגרום להתפשטות התנועה, עדיין לא תצטייר לפנינו תמונה ברורה של המניעים הבלתי־אמצעיים להתעוררותה; דבר זה נסתר מעינינו. מכל־מקום את עצם המ­אורע של התקוממות מזוינת נגד רומי בארצות הגולה יש לזקוף על חשבונה של יהדות קיריני.

בספרות חז"ל נמצאו רמזים והדים עמומים למאורעות אלה. אולם קודם שבאים אנו להציעם עלינו לדון על שני המצביאים הרומיים, שעמדו בראש החיילות לדיכוי המרד, שמקורות חז״ל מרמזים עליו. האחד היה מארקיוס טורבו, שלא נזכר כל־עיקר בספרותנו, כנראה מכיוון ששטח פעולתו היה בקיריני ובמצרים.

לאחד דיכוי המתקוממים נצטווה מארקיוס למלא תפקיד דומה בדיכוי הברברים במאוריטאניה. המפקד השני היה לוסיוס קווייטוס, מנהיג הברברים במאוריטאניה, שעלה לגדולה בקיסרות הרומית. הוא עמד בראש גדודי הברברים המתנדבים, שהשתתפו במלחמה בדאקיה.