הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
לאור חכמי מרוקו וצפון ◆ חג הסוכות ◆ תורת אמך הקצר
◆ אפריקה
המלקט: הרב אברהם אסולין, מוסדות תפארת מיכאל,
לתגובות או קבלת הגיליון השלם : ma0527145147@gmail.co
א. עידי הסוכה. מנהגנו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים
יותר מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה היה בכפרים במרוקו
שם היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים,
וכך כל מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום
גבאי זלה"ה רב העיר מראכש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת
אכסדרה, שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה
וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה
.) עמודים, שנמצאים בארבע פינות הסוכה, כמובא בספר זוכר ברית אבות )עמוד 531
ובספר אם הבנים שמחה )סוכות(. הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם
מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג לוב )מפי הגאון
הרב ציון בוארון(.
ב. מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה, מלבד המחמירים. נחלקו במשנה
)סוכה כא ע"ב(, הסומך סוכתו בכרעי המיטה, כשרה, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה
לעמוד בפני עצמה פסולה, ונחלקן בדברי רבי יהודה רבי זרא ורבי אבא בר מלל, חד אמר
מפני שאין לה קבע וחד אמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה, וכתב הגר"י משאש
בשו"ת מים חיים )ח"א סימן רס(, פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף
שיש לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. ובשו"ת דברי שלום ואמת
עמאר )סימן יז עמוד ל(. וספר לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל
טולדאנו, וביושבו בסוכה ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את
ראש הישיבה בדבר זה, ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג
דבר המקבל טומאה. ומ"מ מצינו מספר חכמים שהחמירו בדבר שו"ת ישמח לבב )חאור"ח
סימן טז(, וכן בשו"ת יפה שעה )סימן מב(.
ג. קישוטי הסוכה. מקשטים את הסוכה בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים, וכתב בנוהג בחכמה )עמוד קלז(, וכתב בספר כרם דוד
כתב רמז לזה " סלסלה הוא תרוממך ר"ת וס"ת סוכה, סלסלה הוא תרוממך תכבדך כי
וכו' )משלי פ"ד פסוק ח(, ר"ת סוכת.
ד. ראוי להתנות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא מותר להשתמש, כגון שנרטבו
הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזורקן לאשפה )אם יש פסוקים, לגניזה(, שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדין שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. )חתם סופר או"ח סימן קפד(.
ה. בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת
ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד )חו"מ דף רט ע"ג(, ובשו"ת נופת צופים בירדוגו )דף ד ע"ד(.
ולדינא אם נעשה מותר בקניה. ומ"מ אם אין שימוש בקישוטים פשיטא שצריך לגונזם.
ו. מנהגנו שמיחדים בסוכה כסא לכבוד שבעה רועים, וכתב החיד"א במורה באצבע )אות
רפט(, שיש להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה
כסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא
אתי. וכך נהגו בצפרו, מראכש, פאס ועוד )מפי הגאון רבי יהושע מאמאן(. ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר )סימן לב אות ה(. וכתב בספר כתר
שם טוב )ח"ז עמוד יג(, וכן המנהג בארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
ז. האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים שכשרותם הינם
בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכו'. ואתרוגי מרוקו ידועים בחזקתם מאבות אבותינו וכן
ידועים ביופיים. כמובא בספר ביכורי יעקב בתוספת בכורים )ס"ס תרמח(, וז"ל ובשנה הזאת
קבלתי אתרוג ממרוקו יפה ומהודר בכל מיני הידור ובכל סימני הכשר, אשר עדין לא ראיתי
כמוהו ע"כ. וכ"כ בספר ערוך השולחן )סימן תרמח(, שאתרוגי ארץ ישראל ואתרוגי מרוקו אינם
מורכבים, וכשרים למצות לולב. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי מרוקו )תימני(,
שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם בלי פקפוק, ראה
עדותו של הגאון הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד או"ח סימן עו(. וכן העידו עליהם
גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר ישרי לב )דף א ע"ב(, שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן
נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד
)ח"ו מערכת ד מינים דף עג(, וז"ל ואתרוגים הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש
מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם
שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף
אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו מאבותינו
ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי שום פקפוק.
וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גרעינים. דיברתי עם הרה"ג הרב
שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שבמושב בית עוזיאל יש פרדס אתרוגים יוצאי
מרוקו, וראה שיש שאין להם גרעינים ויש שיש בהם גרעינים, וכ"כ בשו"ת נתן דוד )סימן ט(,
וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על אתרוג מרוקו.
וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הקפיד
לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה של שכונת שמואל
הנביא, שסדנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג מרוקו.
מפאת נדירות ארבעת המינים באותם ימים, רק שלושה מבני הכפר אולדמנצור שלמדו
במראכש, רבינו, רבי דוד סויסה ורבי יעקב אבוקסיס זכו להם, שליח מיוחד היה מגיע
מהעיר מראכש וארבעת המינים בידו, על אותם ארבעת המינים היו כל בני הכפר מברכים.
וכך היו במקומות רבים. לעומת הלולב והאתרוג היו הערבות מצויים בשפע בכפר, בני הכפר
היו קוטפים את הערבות בנהר שהיה עובר בסמוך לכפר, כך גם היו ההדסים גדלים בכפר
לרוב, וכשכך היה המנהג להחליף מדי יום את הערבות שהיו נבלות מרוב שימוש.
ח. כיום יש מספר פרדסים של אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל, ויש להעדיפם על פני
אתרוגי מרוקו שגדלו בחו"ל. והרב שדי חמד )מערכת ל כלל קמא אות לב(, כתב בשם גדולי רבני
ישראל שלא לצאת ידי חובה אלא באתרוגי ארץ ישראל, וחתמו על כך כמאה וערים רבנים
חשובים. ולכן כשעלה לארץ בפעם הראשונה הצדיק בבא סאלי, שאל את הסבא קדישא
המהרש"א אלפנדרי זיע"א, אם יש להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, משום קדושת הארץ,
או מרוקו שהם בלתי מורכבים, המהרש"א אלפנדארי ענה בפסקנות, שמי שיש לו אתרוג
שהוא בלתי מורכב, יברך אך ורק עליו, ומאז המשיך לברך על אתרוגי מרוקו כמובא ישראל
סבא )עמוד 922 (. ופשוט שכיום יש אתרוגי יוצאי מרוקו בארץ ישראל עדיפים על פני אתרוגים
המיובאים ממרוקו. ראה בשו"ת יפה שעה )א"ח סי' מד(, שיש להעדיף אתרוגי א"י.
ט. מנהגינו ליטול הלולב השדרה נגד פניו ונותן בד אחד של הדס מימין ובד אחד משמאל
ואחד באמצע והערבה אחת מימין ואחת משמאל תחת ההדס וההדס יהיה יותר גבוה
באורך למעלה יותר מהערבה שהרי הוא מוקדם בפסוק ע"כ כמובא בספר מעשה בראשית
)ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכך נהגו בעיר פאס )מפי הרב שלמה אבן דאנן(, ויש שנהגו להניח ההדסים
מימין וערבות משמאל.
י. המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים, כמנהג מראכש. וכן נהגו בהרי
האטלס, ובדמנאת )הרב מאיר אסולין רבי שלמה פחימה והרב ניסים זאגורי רב ישוב תירוש(. מהטעם זה
אלי ואנוהו. וכתב הרמב"ם )הלכות לולב פ"ז ה"ז(, וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף, ונוי
מצוה הוא.
יא. מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו מניחים כדור
צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם 'זה אלי ואנוהו'. וכתב בספר
נהגו העם )חג הסוכות אות ה(, היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי משי בצבעים מראשו
ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש לחציצה. וכך נהגו יהודי
אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה )עמוד לז(, תניא אמר ר' מאיר מעשה
ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות )חוטים(, זהב. ונחלקו התנאים
האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה סבר שלא יקשטו את
הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט גם במקום אחיזת
היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי הלולב, והרי"ף פסק
כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט במקום אחיזת הידים.
)דברי שלום ואמת דף 594 (. גם בארץ נהג כן הגאון הרב אפרים שלום אנקאווא זצ"ל נולד
ושימש גם דין בעירו סאלי, ואח"כ דין במראכש, וראב"ד באוזדה. )מפי בנו הרה"ג רבי עמרם
אנקאווא ראש כולל בי"ם(.
יב. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לכבוד יום טוב שמברכות ברכת להדליק נרות
יו"ט וברכת שהחיינו. וכתב בספר נהגו העם )שבת אות ז(, לא חילקו בין הדלקת נרות
שבת ליו"ט.
יג. בתפלת ערבית של שבת שחל בחג אין אומרים במה מדליקין כמובא בש"ע )א"ח סי
ער(.
יד. נהגו אנשי מעשה, בכל ערב בימי הסוכות, טרם שנכנסים לסוכה, מזמנים את
האשפיזין, ולפי הנהגה של האדם בקדושה וטהרה כך זוכה לאורחים בחשובים
האושפזין ראה בספר שופריה דיוסף אדהן )עמ' צד רמזי הסוכה(.
טו. מנהגנו בעת אמירת הקידוש שכל המסובים אומרים יחד עם המברך, מלבד
הפתיחה והחתימה הברכה שאומר המברך לבדו. ונראה שנהגו כן מטעם זה כי הם
צריכים לכוון לשמוע כל מילה מפי המברך, וקשה להם לכוון לשמוע כל מילה מפי
המברך, וקשה להם לכוון בכל הברכה בשתיקה כי יהיה ליבם פונה לדברים אחרים.
וכתב כיע"ז כתב הטו"ר בשם הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית אנו אומרים עם ש"ץ
בשתיקה, וגם אם היה מכיון ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד
הכוונה כי הפסיק באמצע, אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם היה קורא מקצתה בלא כונה
יצא.
טז. בליל שבת ויום טוב אחר הקידוש מברכים ברכת "לישב בסוכה" הכלולה בקידוש
ואז יושב, אבל בחול המועד מנהגנו שמברכים ברכת המוציא ולאחריו לישב בסוכה.
ואין צורך לעמוד ולברך ברכת לישב בסוכה ואז לשבת )בית שמ"ש הלכות סוכה פרק ו' הלכה יב(.
ראה בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן מז(, ובשו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, ובספר ישראל סבא
)עמוד 92 (, ובספר קרבן מנחה )פרק נא סעיף יא(.
יז. בליל הראשון של חג הסוכות מנהגנו לאכול את הכזית הראשונה, ללא לפתן )כדוגמת
ליל הסדר(, ובעיר פאס למחרת ליל הראשון, אחר תפלת שחרית, הקהל עובר ליד הרב
באמירת שבת שלום, וכאשר הרב לוחץ יד הילדים, שואל הרב, נו אכלתם כזית לחם )מפי
הזקנים(.
טז. מברכים ברכת ליישב בסוכה על אכילת פת וכן על חמשת מיני דגן אם קובע עליו
חשיב קבע וצריך סוכה )ש"ע סימן תרלט ס"ב(, וקבע הוא 032 גרם. ויש דיון מה הדין באכילת
קוסקוס, מצד אחד הוא מחמשת מיני דגן ומצד שני היות ואינו מעשה קדרה ולמרות
שיאכל אכילת קבע, אינו מברך ברכת המזון, האם יברך ברכת לישב בסוכה, בכך נחלקו
הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו שו"ת מקוה המים )ח"ג סימן נט(, וז"ל לענין הכוסכוס,
שיש לברך עליו לישב בסוכה אם קבע סעודתו עליו וכ"ש הב"י שם והמגן אברהם סק"ו
וכו. והגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים )ח"ג סימן אלף תתיא(, דאינו רשאי
לברך על אכילת הכוסכוס ברכת לישב בסוכה, דדוקא פת שיש לאחריה ברכת המזון או
פת הבאה בכסנין כשקבע עליה סעודה וחייב ברכת המזון, יהיה רשאי לברך ברכת לישב
בסוכה, אבל באכילת הכוסכוס שמברך לאחריה ברכת מעין שבע וכל שכן אורז שבכל
אופן אין בו אלא בורא נפשות, כל אלו אין טעונים ברכת סוכה, וכן המנהג הפשוט. וכתב
בספר קרבן מנחה )פרק נא סעף יא(, יש דברים שיש בהם מחלוקת אם לברך לישב בסכה,
כמו אכילת מזונות ואנו לא מברכים לישב בסכה, רק בסעודות של צהרים, ערב ובוקר
לכן טוב לפטור לכיון בדעתו בעת ברכת לישב בסכה עד לסעודה הבאה. }כמו שברכה
זאת נפטרים שהיתנו בסוכה והשינה{.
יז. מנהגנו לאחר הקידוש לברך מספר ברכות כגון ברכת האדמה, עץ, בשביל להשלים
למאה ברכות בשבת וה"ה ליו"ט. ויש שרצו לפקפק על מנהגנו שלכאורה גורם לברכה
שאינה צריכה, שהרי בתוך הסעודה יאכל מהם וא"כ הפת פוטרתם. וכתב הבן איש חי
)ש"א פרשת מסעי אות טז(, פסק השל"ה דדוקא בחול לא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה
צריכה אבל בשבת מותר לגרום על מנת להרבות בברכות. וכך נהג בקודש סדנא בא סאלי
לאחר הקידוש לברך ברכות להשלים למאה ברכות בשבת.
יח. מנהגנו להדליק נר בכל ימי סוכות לכבוד האושפיזין, ביום הראשון אומר, הריני
מדליק נר לכבוד אברהם אבינו ע"ה. )זוהר פרשת אמור(. )צריך זהירות מפני הדלקה ה"י(.
יט. אנשי מעשה הקפידו במערב, להזמין בכל יום אורחים לסוכה כדעת הזוהר הקדוש.
וכן נהג הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל גם בארץ שבכל יום יבא על שולחנו אורח, לקים דברי
הזוהר פרשת אמור )דף קד ע"א(, שבכל לילה יזמין אצלו או ישלח לו לביתו. ובליל א' יאמר
זה הסעודה שאני נותן לעני, הוא לכבוד אברהם אע"ה וכן מובא בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקפא הלכה ו(, ואם אין לו ענים יתן צדקה בכל יום לכבוד אותו אושפיזין.
וכתב הש"ך על התורה )פרשת אמור(, וז"ל ולא יכניס לתוכה עכו"ם, שהסוכה צלה
דהמנותא ועכו"ם לית ליה מהמנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות
נמרצות וכו'. כמובא בספר כף החיים סופר )סימן תרלט אות ו(. ונ"מ מי שיכול יסעד בעצמו
את הנצרך ולא יקרא לעכו"ם, ואם נכנס מעצמו, לא יגרשנו שהרי לא קראו, וגם מפני
דרכי שלום.
כ. מי ששכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביום טוב מלבד יום טוב דסוכות ופסח שלכל
הדעות חוזר, בסעודה הראשונה של לילה ואחת של יום, אם סיים ברכת המזון פסק
הש"ע )סימן קפח ה"ו(, יחזור לברך מראש, וכך פסק הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן )ח"א
או"ר סימן יג אות א(, שכתב שמנהג מרוקו לחזור בכל סעודות ימים טובים כבשבת וכ"כ
בספר שופריה דיוסף בירדוגו )סי' יח(, כתב דוקא בסעודה ראשונה של לילה ואחת של יום.
ומאידך העיד הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ג אורח חיים סימן כח(, שלא ראה כן בעיר
צפרו, ומראכש. שחוזרים לראש ברכת המזון דאמרינן ספק ברכות להקל. )חוץ מיו"ט
הראשון של סוכות, ופסח שחיובו התורה(, ולכן נראה לענ"ד שכל מקום ע"פ מקומו,
הגר"ש משאש פסק שחוזר לראש שכן פסקו בעירו מכנאס. והגר"י מאמאן אמר את
מנהגי צפרו, ומראכש שלא חוזר ומברך. ומנהג תוניס כפסק מרן שמי ששכח להזכיר
יעלה ויבא שעליו לחזור ולברך ולא רק בליל ראשון של פסח וסוכות אלא בכל הסעודות
של ימים טובים כמובא בספר עלי הדס )פרק י הלכה ח(.
כא. מנהגנו באולדמנצור ובעוד מקומות, לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג
סוכות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים )מפי רבי שלמה פחימה(.
כב. מדי יום מנהג אנשי מעשה ללמוד מהספר "חמד אלקים" המדבר משבעת הרועים,
המחולק לימי סוכות. כך נהגו במרוקו )מפי הזקנים(. והרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל הקפיד על
לימוד יומי בספר חמד אלקים, וגם ביום שהתקיים כנס עליה להקבלת פני רבו הושיב משהו
מבניו שיקראו את הלימוד היומי מהספר. וכן נהגו בק"ק, תוניס )הרב משה דידי(, אלג'יר )הרב
יצחק שורקי(. לוב )הרב ציון בוארון(.
כג. סדר נענוע הלולב ברוב מרוקו, כדעת האריז"ל, יחזיר פניו לצד דרום וינענע, ואחר כך
יחזיר פניו לצפון וינענע, למזרח וינענע, ובעודו עומד לצד מזרח ינענע מעלה ומטה, ויחזיר
פניו למערב וינענע. וידוע שבמרוקו נהגו על פי הפשט, ופסק השולחן ערוך )סימן תרנא סעיף י(,
שיש לנענע דרך ימין, מזרח, דרום, מערב, צפון, וכתב מורנו הרב שלום משאש בשו"ת שמש
ומגן )ח"א או"ח סו"ס טו, וב"ג סי' נז ס"ה(, שכנראה מנהגנו במרוקו קודם מר"ן ז"ל, וכן מנהג יהודי
צפון מרוקו כמובא בספר מעשה בראשית )ח"ב מצוה שכד עמ' 145 (, וכן כתב בקיצור שולחן ערוך
טולידאנו )סימן תקצג סעיף טו(, וכן הוא מנהגנו ע"פ האריז"ל, ובספר קרבן מנחה )נז ס"ו(, וכן
בפאס נהגו לנענע ע"פ האריז"ל )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(. וכן נוהגים יהודי תוניס )הרב משה
דידי(.
כד. מנהגנו בהושענות להקיף גם בלי ארבעת המינים. כתב הש"ע )סימן תרס הלכה ב(,
שנוהגים להקיף גם מי שאין לו לולב, והרמ"א שנוהגים שמי שאין לו לולב אינו מקיף.
מנהג יהודי צפון מרוקו שמי שאין לו לולב שאינו מקיף כפסק הרמ"א כמובא בספר
מעשה ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, וכתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן
)ח"א או"ח סו"ס טו(, מנהגנו שגם מי שאין לו לולב יכול להקיף הבימה בהושענות, בעיני
ראיתי הרבה אנשים בבית הכנסת בקזבלנקה שמקיפין בלא לולב. וכך נהגו בבית הכנסת
בראשות הגר"ח שושנה זצ"ל כמובא בספר אור מרדכי )עמ' ל(. וכן יש שנהגו בלוב כמובא
בספר נחלת אבות )חג הסוכות אות יז(, וכ"כ מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס )פרק יא אות
יב(. וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג רבי יעקב גדז'(.
כה. בהושענות מקפים את התיבה בכל ימי המועד. ומנהג יחודי ליהודי אלג'יר, אחר
הושענות, מניחים את הלולב, ובתפלת מוסף עד אחר החזרה, אומרים כתר ובידיהם
אוחזים בארבעת המינים, וכך כתב הש"ע )סימן צו ה"א(, וז"ל כשהוא מתפלל לא יאחוז
בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו
עליהם שלא יפלו, ויטרד ותתבטל כוונתו, ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה
בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו, ראיתי בספר תפארת יוסף זליכה )א"ח סי' קלג(, כתב
בספר לקט הקציר )סי' לג סעיף כד(, עדות על החיד"א בשנת תקס"ה בליוורנו נהג החיד"א
להחזיק את הלולב מהושענות עד חזרת דמוסף )מפי הרב אליהו זיני(.
כו. מנהגנו שאומרים הושענות בשבת בלי הקפות, ובעת אמירת הושענות, ההיכל פתוח
)מפי הרב מאיר אסולין והרב אבן דאנן(. והוא מנהג הקדמונים וכך נהגו במרוקו. וכתב הטור
)אור"ח תרס(, וז"ל רב שרירא ז"ל כתב אין לומר הושענא בשבת, מפני התינוקות שישמעו
שאומרים בשבת כמו בחול וילכו ליטול גם הלולב. אבל כשאין אומרים הושענא מתברר
להם. ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם וכו', ואין צריך למנוע מלומר
הושענא, וכן פסק הש"ע )סימן תרס הלכה ג(, וז"ל יש מי שאומר שאין אומרים הושענא
בשבת, ולא נהגו כן. וכתב בנהגו העם )עמוד קלט(. ובספר ילקוט שמש )עמוד קלח(, שכן שמע
מהגר"ש משאש זצ"ל. וכך נהג הגר"ח שושונה זצ"ל בבית מדרשו כנזכר ללא הקפה )אור
מרדכי נז(. וכן במנהגי אלג'יר )פרק ז(, ובספר זה השולחן )עמוד עג(. וכן מנהג בתוניס היו
מקומות שהיו אומרים הושענות עם הקפות )מפי החזן ר' שמעיה הצרפתי(. ובג'רבא לא אומרים
בשבת כלל הושענות, ברית כהונה )מערכת ש אות י(. וכן נהגו יהודי מצרים, בספר נהר
מצרים )דף מח אות י(, וכ"כ סלוניקי בספר שולחן גבוה )סימן תרס אות ח(. וכ"כ יהודי לוב
כמובא בספר נחלת אבות )דף קמט(.
כח. מנהגנו שמי שאירע לו אבל בחג או אבל בתוך י"ב חודש על אביו ואמו שאינו עושה
הקפות. כדברי הרמ"א בהגה )א"ח סי' תרס ס"ב(, ראה בספר קצור ש"ע טולידאנו )סי' תרא
ס"ג(, וכך הנהגו הרה"צ רבי דוד סויסה, והרה"צ רבי מרדכי חזיזה זלה"ה, מרבני הישוב
מבשרת ציון שהם מדרום מרוקו )הרב כפיר דדון(. וכן מנהג צפון מרוקו כמובא בספר מעשה
ניסים )ח"ב מצוה שכד עמ' 143 (, )וכן שמענו מהרה"ג רבי דוד פרץ(.
כט. נשים פטורות ממצות נטילת לולב, שכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות, והמנהג
הנפוץ ברוב מרוקו שאין הנשים מברכות על הלולב.
ל. עולין לבית עלמין. ביום פקודה )יום השבעה, יום השלושים, יום השנה(, גם בימי חוה"ה פסח,
וסוכות. שמש ומגן )ח"ד אור"ח סימן סו(. והוא מנהג מכנאס. וכן בספר נהגו העם מנהג עיר
צפרו. )אבלות אות מד(. אומנם המנהג בע"ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא
של צדיק. )הערות למגן אבות יו"ד עמוד שצז אות מג(. וכן בעיר בני מלאל, קזבלנקה לא עולין לבית
.) עלמין. )מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט(. וכן מנהג אלג'יר
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
הנשים שרות וחורזות חרוזים.
בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :
שיר לכבוד אליהו " הדליקו אורות "
סעלו לקנאדיל בזזית אסאפי
הדליקו נרות בשמן זית זך
סידנא אליהו, סנידא עלא כתאפי
אדוננו אליהו, על כתפי נסמך
סעלו לקנאדיל זידו למנארא
הדליקו נרות והביאו המנורה
אבייאד ישראל למכ'תארא
אשרי ישראל, אומה נבחרה
אבייאדי אנא ליום וללילה
מאושא אני ביום ובלילה
סידנא אליהו דאכ'ל אל מילה
אדוננו אליהו נכנס למילה
סעלו לקנאדיל, זידו לפתיילא
הדליקו נרות, והוסיפו פתילה
אבייאד ישראל בדדין למילה
אשרי ישראל בדת המילה
הנשים שרות וחורזות חרוזים.
בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :
כניסתו של " מלאך הברית " מלווה תמיד בפיוטים ושירים מיוחדים לכבודו
סכון האדאכ אללי דכ'ל לבאב דארנא ?
מי זה הנכנס אל פתח ביתנו ?
אילא מא נגדבס, סידנא אליהו זאיינא
אם אינני טועה, אדוננו אליהו בא אלינו
אבייאדי ביה, אנא, יא אימא, אבייאדי
מאושרת בו אני הו אימא, אשרי
פרחו לחבאב וזאדו זיראני
שמחו הקרובים וגם שכני
סכון האדאכ אללי טלאע לדרוז דסלאA
מי זה העולה במדרגות בית הכנסת
אילא מא נגדבס, אליהו טאלע יקרא
אם אינני טועה, אליהו עולה לקרוא ( בתורה )
על ראשה של המיילדת מורעפים מכל עבר, דברי שמחה והלל לבורא עולם, שהציל אותה מחבלי לידה, ורינה וצהלה לתינוק העומד להיכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. כל הבאים, קרובים ורחוקים, מרעיפים שפע ברכות על ראש היולדת המתוארת כמלכה, בשירים שלפנינו, ועל עוללה.
מאחר שיום הברית הוא יומו של אליהו זכור לטוב וגם יומו של התינוק העומד עוד מעט להיכנס בבריתו של אבי האומה, הנשים מנצלות רגע זה ומתפללות לבורא שהילד יגדל, ילמד ויחיה לאימו. את תפילותיהן, הן מבטאות בשירים הבאים.
הנשים שרות וחורזות חרוזים.
בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :
אננפיסא ומוממו
היולדת והתינוק
אנפיסא צלטאנא, ומממו בתחאז
היולדת מלכה, ועל ראש התינוק כתר
מרצצע בדדייאמאנט, ווייאקות וויבריז
משובץ ביהלומים וספירים, ופז זוהר
שופהום פלפראצ, מן דהאב לעאלז
הבט בם על יצועו, מעצם השנב
וודדרעאן מפרוגין, מו דהאב לוויז
וזרועותיו יצוקות, ממטבעות זהב
וויזור לסריר, מן כייאר לחדיד תנסאז
סדיני המיטה, מאריגי משי שזורים
וורוואק מן ברוקאדו לזיל, סגל אינגליז
ווילונות קטיפה לנוי, מלאכת האנגלים
ווחזאבאת מכתובין, בסי חרוף עזאז
וקמיעות כתובים, באיזה אותיות יקרים
וומאן קראהום בלםרחא, וגנני וויהיז
והקורא אותם בגילה, ישורר ויעלוז ביקר
ווחזאב כתאמו, הווא אליהו הנביא לעזיז
וקמיע טבעתו, הוא אליהו הנביא היקר
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
גבר, אישה, אוכל, פתגם
מי שמת שבע שלא יקום (די מאת סבעאן מאיקומס)
מי שעושה חשבון – לא אוכל (די חסבהא מאכלהא)
רגל שהלכה אכלה (ארזל די מסאת תעסאת)
העין אוכלת ראשונה (אלעין כאתסבאק תאכל)
החיים והאוכל והמוות והאוכל (אלעיס ולמאכלא ולמות ולמאכלא)
האוכל, מפני שהוא תופס מקום מרכזי בחיי המרוקאי, זכה לתפוס מקום חשוב גם באוצר החוכמה שלו – הפתגם. הפתגם הוא שפת האיכר והאדם הפשוט. לרוב מעדיפים אלה לשתוק, אבל אם צריך להביע דעה או לבטא מחשבה אז פונים לפתגם. וגם כשמדובר בתחומי חיים שאינם אוכל, יופיע האוכל כדימוי מרכזי:
לא נפלו לי מים על הקמח (מה טאחלי מא פדקיק)
מובילי הלחם רבים יותר מהכיכרות (אטרארחא כתר מלוסאלי)
תבשיל טוב מתגלה מוקדם (אלעסא אטיבא בכרי כאתבאן)
ביום גשם לא חסר מים לתרנגולות (נהאר אססתא מא כא יכסם לדזאז מא)
מה שחסר לך מהקצב, תשלימי בתבלינים (די כטאק מלגזאר כממלו בליבזאר)
ניסיון, חוכמת חיים, פילוסופיה ואידיאולוגיה שמחייבים ביטוי עשיר ומורכב זוכים כאן לזיקוק, לתמצות ולסיכום ציורי בצורת פתגם שהוא מין יהלום קטן, סיפור, ציור, מטפורה.
לא כואב לי מות החמור, מה שכואב לי זה שמחת החמרים (מא ביאס מות לחמאר ביא גיר ספאיית לחמארא)
עבור על ואדי גועש ואל תעבור על ואדי לוחש
(גוז על לוואד אלהרהורי וואלא תגוז על לוואד אסאכותי)
העבודה מנצחת את הניר (אלכדמא כאתגילב אלוורקא)
ככל שיש לך, כך חסר לך (קדד אממא ענדק, קדד אממא כססק)
בטיפות גואים הנהרות (בנקאטי כאיחמלו לווידאן)
הפתגמים הם הספרות שבעל פה של תרבות עתיקה. חלק מהכפר, השמים, האדמה, הנחל והמעיין. לא ידוע מי יצר אותם, והם שם מקדמת דנא, סימן גלוי לתרבות יהודית ערבית משותפת. טהורים. לא מקולקלים, לא משוחדים, לא מרמים, לא בוגדים. כמו מי המעיינות הזכים שעוברים מסננת של אלפי שנים ולא נותר בהם פסול. אתה תמיד יכול לסמוך על הפתגם. הוא לא ירמה אותך. אין עליו פחד של רב, אלוהים, מלך או מולדת. הוא לגמרי עצמאי ובלתי תלוי, ותמיד הוא שם להנחות ולהראות את הדרך.
טיפש שיש לו מזל, לא צריך שכל (אלחמק די ענדו אלמזאל מאיחתאז יעמל עקלו)
מי שראית רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס (די ריתו ראכב עלא קסבא קולו מברוק אלעאווד)
שאל את המנוסה ואל תשאל את הרופא (סיל למזררב ואלא תסיל אטביב)
שתום עין בבית העיוורים נקרא יפה עיניים (אלעמס פדאר לעומיין כאיתסממא כחל לעיון)
תתרומם העין עד אין סוף, הגבה מעליה (תעלא לעין חתא תעייא, אלחזאב פוק מנהא)
לעולם לא יהפוך המשי לסמרטוטים (עממר לחריר מא ירזע רוואדי)
הפתגם, כמו הבישול, נראה כהמצאתה של האישה. מין שפת סתרים ציורית, בה היא מרכלת עם שכנתה עם קריצה, רמיזה, אירוניה והומור. דרך להסוות את האמירה הישירה, שעשויה להיות מסוכנת, בעולם בו האישה חיה במחתרת:
מי שלא יכולה להיות כוכב בשמים, תהיה נר בבית
(די מאקדרתס תכון נזמא פסמא תכון סמאעא פדאר)
מי שאין לה במה להתפאר, תקנה נפה
(די מא ענדהא באס אתענא, תסרי גרבאל)
מי שאוהב יופי, יסבול את ייסוריו
(די כאיחבב אזזין כא יסבר לעדאבא)
כשהיופי הולך נשארים סימניו
(מדי כאימסי אזין כאיבקאוו חרופו)
עם הפתגם אתה חוזר לשורשים, לעולם של נעירת החמור וקריאת התרנגול, לתעלת המים, טחנת הקמח, המאפייה, הכבשה, הטאגיין, החיים והמוות, האהבה, האישה והגבר:
עלו בשניים, ירדו בשלושה
(טלעו בזוז הוודו בתלאתא)
זהרה הלכה להביא קוסבורה, חזרה בשישה חודשים הרה
(זהרה מסאת תזיב לקסבור, זאת חבלה מן סתת סהור)
עלתה מן הנהר ורגליה יבשות
(טלעת מלוואד ונספו רזליה)
אם ניצחו אותך גברים בשוק, בוא על המסכנה בבית
(אילא גלבוק ארזאל פסוק אזי לגאירא פדאר)
הנישואין מצווה והגירושין מצווה
(אזוואז מצוה אוטליק מצוה)
השותף שנה, השכן שנה והבעל שנה
(אסארק עאם, אזאר עאם וראזל עאם)
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.
איום בהתאסלמות.
כאשר היה משבר בנישואין, קרה לעתים שאחד מבני הזוג איים בהתאסלמות, במטרה להשיג מבן או בת הזוג את מה שלא השיג בדרכי שלום. לעתים היה הדבר מועיל להשכין שלום, אבל לעתים הגיע הוז לניתוק הנישואין.
תעודות המובאות בנספח דנות ביהודי בשם דה לאואנטה שעמד לגרש את אשתו. קונסול בריטניה בטנג'יר היה מעורב בפרשה. במכתב ממוגאדור מ – 10 בפברואר 1840 שנכתב על ידי הקונסול הבריטי דרומונד האי ליהודה סונאנס, מדובר ביהודה דלאואנטה שעמד להתגרש.
לדברי הדיפלומט, הגירושין אינם חוקיים, וכי לדעתו אין אשתו נוטה להתאסלם. האירוע מובן יותר מהתעודה הבאה הדנה באותו אירוע.
הפרטים הסתומים בתעודה הקודמת מתבארים על ידי התעודה הבאה : מקרה כזה מדווח על ידי קונסול בריטניה בטנג'יר דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 18 באוגוסט 1840. יהודה סונאנס אזרח בריטי יליד גיברלטר היה גר בעיר סאפי, התחתן במלטה עם נערה ילידת המקום. בשם חאמו אביקסיס.
אחרי כארבע שנים סביב שנת 1838 חלתה אשתו, והומלץ שתעבור בהסכמת בעלה לסאפי. היא עברה לגור למשך עשרה חודשים בביתו של יהודה דה לואנטה. כעבור זמן הוא בא אחריה לסאפי עם ידליו. כשהגיע לא היה יכול לשכנעה שתעזוב את ביתו של דה לואנטה.
נושל העיר שלח ליהודה סונאנס שימצא את אשתו בבית המושל שם עם שתי בנותיו, כשהיא מלווה על ידי דה לואנטה. נמסר לבעלה בשם אשתו, כי היא תתאסלם אם אינו מסכים לגרשה. בסופ-ו של דבר הזוג התגרש.
איום בהתאסלמות בעקבות סכסוך משפחתי.
רבי רפאל משה אלבאז מצפרו – 1823 – 1896 כתב פסק דין בשנת ברי"תו – 1858 בקשר לבני זוג שהיה מתחת ביניהם ומסופר כי עברו ביניהם דברי ריבות כמה פעמים מחמת שהיה … " מכה ומקלל אותה על לא חמס בכפה ולא עוד אלא שבעלות כעסו אומר לה שהוא רוצה לצאת מן הכלל ולהמיר טוב ברע ". עמדו להתגרש. החכם דן בתנאים הכספיים ביניהם – " הלכות שמה " אהע"ז סימן י'.
פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.
במאה ה- 8 : מולאי אידריס הראשון אבן עבד אללאה ששלט בין השנים 788 – 791, הראשון משושלת האידריסים ששלטו עד שנת 985, מייסד פאס ליד הנהר סבו ב – 798, הפך קדוש כי איסלם יהודים רבים, מהם יהודים שבאו מאנדלוסיה, וכן ברברים שהתגיירו בעבר, ועתה התאסלמו.
התאסלמות נידונה בתשובות הגאונים, ולא תמיד ידוע מאיזה מקום הגיען השאלות, גאוני בבל נשאלו מחכמים שפעלו במגרב. כשמופיע המונח " השתמד " או " מומר ", לא נאמר לאיזו דת המירו, שהנחה שרוב השאלות הגיען מצפון אפריקה, ניתן לשער שהכוונה לכך שהתאסלמו.
מתוך ספרו של ח.ז.הירשברג חלק ראשון עמוד 142 .
משוּמדים ואנוסים
המגרב במובנו הרחב, כלומר אפריקה הצפונית וספרד, שימש בתקופה האסלאמית מקלט לפליטים פוליטיים וזירה נוחה לפעולות של מנהיגי כיתות דתיות ותנועות דתיות חברתיות שהתמרדו נגד השלטונות החילוניים והדתיים של המדינות המושלות בארץ.
תופעה זו מוסברת יפה במצבו האֶתני והגיאופוליטי של האזור הנרחב ובריחוקו מן המרכזים המדיניים. לא היה בכוחן של הרשויות המדיניות והבולשת בבגדאד , בקהיר, בקירואן או בפאס, להשגיח ולחלוש על כל הנעשה במרחקי האזור הזה.
והוא הדין ברשויות היהודיות, שכל כוחן היה כוח התורה והמשמעת הפנימית של ארגון מרצון. במרחבי אפריקה הצפונית היו אפוא תנאים נוחים להופעתם של מושמדים יהודים., שיכלו להסתתר בנקל מפני אחיהם, אבל גם ליהודים שהשתמדו מרצון או מאונס בארצות אחרות וחזרו בהם והחליטו לחיות כיהודים בגלוי, אף אלה נמלטו את המגרב הרחוק, לאחר שארץ מגוריהם לא יכלה לשאת אותם בגלל מעשה ההמרה והתשובה.
זוהי הסיבה לכך, שאם נדון לפי השאלות נמצא שמספרם של המתאסלמים במגרב עולה על זה שבארצות האחרות. נוסף לכך יש לזכור, בבואנו להסיק מכאן על ריבוי המתאסלמים במגרב, שתי נקודות בעלות משקל :
1 – רוב השאלות באו אומנם מאזור זה, אבל אם לא ראינו שאלות מארצות אחרות אין זו ראיה מוחלטת ומכרעת, כי בהן לא אירעו מקרים של שמד.
2 – במה שקדם – בסעיף של הגֵרים – כבר ראינו, כי כמעט כל האוכלוסייה הנוצרית שבמגרב האפריקאני התאסלמה ; על זאת יש להוסיף, כי גם באזור ספרד המוסלמית גדול היה מאוד אחוז הנוצרים שקיבלו את הדת השלטת.
והרי כמה תיאורי עובדות מתוך חומר התשובות. שני אחים, אחד יהודי ואחד משומד ; עמד היהודי ואירש אישה ונפטר, אחיו המשומד יושב בארץ ברברים ויש לו משני בנים ונשתקע שם בין הגויים, והמקום רחוק, אין שיירות מצויות, והארוסה יושבת עגונה.
או שאלה ששואלים אנשי אפריקה, מה הדין לגבי מילת תינוק שנולד בשבת לישראל שנשתמד ולאשתו הישראלית. הרבה שאלות עוסקות בירושתו של משומד או משומדת. במערב אמרו, כי אשת ישראל שנשתמדה אביה יורש את כתובתה, כלומר, סבורים היו, כי המרתה אינה גורעת מזכות אביה לנכסיה, ואין הם נעשים הפקר שכל הקודם זוכה בהם.
כזו הייתה גם דעתו של רב האי בנוגע למקרקעין של מושמדת ולבגדים ותכשיטים שהכניסה לבעלה בנדונייתה, שיורשיה נוטלים אותם. והוא הדין במשומד, שיוצאי ירכו יורשים אותו, בין יהודים ובין משומדים. עם זה נתקבלה במגרב דעתו של רב נטוראי גאון, שאין משומד יורש את אביו.
לשם כך נעזר דווקא בדיני הירושה המוסלמיים, הקובעים שאין בני שתי דתות יורשים אלה את אלה : " כי בדת ישמעאל אינן מורישים למשומד נכסי אביו, סמכו רבנן למנעו בירושת אביו ". גם הרמב"ם מזכיר נוהג זה : " ישראל שהמיר יורש את קרוביו הישראלים כשהיה.
ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקנסו שלא יירש, כדי שלא לחזק את ידיהם, הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן להן. וכן המנהג תמיד במערב ".
ייתכן שהתשובה, שאנו עומדים להביא קטע ממנה, לא נשלחה למגרב, אולם נודעת לה חשיבות רבה להערכת התנאים המדיניים והחברתיים באזור זה. וזו לשונה :
" ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל…הולך למקום שאין מכירין אותו ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל המצוות ; מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכול יודעין שאם חוזר לשם הורגין אותו.
עד כאן סקרנו שאלות שנשאלו בנוגע ליחידים, גברים ונשים, שהמירו דתם במסיבות שונות. בימי שמד המייחדים נעשתה בעיית המשומדים בעיית הכלל והביאה חלק ניכר של עם ישראל עד משבר. לקהילות ישראל בצפון אפריקה ובספר ניתנה הברירה : לקבל את דין האסלאם או למות.
רבים, ואולי הרוב של אוכלוסיית המגרב, נכנעו והצילות את חייהם. כשוך גל הרדיפות באו ימים של רוגע ושקט יחסי, ולא נשקפת עוד סכנת נפשות לאלה שנותרו בחיים כמאמינים בשליחותו של מוחמד למראית עין, או כנהנים מן הספק, שאין שואלים אותם במפורש לדתם.
כעבור זמן נתחדשו הגזירות, לפחות בפאס, מקום מושבו הזמני של הרמב"ם, ולאחר מכן באו גזירות הפלייה חמורות כלפי דור שני ושלישי של שהיו מוסלמים כלפי חוץ, אבל החזיקו בדת אבותיהם והנחילוה לבניהם.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
היה יום חג בביתו החדש של חיים בן עטר. לא יום חג המצוי בלוח השנה, אלא יום שובו של חותנו משה משליחות נוספת בבירתו המעתירה של לואי הארבעה־עשר. כדרכו, היה פיו מלא סיפורים. משום כבודו, ואולי גם משום העניין, נטש חיים את ספריו, ובא לחלות פני חותנו.
״אולי לואי הוא באמת המלך־שמש, אבל זה לא משפיע על מזג־האוויר בפאריס. במשך שלושה שבועות, לא היה שם אף יום אחד של שמש. אין כמו סאלי! שמש וים. לא הייתי מחליף את אלה לא בעבור ורסאי ולא בעבור ה׳בואה דה בולון. אבל זוהר יש בה, בעיר הגויים הזאת, ימח שמם. הזוהר שלנו קורן בתוככי ספרי קודשינו, ואילו הזוהר שלהם במחשופי הנשים… אל תסמיק, חיים בני, הן איש נשוי אתה!״ ומשה פרץ בצחוק, ומיד הרצין, גחן לעבר חתנו, ושאל בלחש כממתיק סוד, אף כי היו שניהם לבדם בחדר: ״ובכן, יש חדש?״
גם אם נמנע משה מלפרט, ידע חיים למה הוא מתכוון. הוא הניד בראשו לשלילה, והשפיל מעט עיניו. הוא ידע כמה חשוב הדבר לחותנו, ונצטער בעבורו. וכלום בעיניו שלו לא חשוב הדבר? אבל הכל בידי שמיים, וכאשר ימצא שמו תברך לנכון לברך את רחמה של פאסוניה, תהרה ותלד בן לתפארת משפחת בן עטר.
״אין בכך כלום!״ ניסה משה להפוך את העניין להלצה, ״פאסוניה שלי עדיין צעירה, וכשם ששמע השם לתפילותיהן של שרה אמנו וחנה אשת שמואל, כך ישמע לתפילותיה. ובינתיים, לא חזרתי משם בידיים ריקות,״ אמר ושלף מאמתחתו ספר גדול ומבורך עור. ״חומש עם פירוש רש״י בהוצאת אמשטרדם!״ אמר בגאווה, ״העברתי אותו בשקי הדואר הדיפלומטי של השולטן, וכך הצלחתי להבריח כמה ספרים. הא לך אותם,״ אמר וחיטט באמתחתו והוציא עוד מספר ספרים. ״הכנסייה הקתולית, ימח שמה וזכרה, אוסרת באיסור חמור להוציא ספרי קודש יהודיים מתחומי הארצות הנוצריות.״ הוא הציג בפני חיים כל ספר וספר. ״הנה, את אלו נמכור לאחינו היהודים כאן או במכנאס, ונוכל לקבל מחיר גבוה!״ ״למכור? ספרי קודש?״
״אלא מה? זהו אוצר בלום. סיכנתי את כבודי ואת היוקרה המדינית שלי כדי להעבירם לכאן…״ ״אם הם כל כל יקרים, ואם כבודך ויוקרתך יקרים הם, הרי שום מחיר שבעולם לא יוכל לערוך להם. לכן, חותני היקר, מדוע לא נעניקם במתנה לאותם תלמידי חכמים, בני עניים, ויהיה שכרך שכר מצווה?״ ״אתה תרושש אותי, בני! פאסוניה, את נישאת לצדיק וקדוש!״ אמר וניענע בראשו. פאסוניה, מזגה את התה אל הכוסות, והסילון הזהוב הנושף אדים הפיץ מסביבו ניחוחות משכרים של תה ושל נענע.
״וגם אותך לא שכחתי !״ חייך משה אל בתו חיוך קונדסי. ״נשות האצולה שלהם נוהגות להתגנדר באלה!״ והוא הציג לראווה סיכה מרהיבה, משובצת יהלומים. אחר ביקש מבתו ומחותנו ליקרב אליו, והראה להם תיק מלא תכשיטים, יהלומים, אבנים טובות ומחרוזות פנינים. ״אסור שסבך ר׳ אברהם מימראן ידע על כך דבר!״ אמר לפאסוניה וקרץ לה. ״השולטן בעצמו ביקש שאביא את אלה לו ולנשותיו הרבות. הוא טען באוזני, שנפשו קצה מן התכשיטים שסבך הביא לו, שמגושמים הם ונעדרי־חן. ׳אני מעריך את טעמך המעודן, סידי בן עטר!׳ אם יוודע לסבך, הוא ייפגע ויכעס מאוד, ואז גם הוא וגם המלך יכעסו עלי. לא כדאי.״ שוב קרץ מתוך עליצות. שר מכובד ונשוא־ פנים זה אהב לעשות מעשים שבגניבה. היה בכך מן ההרפתקנות שהיתה טבועה בדמו. ״הלוואי והייתם מפסיקים להתחרות זה בזה, אתה וסבא,״ אמרה פאסוניה. ״מה שיקרה לבסוף הוא, שאתם תיפלו זה במזימותיו של זה והשולטן יצחק.״ ״השולטן עתיד למנות אותי שר־חוץ!״ התיזו שפתיו של משה את הבשורה. ״זה עדיין בגדר סוד במוס, אבל זה יהיה!״
הודעה מרעישה זו השכיחה את דברי התוכחה של פאסוניה, וזו נשקה לאביה. חיים חיבק אותו בחיבה עמוקה. הוא אהב את כוח החיות השופע מחותנו יפה־התואר.
״הצרפתים לא היו מחמיצים הזדמנות כזאת כדי לרוקן בקבוק! פאסוניה, הביאי מן ה׳מחייה׳* המחיה מתים שבמרתף!״
האשה יצאה למלא את שאלת אביה, וחיים פנה אליו בבקשה: ״השם היטיב אתך, משה בן עטר. עכשיו תורן להיטיב עם זולתך!״
״עוד תרומות? עוד צדקה? עוד לתת, לתת, לתת לאביונים?״
״לא לתת. להחזיר את החוב שאתה חב להם!״ ״אני חב להם?״ אמר משה ונעץ בו את שתי עיניו, ״אתה טומן לי פח, חיים בן עטר!״
״אם יש לך פרוטה אחת מיותרת, חותני משה, פרוטה אחת יותר ממה שאתה צריך, דע לך שאין זה חלק המגיע לך. הכסף הזה אינו שלך, ואם זכית והגיע אליך, הרי זה רק משום שאין הכסף מחולק בעולמנו חלוקה צודקת ונכונה. על כן, כדי לכפר על חטא העושר, מן הראוי שתקים ישיבה בסאלי, תשכור בכספך מלמדים, ויוזמנו בני עניים ברוכי כשרונות ללמוד בישיבה זו חינם אין כסף, ויבוא לציון גואל.״
״לציון יבוא גואל, ולבן עטר — פשיטת רגל!״ אמר משה בנענעו בראשו. פאסוניה נכנסה עם העראק. ״פאסוניה, בעלך הצליח להוציא ממני את החשק והרצון לחגוג.״ ״ידעתי שלא לסרב, אבא!״ אמרה וחיבקה את אביה. הוא נדהם לרגע: ״את ידעת?״
בוודאי, " אמרה, בעלי משתף אותי בכל הרהורי לבו, הוסיפה בגאווה. משה צחק בטוב לב, וכולם שתו לחוג את מינויו של משה בן עטר לתפקיד שר החוץ לשולטאן מרוקו, וכן את הקמתה של ישיבת בן עטר בעיר סאלי.
מקדם ומים כרך ב'
מקדם ומים – חלק ב'
מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו
עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה
שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*
אליעזר בשן
רעש ודלקה ביולי 1778
כמו ב־1688 כן גם בשנה הנ״ל פקד רעש את איזמיר ואחריו שרפה, שסבלו מהם כל שכבות האוכלוסיה, וביניהם יהודים, אך הפעם העלילו על יהודים שידם במעל. חמישה או ששה נאשמו והוצאו להורג. פרטים אלה ואחרים עולים מתעודה, המצויה בתיק דיווחים והתכתבויות של שגריר בריטניה בקושטא סיר רוברט אינסלי (Ainsley) שכיהן שם בשנים 1762 – 1794.. לפי הכותרת, זו תמצית של מכתב שהתקבל מאיזמיר ב־9 ביולי 1778, כנראה מהקונסול הבריטי בעיר זו, A.Hayes (כיהן בתפקיד בשנים 1794-1762). הרעש אירע לפני ה־16 ביוני. תחילה הורגשו רעשים קלים, ואלה התחזקו עד ה־3 בחודש, ובשעה 2 לאחר חצות פרץ רעש חזק ביותר. נהרסו בניינים פרטיים ומסגד, כמה אנשים נספו, ואחרים נמלטו לכפרים הסמוכים. למחרת בבוקר, תוך כדי רעידות נוספות, פרצה שרפה, שהחלה ברובע הארמני. האש לובתה על ידי רוח צפונית חזקה, שהשתוללה במשך 24 שעות, וכילתה כשליש מהעיר. יוונים, ארמנים, יהודים ותורכים נפגעו קשות. הרחוב המאוכלס ע״י אירופאים נהרס. לדברי הכותב, הוברר בביטחון כי ההצתה נעשתה במזיד ע״י חמישה־ששה יהודים; אחד מהם נתלה, והאחרים הושלכו לאש. היו סימנים לחידוש מעשים אלה, כי לרוע המזל, השלטון המקומי היה חלש, והקאדי היה אדם חסר תועלת, הסוחט כסף תוך עוול ודיכוי. לפני אירוע זה היתה כוונה לשלוח תלונה ל״שער העליון״ על המושל המקומי, באמצעות פנייה לקונסולים האירופאים באיזמיר, שיבקשו משרי החוץ שלהם שיפנו לשלטון המרכזי כדי לסלק את הקאדי מכהונתו. האירוע האחרון חיזק את דחיפות הפעולה בנידון. מסיום הדיווח מתברר שהמצב אכן קשה באיזמיר, קיים מחסור בלחם, ורק שלושה או ארבעה תנורי אפייה נותרו בעיר(התעודה בנספח).
תעודה זו מחייבת הסברים. ראשית, מקומות המגורים של הקבוצות האתניות השונות: לאורך החוף,סמור לנמל – רובע הפרנקים; מזרחית־צפונית (לכיוון הר פאגוס) – רובע היוונים; דרומה – רובע הארמנים, היהודים והתורכים. האש פרצה ברובע הארמנים ולובתה על ידי רוח צפונית, הגיעה למגורי היהודים, ולבסוף לאלה של התורכים. רובע הפראנקים נהרס ברעש וגם היוונים סבלו ממכה זו, ואילו שלוש הקבוצות האחרות (ארמנים, יהודים ותורכים) ניזוקו בעיקר מהדלקה. הכותב מבדיל בין הקבוצות השונות, ולא בכדי, הדבר סביר לפי כיוון הרוח, כשהאש החלה ברובע הארמנים.
אנו מניחים שההצתה, אם אמנם היתה זדונית, הייתה תוצאה של המרירות על המחסור ועל האנרכיה, ששלטו בשנים אלה בתורכיה. ימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד(1789-1774) הצטיינו בחולשה לאחר כשלונות צבאיים ומדיניים. בשנים 1774-1768 לחמו התורכים נגד הרוסים, כשידם של האחרונים על העליונה. אלה הביסו את הצי והצבא העותמאני, כבשו את יאסי ואת בוקארשט, ובמשך שנתיים החזיקו במולדאביה ובוואלאכיה. ב־1773 חצו הרוסים את הדנובה לתוך בולגריה. בעקבות הכשלונות בקרב, נערך הסכם קוצ׳וק קאינארג׳י (שנחתם ב־30 ביולי 1774) – הסכם משפיל לתורכים, שהעניק שורה של פריבילגיות לרוסים. ב־1774 כבשה אוסטריה את בוקובינה. עקב מחסור בלחם ובבשר ומחירים מאמירים, פרצו מהומות באיזמיר ובקושטא ב־1775, מהומות שדוכאו באכזריות. בין מרץ למאי 1778 יש מידע על מרידות של כנופיות אלבאניות שפלשו למוריאה.
שנת 1778 היתה הרת אמונות. בשורה של מגפות ושרפות, שנמשכו מאפריל עד נובמבר בקושטא, נספו אלפי נפשות. לדברי השגריר הבריטי(שצירף את הדו״ח מאיזמיר) היתה זו המגפה החמורה ביותר מאז 1751, ומספר הנספים היה כ־60 אלף, ביניהם גם יהודים, ו־150 אלף עזבו את קושטא. לפי הערכתו, כשליש מבתי העיר נשרפו. המגפה התפשטה גם לדרדנלים ולמוריאה. יש לציין כי בהקשר לשרפה שפרצה באפריל כותב השגריר הבריטי כי זהו ביטוי למרירות התושבים. כך יש להסביר גם את השרפה באיזמיר, ואין להניח שדווקא יהודים היו המציתים.
הכותב מתלונן על הקאדי שהוא חלש, אינו משליט סדר, ואינו דואג לשלום האוכלוסיה המקומית. לפי המבנה של הממשל העותמאני, הקאדי של איזמיר (כמו של ערים אחרות), שמונה על־ידי הסולטאן בדרך כלל לשנה , היה לא רק השופט הראשי, אלא עמד בראש ההירארכיה של המנגנון האזרחי. הקאדי של איזמיר היה אחד הקאדים החשובים של האימפריה. הוא היה אחראי לביצוע כל הצווים המלכותיים, והיה מדווח על המתרחש בעיר ועל תביעות התושבים. הקאדי קבע בעניינים כלכליים, למשל את מחירי המצרכים, גורם עדין במצב של מחסור. המושבה של הסוחרים האירופאים עמדה בקשר עם הקאדי, והיתה תלויה בו. היו תקדימים להחלפת הקאדי בעקבות תלונה, ובעיקר אם זו מלווה מתנה נדיבה.על רקע זה מובנת היזמה של האירופאים לפנות לשלטון המרכזי להחלפתו.
גם תושבים מקומיים עשויים היו להתלונן על הקאדי, כפי שהזכרנו לעיל בהקשר לשריפה ב־1742.
עונשי מוות היו מקובלים בתקופה זו; על פריצה, שוד, רצח וקיצוץ במטבעות היו בדרך כלל תולים. עונשי המוות שנקבעו ליהודים, היו בדרך כלל תלייה או שרפה (לא סייף, כי החרב תיטמא מהמגע עם יהודי, לפי תפישתם טרפות ורעשים נוספים
בדיווחים של הקונסול הבריטי באיזימיר ושל השגריר בקושטא מצוי מידע על רעידות אדמה נוספות באוגוסט ובאוקטובר 1778. השנייה, שפרצה ב־ו באוקטובר, הרסה כמה קירות וחלק ממסגד, אולם לא נמסר על אבדות בנפש. במכתב מ-30 באוקטובר אותה שנה מסופר על נזקים כתוצאה משרפה. מספר חודשים לאחר מכן, ב־3 בפברואר 1779, נמסר על דלקה, שבה נשרף ביתו של הקונסול הבריטי באיזמיר. ב־15 במרץ 1797 שוב רעש, ולאחר מכן הצתה מכוונת של רובע הפראנקים באיזמיר. זהו מעשה של נקמה תוך מהומה, על הריגתו של יניצ׳אר בידי אירופאים. לפי נוסחה אחרת המעשה היה כדלקמן:
להקת רקדנים על חבל הופיעה בחסות הוונציאנים, ובקהל היו גם אזרחים רוסיים. יניציאר היכה במקל אחד מאנשיו של קונסול ונציה, כתגובה על ההנהגות בלתי מנומסת. אירופאים הרגו את היניצ׳אר, פרצה מהומה ובה נהרגו תורכים ובני חסות רבים. מגורי הוונציאנים הוצתו, והאש שהשתוללה במשך 13 שעות אכלה רכוש רב, והנותר נבזז. הקאדי של איזמיר פירסם כרוז ב־1 באפריל, ובו הוא קורא להימנע ממהומות וממריבות, ומזהיר שהעבריינים ייענשו. גם לאחר הצתה זו פנה שגריר בריטניה ל״שער העליון״ בתלונה על הקאדי המקומי. לדבריו, השרפה היא תוצאה של חולשת השלטון במקום. ניתן להבין שהקאדי אינו מונע מיסודות אלימים לפגוע ברכושם ובנפשם של האירופאים. ואולי היתה התנהגותו זו חלק מהמדיניות. במקום שההמונים יכלו זעמם בשלטון, מוטב שהזרים יהיו מוקדי האיבה והאלימות.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
סלידה מיוחדת הייתה לקוטב ממנהיגים מוסלמים המגלים שמץ של סטייה מלקחם הטהור של השריעה והקוראן. בריות כאלו, לדעתו האובייקטיבית, אינן יכולות שלא להיות סוכנים ציוניים.
עשרות האישים שנכפו על הקהילה המוסלמית במסווה של ׳גיבורים׳ נוצרו בידי הציונים, כדי ש׳גיבורים׳ אלו יעשו למען אויבי האיסלאם מה שהם עצמם אינם יכולים לעשות בגלוי […] כל מי שמרחיק קהילה זו מהדת שלה ומהקוראן הוא בהכרח סוכן של היהודים – בין שהוא עושה זאת בידיעה ובין שלא בידיעה, ברצון או שלא ברצון.
אם ״סוכנים״ אלה פועלים שלא לפי עקרונותיו של קוטב, זוהי בבירור תחבלנות מסוג סוטה במיוחד. לא רק שהיהודים ״מוליכים אותה [את הקהילה האסלאמית] שולל באשר לאויביה ולמטרותיהם הסופיות״, גם התנהלותם הציבורית מתאפיינת ברמאות זדונית. ״סוכני הציונות היום […] מסכימים זה עם זה בדבר […] הרס האמונה הזו [האיסלאמית] בהזדמנות הממוזלת והבלתי־חוזרת הראשונה. את הקונסנזוס היהודי הזה אין למצוא באמנות כתובות או בדיונים גלויים; זוהי הסכמה (חשאית) שבין סוכן לחברו״.
כמו לתאוריית הג׳אהילייה שלו, גם ליודופוביה הלוהטת של קוטב ולאמונתו שאלוהים שלח את היטלר כדי לייסר את היהודים הייתה השפעה מכרעת על החזון ועל המעש של התנועות האיסלאמיסטיות בשנים שאחרי מותו. הג׳יהאד שהטיפו לו אל־בנא וראשוני האחים המוסלמים התמקד במיזם הציוני בארץ־ישראל. לעומת זאת, התנועה הג׳יהאדיסטית של שנות השמונים אימצה את גישתו של קוטב, וסימנה את מטרותיה בתוך מצרים עצמה.
ג׳יהאד נגד מוסלמים
נשיא מצרים אנואר א־סאדאת ביצע בשנת 1977 תפנית מפתיעה. בתאריך 19 בנובמבר הוא היה המדינאי הערבי הראשון שנאם בפני הכנסת בירושלים. שיחות קמפ־דייוויד שהחלו בעקבות זאת הובילו לחתימת חוזה שלום בין מצרים לישראל בשנת 1979. ישראל קיימה את הבטחתה, ותמורת נרמול היחסים נסוגה מחצי האי סיני, שהיווה 90 אחוזים מהשטח שכבשה בשנת 1967.
הערת המחבר : התפנית בעמדתו של סאדאת נבעה ממצבה הכלכלי העגום של מצרים. מצרים נעשתה תלוייה לחלוטין בארצות הברית, ולא יכלה להרשות לעצמה את הגידול בתקציב שנדרש כדי לנצח את ישראל במלחמה נוספת ולכבוש את סיני. הרקע הפוליטי ליוזמת סאדאת מתואר אצל קמחי 1992, עמוד 50-90
שנתיים לאחר מכן שילם סאדאת בחייו על השלום עם ישראל. ביום 6 באוקטובר 1981 הוא נורה בידי כוח קומנדו של הארגון המצרי ״תנזים אל־ג׳יהאד״. ההתנקשות נועדה להיות יריית הפתיחה של מהפכה איסלאמית. הארגון ניסה להשתלט על תחנות הרדיו והטלוויזיה בקהיר, תקף מוצבים של כוחות הביטחון בעיר, ותפס את שדה התעופה שלה. לניסיון ההתקוממות קדם מסע תעמולה סוער של האחים המוסלמים נגד סאדאת, שבו הוכרז שהשלום עם ישראל מנוגד לקוראן. ברוח כתביו של קוטב הוצג חוזה השלום כמזימה יהודית נגד האיסלאם, וסאדאת – כסוכן ציוני.אף שהפגנות נאסרו בחומרה, סטודנטים פרו־איסלאמיסטים נאספו ברחובות הערים אלכסנדריה ואסיוט וקראו ״לא לשלום עם ישראל״, וביטאונם רב התפוצה של האחים, ׳אל־דעווה׳, גולל בטקסט שכותרתו ״מן הנמנע לחיות בשלום עם היהודים״ את מלחמותיו של מוחמד ביהודים במאה השביעית.
״תגזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
E'lem idek oukhibihoum Un metier apprends a tes mains
La idor zeman a 'lihoum Peut-etre en auras-tu besoin demain
Nulle part ailleurs qu'a . . . New-York je n'ai saisi la justesse de ce proverbe du terroir marocain. Je venais de rencontrer M. Sibony, le vice-president de !'Organisation des Juifs du Maroc en Amerique. J'etais naturellement curieux de connaftre l'itineraire qui 1'avait "jete" a New York. Avec un don de conteur bien marocain, il me prouva encore une fois que chaque Juif est un roman. Ne a Fes, eduque a Rabat, il fut renvoye du lycee au debut des annees quarante en vertu du numerus clausus impose par les autorites de Vichy. L'espoir de devenir intellectuel devait attendre et son oncle lui proposa de venir apprendre chez lui la coiffure. Militant sioniste, il fut parmi les premiers olim et apres la guerre d'Independance faite sous les ordres de Ouri Avneri (le directeur du grand journal a scandale Haolam Haze), il devint enqueteur a la police de Jerusalem. Pris de nostalgie, il retourna au Maroc voir sa mere et se mit a travailler a la base americaine. Apres l'independance du Maroc il demanda son visa d'immigration en Amerique ou sa soeur s'etait deja installee. Apres une longue attente, il debarque a New York ou tout naturellement, ne parlant pas la langue, il reprit le metier qu'il avait appris un jour, d'abord comme salarie puis ouvrit son propre salon. Et a ce monent du recit il abandonna le frangais pour me dire en arabe: "ma pauvre mere me disait toujours: apprends un metier a tes mains et garde-les, voyez comme elle avait raison
L'ISSUE DE SECOURS
Appele a 70 ans passes a etre Gand Rabbin Sepharade de Haifa. Rabbi Yossef Messas. se trouva au debut pris dans l'engrenage d'une intrigue qui voulait le rccuser sous l'accusation de liberalisme excessif. Un jour qu'il etait excede des conditions qu'on lui posait, il dit au maire: "Dans ma jeunesse j'ai ete relieur, horloger, scribe je peux toujours y revenir, je n'ai pas besoin de la rabbanout pour vivre. . ."
A VOTRE SANTE
Diyaql tbib — yaqlo el mred Ce que medecin mange; le malade le peut aussi.
Cree avant l'apparition de la medecine modeme, ce proverbe marque que meme dans les societes traditionnelles la credulite a des limites: L'exemple doit venir du haut. Les miracles de la medecine moderne ont convaincu les Marocains — surtout les habitants du Mellah — que la medecine releve du divin et le respect au corps medical etait tel que c'etait ce dicton de la sceptique France qui avait cours: "Faites ce que je vous dis et non ce que je fais".
Elliyi'bi tbib – Hsen yaqlo el-mred
Avec ce que le medecin encaisse II vaut mieux que le malade engraisse
Proverbe plus repandu en Medina qu'au Mellah qui croyait dur comme fer en la medecine..
Ida tbib hnin — El mred mesquin
A medecin misericordieux — Malade malheureux
On ne croit pas aux therapeutiques douces. Le role du medecin c'est de guerir le malade et non de s'attendrir sur son sort, le medecin sera juge sur son efficacite et non sur son humanite. Si le medecin par pitie, ne donne pas au malade le traitement que son etat exige — meme s'il fait mal — il risque de le tuer et chacun sait que "l'enfer est pave de bonnes intentions".
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
כנס רבנים
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Sidi Rehal, mercredi matin, les hahamim viennent chez la fiancee, et, en presence du marie, ils evaluent la valeur de la dot. Le jeune homme annonce le montant du sdaq qu'il offrira a sa femme. Le pere de celle־ci demande generalement une augmentation, que le marie accorde. On conduit ensuite la mariee au mikve pour le bain rituel. Au retour, on l’emmene dans une maison proche de celle du marie, ou on lui fait l'azmomeg. Pendant que des femmes chantent et dansent, d'autres appliquent du henne sur sa tete et la peignent. Ses cheveux sont noues et transformes en une multitude de fines nattes.
Apres le maquillage, on lui couvre la tete, et toutes les femmes presents s'approchent d'elle et implorent sa benediction, en disant:
"Couvre-nous de ta protection!
O Dieu, qui protege cette tete, protege-nous!
Protege mes enfants, mon mari et tous les gens!
Sois benie et heureuse! "
La mariee est dans un etat particulier de grace et sa baraka est fort recherchee.
Elle est alors habillee et couverte d'un festoul. Pendant ce temps, les islan conduisent le fiance au bain et l'aident a se laver. Au retour. a l'entree de sa maison, cinq tamzwarat l'attendent. Chacune prend une pousse, qu'elle trempe dans l'eau de fleur d'oranger, et donne cinq coups au marie encore juche sur sa mule, pendant que I'assistance lance des cris de joie.
Ces coups sont donnesdans un but de purifaction. Au Maroc' les fiances sont parfois l'objet de cette coutume.
On l'installe sur une table, ou il attend la venue de la mariee. On envoie la meme mule afin de ramener la jeune fille, qui est deja prete. Son pere ou son frere la souleve et la depose sur la monture, que chevauche son petit frere ou celui du marie. La majorite des personnes qui l'accompagnent tiennent des bougies et des torches; les femmes dansent, battent du tarr et chantent:
"Qu'elle lui porte la benediction,
O mere, quel bonheur!
La fiancee est benie,
quel bonheur!
De l'argent et des enfants,
o, mere, quel bonheur!
II lui donnera l'aisance,
quel bonheur! "
Les hommes prennent part aux chants et les jeunes gens tirent constamment des coups de fusil. Quand le convoi arrive pres de la maison du marie, sa mere sort avec une cuvette pleine d'eau, ou elle fait tremper les pieds de la mariee. Ensuite, elle lui met sur sa main du beurre et du miel, que la fille plaque au mur. On lui donne aussi un oeuf, qu'elle brise au seuil de la porte; elle y trempe sa main et l'applique encore au mur. Son pere la souleve et la depose surla mertba – c'est une table basse qui sert pour la ceremonie nuptiale' le Talomon est totalement ignore des juifs de l'Atlas – . Le marie montre au rabbin une piece qu'il veut offrir a la mariee.
L'assistance crie: "Trouee, trouee, la piece ne vaut pas! Apres avoir beni le vin, le rabbin verse le contenu du verre dans un autre recipient et brise le verre contre la table; Le marie et les jeunes gens montent ensuite sur la terrasse et lancent des bouteilles. Ceci est considere comme une protection contre le mauvais oeil des gens. La mariee est alors deposee dans le srir ou alcove, ou elle trouve une bougieallumee, – " Le mariage doit etre consomme toute lumieres allumees…pour que la mariee soit toujours devant son mari comme une lumiere eblouissante " – une jarre d'eau et un bol avec de la fleur d'oranger. En entrant, sa mere ou la soeur du marie asperge le mur avec le parfum. Les assistants sont invites a un diner. Ils doivent immanquablement gouter au moins a trois plats: boulettes de viande, poulet et dessert. Les maries recoivent de la langue de vache preparee avec des amandes, des raisins secs, des oignons, de la cannelle, du sucre, des dattes et du miel. ils prennent leur repas au lit, en meme temps que les jeunes gens et les jeunes filles. C'est une marque de faveur que le marie accorde a ses amis et a tous ceux qui lui sont chers.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
שירי ההילולא והזיארה
הפיוט והשירה מהווים אמצעי חשוב לביטוי היחס לקדוש בהילולה הנערכת ליד קברו, בבית־הכנסת או בבית, וכן בכל ביקור אצל הקדוש. בעזרת השיר והפיוט מבקשים החוגגים לבטא את התרוממות רוחם ואת אהבתם והערצתם לצדיק.
ניתן להבחין בליטורגיה זו בסוגים שונים של שירה. סוג אחד הוא הפיוט הכתוב כולו בעברית והמושר באופן בלעדי על־ידי הגברים. מטרתו לפאר ולשבח את הקדוש, ולא פעם הוא חובר לאחר שהפייטן הבריא ממחלה בזכות הקדוש או שהיה עד לנס מסוים או לאחר ביקור אצל הקדוש שהרשים אותו. פיוטים מהסוג הזה נפוצים בכתבי־יד ובדפים בודדים, ורק חלק קטן מהם הובא לדפוס בקבצים שונים. סוג אחר הוא הפיוט הכתוב הן בעברית והן בערבית כאשר בית אחד כתוב בעברית ומיד אחריו בא בית בערבית או שהפיוט מתחיל בעברית ורק הבתים האחרונים כתובים בערבית. גם סוג זה מושר בעיקר על־ידי הגברים, אם כי הנשים מכירות בדרך כלל את הקטעים בערבית. סוג שלישי הוא השיר הכתוב כולו בערבית בצורת קסידה. זוהי בעיקר שירת הנשים לכבוד הקדוש, המאופיינת על־פי־רוב במקצב חזק שסוחף את החוגגים. גם גברים מצטרפים לשירה, במיוחד כאשר מושרות אותן הקסידות המפורסמות והידועות לכל מי שהשתתף אי פעם בהילולה.
לרוב מוקדשים הפיוט והקסידה לקדוש מסוים באופן בלעדי, אך בשירים רבים מוזכרים יותר מאשר קדוש אחד. בין הקדושים המפורסמים יותר, כמעט ואין קדוש שלא ידועים שירים ופיוטים המוקדשים אך ורק לו. שירים בלעדיים אלה מושרים בטכס ההילולה של הקדוש, לרבות בעת המכירה הפומבית של כוסות היין או המחייא לכבודו כאשר מעלים בשיר את ניסי הקדוש ומבליטים את התועלת שבשתיית כוס היין, וזאת כדי להמריץ את הקונים להעלות את הצעותיהם לקניית הכוס של הצדיק.
יש לחנים ותבניות שיריות מאוד מפורסמים החוזרים בשירים שונים כאשר רק התוכן משתנה. בהרבה שירים, ובעיקר בשירים בערבית מצוי למשל, הבית הבא:
זכותו תכון מעאנא זכותו תעמוד לנו
חנא וישראל כוואנא לנו ולישראל אחינו
הודו לה׳ כי טוב הודו לה׳ כי טוב
בית זה יכול להוות סיומת של שיר או יכול לשמש כפזמון חוזר של שיר. רואים בבית זה את השימוש של עברית וערבית בערבוביה, דבר שאינו יוצא דופן בשפת היום־יום של היהודים במרוקו.
הערות המחבר :
ראה דוד בן חסין, תהלה לדוד, קזבלנקה 1931, עמי מח, ובו פיוט נפלא שכתב המחבר כאשר עלה לקברו של הקדוש הקבור באגיגה, כנראה במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה. צוין בפיוט ששמו של הקדוש לא ידוע: ״ואם שמך מהם נעלם…״.
יש מאות רבות של פיוטים ושירים המצויים עדיין בכתבי־יד. ראה, למשל, את כתבי־היד שבספריה הלאומית בירושלים: כ״י מס׳ 4286 (״קינות… קצאייד״, מאת מימון בן דוד גיגי), כ״י מס׳ 4288 (״קצצת איוב״, מהמאה התשע עשרה), כ״י מס׳ 8°5596 ומס׳ 8°5595(בהם פיוטים על משפחת אביחצירא) וכ׳׳י זיני: כ״י מהאוסף הפרטי של ר׳ דוד עובדיה, ירושלים, וכתבי־היד שבמכון בן־צבי, ירושלים: כ״י מס׳ 2131 ובו פיוט על ר׳ כליפא ק־מלכא, ר׳ יצחק הלוי ור׳ דוד בן־ברוך; כ״י מס׳ 2065 ובו פיוט על ר׳ רפאל אנקאווה ור׳ עמרם בךדיוואן, וכ״י מס׳ 2102 ובו פיוט על ר׳ עמרם בךדיוואן. תודתי נתונה לד״ר י׳ שיטרית מאוניברסיטת חיפה, המכין עבודה על נושא זה, על שהסב את תשומת לבי לכמה מובאות שבכתבי־היד.
ראה א׳ חאדידא, קול ששון, קזבלנקה תשי׳׳ג: חיים סויסא, שמחה וששון, מהדורה ב׳ ע״י י׳ לוגאסי, ירושלים חש״ד: חיים סויסא, ספר ישמ״ח צדיק, החוברת החשובה ביותר ובה עשרים וחמישה פיוטים ושירים על קדושים שונים ושיצאה לראשונה בקזבלנקה בשנת 1945 : דוד בן חסין, תהלה לדוד, קזבלנקה 1931 (מהדורה מורחבת מאת אהרן בן חסין. המהדורה הראשונה יצאה לאור באמשטרדם בסוף המאה השמונה־עשרה), ובו שירים לכבודם של ששה שד״רים מא״י: יעקב ברדוגו, קול יעקב, לונדון 1844; יחייא בן מכלוף אר־דאהן, אני לדורי, קזבלנקה 1944: יהודה קסוס, וזאת ליהודה (הוצאת המחבר, ללא תאריך); ראובן אג׳ייני, ספר שפתי רננות, ירושלים תשל׳׳ג: יוסף יפרח (עורך), יגיל יפרח, חיפה תש״מ, עמי 268-257 (בקובץ מובאים 30 שירים על 29 קדושים ששרים בזמן מכירת כוסות לכבוד הקדושים); א׳ חזן, שירי פרג׳ שוואט, ירושלים תשל״ו: א׳ חזן, ״השירה והפיוט בצפון אפריקה — המשך וחידוש״, פעמים, 2 (קיץ תשל״ט), עמי 47-39: בן עמי — ר׳ דניאל: ,Haim Zafrani, Poe'siejuive en Occident musulman, Paris 1977; L. Brunot et E. Malka 276 .Textes jude'o-arabes de Fes,Rabat 1939, p
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם. יששכר בן עמי דף מס' 135.
מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח
הנוהג להשתמש בתעתיק הפורטוגזי לשמות ההברות האשכנזיות נשאר בתוקפו במשך המאה התשע עשרה והשם הרשמי, כפי שהוא מוגש לאישור המלך, שכן לפי החוק היה על כל אגודה לקבל אישור מהמלך, הוא תמיד בהתאם להברה הספרדית כגון AHABATH ACHIM HALICHOT OLAM HAGAGASHA' 1875.
והנה, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים אנו עדים למהפכה זוטא : בצד הברות בעלות שם פורטוגזי כגון ACHAWA 1894, צצים שמות לפי ההברה האשכנזית כגון TOUT 1898 ואין זה מקרה.
זו היא התקופה הראשונה, שיש בה צמיחה כלכלית ועלייה חברתית של האוכלוסייה עד כדי השתחררות מן ההשפעה הספרדית. נוסף לכך חדרה גם השפעתם של תלמידי הרב שמעון רפאל הירש, המדגיש בכתביו את המבטא הגרמני אשכנזי של מלים עבריות.
לא כולם מסוגלים היו להתאים את עצמם לגמרי למנהג החדש, וכך אנו מוצאים צורות של תעתיק, שהייתי מכנה אותן מבטאי אנדרוגינוס, חצי ספרדית וחצי אשכנזית כגון " rodfei sholoum, נראה היה, שסוף סוף הגיעו האשכנזים באמסטרדם לעצמאות לשונית.
גם האגודות הציוניות נוהגות לקרוא לעצמן לפי מנהג זה. תנועות הנוער של המזרחי, שנוסדו בשנת 1917, נקראות zichroun jangakouw, our chodosjוכלי המבטא שלהם " מיזרוחו ". והנה בשנות השלושים של המאה העשרים קם זרם בתוך תנועת המזרחי, שרצה להגשים את רעיונותיו של משה לימנס.
תנועת הנוער של המזרחי באמסטרדם עברה להתפלל בהברה ספרדית, אמנם במתכונת ארצישראלית בשנת 1938. ברור שהשפיעו על החלטה זו המאורעות הדרמטיים של התקופה, שגרמו להקצנה במחנה הציוני.
החלטה זו, שנתקבלה והוגשמה על אפם ועל חמתם של רבני הקהילה ופרנסיה, משתבצת בהשקפת העולם הציונית של הנוער, שהעמידה את ארץ ישראל בראש מאוויו.
אולם עובדה היא, שאמסטרדם היית העיר היחידה בעולם, אשר בה התקיים מעבר זב בתפילה אל המבטא הארצישראלי לפני שנת 1940, ובלי שום ספק היה קל יותר להגיע לציד כזה שם, משום שקיימת הייתה קהילה בעלת מסורת ארוכה, שבה נהגה ההברה הספרדית בתפילה.
התעכבנו על עניין ההברה הספרדית, משום שהוא נותן לנו קנה מידה אובייקטיבי לקביעת השפעת הפורוטוגיזים על ההוכדיטשה יודן, אבל ההשפעה הייתה רחבה יותר וכוללת את כל תחומי התרבות. הכרת עליונותה של ההברה הספרדית הביאה בצידה התעסקות רבה בנושאי לשון, כמקובל אצל הספרדים בכלל.
Lea Juifs au Maroc avant le Protectorat LIMINAIRE
Deuxieme partie
Lea Juifs au Maroc avant le Protectorat
LIMINAIRE
Bien des personnes ayant entretenu des relations avec les Juifs et les Musulmans du Maroc durant le Protectorat auront du mal a reconnaitre le portrait de ce que fut jadis, au quotidien, la vie des Juifs du Maroc : peu enviable, elle regorgeait d'indignites et d'humiliations institutionnalisees. Les voyageurs se demandaient comment les Juifs parvenaient a survivre ainsi. II faut la encore prevenir le lecteur de ce que les voyageurs ne pouvaient – le plus clair du temps – decrire que superficiellement les rapports judeo-musulmans. II n'en demeure pas moins que les chroniqueurs juifs de l'epoque ont maintes fois deplore les conditions difficiles de l'exil qu'ils finirent par admettre comme une fatalite.
II existait cependant un petit noyau de notables juifs qui beneficiaient de la confiance du souverain et qui, de ce fait, jouissaient d'un statut de privilegies. Toutefois, il suffisait d'un simple caprice du sultan pour qu'ils paient de leur vie le dit privilege.
Au XIXe siecle, la communaute mondiale qui prit connaissance de la condition des Juifs du Maroc s'en emut. Une petite minorite d'entre eux jouissaient de la protection consulaire qui leur conferait une certaine immunite. La course a l'obtention de la protection consulaire ne fut pas seulement le propre des Juifs, mais aussi des Musulmans. Par ailleurs, et toujours au XIXe siecle, la faiblesse du pouvoir central du Maroc rendit le pays vulnerable au regard des puissances europeennes dont l'appetit de nouvelles colonies riches en ressources naturelles ne fit que s'accroitre.
L'occidentalisation de la communaute juive se fit graduellement, a la suite des echanges commerciaux croissants avec l'Europe, mais surtout en raison de 1'implantation du reseau des ecoles francophones de l'Alliance Israelite Universelle. Des le debut du XIXe siecle, l'idee d'un sionisme moderne comment a germer et finit par representer l'aboutissement naturel de l’emancipation de la communaute juive du Maroc.
Les grandes lignes du plan de cette seconde partie sont etablies comme suit
Ce second chapitre donne une description du statut traditionnel des Juifs (et des Chretiens) dans des pays regis par la loi islamique. Le ro1e des diplomates juifs, dont celui des Pallache, y est decrit avec un certain souci du detail car il met en evidence la contribution des Juifs a l'endroit de la diplomatie marocaine. De facon generale, la vie juive s'est inscrite dans les preceptes de la loi mosai'que mais aussi lors des pelerinages aupres de tombeaux d'hommes reputes etre des saints. Puis une liste de temoignages suit, portant sur la condition des Juifs dans le Maroc traditionnel : habitat exigu ; violences en ternps de troubles politiques ou lors du deces d'un souverain relevees par les visiteurs etrangers tout au long des derniers siecles; temoignages emanant des chroniques hebraiques; conversions
forcees. L'Europe commence a s'interesser au Maroc et a la situation de ses Juifs.. Les plus nantis parmi eux – et aussi parmi les Musulmans beneficient de la protection consulaire qui les met a l'abri de l'impot et de la justice locale. Ainsi, un bon nombre d'entre eux aspirent a s'en prevaloir. Le statut de protege consulaire est regule par la Conference de Madrid de 1880 II faut noter que la presse de Tanger – juive en majorite – jouit d'une grande liberte, ce qui permet d'articuler le besoin
d’emancipation des Juifs du Maroc. C'est au cours de la seconde moitie du XIXe siecle que le reseau scolaire francophone de l'Alliance Israelite Universelle (A.I.U.) s'etablit au Maroc et que commence une mutation
culturelle et linguistique des Juifs du Maroc. Malgre de grandes difficultes, le sionisme fait son cheminement dans l'esprit des Juifs du Maroc et certains considerent qu'il peut devenir bien plus qu'un reve.