המסגרות הרב־ממדיות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו

ההביטוס כולל גם את הרשתות החברתיות־השיחיות האחראיות על ניהולן הסדיר
והתקין של הפעילויות החברתיות על פי המסורת הקהילתית כפי שהיא מתבטאת במכלול ההוראות וההכוונות של התקנה התרבותית. הרשתות החברתיות־השיחיות הן המחברות בין התקנה התרבותית לפעלה החברתית ומסדירות את התנהלות הפעלה על פי תכניות הפעולה והמטרות של הסוכנים החברתיים ועל פי התסריטים, התהליכים והנהלים הרשומים בצורה פורמלית או בלתי פורמלית בתקנה התרבותית.^, רשתות אלה כוללות אוכלוסיות יעד שונות, שבחלקן משתייכות ליותר מרשת אחת, סוכנויות שונות האחראיות על קטע זה או זה או על שדה פעולה זה או זה בפעילות החברתית, וכן גופים ומוסדות שבראשם עומדים בני סמכא שמונו לשם כך בצורה פורמלית או בלתי פורמלית ואמונים משום בך מתוקף תפקידם על הידע התרבותי המסורתי, או על חלקים ממנו, ועל פרשנות התקנה התרבותית והמשך קיומה והישרדותה.

עם הרשתות הממוסדות של החתונה היהודית המסורתית נמנית קודם כול הרשת המשפטית הרבנית הקהילתית, המנפקת את שטר הכתובה ונותנת גושפנקא חוקית לנישואין של בני הזוג ולייסודו של בית חדש בקהילה. לפעמים היא גם דואגת לערוך תיקונים בסדרי החתונה הקהילתיים בהתאם להקשרים ההיסטוריים והחברתיים המשתנים, ובמיוחד בקהילות הגדולות." רשתות חברתיות־תרבותיות אחרות, בלתי ממוסדות, הן מפוזרות ולרוב סמויות מן העין; הן תומכות באירועי החתונה השונים, מכוונות אותם ומקיימות אותם על פי מכלול של מנהגים ושל אסטרטגיות השייכים להביטוס היהודי בכלל הקהילות במרוקו ובקהילת החתן והכלה בפרט בכל הנוגע לניהולם התקין של אירועי החתונה וטקסיה. רשתות מפוזרות אלה כוללות רשתות משפחתיות מסועפות המפעילות את מנגנוני האמפתיה, הסימפתיה והסולידריות האצורים במשפחה וכן את המשתתפים הפעילים בחתונה, כגון השושבינים והשושבינות" וקהלי המשתתפים בטקסים השונים מתוך בני הקהילה. רשת חברתית־קהילתית נוספת מופעלת בבית הכנסת, שבו מתפללים החתן ובני ביתו בשבת שלפני החתונה ושלאחריה (שבת חתן) ובו מצטרף החתן לציבור אבות המשפחות, שהם ראשי תאי היסוד במבנה הקהילה.

להסדרת ניהול הטקסים והאירועים המקיימים את החתונה מפעילות רשתות אלה, מתוקף טיבן כרשתות חברתיות־תרבותיות, גם מערכת מסועפת של פעילויות שיח, הן שיח ממוסד וקבוע לרוב הכולל שירים מלווים במוסיקה ולעתים בריקודים" וכן אמירות ופתגמים הנוגעים במישרין לטקסי החתונה,²⁵ לבעיותיה ולערכיה, הן שיח חופשי המלווה ומכוון את התרחישים והטקסים השונים של אירועי החתונה. אלה הן אם בך רשתות חברתיות־שיחיות מובהקות" השיח המיוחד המתנהל במסגרתן כולל מחד גיסא פעילות שהיא חלק מניהולם הסדיר והתקין של אירועי החתונה וטקסיה, ומאידך גיסא טקסטים מסורתיים, קבועים לרוב, שביצועם הוא חלק בלתי נפרד מן הטקסים השונים בבית הבלה, בבית החתן ובבית הכנסת, ואף במקווה." לפעמים גם מחברים לרגל החתונה טקסטים חדשים לכבוד החתן והכלה ולבבוד הוריהם. אלה הם בעיקר שירי עובה עבריים שמשוררים כותבים לבני משפחות מיוחסות או נדבניות במיוחד; שרים אותם לרוב לכבוד החתן, בגי משפחתו ובני משפחת הכלה כשהם עולים לתורה בשחרית של שבת חתן.

3.1.2 לכידות ומשמעות בהביטוס התרבותי הקהילתי

בין התקנה התרבותית התשתיתית ובין הפעלה החברתית המממשת אותה מתקיימת אינטראקציה מתמדת ועמוקה המשליכה מן התקנה על הפעלה ולהפך, המזינה את האחת מרעותה ומעניקה למכלול לכידות טבעית כביכול והיגיון פנימי עבור בני הקהילה. לכידות זו מפנה הן אל הזיקות ההדוקות הקיימות בין חלקי ההביטום כאילו היו מכלול אחד בעל מבנים משולבים זה בזה הן אל הקוהרנטיות, או העקיבות, וחוסר הסתירות המונחים ביסודו. תחושת הלכידות של בני הקהילה כלפי ההביטוס התרבותי שלהם ניזונה בין היתר מיציבותו ומקיומו הממושך בעיניהם ומשפיעה על מסכת המשמעויות והפרשנויות שהם מעניקים למקטעיו השונים. לכידות מונחת או מדומיינת זו היא המעניקה להביטוס את המעמד המחייב ואף הכפייתי שלו בעיני בני הקהילה; היא גם המביאה למסירתו, להנהלתו, להנצחתו ולהתנהלותו הסדירה עד להופעתם של גורמים משבשים החותרים תחת לכידות מקובלת זו ומשפיעים על חלקים הולכים וגדלים בקהילה לפקפק בה וברלוונטיות התרבותית שלה לגביהם. התפוררות הקהילה המסורתית מביאה לרוב גם לאבדן תחושת הלכידות הטבעית וההיגיון המובן מאליו של ההביטום התרבותי שקיים אותה, ובתוצאה מכך לחוסר הרלוונטיות של חלק זה או זה מן הטקסים שאפיינו את המסורת הקהילתית.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

מו״ה אברהם חאגיז הב׳ זצ״ל

 אחד מרבני פאס חי במאה הד׳ והה׳ וראיתיו חותם בפס״ד אחד עם הרבנים האלו ר׳ שאול סירירו ר׳ שלמה אבן דנאן ר׳ יוסף גיקאטיליא ר' סעדיה אבן דנאן בכמוה״ר שמואל ז"ל וזמן הפס"ד ש׳ שצ"ח פ״ק, עוד ראיתים חתומיים ש׳ ת׳ פ״ק:

מו"ה אברהם הירירה זיל

 א׳ מחכמי המערב והוא היה אנוס ביד גוים ובשובו ליהדותו חיבר ספר שער השמים והוא חי במאה הה׳ :

כהה״ר אברהם ה"ן סוסאן ז"ל

בר מסעוד וידיע בן מרשא מחכמי פאס הוא חי בחצי הראשון מהמאה החמישית :

מו"ה אברהם חליואה הא׳ זצ"ל

אחד מחכמי מקנאס חי בסוף המאה הד׳ ובתחילת הה' בהשערה והיה לו יד ושם  בנגלה ובנסתר כדמוכח בהקדמת ר׳ אברהם חלואה חב׳ שבם׳ קול יעקב שכתב ב נין ונכד לאו״ץ בנגלה ובנסתר כמוהרר״א ז״ל:

מו״ה אברהם חליואה הב׳

בכמוה״ר יוסף ז״ל אחד מחכמי מקנאס חי בחצי האחרון מהמאה השישית ולבסוף הלך ללונדון ונבחר שם למו״ץ לעדת הספרדים וחיבר איזה פיוטים ואיזה פסקים וראה בקונט׳ הלכתא למשיחא שבסוף קול יעקב :

בהה״ר אברהם ה״ן גיגי ז"ל

מחכמי המערב חי במאה הששית :

כהה״ר אברהם אלבאז ז"ל

 מחכמי פאס וראיתיו חותם עם מוהר"ר שאול סירירו ז"ל בש׳ תקס״א:- 1801

כהה״ר אברהם מונסונייגו

בכמו״ה יהושע ז״ל מחכמי פאס הוא היה יניק וחכים שקוד על למודו ופגעה בו מדה״ד ונתבש״מ בש׳ תרל"ג באביב ימי עלומיו בעוד כפו רעננה על פני אביו ולא הניח זרע

מו"ה אב' אבן תאן זצ״ל

במוהר"ר שאול זצ"ל, מו״ץ בפאס הוא הוה בזמן מוהריב"ע ז״ל ומו״ה יעב״ץ ז״ל ומוהר״י ן׳ מלכא ז״ל וחתום עמהם בכמה פס״ד ראה משפט וצב״י סי׳ מ׳ שי״ז ועוד, הרב הנזכר נתבש״מ לפני ש׳ תש״ז כמובן מס׳ נז׳ ש׳ שי״ז, הרב הנז׳ עשה הסכמה לספר אוזן שמואל מר״ש די אבילא ז"ל, ואחיו של מוהר״א הנז׳ הוא ר׳ שמואל ב״ר שאול הנז'. ר׳ שמואל הנז׳ הוא מחבר ס׳ דברי הימים, וביחס הכתובה שביד זרעו תארוהו בזה״ל או״ץ האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומזת הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדו״מ כמוהר״ר אברהם זצוקלה״ה :

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

שלוחי ארץ־ישראל בעיני

בני הגולה

א. כבוד השלוחים

בטרם נתאר את פעולות השליח בקהילות הגולה, נעמוד תחילה על כבודו של השליח בעיני קהילות ישראל, כי בודאי לא היה בידי השליח לפעול מה שפעל אלמלא היה כבודו גדול כל־כך.

כוחו וגדולתו של השליח נובעים לא רק מגדולתו בתורה ורוב חכמתו ולא רק מתוקף כוח אישיותו, אלא בעיקר מכוח שולחיו, ולא מכוחם האישי, שהיו לפעמים חכמים בינוניים אלא מכוח סמכותה של ארץ־ישראל שבשמה הם מדברים. כבר בתקופה העתיקה היה הנשיא כותב לשליח בכתב־שליחותו! ״שלוחנו כיוצא בנו עד שהוא חוזר אלינו״, כלומר שהנשיא מעביר לידיו את כוח שלטונו כל זמן היותו בדרך־שליחותו. בכוח זה יכול השליח לא רק לתבוע עזרה לארץ־ישראל, אלא גם להתקין תקנות, להכריע במחלוקת ולפסוק הלכה שנתחלקו בה חכמי הגולה. ומכאן כבודו.

עוד לפני שמגיע השליח לקהילה כבר מתחילים לחלוק לו כבוד. כשבא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בפעם הראשונה בשליחות חברון לליוורנו בשנת תקי״ג (1753) _ והוא אז צעיר בן עשרים ותשע ועוד טרם פירסם אף ספר אחד — שלחו לו גבירי העיר לבית־ההסגר שלשה סלים מלאים תבשילים ומיני־מאפה, פירות ויינות. וכן בכמה קהילות גדולות אחרות, כגון בבאיונה שבצרפת, שבה יצאו לקראתו חשובי העיר, ועליהם מעיד הרחיד״א! ״ובאמת שהפליאו לעשות חסדי חסדים בהסברת פנים וכל מיני כבוד שבעולם הפלא ופלא״.

ועל ארבע הקהילות בדרום צרפת אשר תחת שלטון האפיפיור — אביניון, קרפנטראס, לישלוא, קאבאליון— הוא אומר! ״שהפליאו לעשות צדקה וחסד וכבוד גדול יותר מיכלתם, והכל בהסברת פנים מאירות וחיבה יתירה״. את הכבוד שכיבדוהו בתוניסיה בהפליגו מנמל בינזארת בשנת תקל״ד (1774) מתאר הרחיד״א! ״נסענו בכבוד גדול בבארקו [סירה] אחד מלא אנשים כל ק״ק בינזארת וכל הבאים מתונס ושם תוף וחליל וצלוחיות שושנים והנשים בחלונות עושות זאגלוטאס ופייטנים בבארקו הם מזמרים ומשוררים קול המולה גדולה״.

ג ומנסיונו חזה בשעה שכתב! ״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם״.  ר׳ חיים שלום עמאר שליח טבריה בשנת תק״מ (1780) מספר כיצד קיבלו את פניו באזמיר! ״בבואי בשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשן לי״.

כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י. גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״. או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״. על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליח ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק״ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״. 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

פרשת סוטה

מוגאדור, שהיתה עיר מודרנית ונתונה להשפעה מערבית, ספגה מרוח ההשכלה. כך חדרו גם השפעות זרות לכמה מבתי היהודים, והר״ח פינטו עמד על המישמר וניסה להרחיק את הרוח הרעה מאנשי הקהילה.

אחד מחשובי הקהילה הגיע יום אחד אל הרב, ובעיניים מושפלות סיפר לו, כי הוא חושד שאשתו שירכה את דרכיה עם גברים אחרים, רחמנא ליצלן. שמע הרב והזדעזע, ומיהר לקרוא לאשה. ״האם נכונים הדברים הנוראים ששמעתי עלייך?״ – שאל אותה. ״אם נכון הדבר, שובי ועשי תשובה מייד״.

האשה הכחישה את הדברים מכל וכל. ״מאומה לא עשיתי, ואני כשרה ומותרת לבעלי״, אמרה לו.

״אם כך״, אמר לה הר״ח, ״הבה ונבדוק אם כנים דברייך״. מייד פתח הר״ח את ספר התורה הקדוש בפרשת סוטה, קרא את הפרשה כשהאשה עמדת לידו, ואז שלח את האשה ובעלה לדרכם. הם לא הרחיקו ללכת והאשה חשה לפתע בביטנה וברגליה, נפלה וקמה ושוב נפלה וקמה, כמה וכמה פעמים, ונפחה את נשמתה.

קול מהיכל

בשנות חייו של הר״ח הגיעו שד״רים רבים מארץ ישראל. היו מביניהם שביקשו להטיל אימה על יהודי מרוקו, במטרה לעודד אותם לתרום ליהודי ארץ ישראל, והיו אף שעלבו וזילזלו ברבני המקום לעיני קהלם הקדוש, ובכך גרמו להקטנת השפעתם של הרבנים על בני הקהילה.

אחד מהשלוחים הללו הגיע לעיר מוגאדור. ביקשו לחלוק לו כבוד, והומינו אותו לברית מילה. לברית הוזמן גם הר"ח פינטו, והנה ראה הרב כי השד״ר לוקח כוס יין ומברך עליה.

אמר לו הרב, כי לא יפה עשה, וכי מן הראוי היה לבקש תחילה את רשות בעל השמחה, שמשלו אכל. השיב לו השליח: ״אני שד״ר מארץ ישראל, ואין לי צורך לבקש רשות מאיש במקום הזה״. החלו השניים להתווכח, ובלהט הדברים יצאו מפי השניים מילים חריפות וקשות, זה על זה. לאחר זמן קצר נפטר אותו שד״ר, והר״ח לקה ברגלו והיה רתוק למיטה בגלל קשיים ומכאובים.

שמשו של הרב היה יורד מדי בוקר להדליק את הנרות בבית הכנסת של הר"ח באחד הבקרים, בעוד הוא מיטיב את הנרות, שמע קול יוצא מתוך ארון הקודש. היטה השמש את אוזנו כאפרכסת ושמע כי מתוך ארון הקודש יוצאת תפילת ״מי שבירך״ להחלמה מהירה ולרפואה שלמה בכל איבריו ובכל גידיו של הרב חיים פינטו. משסיים הקול המסתורי את תפילותיו וברכותיו שאל את השמש המופתע: ״מדוע לא יבוא הרב חיים כמנהגו מדי בוקר בבוקרו לשורר ולזמר לפני הקב״ה? ואני, המדבר מהיכל הקודש, רבי ישראל נגארה אנוכי, המשורר השמש״.

שמע זאת השמש, והחל בשרו לרעוד מאימה ופחד. מיהר ורץ אל רבו, אך הרב חיים הקדימו וסיפר לו בדיוק את כל מה ששמע השמש מתוך ארון הקודש.

אז גם הבחין השמש, כי רבו מהלך כבראשונה. ובאותו יום חיבר הר״ח את פיוט ההודייה, המתחיל במילים ״ארוממך האל אלוהי ישראל, המציל הגואל מדחי את רגלי״.

מתיר אסורים

ליל שימורים היה ליל חג השבועות בבית המדרש של הרב חיים פינטו. כל הלילה ישבו ועסקו בתורה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית ותפילת ותיקין. כך עשו גם בליל החג השני, הנהוג בגלויות. באחת השנים היה לר״ח ויכוח עם אחד מהקאדים, מחכמי הישמעאלים, וזה הורה לאסור אותו ולשימו בבית האסורים. לא עברו שעות מרובות ומת אותו רשע, ויצא הר״ח לחופשי. ועל כך חיבר את שירו, המתחיל במילים: ״הממני ואסר. אותי במלכודתו. אוייב שונא וצר. ענה אותי. מן המיצר״.

5.1 החיים הקהילתיים וניהולם

בשיח תרבותי מכוון במסגרת ההביטוס הקהילתי

לכידותו של ההביטוס הקהילתי חשובה ביותר לפיתוח תחושת הרלוונטיות שלו עבור בני הקהילה ולקביעת מסכת המשמעויות המלומדות והבלתי מלומדות שאלה מוצאים בו או מייחסים לו ולמקטעיו. מבחינת בן הק
הילה המסורתית משמעותם של מקטעי ההביטוס שלו ושל הפעילות החברתית שלו ושל הזולת נעוצה בעצם קיומם או ביצועם של המקטעים בהקשריהם הרגילים בחיים החברתיים. כך, למשל, עבור בן הקהילה משמעותם של טקסי החתונה של קהילתו נעוצה בעצם קיומם על פי כלליהם, סדריהם וזמניהם, ומשוקעת בעצם הביצוע שלהם, בהשתתפותו בהם ובחוויות שהוא צובר תוך כדי ההשתתפות בהם. משמעות הטקסים עבורו נובעת מצו המסורת הקהילתית שאתה הוא מזדהה לחלוטין, ואפילו נבלע בתוכה, מתוך מסכת אמונותיו העמוקות. ברמה זו של בן הקהילה ״הטבעי״, היינו כיליד הקהילה החי את ההביטוס בצורה טבעית, משמעות הטקס מעגלית בהכרח, ומקשרת בין הפעולות וההתנהגויות שמרכיבות את הטקס ובין הידע האינטואיטיבי שלו בנוגע לכללים, לתסריטים ולערבים שביסוד התקנה של ההביטוס הקהילתי שלו. במלים אחרות, משמעות הטקס היא הטקס הנערך עצמו על פי כלליו וסדריו. סוג זה של סמיוטיזציה במעגל סגור הוא התורם העיקרי ליציבות ההביטוס ולהנצחתו; אין בו חתירה להבנה מנתקת ומנותקת של משמעויות הפעלה החברתית מן התקנה שביסודה, ואין מורגש בו הצורך לשאול שאלות בעניין מקורותיהן ומטרותיהן של הפעולות וההתנהגויות.

סוג אחר של סמיוטיזציה נובע מידע מסודר, שנרכש לרוב בצורה בלתי פורמלית דרך התנסות רבת־שנים, בידי סוכן הפועל (או סוכנת הפועלת) בראש סוכנות או מטעמה במסגרת אחת הרשתות החברתיות־שיחיות המקשרות בין התקנה לפעלה ומסדירות את הפעילות החברתית. סמיוטיזציה מלומדת או מעין־מלומדת כזאת מקיימת בעצם פעולת פרשנות על המקטע או הטקס או הפעילות החברתית הממומשת בהתאם לידע של הסוכן והמסורות בעל־פה שהוא אצר בקרבו. לגבי החתונה היהודית במרוקו ניתן היה לשמוע משמעויות במו־מלומדות כאלה מפיהן של נשים זקנות במיוחד, שמילאו תפקידים יוקרתיים או נדרשים בחברת הנשים של הקהילה היהודית המסורתית, ובראשן המיילדות והמרפאות; הן גם השתתפו לרוב בניהול הטקסים הרבים הנוגעים לכלה או השתתפו בהתייעצויות שהתנהלו בתקופת ההכנות. מעמדן החברתי־התרבותי המיוחד וניסיונן הרב הם שהעניקו להן סמכות סמיוטית־פרשנית זאת.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

שניים מבחריו שהיו באותו מעמד העידו על המקרה בפני בית הדין. בפסק מנומק על שלושה עמודים בכתב יד צפוף של הרב, קבע שיש לקבל את דבריה של הבחורה שלא נתנה דעתה כלל על מעשיו, וגם לא נתנה הסכמתה לכך, כי היא עדיין צעירה ולומדת, ועדיין לא סיימה את לימודיה. ובגרסתה לא מצא שום סתירה.

על שלושת המעורבים : שני העדים והמקדש נכתב בסיכומו של אותו פסק, שאין כאן ריח של קידושין, ומעבר לכך זכו לגינוי חריף, בגלל ששלושתם ידועים כמחללי שבת, ומגולחי זקן, וקרקפתא דלא מנחי תפילין. והרבה עבירות דאורייתא ורבנן, המחזיקים ברשעתם ומוסיפים על חטאתם יום-יום.

בעצם זה היה הביטוי של אי נחת ואכזבה שהייתה לרבנים מהחינוך של בוכרי האליאנס, הם לא הלחמיצו הזדמנות אחת לצאת נגדו. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש, ידוע שהרבנים ביטאו את התנגדותם לאליאנס במראכש, על כל במה אפשרית.

וזאת לא בגלל הלימודים עצמם, מבחינה של הקניית דעת ושפה כפי שהזמן מחייב והמציאות הכתיבה להם, אלא בגלל החבילה שסיפחו לעצמם החיקוי של התרבות הצרפתית, ורוממות התרבות הצרפתית שהייתה בגרונם של מחנכי הדור מטעם כל ישראל חברים.

בהשפעתם, החניכים השאירו מאחור את ערכי הדת היהודית מבלי שהם נדרשו לכך. מתמונת המחזור הראשון של הבנים משנת 1928, נראה שדאגו להלביש את כל הבוגרים בתלבושת אירופאית בראש גלוי. לומר לך – מעתה זה הכיוון של האליאנס, למגינת לבם של המייסדים מהעיר שנתנו ידם לכך, אשר רבים מהם היו משלומי אמוני בית ישראל.

תקופת ההשכלה לא פסחה על מראכש, וניצניה נראו שם בשלהי המאה ה-19. בני השכבה העשירה רכשו השכלה בלימודים חיצוניים בכוחות עצמם. צעירים חסרי מנוח, שראו בדאגה את הפיגור הגדול בהכנת הנוער היהודי לקראת המשימות שייעדו לו, אצה להם הדרך לקדם את החינוך הכללי.

בחרת כל ישראל חברים לחצה על מקצת המשכילים " המשוגעים " לדבר, להירתם לעניים. מבין קבוצת המשכילים האלה בתקופה ההיא, בלט במיוחד צעיר מבריק שחי מעט והספיק הרבה, רבי דוד דרעי ז"ל, הוא נפטר בהיותו כבן ארבעים ואחד.

על מצבתו כתוב : כהר"ר דוד דרעי תמ"ך, נולד י' בטבת תרל"ד – תרצ"א. דברים החקוקים על המצבה באו המקוטע. השיש השחור שעל המצבה נפגם בחלקו. סדקים רבים כיסו אותו וקשה לקורא את הכתוב למרות שהיא כבר כבת שבעים שנה.

להלן מה שהצלחתי לדלות :

" ארון התבונה והאמונה " אילו הן מידותיו. ויעידו חבריו אשר הפיץ בהם חכמה ותבונה, שראו בו נפש אשר צברה דעת וחכמה. ממרחקים…כולם משלי חכמים ומליצתם אשר ידע והפיץ לרבים.

עד כאן הכתוב על המצבה.

שמעתי רבות על האיש מפי אחד המכיר וידע ערכו ותרומתו, הוא זוכר אותו כבעל שכל חד וחריף, משכיל ויודע סברא והלכה. איש תאב דעת ללא מעצור, שאצה לו הדרך להגשים את חזון הקידמה של החינוך המודרני במרקש.

במצבה צויין " אצא חכמה ממרחקים ", הסבר למשפט זה מתוך מה ששמעתי מהחבר אבא הלוי נ"י, הוא סיפר שלרבי דוד היה קרוב משפחה שהתגייס לצבא בימי נלחמת עולם הראשונה, ונשאר אחרי המלחמה בגרמניה. ושם רכש לו השכלה והיה ללמדן ומדען.

מאחר והוא הכיר וידע את כישרונות קרובו רבי דוד ז"ל, שהיה בעל זיכרון אדיר, דאג לספק לו ספרי לימוד למכביר, בחכמת ישראל שנכתבו באירופה שלפני התקופה הנאצית ימ"ש. רבי דוד התעניין הרבה, בספרות העוסקת בתורת החינוך ובדרכי למידה בגרמניה שקרובו סיפק לו, בהם פרסומים רבים בשפה העברית.

מבין חבריו הצעירים, הצליח רבי דוד ללכד סביבו מטובי מורי ההוראה מבני דורו, מחוגי המשכילים הבולטים מבני המקום. הללו שאבו ממנו דברים שבעבר עדיין לא ידעו עליהם והתפעלו מאוד מרעיונותיו. ואכן הוא פתח בפניהם אופקים חדשים.

בין חבריו לרעיונותיו על החינוך התורני, היו : רבי חיים שושנה, שהיה מזכיר אותו בכל הזדמנות בשם מורו ורבו. רבי שלום זריהן, בנו של הדיין רבי משה זריהן ז"ל, האחים בן שמול, רבי יוסף הלוי, רבי דוד ביטון ז"ל, רבי יוסף ביטון, ועוד, זכר כולם לברכה. אולם כולם נטלו חלק בדרך החדשה שהתווה להם רבי דוד.

רבי דוד, בן למשפחת תלמידי חכמים וסוחרים אמידים, שערבה למראקש מעיירת מחוז בשם " אלקלעא די סראג'נא בשלהי המאה התשע עשרה. המשפחה התאפיינה בעושרה רוחני והתרבותי. אבות המשפחה לקחו חלק בהנהגת הקהילה בתור מורים ורבנים.

רבי דוד היה נכדו של הר באהרן דרעי, בן לאו"ץ כבד הרב יהודה דרעי זצ"ל, הידוע בכינויו בשם רבי הדאן. גם רבי דוד ז"ל, דגל בתורה ובעבודה, הוא עצמו התפרנס והתעשר ממסחר. הוא התאהב בשירה האנדלוסית, למד אותה והתעמק בה, והיה ידוע כפייטן, מוסיקולוג וצייר.

הוא תכנן את ארון הקודש והתיבה בבית הכנסת של " צלאת עטיה ", שם הוא שימש כשליח ציבור. דרך כישרונותיו אלה, התוודע לפחא של מראקש חאג' תהאמי אלגלאווי, התחבב עליו והיה מבאי ביתו, יחד עם ידידו העשיר רבי יעקב עטיה.

פעם ראשונה שראיתי עיתון כתוב אותיות עבריות, מבלי שהבנתי דבר ממה שכתוב בו, זה היה בשנת 1939 שעה שלמדתי אצל המורה הדגול כבוד הרב חיים שושנה ז"ל. זה היה עיתון ביידיש. נראה שזה היה חלק מהדואר שהיה מגיע להם.

כאמור, הוא היה חלק מהחבורה הנזכרת. בשנות הארבעים המוקדמות רבי דוד ז"ל כי כבר לא היה בחיים. הוא לא זכה לראות איך קם והתממש רעיון שהגה. אחריו מצחו כמה בתי הוראה לתמידים, שיישמו לראשונה חידושים בדרכי הוראה, שלא היו מוכרים במקום.

פרנסי הקהילה נרתמו לראשונה לסייע לחוג המורים הצעירים ההולך ומתגבש, החלוץ שהלך לפני המחנה היו רבי חיים שושנה ז"ל, רבי דוד ביטון, רבי יוסף לוי ואחרים ז"ל. לראשונה רואים מורה עברי העומד מול הלוח, ומעביר שיעור בהסבר מלווה בכתב. 

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

הם עברו לעיירה החדשה עם עסקי־המסחר והמלאכה שלהם, על משפחותיהם וכל אשר להם, ואת בתי־הכפר והשדות השאירו על שמם בפיקוחם של ידידיהם הערביים. הם סירבו למכור אותם מחשש לעורר חשדות וגם רצו להבטיח המשך הקשר שהיה בינם לבין ידידיהם הערביים. כדי להבטיח ליהודים את תנאי־הקיום הנאותים דאג המושל לו בכל יכולתו לפיתוח העיירה גוראמה. הוא הקצה שטחי־בנייה לכל אלה שביקשו לבנות אורוות, מכלאות, מחסנים וסתם חדרים בנוסף לדירות והמדרכות שכבר נבנו. במשך שנה עמדה העיר על תילה והתקדמה יפה. כולם ראו ברכה בעמלם. אזור העיירה כולו היה עשיר במים והמושל הצבאי הורה לקדוח בארות בעזרת פיצוצים תת־קרקעיים. לא היה צורך בהרבה חומר־נפץ, כיוון שהמים היו ניבעים אחרי מטרים ספורים של קידוח. נקדחו בארות־מים בכל רובעי־ העיירה, ליד בית־המטבחיים של היהודים, ורבים חפרו לעצמם בארות־מים בתוך חצרותיהם. בכפרים היו כולם רגילים למי־הנהר והמעיין שבהם נתברך האזור בשפע. הצרפתים הזריזים, הקימו סכר בחבל ״תולאל״ על מנת לנצל את המים הרבים ולהקל על הכפריים לפתח את החקלאות. ברכה גדולה היתה לא רק בחקלאות אלא גם בגידול צאן ובקר ואלפי־ראשים רעו באזור בין הכפרים הרבים.

המושל לו נהנה מיוקרה ואהדה מצד תושבי־האזור והצלחתו ניכרה בכל השטחים ובעיקר בשקט ובסדר ששרר בקרב התושבים. אולם רבים שנהנו מחסדי־המושל סרבו לקבל את מרותו ואת חוקיו החדשים. היהודים שמטיבעם מסתגלים למצבים משתנים לאור הנסיבות, היו שומרים על הסדר ומשתפים פעולה עם הכובשים החדשים. עובדה זו הרגיזה את ידידיהם הערביים ונוצר יחם חשדני בן שני העמים שחיו זמן רב באחווה ובשכנות טובה והמושל נאלץ לעתים קרובות להשליט סדר, בעזרת הנוטרים החמושים־המוכזנים הערביים — שאומנו לשם־כך כהלכה. במקרים רבים נזקק המושל הצבאי גם לעזרת היחידה מצבא־צרפת שעמדה לרשותו בעיירה.

אחת לשבוע, היה המושל לו מקיים ישיבה עם השייכים וראשי־השבטים כדי לדון איתם על פתרון בעיותיהם הרבות ולחלק להם הוראות. הוא נהנה מאמונם המלא ומשיתוף פעולה, ובעזרתם יכול היה לנהל את חיי־האוכלוסיה בשקט ובלי הפרעות. בעיית המים היתה קשה בכל כפר וכפר, לא מפאת חוסר־ מים אלא עקב המריבות של הכפריים על אופן השקיית־שדותיהם.

לפני בוא הצרפתים, נהנו יותר מכל משפע־המים, החמולות והשבטים, שהשתלטו עליהם בכוח הזרוע. מי שכוחו רב יותר, זכה ברוב המים. והנה בא המושל, בעצה אחת עם ראשי־הכפרים, קבע כללים כיצד יש לחלק את המים בין התושבים. ראש־הכפר ולידו שני עדים, היה מחזיק ברשימת־הזכאים לקבלת־מים להשקייה, וקובע מיכסות מים לפי גודל שדותיו ופרדסיו של כל אחד ואחד. מיכסת המים נקבעה בשיטת־מדידה מיוחדת במינה: פחית ודלי. בתחתית הפחית היה חור ובדלי היו מים וכאשר שמים את הפחית על פני המים שבדלי, בעדינות רבה, היו המים חודרים מבעד לחור והפחית מתמלאת אט אט. בד בבד היו מי־הנהר זורמים לשדות דרך תעלות ומכסה אחת היתה מסתיימת עם מילוי פחית המים מהדלי. כך קיבל כל אחד מספר מכסות של פחיות בהתאם לגודל שטח־שדותיו. כאשר באה בצורת על האזור כולו, סבלו האיכרים מחוסר־מים, והמעט שהיה, גרם לסכסוכים רבים, ולא פעם היו מקרי־רצח על רקע זה.

בחבל ״תולאל״ הייתה הבעייה פחות כאובה וזאת לאחר בניית־הסכר על ידי הצרפתים. אולם באזור תיטנעלי, מערבית לעיירה, לא היה סכר, וכאשר היו המים חדלים מלזרום ב״וואד גיר״ המצב נעשה חמור עבור הכפריים. לגבי היהודים לא הייתה הבעייה קיימת כיוון שעזבו את עבודת־האדמה כליל, והתמסרו לעסקי־המסחד ולמלאכות השונות, אך בעקיפין נפגעו גם עסקיהם מכך, משום שאת שדותיהם ומטעי־הזיתים שלהם החכירו היהודים לערבים והם נהנו מחלקם ביבול.

קישור לחבל תולאל ומיקומה של העיירה גוראמה…..תמונות מרהיבות

http://www.gazetteering.com/africa/morocco/oriental-region/2526752-seheb-n-toulal.html

 בנתיבות אבותינו◆ שמיני עצרת – שמחת תורה ◆
מעשיות מהרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה ממרוקו◆ חכמי מרוקו וצפון אפריקה

המלקט: הרב אברהם אסולין
מוסדות תפארת מיכאל אתר אור חדש ליהודי צפון אפריקה

היו יחידי סגולה בליל הושענא בצפרו שקיימו כפרות בעלות השחר. (מפי הגאון רבי
יהושע מאמאן). וכן נהגו יחידים במראכש. (הרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן נהגו בעיר בני מלאל,
ובעיר קזבלנקה והוסיף בפרט משפחה שיש להם בן יחיד(מפי הרב יחיאל בוחבוט). ובעיר
סאלי נהגו כן למי שלא הספיק לקים כפרות ערב יום הכיפורים.( מפי הזקנים). בהושענא

רבה שחטו תרנגול זכר לכפרה, להדגיש גמר החתימה.

ב. למה נקרא שמו הושענא רבה, אמרו במדרש אמר הקב"ה לאברהם אנייש יחיד
ואתה יחיד אתן לבניך יום מיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזה הוא הושענא רבה. ואם
אין כפרה לבניך בראש השנה, יהיה ביום הכיפורים, ואם לאו יהיה בהושענא רבה.
ועוד נקרא כן לפי שאמרים ביום הזה הרבה הושענא. ועוד טעם מרבים בתפלה
ותחנונים כי הוא סיום חמישים ואחד יום שנתנו לישראל בחסד עליון לעשות בהם
תשובה, ותתקבל תשובתם… והם שלשים יום דאלול ועשרים ואחד יום דתשרי. ולכן
נקרא הושע את יום נא גימטרייא חמישים ואחד, ואין נא אלא בקשה (ברכות ט), ולכן
מרבים בקשות הרבה שהכל הולך אחר החתום. (בא"ח וזאת הברכה ש"א אות א).
ג. סדר הלימוד במשך הלילה בספר מקריאי מועד, שהוא גמר החתימה, ובו נדונים כל
הנבראים.(קצור ש"ע סימן תרה ה"א), כך נהגו במרוקו, אלג'יר, לוב, ותוניס. ומתפללים
שחרית בנץ החמה.
ד. בתפלת שחרית של הושענא רבה, מנהג העיר פאס ומנהג הדרום לאחר אמירת אז ישיר
מנהגנו לומר נשמת כל חי, ומנהג צפון מרוקו, וצפרו שלא לאומרו. המנהג לומר נשמת
כל חי, אחר אמירת אז ישיר, כך נהגו גם בפאס )מפי הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן(, וכתב הגר"ש
משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"ד חיו"ד סימן יח אות ג'(, וז"ל על ענין נשמת כל חי בהושענא
רבה, מנהגינו שלא כדברי הרמ"א )סימן תרס"ד סעיף א(, אלא אומרים אותו, והרי הוא בכלל
הזמירות שאמרו להוסיף מזמורים, ואבותינו בחרו להוסיף נשמת, וגם כתר יתנו לך
אומרים הארוכה כמו ביו"ט, ומנהג אבותינו תורה. וכן נהגו כן בדרום (הרב מאיר אסולין ור'שלמה פחימה). ובעיר צפרו לא נהגו לומר נשמת כל חי לפני ישתבח כדעת הלבוש אלא
אומרים רק מזמור ממעמקים(נהגו העם חג הסוכות יב). ובצפון מרוקו – האזור הספרדי לא
נהגו לומר נשמת כל חי( מגן אבות ח"א עמוד תכט אות קג).

ה. נהגו יהודי לוב, מרוקו ואלג'יר לקחת את הערבה של החבטה, וחובטים בה על בני
המשפחה תוך איחולים וברכות. והטעם כי הערבה היא שיירי מצוה ושיירי מצוה מעכבין
את הפורענות כידוע ולכן חובטים בהם על ראשי בני הבית לברכה. נחלת אבות )מנהגי סוכות
אות לה(, וכן מנהג יהודי אלג'יר )מפי הרה"ג יעקב גדז'(.
ו. בשמחת תורה נוהגים שכל הקהל עולים לתורה, וברוב הערים נהגו לקרא לכל העולים
מעונה, וכן בדרום )הרב מאיר אסולין ור' שלמה פחימה(, ובעיר מכנאס נהגו לקרא ולאשר אמר
(הרה"ג שלמה אבן דאנן).
ז. בהכרזת הגשם של הש"ץ במוסף יום שמיני עצרת היו אומרים את כל הפזמונים, וכתב
בספר נהגו העם (חג הסוכות אות טו), וסיפר לי אבא זצ"ל שהעיד לו זקן אחד שראה במו עיניו
את הרה"ג רבי יהודה אלבאז זצ"ל איך שהיה עומד באמירת פזמונים הללו ומתחנן ועיניו
זולגות דמעות שיורדות על זקנו הלבן ז"ל ע"כ, זכיתי באחד השנים להתפלל עם הגאון
החסיד הרב שמעון חרירי שליט"א, בתפלת שחרית של הושענא רבה, ואיך התחנן והוזיל
דמעות באמירת ההושענות שנכללים לגשמי ברכה.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

הזועק והמזעיק

עוד לפני ההפגנות, עוד לפני שהמוסדות ישבו על מדוכה זו, חש יהודה גרניקר שיום זה בו נקרא כולנו לעליית הצלה מתקרב ובא. בהיותו " בתוך העניינים " כשבמרוקו התחילו הסימנים הראשונים לתהפוכות, הוא זעק והזעיק להחיש עליית יהודי מרוקו, ובמיוחד את עליית יהודי כפרי האטלס הנדחים והמנותקים, העלולים להיות מטרה ראשונה לפגיעה ולכליה.

בעל פה ובכתב, עם אישים ומוסדות, לא הרפה מהנושא של הסכנה המרחפת על יהודי מרוקו ועל צו השעה להוציאם ולהושיעם בעוד מועד. ביום 20/08/1955 הוא כותב ליהודה ברגינסקי ז"ל, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת הקליטה :

" בזה אני מרשה לעצמי לפנות אליך ערב ישיבת הועד הפועל הציוני ומבקש ממך להעביר את קול קריאתי לחברי הוועד הפועל : הצילו את אנשי הכפרים הפזורים בקצווי מרוקו ! על עצם טיבו של חומר זה כבר דובר רבות.

הדברים ברורים ואינם זקוקים להוכחות נוספות. אפילו מר ציגל אשר היה מהמחמירים ביותר נאלץ להודות כי חומר אנושי זה של אנשי הכפרים במרוקו הוא מן הטובים והנוחים ביותר לקליטה ולהתיישבות.

נכון הוא שאם ייפול דבר מה בארץ זו אזי יהודי קזבלנקה וערים אחרות עלולים להיות הנפגעים הראשונים. אולם אל לשכוח שאם, חס וחלילה יתרחש דבר כזה בכפרים הפזורים צפויה השמדה וכליון מוחלט תוך שעות מספר, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף, בו בזמן שלעזרת אנשי ערי המרכז עומדים, השלטונות, המשטרה והצבא.

זכרו נא אפוא, ואני חיי לחזור על זה : לאנשי הכפרים צפויה השמדה, ולכן, הצילו !

השבוע הייתי במראכש. כאשר נודע לאנשי הכפרים דבר בואי לעיר זו, התאספו מאות יהודים מכפרים שונים ואמרו לערוך הפגנה לשם עלייתם. הפצרתי בהם שלא לעשות כן – לטובתם. וכאשר אסיים עבודתי אשב עמהם ונתיעץ יחדיו איך להיחלץ מהמיצר. וכך עשיתי.

לאחר שהתפניתי מהעבודה ישבתי אתם ובשיחה קלה הרגעתי אותם. והם בתמימותם מאמינים לי ומקווים לסייעתא דשמיא, וכי בקרוב אביא להם את הבשורה.

ואני שואל עד מתי נוסיף להבטיח. כי הרי הבטלתי להם בשם הסוכנות והמדינה להעלות אותם ומדוע לא נקיים את הבטחותינו, לפחות לאותן 700 משפחות מ-40 הכפרים אשר רשמתי והבטחתי להם שבקרוב יעלו ! ומאז ההבטחה עברו כבר עשרה חודשים !

עשו נא את הכל למען נוכל להזיז את אנשי הכפרים, ולהעלותם ארצה, לטובתם, לטובת הארץ ולטובת כולנו. באותה חרדה פנה יהודה גרניקר גם למר שרגאי ז"ל, ראש מחלקת העליה דאז והתריע על הקשיים המערימים בדרכו בעניין עליית יהודי הכפרים שבאטלס ועל הסירוב משגלה מחלקת העליה במרוקו להקדים את עליית אנשי הכפרים על אף ההבטחות החוזרות ונשנות.

במכתב למהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, בתאריך 18/01/1955 הוא כותב בין היתר :

אני מבקש מכם לזרז ולהחיש את עלייתם של אנשי הכפרים שבהרי האטלס וזאת משני טעמים :

1 – בגלל המצב הפוליטי המיוחד והחשש שפן בעוד זמן מועט יהיה מאוחר מדי להעלותם כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. ובמקרה כזה יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות.

2 – זהו החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות בארת וחלילה לנו לעמוד מן הצד ולהשאיר יהודים אלה עזובים לנפשם. אני משוכנע כי יהודים אלה יהיו לברכה לארץ ומן הדין שנעשה מאמץ מיוחד להעלותם בהקדם להתיישבות. אין לי כל ספק שחומר אנושי זה עולה הוא בערכו מבחינה התיישבותית על כל חומר אחר שהכרתי במרוקו "

ולמנהל מחקת העליה במרוקו הוא כותב בתאריך 24/05/1955 :

" לפי דעתי זהו החומר האנושי הטוב ביותר לעליה ולהתיישבות במיוחד, ועולה פי כמה על אלה הנמצאים בערי המרכז. הם כולם אנשי עבודה, רגילים לעבודת אדמה ומסתפקים במועט. עלי להוסיף כי כל אנשי הכפרים הנמצאים דרומה לאטלס מהווים חומר מתאים להתיישבות בנגב הואיל והם חיים " הנגב המרוקני ".

הייתה זאת אמת צרופה בפיהם כאשר אמרו לי : " העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואני ניאחז בה בציפורניים, אנו נשינו וטפינו…."

ואכן חושו הבריא של יהודה גרניקר לא הטעה אותו. הוא הרגיש בסכנה המתקרבת ובאה ועשה ככל אשר היה ביכולתו כדי להציל יהודים וכדי להחיש את עלייתם בעוד מועד וראיה לכך : ביוני 1956, כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה הועמדו שם היהודים במצב חמור.

תחת לחץ הלאומנים הערבים, הכריזה ממשלת מרוקו על ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, על איסור יציאה והגירה של יהודים לישראל. הגבולות נחסמו לחלוטין והמשטרה קיבלה פקודה מפורשת שלא להרשות ליהודים לעזוב את מרוקו לא בדרכונים קולקטיביים, כפי שהיה נהוג לפני כן, ולא בדרכונים בודדים, תוך איום בעונשים חמורים על מי שיפר הוראה זו.

השלטונות סגרו את משרדי העליה בכל רחבי מרוקו ובראשם המשרד הראשי " קדימה " שבקזבלנקה. משרדי הסוכנות היהודית קיבלו פקודה להפסיק את פעולותיהם תוך עשרים וארבע שעות. 23 שליחים, רובם מישראל, קיבלו צווי גירוש באשמת " הפרת הסדר הציבורי על ידי הסתה לעליה " וכוחות הבטחון בנמלים ובגבולות נצטוו לפקוח עין על יהודים שניסו להימלט ממרוקו.

כך נשאר המצב למשך תקופה ממושכת בהשפעת הלאומנות אשר זה עתה השיגה את עצמאותה ותאוות השלטון העבירה אותה על דעתה.

יהודים בודדים הצליחו, מי בשוחד ומי בדרכים אחרות\ לעזוב את מרוקו ופניהם לצרפת, לקנדה או לישראל. חוט העליה לא נותק, אם כי היא לא נמשכה בממדים גדולים, עד אשר השלטון התבסס במרוקו וקצת ליברליות הורגשה ביחסו ליהודים.

ובסופו של דבר גם אנו וגם יהודה גרניקר זכינו לראות חלום בהתגשמותו. יהודי האטלס ויהודים רבים ממרוקו יושבים אתנו היום, עובדים ומסודרים ומעורים בחיי מולדתם מקלטם.