ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן-אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי
73 – אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי.
לשמיני עצרת. שיר מעין אזור בן אחת עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אאאב גגגב וכו׳.
משקל: שבע הברות בכל טור.
כתובת: פיוט לשמיני עצרת, רמוז בו פז״ר קש״ב(= פיס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה).
נועם יאזמרה בעודי׳. סימן: אני דוד בן חסין חזק.
מקור: א- לט ע״א; ק- מה ע״ב.
אֲנִי לְצוּר גְּאוֹנִי / אֲשׁוֹרֵר בְּהֶגְיוֹנִי
בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי / עֲצֶרֶת לה'
דּוֹדִי שׁוֹכֵן שֶׁמִּיַּמָּה / נוֹתֵן לִפְתָאִים עָרְמָה
צִוָּה עֵדָה שְׁלֵמָה / לָחֹג חַג ה'
וְהִקְרַבְתֶּם בִּגְרִיעָה / פָּרִים עֲשָׂרוֹת שִׁבְעָה
לְהַשְׁמִיד וְהַכְּנִיעָה / אוֹיְבֵי עַם ה'
דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / נָסֵב יַחַד בִּמְסִבָּה
יוֹם שְׁמִינִי בְּחִבָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה / גיצה רִנָּה וְגִילָה
שִׂמְחִי עֵדָה כְּלוּלָה / יוֹם עָשָׂה ה'
נחשה רֶגֶל מְיֻחָד / וּמֻזְמַן לֹא נִכְחַד
וְגוֹרָל עַל פַּר אֶחָד / מִי יַקְרִיב לה'
חֵלֶק שִׁבְעָה נִתְּנָה / וְגַם נוֹסִיף לִשְׁמוֹנֶה
קָרְבָּן בְּשִׁיר וְרִנָּה / גָּדוֹל יוֹם ה'
סדור אֶת תְּפִלָּתְךָ / וְהַזְכֵּר במוספיך
גִּשְׁמֵי מָטָר אַרְצְךָ / יִפְתַּח לְךָ ה'
יִהְיֶה הָיָה וְהוֹוֶה / יִשְׁלַח נָגִיד וּמְצַוֶּה
סוֹדוֹתֶיךָ יְחַוֶּה / כִּי גָּדוֹל ה'
נֹאמַר יַחַד כֻּלָּנוּ / הִנֵּה זֶה אֱלֹהֵינוּ
בבא רוח אַפֵּינוּ / מָשִׁיחַ ה'
חָזָק צוּר אֵין לוֹ עֵרֶךְ / בְּנֵה נָא אֶת דְּבִירֵךְ
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / אֶת שֶׁמֶךְ ה'
- 1. לצור גאוני: כינוי לה׳ שעליו חזקי וגאוותי. כהגיוני: ברחשי לבי. 2. כיום… לה׳: ליום שמיני עצרת של סוכות, על-פי במי כט, לה. 3. דודי: כינוי לה׳, על-פי שה״ש א, יג. נותן לפתאים ערמה: על-פי מש׳ א, ד. 5. והקרבתם… שבעה: הם שבעים פרים המקריבים בשבעת ימי חג הסוכות כמתואר בבמי כט, יב-לד. בגריעה: כל יום מפחיתים ממספר הקרבנות. 6. להשמיד… ה׳: על־פי רש״י במי כט יח; סוכה נה ע״ב ובמ״ר כא, כד. ולהכניעה: להכניע, צורה מאורכת של הפועל. 7. דגלו עלי אהבה: על-פי שה״ש ב, ד ונדרש על אהבת ה׳ את ישראל יותר מכל שבעים אומות (תנחומא במדבר, י). 8. יום שמיני בחיבה: לפיכך נקראת עצרת, מלשון עכבה, ׳עצרו מלצאת, התעכבו לי מעט ולשון חיבה היא זה כבנים הנפטרים מעל אביהם והוא אומרלהם: קשה עלי פרידתכם, עכבו יום אחד׳(רש״י במ׳ כט, לה־לו). ולפיכך מקריבים ביום השמיני פר אחד שהוא כנגד ישראל (רש״י שם, לו). גדול יום ה׳: הוא יום שמיני עצרת. ׳משל למלך בו״ד שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך׳(רש״י שם סוכה נהע״ב). 10. יום עשה ה׳: תה׳ קיח, כד. 11. נחשב רגל מיוחד: על-פי סוכה מח ע״א ׳שמיני (עצרת) רגל בפני עצמו הוא׳. ומזמן לא נכחד: לא נעלמה בו גם ברכת הזמן היא ברכת שהחיינו דבר המעיד על ייחודו כחג, על-פי סוכה שם ושו״ע או״ח סימן תרסח סעיף א׳. 12. וגורל… לה׳: על פר של יום שמיני עצרת מגרילים פיס, סוכה שם, שם. 13. חלק…לשמונה: על-פי קה׳ יא, ב, ונדרש ׳תן חלק לשבעה אלו ז׳ ימי הסוכה וגם לשמונה – ביום השמיני עצרת׳(קה״ר יא, ב). 14. קרבן בשיר: על-פי סוכה שם שם, והוא פר אחד שמקריבין בשמיני עצרת בשירה. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא כאן: יום שמיני עצרת הוא חג מיוחד. 15. שדור את תפילתך: ערוך תפילתך. והזכר במוספך: הזכר בתפילת מוסף של יום שמיני עצרת. 16. גשמי מטר ארצך: ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳, וראה טור ושו״ע או״ח שם סימן תרסח סעיף ב׳. יפתח לך ה׳: על־פי דב׳ כח, יב. 17. יהיה היה והווה: כינוי לה׳ על שום נצחיותו. ישלח נגיד ומצוה: שליח, הוא המשיח, על-פי יש׳ נה, ד. 18. כי גדול ה׳: יום הגאולה. 19. הנה זה אלהינו: עדה״כ יש׳ כה, ט. 20. רוח… ה׳: על-פי איכה ד, כ. 21. חזק צור: כינוי לה׳. אין לו ערך: אין שיעור ודמיון לגדולתו. בנה דבירך: בנה את מקדשך. 22. נשמת ה׳: רמז לייעוד השיר.
.Une histoire de familles-J.Toledano-Alfarsi-Alhoul-Akhorsani
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
ALFASI ou ELFASSI ou ELFASI : originaire de Fez, capitale provinciale du Maroc
Alfarsi.
Nom patrnymique d'origine arabe, sans doute ethnique arabe de la Perse, le Persan, porte aussi bieb par les fuifs que par les musulmans. Autres orthographes : Elfarsi, Elfersi. Au XXeme siecle, non tres peu repandu, porte uniquement au Maroc – Mogador, Safi, Tanger, Marrakesh, Casablanca.
Rabbi Haim Alfarsi
Rabbin juge ne a Mogador. Il fit ses etudes dans la grande Yechiva de la ville, " Etz Haim ". Apres l'obtention du titre de dayan, il fut nomme au tribunal rabbinique d'Oujda dans les annees trente.
M. Elfarsi
Administrateur, ne a Mogador, installe a Londres. Un des fondateurs de l'association des originaires du Maroc en Angleterre, dont il fut le tresorier dans les annees 1980
ALFON ou HALFON ou ALPHAN ou AUPHAN ou ALFANDARI ou ALPHANDERY : nom d’origine hébraïque sans doute altération de halfan : le changeur. Il s’agit d’un change de vie et non de monnaie; c’est aussi un prénom donné à un garçon nouveau né pour remplacer la mort de son frère.
ALFONTA : nom d’origine espagnole désignant la fontaine.
ALGHRABI ou ELGRABLI : nom d’origine arabe (gharbel= tamis) signifiant tamiseur (ghrabli).
Alhoul
Nom paronymique d'origine arabe, sobriquet indicatif d'une particularite physique : l'homme qui louche, francisation de Alhouel. Au Xxemem siecle, nom extremement peu repandu, porte uniquement en Algerie, dans le Constantinois – Souk-Ahras, Setif
Akhorsani
Nom patronymique d'origine perse, ethnique de la localite de Khorsany, en Perse. Le nom esr atteste au Maroc au XVIemem siecle, figurant sur la liste de Toledano des patronymes usuels au Maroc a cette date. Au Xxemem siecle, le nom semble avoir disparu au Maghreb.
ALIA : ce nom vient de l’arabe ‘aliya qui veut dire sublime, d’un esprit élevé, illustre, noble.
פאס העיר-א.בשן-מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
5 – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
חכמי ישראל גילו רגישות למעשי הרמאות של היהודים ביניהם לבין עצמם, ועוד יותר כלפי נוכרים, משום חילול השם הכרוך בדבר והנזק שעלול להיגרם ליהודים אחרים, כתוצאה מעלילות והפצת שנאה. למעשה חריגים אלה הדים בספרות הרבנית ובמקורות אחרים.
מכתבו של הרב הראשי בדבר נוכלים המזייפים תעודות על חובות של מוסלמים.
נכליהם של שני יהודים רמאים בפאס במרוקו העסיקו את חכמי העיר והדברים גררו מעורבות של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו, שר החוץ הבריטי, מושל פאס והוזיר לענייני חוץ של מרוקו. הפרשה נדונה בפנייתו של הרב הראשי אבנר ישראל הצרפתי, למנהיג קהילת טנג'יר ב – 27 באוקטובר 1878, במכתבו של דרומונד האי לשגריר צרפת ב – 28 בינואר 1879, בדיווח של שר החות הבריטי ב – 3 בפברואר, ובמכתב קצר של שר החוץ הנ"ל.
עיקרי הפרשה מתוארים במכתבו של הרב הצרפתי ששחל לקהל טנג'יר באמצעות הלל בן שימול ומימון בן סוסאן. הלכם רפאל אבן צור צירף חתימתו למכתב. הרב הביע חשש לאסון שיפקוד את קהילתו בעקבות מעשי הרמאות של יוסף בן סעדון ויעקב כהן הידוע בכינויו בנספי, יליד מרוקו.
אלה השיגו דרכונים צרפתיים, וכך נהנים מחסותה של צרפת. הם הגישו לבית המשפט תעודות מזויפות על חובות כביכול של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס ומחוצה לה. בהתחשב במעמדה של צרפת במרוקו, נאסרו בפקודת המושל " החייבים " שלא שילמו. הם ומשפחותיהם הולקו ברחובות.
החכם עשה מאמצים כדי שנוכליהם ייחשפו ומעשיהם ייפסקו. ואמנם הדברים פורסמו. המושל שלח לרב שלושים אנשים בני שלוש הדתות והציע לו שיבחור אדם כלשהו שישפוט בנושא. מולאי איסמאעיל, אחיו של הסולטאן והמשנה למלך כתב לרב על חוצפתו של יעקב כהן שהעליב את מזכירו. גם מעשה זה מעיד על אופיו השלילי.
החכם ניסה להשפיע עליהם שיחזרו ממעשיהם הנלוזים, והעלה חרס בידו, אבל נקט ביוזמה דלקמן : הזמין את שניהם יחד עם שישים מהנכבדים של יהודי פאס, וחתמו על התחייבות בלשון זו :
אנו החתומים מטה, המנהלים עסקים עם מאורים, מצהירים יחדיו מרצוננו החופשי, ומתחייבים שכל שטר חוב שייכתב על ידינו כלפי מאורי, ושניים מאתנו מצהירים באמונה שהמאורי אינו חייב ליהודי האמור, למרות שהעדות אינה נתמכת על ידי הוכחה, אלא מתבססת על אמון בלבד, היא מאומתת.
והדיין יהיה בדעה שהתחייבות כזו אינה נובעת מכוונה זדונית אלא היא אמת לאמיתה, מסמך כזה יהיה מבוטל וייקרע מיד בנוכחותנו וללא ערעור. אנו חותמים בידינו על מסמך בפאס בחודש תשרי תרל"ט. ל' בתשרי תרל"ט, 27 באוקטובר 1878.
למרות התחייבות זו, הלכו שני הנוכלים לטנג'יר, ובהתערבותו של שגריר צרפת שילמו הנתבעים באמצעותו של מוחמד ברגאש. החכם משוכנע שרוב שטרי החוב שבידם מזויפים, ולאחר שיגבו את החוב, תיגבר העוינות כלפי היהודים.
מטרת הפנייה של החכם לזקני טנג'יר היא לשתפם בפעולה נגדם, וביקשם שאם יש להם השפעה על שגריר צרפת, יעמידו אותו על העובדות הנכונות וידאגו שהעבריינים ייענשו. החכם חושש כי אנשים ישרים ייפגעו, ואחת התוצאות מנכליהם היא החלטת הקאדי ששום נוטריון לא יכתוב מסמך כלשהו עבור יהודי.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
אח עני, אח עשיר
בעיר אחת היו שני אחים – וכדרך הטבע האחד עשיר כקורח, ואילו השני עני מרוד. העשיר ריחם על אחיו, והיה נותן לו מידי יום ביומו ריאל אחד, שבו היה קונה העני מצרכי אוכל, לו ולבני ביתו.
יום אחד, לא הלך העני אל אחיו העשיר לקבל את ריאל, וגם ביום השני לא הלך. וכך לא הלך שבעה ימים. ביום השביע בא אל אחיו. שאל אותו האחד: ״וכי מדוע לא באת זה כבר שבעה ימים. קח לך שבעה ריאלים, אך אל נא תעשה זאת שוב.״
יצא האח העני והוא שמח. התרוצץ בשוק בכדי לקנות חפץ שיעלה לו בדיוק שבעה ריאלים. קנה סיר קוסקוס נאה ונוצץ. כה מצא חן בעיניו אותו הסיר, שהחליט להגישו דורון למלך.
הלך אל המלך והגיש לו את המתנה. והיא כה מצאה חן בעיני המלך עד שאמר: ״ תנו לו זהב כמשקלו״. בן לילה הפך העני עשיר.
שמע אחיו העשיר על מעשהו של האח העני, והחליט אף הוא להביא דורון למלך. מה עשה קרא לחרש אמן וציווה עליו להתקין כיסא עשוי זהב ויהלומים, ככיסאו של שלמה המלך. כיסא זה היה כה יקר, שלאחר שנשלם, לא נותרה לעשיר בכיסו אפילו פרוטה שחוקה, כי הוציא את כל כספו על בנית הכיסא.
הגיש העשיר את הכיסא למלך כשי – התפעם המלך עד מאוד מהמתנה, ורצה להעניק לעשיר מתנה יאותה: חשב בליבו: ״אם אתן לו זהב, הוא יעלב, מה צורך לו בזהב? אם הוא הביא לי כיסא כה יקר, כנראה שכסף וזהב לא חסרים לו. אך רוצה אני לתת לו דבר יקר מכסף וזהב. ודבר יקר מכסף וזהב הוא אותו סיר קוסקוס שהביאו לי מתנה. אתן לו את סיר הקוסקוס.״
הודה המלך לעשיר ואמר לעבדיו: ״תנו לו את הסיר קוסקוס תמורת מתנתו.״ כך נהפך הגורל: העשיר הפך בין לילה לעני, אך אחיו העני רחמן היה ועשהו שותף לעסקיו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Publié dans Brit 29, p. 17-20 ; 46-47, Ashdod 2010
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.
Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israelites ou J udéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
״תנזים אל־ג׳יהאד״ היה קרוב לאחים המוסלמים אידאולוגית, אך לא ארגונית. רבים מחברי האחים היו עתה בגיל העמידה, והיוו חלק נכבד מהמעמד הבינוני של מצרים. יחסם לארגוני הג׳יהאד המיליטנטיים החדשים היה דו־ערכי. הם ראו את עצמם עדיין חלק מהתנועה האיסלאמיסטית והאנטי־ציונית, אך התנגדו להתקפות על מנהיגי מצרים ולדוקטרינת הג׳אהילייה של קוטב. לעומתם, תנזים אל־ג׳יהאד, שמנה בשנת 1980 בין 5,000 ל־10,000 חברים ועוד מאות אלפי אוהדים, היה צעיר ומרדני.
מייסד הארגון, המהנדס עבד א־סלאם פרג׳, שאביו נאסר פעמים אחדות בשל חברותו באחים המוסלמים, נודע במיוחד כמחבר המניפסט ׳אל־ג׳יהאד, אל־פרידה אל־ג׳איבה׳ (הג׳יהאד, המצווה החסרה). מניפסט זה הופיע בראשית שנות השמונים, ובו גלגול רדיקלי במיוחד של משנת סייד קוטב. נטען בו שהסיבה העיקרית להשפלות שחווה העולם המוסלמי היא הוויתור על הג׳יהאד והפנייה אל ״תענוגות החיים בעולם הזה״, אף שהללו ״זעירות לעומת תענוגות העולם הבא״. כדי לשים למצב זה קץ, יש להחשיב את הג׳יהאד בצורתו הצבאית כמצווה השישית המוטלת על המוסלמים, ולקיימה כמלחמה מתמדת מעבר לקווי הכופרים. כפיתוח לרעיון הג׳אהילייה של קוטב, כתב פרג׳ שישראל והאימפריאליזם קיימים רק משום שמנהיגים מוסלמים מושחתים מאפשרים להם להתקיים. לפיכך, המלחמה ב״אויב הקרוב״, המנהיגים המוסלמים הכופרים, קודמת למלחמה ב״אויב הרחוק״.
רעיון המהפכה של פרג׳ זכה להצלחה גדולה, בפרט באוניברסיטאות. בין חברי ארגונו שנעצרו לאחר ניסיון המהפכה בשנת 1981, היו 45 אחוזים סטודנטים, וגילם של 43 אחוזים היה 25-20. רובם של בני הדור הסטודנטיאלי הזה הגיעו מן הכפר אל העיר, ושם הוטחה בפניהם באחת המציאות החברתית הקשה: אינפלציה, מחירי דיור מטורפים, סמיכות בין עוני מבהיל לעושר מנקר, והידיעה שלאחר לימודיהם יתקשו למצוא עבודה. הג׳יהאד סלל להם נתיב בריחה מהעליבות. הוא הציע להם לפעול בכוח נגד הכופרים, ואף להגיע לגן העדן באמצעות מות קדושים. מיכאל יוסף, שחקר את הארגון, מציין בספרו ׳מרד נגד המודרנה׳ כי אף שהארגון לא התבסס בשם אופן על עקרונות מרקסיסטיים, ״בכל זאת, כשאתה מבלה שעות בהאזנה לחברי הארגון התוקפים בחריפות את ה׳עשירים׳ וה׳מושחתים׳, אינך יכול להתעלם מכך שהרוח המרקסיסטית, בלהטה המהפכני, היא המנשבת בלבה ובנשמתה של התנועה״.
יוסף נופל כאן במלכודת שנפלו בה רבים מהמשקיפים על האיסלאמיזם, כמו גם רבים מאוהדיו. טחו עיניו מראות ש״אנרגיה מהפכנית״ אינה מבטאת בהכרח שאיפה לשוויון זכויות. הוא מתעלם מהעובדה שתנועות המונים עשוית לנהות דווקא אחר מצעים מהפכניים פשיסטיים. מודעות מהפכנית ״אנטי־קפיטליסטית״ ואנטישמית הייתה לבטח יסוד מהותי בתנועות ההמונים הנאציות.
ה״אנטי־קפיטליזם״ של תנועות המונים ניזון מדפוסי חשיבה אנטישמיים, והאידאליזציה שלהן חייבת אפוא להיפסק. אלא שהמצב הפוך: רבים מאנשי השמאל, ומאלה שהיו כאלה, אינם מוותרים על הפנטזיה בדבר החפות הטבעית והקדמה של ה״המונים״, אלא דווקא מצטרפים בעצמם לתנועות המונים אנטישמיות. ״מדוע״, שואל חוקר האיסלאמיזם ז׳יל קפל, ״כה רבים הם בעולם המוסלמי המרקסיסטים לשעבר שנשבעים עתה אמונים לאיסלאמיזם?״ והוא משיב – מפני שמנחה אותם האמונה ש״כיוון ש׳ההמונים׳ הצטרפו לתנועה זו, המשימה עתה היא להדגיש את אופיה ה׳מתקדם׳ והעממי, וכך להפוך את התנועה האיסלאמיסטית לתנועה אנטי־אימפריאליסטית ואנטי־קפיטליסטית״. אלא שאצל האיסלאמיסטים מעולם לא היה ל״אנטי־אימפריאליזם״ ול״אנטי־קפיטליזם״ מובן של קדמה. הם הפעילו תמיד את אמצעי הטרור שלהם כדי להיאבק נגד שאיפותיו של הפרט ונגד המודעות העצמית החברתית, השקולות בעיניהם לכפירה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
اوعى تقاتل مطرح ما تكره
פתגם מצרי
אועָא תקאתל מטרח מא תוכְּרהּ
הישמר לך, פן תלחם במקום בו הינך שנוא.
כי אז לא תמצא מי שיסייע בידך.
شو احلى من الحلاوه ـ الصحبه بعد العداوه
פתגם מצרי
שו אחלא מן אלחלאוה ? אלצוחבא בעדי אלעדואה
מה מתוק יותר מן החלבה ? הידידות אחר האיבה
صلح حسران احسن من قضيه كسبانه
פתגם מצרי
צלח חוסראן אחסאן מן קאדייה קסבאנא
שלום עם הפסד עדיף על ריב עם רווח
אהוב את השלום ושנא את המחלוקת ( דרך ארץ , זוטא, פרק ט' )
גדול השלום ושנואה המחלוקת
عدو عاقل خير من صديق خاهل
פתגם כלל ערבי
עדו עאקל ח'יר מן סאדיק ג'אהאל
טוב אויב נבון מידיד בער
מפני האויב החכם ניתן להתגונן, אך לא מפני הידיד הטיפש
אל תיתן דופי בכל איש בהיותו אויביך ( דברי חכמים ה')
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
4. תיקון החברה. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ ותיקון החברה היא תופעה אופיינית וייחודית ליהדות מזרח אירופה, שלא התפתחה בקרב יהודי מרוקו או צפון אפריקה. ״תנועת המוסר״ נוסדה במזרח אירופה על ידי ר׳ ישראל סלנטר (1883-1810) שחש כי האידיאל המסורתי של לימוד התורה, שאותו טיפחו ״המתנגדים״ במאבקם בחסידות, אין די בו כדי להגן ולסוכך על הלומדים מפני השפעת ההשכלה והסביבה. ״ההשכלה מטעם״ – ניסיונה של הממשלה הרוסית (שנעשה באמצע המאה ה־19) לכפות על היהודים ללמוד בבתי ספר ממשלתיים – חוללה שינוי ביחסם של נאמני הדת להשכלה. הם הבינו שההשכלה היא האויב המסוכן ביותר של נאמני המסורת. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ מסמלת הקצנה נוספת בתגובה האורתודוקסית להתפשטות ההשכלה וקבלתה. לימוד המוסר היה הדרך שבאמצעותה הטביעה ״תנועת המוסר״ את השפעתה על החברה ועסקה בתיקון מידותיה מתוך מגמה לעצור את הסחף שגרף את הצעירים מהיהדות החוצה.
בתחילת המאה ה־20, כשגברה הרוח המהפכנית באירופה, חדרה ההשכלה גם לישיבות לומדי התורה שהוקמו בהן ״תאים ציוניים״ והנביטו ״ניצני כפירה״. ״תנועת המוסר״ הרימה את נס המאבק בציונות, במינות ובכפירה ואט אט כבשה כמעט את כל הישיבות והן נסגרו מפני העולם החיצוני והמודרניזציה. בכל הישיבות אליהן הגיעו ״מוסרניקים״ הוכרז איסור על קריאה בעיתונים ובספרים חיצוניים, מונו משגיחים מיוחדים שעקבו אחר התנהגות התלמידים, וכל תופעות המהפכנות דוכאו ביד קשה, עד כדי גירוש תלמידים מהישיבות.
ואילו במרוקו, בתקופת פועלו של הרב הלפרין ובין שתי מלחמות העולם, לא התפתחה ״תנועת מוסר״ בכיוון הזה. הנהגת לימודי מוסר בישיבה והפיכתם למרכיב אימננטי במסלול הלימודים במשקל שאינו פחות מהלימוד עצמו (ובזרמים מסוימים אולי אף דומיננטי ממנו), התרחשה בקרב תלמידים במרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
דווקא ״אליאנס״ היתה זו שראתה עצמה כ״תנועת מוסר״. אולם המוסר של ״אליאנס״ פעל בכיוון הפוך ונגדי. רשת ״אליאנס״ הגדירה את שליחותה האידיאולוגית בצפון אפריקה ובקרב יהודי המזרח במונחים ערכיים ומוסריים תוך ביקורת נוקבת על אופיו ואורח חייו של הפרט. מטרתה היתה לגרום לרגנרציה של היהודי, לשינוי אופיו ואורח חייו ולהפיכתו לבן תרבות איש המערב: ״לחשוב יותר במקום לגהור על טקסטים מקודשים מתמשכים ללא גבול ושאינם ניתנים להבנה״.
השקפת עולמם של מורי ומנהלי ״אליאנס״ נבנתה מתוך תחושת ייעוד ששליחותם עוסקת ב״תיקון החברה״, וזה עניין מוסרי כשלעצמו. בכל דו״ח שנשלח מטעם המנהלים, מכל מקום בו פעלה ״אליאנס״, היה סעיף שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו תדיר על עמותות שהקימו עם בוגרי בתי הספר, מתוך מטרה לקדם את המצב המוסרי, וכן על עיסוקם בשינוי ובתיקון החברה והחיים היהודיים על פי השקפתם.
בנושא זה כוחם של ״מחזיקי התורה״ המקומיים לא עמד מול עוצמתה של ״אליאנס״. ״מחזיקי התורה״ המקומיים קיבלו אמנם סיוע ״חיצוני״ מידי הרב זאב הלפרין, אך לא היה בפעילות זאת עוצמה ועומק שיוכלו ליצור גל של ״תנועת מוסר״ נגדית כפי שנוצרה בנסיבות היסטוריות אחרות במזרח אירופה.
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
המאגר האנושי של בוגרי שרל נטר בלט בקרב הפעילים שגויסו על ידי סם אביטל ואלי אוחיון. המפקדים הישירים היו השליחים, ואלפונסו צבע פעל כדרכו מאחורי הקלעים. " זה אינו איש שפחד להסתכן, הוא איש טהור ", כדברי אלי אוחיון.
השראתו של פול קלאמארו, נישא הפדרציה הציונית במרוקו, לא נעדרה אף היא. אלי אוחיון נהג לעדכנם באשר לפעילותו החשאית.
עדותו הבלתי אמצעית מאיירת את מפעלו החשאי רב השנים, שדרש לא מעט אומץ ותושייה – אודיסאה של ממש, כדבריו : " הייתי מכין אנשים בקזבלנקה המועמדים לעלייה. בקבוצות של חמישה עד שבעה אנשים היינו עולים לרכבת מקזבלנקה לאוג'דה.
היינו דואגים לפזר אותם בתוך הקרונות השונים כדי לא למשוך תשומת לב, ויורדים מהרכבת שוב באופן שמסיח את הדעת. היינו מסתתרים בבית העלמין של אוג'דה, עד הלילה. היינו מתאמים עם מורה דרך שהיה מעביר אותנו את הגבול לאלג'יריה ומשם היינו מתחברים לרכבת אלג'יראית אל עבר מחנה טנס.
" לא מעט הרפתקאות היו מנת חלקו : פעם, תוך כדי שהתקרבנו לגבול האלג'יראי בשעה חמש בבוקר, פגשנו שוטרים מרוקאים, שהסתבר כי הם מחפשים אחר רוצח שקרבנו נרצח סמוך לגבול. נעצרנו והובלנו המעצר לשלושה ימים. בתום המעצר נשלחנו חזרה לקזבלנקה.
הקבוצות היו קטנות בכוונת מכוון, שלולא כן מבצעים אלה היו נועדים לכישלון. המשטרה החלה להרגיש בתנועה הזו בשלב מסוים הייתה מחפשת אנשים בין פאס לאוג'דה.
נתפסנו גם באלג'יריה, במחנה טנס. אני, סם ומאות עולים, נעצרנו. אפרים הספיק לברוח ולהגיע לאלג'יר. יאני אבידוב נעצר אף הוא. שלא כאפרים, שידע שבע שפות, יאני לא ידע צרפתית. הוא התגורר במלון ג'ורג', החמישי באלג'יר.
כשנשאל על ידי שוטר צרפתי לשמו השיב ג'ורג' החמישי. ובתוך כל ההמולה הזו גם צחקנו. אפרים בן חיים הספיק להרעיש עולמות באלג'יר אצל הרשויות הצרפתיות ולהביא לשחרורנו ".
בפעילות ציונית כנציג הקק"ל במרוקו. מארבעה סניפים בהיכנסו לתפקיד התרחבה הפעילות לכדי מאות סניפים ברחבי מרוקו בשנת 1956. יפה הייתה הזהירות בפעילות זו. עם עצמאות מרוקו נסתיימה כל פעילות ציונית שם.
בשנה זו פתח אוחיון ספרייה יהודית, שפעלה עד שנהרסה ונשרפה במהומות בשנת 1965. " הקאדרים של שנות 1945 – 1948 שפעלו בעלייה ב' היו כבר שרופים, וזה מסביר מדוע אנשי ה " מסגרת " כלל לא יצרו עמנו קשר, כמובן מטעמים ביטחוניים. אחותו של אפרים בן חיים, יהודית נסיהו, פעלה " במסגרת ".
ארגון שרל נטר העניק לי את המסגרת לפעילות ציונית ואת ההשראה לפעילותה חשאית. " שרל נטר " היה מפעל נוער מפואר. הורי היו גאים בי ולא מעט מודאגים מהיעדרויותיי הממושכות והרבות. פעילות זו העשירה את חיי והסיפוק היה רב. הייתה זו אפופיאה כמעט משיחית ".
אֶפּוֹפֵאָהל, אֶפּוֹפֵּיָהל (נ') [מיוונית: epopoiie יצירה אפּית] אֶפּוֹס, יְצִירָה פִּיּוּטִית גְּדוֹלָה הַמְּתָאֶרֶת עֲלִילוֹת גְּבוּרָה וּמְאֹרָעוֹת.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
וביטאון ההסתדרות הציונית העולמית מתאר את העלייה ממזרח : " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהרים ומפרס, מבוכרה ומקווקאז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים, באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ.
בלי תוכניות מסוימות, בלי אמצעים והבטחות, בלי לשכות עלייה ומודיעין, נודדים הללו ברגל מארץ לארץ עד הגיעם אל מחוז חפצם ".
יהודי צפרו הושפעו גם מהתעמולה הציונית. אומנן בתקופת כהונתו של ליוטיי המושל במרוקו – 1912 – 1925, הוגבלה ביותר הפעילו הציונית , אולם בצפרו היה סניף של " חיבת ציון " בחודש מרץ 1921 מוסר יוסף לוי שהחל לארגן תעמולה ציונית בפאס והצליח לצרף לאגודה 250 חברים מפאס ו-50 מצפרו.
בנקודה זו ברצוני לציין את מסקנתו של צבי יהודה כי מסיבות שונות – לחץ והגבלות הנדט, דרישות עליה מאירופה וקשיי הקליטה של יהודי המזרח בארץ – נמנעה ההסתדרות הציונית העולמית מלעודד עלייה בצפון אפריקה. כדאי גם לשים לב כי תחילת ההתארגנות של משפחת סודרי ומשפחות נוספות לקראת העלייה לארץ, קשורה עם בואו של שליח – אמנם שד"ר – שליח דרבנן – יש להניח כי דבריו וסיפוריו השפיעו גם הם על ההחלטה לעלות.
עדות על ניסיון להקלה בפעילות הציונית במרוקו בתקופה הנדונה מצאתי בידיעה בעיתון " הארץ " – " ההסתדרות הציונית במרוקו אינה יכולה לפעול מפני החוקים הצבאיים השוררים שם. החבר סוקולוב מתאמץ להסיר מדרכם את המכשול הזה ולשם כך באו בדברים עם השלטונות הצרפתיים באפריקה.
עתה קיבל מכתב מאת הנציב העליון הצרפתי בטוניס אשר הודיעו כי בא בדברים עם השלטונות במרוקו להתיר ליהודים לעבוד את עבודת הציונות.
ועל השפעת הציונות מספר " העולם " – מתאריך 28/12/1923 במאמרו " מארץ ישראל " – " התעוררות הלאומיות הולכת וחודרת יותר ויותר לארצות המזרח, ויהודים בני הארצות האלו שואפים לשוב לארץ המולדת הישנה-חדשה. יהודי הארצות המזרחיות ברובם עולים מתוך הכרב ברורה להשתקע בארץ ולחיות בה חיי עבודה "
יהודים רבים הגיעו לארץ שיראל בכל התקופות עקב לחץ כלכלי. דוד כהן מביא במאמרו מכתב של הגנרל מוריאל המציין את סיבת העלייה מפאס ומצפר ובגלל סיבות דתיות והאטב בעליות המסחריות בין יהודים למוסלמים.
האנשים אתם שוחחתי בעת הכנת העבודה, הדגישו א מצבם הכלכלי הטוב והיציב של משפחותיהם ועל העדר כל לחץ כלכלי שיכול היה לגרום לעזוב את מרוקו.
יצחק סבע ונתן אסולין סיפרו לי כי למשפחותיהם היה רכוש רב ועסקים נרחבים במרוקו. רכוש רב הושאר שם ואפוטרופוסים שמונו מטעמם המשיכו לנהל את העסקים ודאגו למשלוח כספים סדיר ורצוף לארץ ישראל.
משפחת סודרי לא השאירה אחריה רכוש, האב עסק ברוכלות זעירה, נע ונד בין הכפרים ומחליף דברי סדקית במצרכי מזון. הם לא נמנו עם עשירי הקהילה אולם מצבם לא היה גרוע. יחסיו של האב עם המוסלמים היו טובים. הוא היה ידוע ביושרו ולכן רצו רבים לסחור עמו. קיומה של המשפחה היה בכבוד ולא היו שום לחצים חיצוניים היכולים לגרום לאדם לעזוב את משפחתו וביתו ולעלות לארץ ישראל.
גם צבע וגם אסולין ציינו את היחסים הטובים והתקינים עם שכניהם המוסלמים ואת המצב הביטחוני היציב של כל הקהילה.
ר' דוד חסין – אנדרי אלבז וא.חזן-אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
. אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים
הודאה. שיר מעין אזור בן יא מחרוזות ומדריך דו-טורי דו־צלעי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב וכו׳.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט יסדתי ביום פקד ה׳ את עמו לתת להם גשם. סימן: דוד בן חסין.
מקור: א-כו ע״א; ק-כג ע״א.
אֲהַלֵּל יוֹשֵׁב כְּרוּבִים / לְתִפְלַת עֲבָדָיו נֶעְתָּר
הַמְּכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים / הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר
נָשָׂאתָ עָוֹן עַמֶּךָ
צוּרִי, בִּרְצוֹתְךָ אַרְצֶךָ
5- וְצִוִּיתָ עֲנָנֶיךָ
הָרִיקוּ עָלֶיהָ מֶטֶר
יוֹם זֶה נְפָשׁוֹת נִכְאָבוֹת
שִׂמְחוּ בְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
כִּי בּוֹ זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת
10- וּשְׁחָקִים הִזִּילוּ מָטָר
דָּר בִּשְׁמֵי שַׁחַק וְרוּמָה
הִשְׁקָה אֶרֶץ הַנְּשַׁמָּה
מַיִם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
קוֹלוֹת אֱלֹהִים וּמָטָר
15- וְאֵד מֵהָאָרֶץ הֶעֱלָה
פִּלֵּג לַשֶׁטֶף תְּעָלָה
תִּתֵּן אֶרֶץ אֶת יְבוּלָהּ
כִּי הִמְטִיר ה' מָטָר
יושב כרובים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ צט, א. לתפילת עבדיו נעתר: נענה לתפילת ישראל שביקשו על הגשמים. 2. המכסה… מטר: תה׳ קמז, ח. 3. נשאת עון עמך: לשון הפסוק תה׳ פה, ג. 4. ברצותך ארצך: ראה שם, שם. פסוק קודם:׳רצית ה׳ ארצך׳. 5. וצוית ענניך: הורית לעננים. 6. הריקו עליה מטר:הציווי שנתן ה׳ לעננים, והוא על דרך ׳גשם על הארץ יריקו׳(קה׳ יא, יג). 7.יום זה: ביום זה שבו ירד גשם. נפשות נכאבות: הנפשות המצטערות על עצירת המטר.הלשון ׳נפשות נכאבות׳ בא בשירו של האר״י ז״ל ׳יום זה לישראל׳ (טור 7). 8.ב<שם נדבות: על-פי תה׳ סח, י: ׳גשם נדבות תניף אלקים׳. 9. בו: בגשם. זורמו מים עבות: על-פי תה׳ עז, יח. העבים הורידו גשם שוטף. 10. ושחקים הזילו מטר: על דרך הכתוב ביש׳ מב, ח: ׳ושחקים יזלו צדק׳. 11. דד… ורומה: כינוי לקב״ה, שוכן שמים. 12. השקה: בגשמיו. ארץ הנשמה: הארץ השוממה והחרבה מעצירת המטר. 14. קולות אלהים ומטר: שילוב פסוקים משמי ט, כח ומשמ״א יב, יז, יח.15. ואד… העלה: על-פי בר׳ ב, ו. העלה: הקב״ה.
דּוֹדִי, הַשּׁוֹכֵן בִּמְעוֹנִים
20- חָנָן עַל שֵׁד אֱמוּנִים
הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים
שָׁאֲלוּ מֵה' מָטָר
בְּעֻזֶּךָ, אֶל מִתְנַשֵּׂא
מִכָּל צָרָה אוֹתָם תִּפְצֶה
25- הֱיֵה לִי מִסְתּוֹר וּמַחְסֶה
מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר
נְקֹם נִקְמַת בֶּן הַנִּתְעָב
וְגוֹאֲלוֹ יִרְכַּב עַל עַב
וְלֹא יִקַּח חֶרְפַּת רָעָב
30- כִּי לֹא יֶחְדַּל עוֹד הַמָּטָר
- 16. פלג לשטף תעלה: איוב לח, כה. חלק וחצה תעלה, מקום מעבר,לשטף, לזרם המים השוטפים. 17. תתן הארץ יבולה: על-פי וי׳ כו, ד ועוד. 18,כי… מטר: על-פי בר׳ ב, ה: ׳כי לא המטיר ה״. 19. דודי, שוכן מעונים: כינויים לקב״ה׳. 20. חנן… אמונים: חס וחמל על ישראל הנאמנים לו הנתונים בשד, באסון ובצרה. 21. העניים והאביונים: על-פי יש׳ מא, יז:׳העניים והאביונים מבקשים מים ואין, לשונם בצמא נשתה׳. 22. שאלו מה׳ מטר: זכ׳ י, א. במקור בלשון ציווי, וכאן ־ לשון עבר. 25. תפצה: תפדה ותציל. 27-26. מסתור… וממטר? על־פי יש׳ ד, ו: ׳ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר׳. 28. בן הנתעב: עמך ישראל שהם בניך, והגויים מתעבים אותם ומזלזלים בהם. 29. וגואלו… עב: על-פי יש׳ יט, א: ׳הנה ה׳ רכב על עב קל׳, כלומר יגיע במהרה. 30. ולא… רעב: על-פי יח׳ לו, ל: ׳לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים׳.
חוּשָׁה שַׂמֵּחַ אֶת לֵב דָּוֶה
וְתַלְמִי נְשִׁיָּה עוֹד רַוֵּה
שְׁלַח נָא נַגִּיד וּמְצַוֵּה
וּבָא לָנוּ כְּגֶשֶׁם מָטָר
35- סְמֹךְ אֹם עַל גָּלוּת נוֹשֵׂאת
בְּגֶשֶׁם אֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת
כָּאָמוּר יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת
אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מָטָר
יַשֵּׁב עוֹד רוּחוֹ וְיִתֵּן
40- מַיִם לַעֲמוּסִים מִבֶּטֶן
הָאֵל אֲשֶׁר הוּא הַנּוֹתֵן
עַל פְּנֵי אֶרֶץ מָטָר
נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
תֶּעֱרַב לְךָ רִנָּתִי
45- וְתִזַל כַּטַּל אִמְרָתִי
יַעֲרֹף לִקְחִי מָטָר - 31. כי… המטר: על-פי שמי ט, לד. 32. חושה: מהר. לב דוה: את לבנו העצב מעצירת הגשמים. 33. ותלמי… רוה: הוסף והורד גשם שירווה וישקה את התלמים החרושים באדמה. נשיה: כינוי לארץ ולאדמה, על-פי תה׳ פח, יג. 34. נגיד ומצוה: גואל מבית דוד שימשול בעם ישראל על-פי יש׳ נה, ד. 35. ובא… מטר: על-פי הוש׳ ו, ג. הגואל ישמחנו ויעזור לנו כגשם שהוא חיים לעולם. 36. סמוך: חזק והקם. אום… נושאת: את האומה הישראלית הנושאת וסובלת את עול הגלות הקשה. 37. בגשם… שאת: בגשמי ברכה שאפשר לשאתם ולא בגשמי זעף. 38. כאמור: ככתוב בתורה. 39-38. יפתח… מטר: דב׳ כח, יב ויש להמשיך הפסוק: ׳לתת מטר ארצך בעתו׳. 40. ישב עוד רוח: יגרום לרוח שתנשוב שוב. 41.לעמוטים מבטן: כינוי לישראל, על-פי יש׳ מו, ג. 43-42. הנותן… מטר: על-פי איוב ה, י. 44. נפשי, רוחי ונשמתי: כינויים של חיבה ושל דבקות לה׳. והם שלושת החלקים של הנפש לפי חכמת הקבלה (זוהר ח״א, פג, ע״א). 45. תערב לך רנתי: שירתי ותודה זו תהא ערבה לפניך. 46. ותזל… מטר: על־פי דב׳ לב,ב.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda.Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim,les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
ספרייתו של רבי יוסף בן-נאיים
ספרייתו של ר׳ יוסף היתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו. כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. והיו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים. וכנראה בעת פטירתו, הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי-יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספריה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי-יד לחוד.
שמע ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי-יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מארוקו, לאמריקה ולארץ ישראל. וביתו של ר׳ יוסף הפך לתל-תלפיות — שהכל פונים אליו, תלמידי חכמים ממארוקו וחובבי ספר ממארוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספריה. את כולם קיבל ר׳ יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים. שליחים רבים שהגיעו מהארץ למארוקו למטרות מחקר, ארגון עליה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של ר׳ יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים מסרו בכתובים את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.
ההדים על הספריה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי המדובר בספריה של שלשים אלף! כרכים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל מר יצחק בן-צבי ז״ל ומכון בז־צבי, אשר ניסו לשכנע את ר׳ יוסף לעלות לארץ עם ספרייתו. ר׳ יוסף סירב למכור את ספרייתו, ואימרה אחת היתה שגורה בפיו, בי רק המות יפריד בינו לבין ספרייתו.
מתוך מכתב תשובתו לפרופ׳ מ׳ בניהו״, ושאלותיו הרבות של ר׳ יוסף על דרכי עלייתו וקליטתו, מקום קביעת מגוריו בארץ, על עתיד הספריה ועוד, נראה כי, ר׳ יוסף לא הבין מה היו דרכי הקליטה אז בארץ. גם החשש הכבד שכירסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך לספריו, היקרים לו, כל אלה היו גרמא לדחות את ההצעה להעלותו ארצה. למרות אהבתו לארץ וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו. בסוף! ימיו עמד לעלות לארץ ואז החל בהכנות ולא עלתה בידו. לאחר פטירתו של ר׳ יוסף ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספריה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישה עם היורשים. לפי השמועה נטו היורשים להעדיף! את מכירת הספרים לגורמים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שרצו לקנות אותה, פן ילשינו על העיסקה לשלטונות, אשר בודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.
לכן מכרו אותה לבית המדרש לרבנים בניו-יורק, אך שמרו לעצמם את החיבורים של אביהם. כשהגיעה תכולת הספריה לניו־יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספרית בית-המדרש. דליקה שפרצה במחסן כילתה חלק מהספרים ופגעה באחרים. כר נתאמת למרבה הצער חששו של ר׳ יוסף!, במאנו לטלטל את ספרייתו פן יקרה לה אסון בדרך. אין בידינו רישום של הספרים וכתבי-היד, שהיו בספרייתו של רבי יוסף. פרופ׳ מ׳ שמלצר, פרסם את רשימת כתבי־היד הנמצאים כיום בבית המדרש מאוסף ר״י בן נאיים, ובה מאה ושלשים וארבעה ספרים.
ה. ר׳ יוסף ומשפחתו
באופן כללי ניתן לומר שלר׳ יוסף האירה ההצלחה פנים, יחסית למצבם של תלמידי חכמים במארוקו בתקופתו. הוא זכה ליהנות מיגיע כפיו כש״צ ומרביץ תורה, כסופר ושו״ב, ופרנסתו מעבודותיו היתה מצויה בריווח, דבר שאיפשר לו להתמיד בלימודיו ללא טרדות כלכליים, לחבר חיבורים, להרחיב את ספרייתו ולהעשירה בספרים רבים שאותם אהב. לא כן בתחום האישי והמשפחתי, ככל בני תמותה לא חסרו לו מצבי כאב, יגון ושכול.
בשנת תרפ״ט (1929) נפטר בנו שלמה בעודו כבן שבע עשרה שנים, לאחר שהתייסר במחלה קשה במשך חמש שנים. בשעת פטירת הבן היתה האם מאושפזת בבית חולים. היא נפטרה ממחלתה חמשה חדשים אחרי פטירת בנה בהיותה כבת שלושים ושמונה שנים. היא הותירה אחריה משפחה ברוכה: ארבעה בנים וארבע בנות, בתוכם תינוק בן שבעה חדשים. ר׳ יוסף! בחיבורו ״מלכי רבנן״, הנציח את זכרה ואת זכר בנו. תחת הכותרת ״מגינת לב״, הקדיש להם שני עמודים בדברים מליציים ונרגשים. בהם מקונן במרה ומתאר את עוצמת המכה שנחתה עליו בפטירתם.
מתוכם משתקפת דמותה שהיתה אשת חיל צנועה בהליכותיה. היא לקחה על עצמה את ניהול משק הבית והטיפול בילדים, כדי לאפשר לבעלה להתמיד בלימודו. היא גם נמנעה מלהרבות איתו בשיחה, כדי שלא לבטלו מתלמודו.
עם פטירתה ביקשו הבנים מאביהם לקבוע את תצלומה במצבת קבורתה, לפני שיקבלו את הסכמתו, הכין בנו שמואל שהיה לומד בצרפת את תמונתה אצל צייר אומן והביאה לפאם. ר׳ יוסף דן בחיבורו ״צאן יוסף״ בשאילה זו, והעלה שאין איסור בדבר מצד ההלכה. ואכן מנהג זה נפוץ בערי מארוקו.
אחרי פטירת אשתו נשא ר׳ יוסף אשה צעירה בשנים, אך בשל בעיות משפחתיות, גירשה ונשא אשה מבוגרת שהיתה לו קרבת משפחה עמה. שמה היה פריחה, כשם אם הבנים שנפטרה, כדי למנוע עגמת נפש מבניו, עמד והחליף! שמה לשם שמחה, שהוא למעשה תרגום השם פריחה לעברית. האשה שמחה טיפלה בו ובילדים, אר לא היו לו בנים ממנה. בשנת תרפ״ה (1925) ביקר באלג׳יריה בערים אוהראן, תמשונת ועוד. ובכל מקום שאליו הגיע שם לבו למנהגיו, ורשם כל מנהג שנראה לו מיוחד. בביקורו נשאל בשאלות הלכתיות שעמדו על הפרק. בהיותו בתמושנת נשאל אם מותר בבית הכנסת לנגן בשבת בפיאנו על ידי גוי, וכן נשאל משם אם מותר לערוך ערבי שירה וריקודים מעורבים, שמטרתם לגייס תרומות למפעלי צדקה וחסד. ועל שתי השאלות השיב בשלילה והאדיר בהן בתוכחות מוסר לחזק הפונים לשמור על מסורת אבות. ר׳ יוסח סבל מאבנים בכליות. בחשון הת״ש (1940) לאחר שסיים עבודתו בבית המטבחיים, בצאתו נתקלה רגלו בבור של ביוב ונפל, מעצמת הנפילה נשמטה זרועו ממקומה. במקום שיפנה לרופאים, בעצת בני משפחה הביאו לו אשה היודעת לעשות מסז׳ים, ולאחר שהכאבים הלכו והחריפו, הזמינו לו רופא אליל שיחבוש אותו (כלשון ר׳ יוסוי ״שיתעלל בי״). לאחר כחודש כאשר המצב הלך והחמיר, הובילוהו בניו לבית חולים שם עב ניתוח בכתף…