משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאלי, סאלא (Salé, Sala)

עיר זו היא אחות תאומה לרבאט, בירת מרוקו כיום, ורק הנהר בוגרג מפריד ביניהן. החל במאה השנייה היתה סאלא עיר רומאית, ובה מושבה יהודית שעמה נמנו גם יהודים, מתייוונים. שושלת המווחדון העדיפה את רבאט על פניה. לשיא גדולתה הגיעה הקהילה עם בואם של מגורשי ספרד למרוקו.

סאלי הפכה לרפובליקה קטנה ועצמאית, שבה ישבו יהודים מהולנד ששירתו כדיפלומטים וביועצים בקשרים בין אירופה למרוקו. נמל סאלי היה שוקק תחבורה ימית גם לאפריקה ולאמריקה. עסקי הכלכלה והמסחר שגשגו, והיתה בעיר פריחה רוחנית ותרבותית.

סאלי היתה מרכז להפצת התעמולה השבתאית במאה ה־17, אך משנודעה התאסלמותו של שבתי צבי הפך ר׳ יעקב ששפורטש את המקום למעוז למלחמה בשבתאים. אחד מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה היה ר׳ חיים בן עטר, שנולד בסאלי ובה עשה את שנות ילדותו.

תנופה נוספת קיבלה העיר במאה ה-18, עם עלייתו של הסולטאן איסמאעיל לשלטון וביסוס בירתו במכנאס. סאלי היתה עיר נמל מרכזית בקשרים הכלכליים שפיתח המלך עם מעצמות אירופה וצרפת ואנגליה בראשן. גם בתקופה זו פרחה התורה בעיר והבולט שבחכמים שבה היה ר׳ שמואל די אבילה, שקברו נשתמר בבית הקברות הישן שברבאט. הקשרים ההדוקים עם הקהילות של פאס, מכנאס, צפרו ותטואן הפכו את חמש הקהילות הללו ליחידה רוחנית אחת. בשנת 1750 בערך נטמעה קהילת סאלי בזו של רבאט, שמנתה כ-6,000 נפש. בני המשפחות היהודיות של שתי הקהילות היו אחראים לגביית מיסי המכס בנמלי מרוקו. סכנת כליה ארבה לקהילה בימי הסולטאן יזיד, אולם המושל ברגיאש הצילם תמורת כופר נפש בסכום כסף עצום.

רוח הקנאות לאיסלאם, שאחזה גם בממשיכיו של יזיד, לא בישרה טובות ליהודים. בשנת 1807 הוגבלו המגורים של בני היהודים בסאלי וברבאט, כמו בערים נוספות, לשכונה מיוחדת, המלאח המפורסם. אחת התוצאות החשובות של מדיניות זו היתה הגירתם של רבים מבני המקום לדרום אמריקה ולארץ ישראל. בין המתיישבים הראשונים בחיפה, ביפו ובירושלים במאה ה-19 היו בני אמזלג, עמיאל ומויאל.

היהודים שנותרו בסאלי חיו בבטחה פיזית בעיר, אך פחות מכך באזורים הכפריים, שבהם חיפשו רבים מהם את פרנסתם. תנאי החיים החברתיים והכלכליים בסאלי היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ואף נתרקמה אווירה תרבותית מניחה את הדעת שבאה לידי ביטוי בתחום הלשון והמוסיקה. אך לאחר הפרוטקטוראט התחולל שינוי חברתי, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. המשפחות העשירות, שהפעילות הכלכלית היתה חשובה להן, עברו לקזבלנקה — המרכז הפוליטי והכלכלי שהקימו הצרפתים בראשית שלטונם. אלה שנשארו בעיר תלו את תקוותם בהגנת השלטון הצרפתי ובתרבות שהוא פיתח. כבר בשנת 1913, שנה אחרי כינון הפרוטקטוראט הצרפתי, נפתח בית הספר של כי״ח בעיר, ועד מהרה הוא זכה לתמיכתו של הרב רפאל אנקאווה (1935-1848), שגם היה לרב הראשי הראשון בכל מרוקו. בבית העלמין בסאלי נבנה ״אוהל״ מפואר לזכרו.

הדבק העיקרי בין בני הקהילה היה הפעילות החברתית והרוחנית בהשראתם של הרבנים. בין המוסדות הבולטים בשתי הערים סאלי ורבאט, שהפכו לעיר אחת, היה בית הדין הרבני הגבוה לכל מרוקו, אך גם בני השכבות העממיות זכו לתשומת לב: במבואות השכונה של סאלי היה בית חולים חדש.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם צמחה שכבה של משכילים, שפיתחה פעילות תרבותית מודרנית, ובין המוסדות הפעילים בקהילה היה חוג ציוני שרבנים ומשכילים תמכו בו. בשל כך קראו לעיר ״ירושלים של מרוקו״.

בשנת 1947 היו כעשרים אלף יהודים באזור סאלי-רבאט. בשנת 1961 נמנו בעיר 1,395 יהודים, ומתוכם עזבו 722 במהלך מבצע יכין. השכבה המשכילה היגרה לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, אך רובם של יהודי סאלי עלו לארץ.

בבית הקהילה ובבית הכנסת החדש שוכנים נציגיהם של שרידי היהודים במרוקו. במקומות אלה נרקמת תוכנית להפוך את אתרי היהודים במאות הערים, העיירות והכפרים למוזיאונים, אנדרטאות ולוחות זיכרון לקהילה היהודית בת אלפיים השנה ויותר. סאלי היא מן הביטויים המובהקים של הרציפות היהודית במרוקו.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

קורות התנועה השבתאית

שבתאי צבי

ובענין גלות וגאולה, ועל כוח ההשפעה הטמון בקבלת האר״י אומר ״־פ׳ א. שביד:

"כל יחיד מצווה לתקן את עצמו, להיטהר מן הרע הדבק בו, להוציא את עצמו מן הגלות במובנה המוסרי־דתי ולהגאל ובכך הוא תורם את תרומתו לתיקונה של ההוויה כולה לתיקון החיים האלוהיים עצמם, בשלמותם. באשר יגיע התהליך הזה לסופו תבוא הגאולה ותתממש גם בצורתם החיצונית של החיים. משמע, שמושג הגלות קיבל במשנת האר״י מימד חדש, היא חוויית היסוד של האדם בעולם; והגאולה קיבלה גם היא מובן חדש: היא מפעל החיים היומיומי של כל יחיד בישראל. ניתנה לו לכל יחיד היכולת לבנות את בנין הגאולה מתוך תוכה של גלות מחמירה ומייאשת. זה היה סוד השפעתה של קבלת האר״י בדורות ההם, סוד התפשטותה וסוד הפיכתה לכוח מניע היסטורי שהתפרק אח״כ בצורה הרסנית בשבתאות.״

מוסיף ש.א. הורודוצקי:

גאולת הפרט וגאולת העם זו היתה מטרתה של העדה הישראלית בצפת. הנפש החוטאת תטהר מחלאתה, זוהמת הנחש הקדמוני, וע״י זה תמהר לבוא הגאולה, גאולת ישראל כולו. להחיש את הקץ, לקרב את ביאת המשיח – זה היה עיקר מגמתם של אנשי הרוח בצפת, וזהו היסוד ב׳תיקוני התשובה׳ של האר״י: ׳לתקן עולם במלכות שדי׳, ועל ידי זה יתקרב הקץ ויבוא המשיח. האר״י קורא לכל העם לעזור לגאולה, לביאת המשיח, ולהתקרבות הקץ.״

התורות האלה התפשטו בכל העולם היהודי וחדרו כאמור למרוקו על־ידי תלמידיו של האר״י יוצאי מרוקו ועל־ידי השד״רים שפקדו את מרוקו והשתרשו עמוק בקרב העם וכך פיתחה בקרב יהודי מרוקו הקבלה בכלל והקבלה של האר״י בפרט ציפיות גבוהות ועוררה תקוות גדולות לגאולה קרובה וכך גברו בקרבם הלהט והמתח המשיחיים לקראת בואו הקרוב של המלך המשיח. הקהילה היהודית היתה מוכנה מבחינה נפשית לבשורת המשיח, הקרקע היתה פוריה לקלוט כל זרע משיחי, דמיונם של ההמונים היה משולהב. הציפיות הרקיעו שחקים והגביהו עוף. הדריכות והציפיה לקראת בוא המשיח היו כה גדולות עד שאי־אפשר היה שלא להסחף בגל ההתלהבות – ולפי האוירה שהשרתה הקבלה של האר״י, כל מי שלא האמין בביאת המשיח נחשב לכופר בעיקר ומעכב את הגאולה. אוירה זו נוצלה על־ידי שבתי צבי וקבוצתו כדי להכשיר את הלבבות למשיחיותו של שבתי צבי. המוחות לכן היו משולהבים, האנשים נלהבים. פרושים לחזון דניאל צצו ועלו כפורחת.

הופעת עשרת השבטים

שמועות על הופעת המשיח ועל הופעתם של אנשים בלתי ידועים מארצות בלתי ידועות וממדבריות רחוקים החלו לפרוח. אגדות הילכו על גילוים של עשרת השבטים. לשיא הגיעה ההתלהבות כאשר נפוצה שמועה בחודש אוגוסט 1665, שמקורה בסאלי שבמרוקו, על הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ״הם עם רב ומכסים שטח רב״ ומדברים בלשון הקודש וכובשים כל הערים הנקרות בדרכם ומדבירים כל העמים תחתם, ובראשם עומד איש קדוש נשוא פנים היודע כל השפות, ויודע להגיד עתידות. כן נפוצו שמועות על אניה שבאה ממרחקים ומלחיה מדברים עברית.

סיפור המעשה על הופעתם של עשרת השבטים נשתמר באוסף של מכתבים בצרפתית על־ידי אדון מונט Monsieur Monet אל הרוזן דה מירוד Le Comte de Merode. האדון מונט היה כנראה בשרותו של הרוזן דה מירוד ומתפקידו היה להודיע לרוזן במקום מושבו על כל דבר שיש בו ענין. אחד מהמכתבים הנ״ל בא לעדכן את הרוזן על ההתעוררות המשיחית אצל יהודי מרוקו. המכתב הוא מ־6 בחודש אוגוסט 1665, כלומר בימים הראשונים של הופעת שבתי צבי. שבתי צבי התחיל להתפרסם כמשיח בעזה באמצע סיון תכ״ה (היינו יוני-יולי 1665 ). מפאת הענין שבמסמך המעיד על ההתעוררות המשיחית שהיתה בקרב יהודי מרוקו, אנו מביאים את המכתב בתרגומו העברי, ובסוף הפרק – המקור הצרפתי ככתבו וכלשונו.

תעודה מספר 69 

בעה״ו התקנ״ח – 1798

רבי דוד עובדיה

בראותם בהזותם יחידי קהל קדוש קהל צפרו יע״א שהחכם השלם הדיין המצויין כמהה״ר שלמה ס״ט בכה״ר מימון נ״ע הוא נושא במשאם של צבור והכנסת אורחים וצרכי צבור מוטלים עליו ואין לו שום הנאה מן הצבור כלל לא רב ולא מעט לכן ובכן נועצו לב יחדיו  לעמוד לימין החכם הנז' ונתנו לו השליש בהנאת בית הכנסת הגדולה הי״ג אשר פה צפרו יע״א דהיינו השליש בהאלרינטא׳ס – בהכנסה ממכירת עליות לספר התורה – ונדרים ונדבות וכיוצא בהם וכל הנאה שנוהגים ליהנות בה השלוחי צבור שמקודם לזה ולעמוד לשרת בקדש להיותו שליח צבור בין בחול בין בשבת בין בימים טובים לפי שראו שכל תנאי שליח צבור כלולים בוחכמה וענוה ויראת חטא ובעל מעשה ומרוצה לקהל וריקם מעבירות וקולו נעים ונאה דורש ומקיים ומזכה את הרבים בדרשותיו ומוסריו ותוכהותיו שהם נכנסים בלב כל שומעיהם כמסמרות נטועים  ודבריו נשמעים לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו וראוי להיות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ואלה שמות האנשים אשר נקבו בשמות ונקש׳׳מ בדלב׳ ושח״ך כל א׳ למש״י ובכח הקוש״ח הודו והסכימו על החכם הנז' ככל האמור וזה שמותם הר׳ אברהם ן׳ הר׳ מרדכי ה״ן אלבאז ס״ט והר׳ דוד ן׳ שלמה הכהן והר׳ שלמה בכהה׳׳ר שלם ה״ן מאמן והר׳ אהרן ן׳ הר׳ יעקב הכהן והר׳ יוסף ן׳ הר׳ משה אצאייג והר׳ יוסף ן׳ מכלוף ה״ן המו והר׳ אהרן ן׳ מרדכי ה״ן אלבאז והר׳ מכלוף ן׳ הר דוד ה״ן המש והר׳ משה ן׳ כד״ה׳ר יוסף ה״ן אדהאן נ״ע והר׳ דוד ן׳ הר׳ משה ה״ן אזולאי והר׳ יוסף ן׳ אברהם ה״ן הדוש והר׳ יעקב ן׳ אברהם ה״ן אביטבול והר׳ מימון ן׳ אברהם ה״ן אסודרי והר׳ שלמה ן׳ עזראן והר׳ אהרן ן׳ הר׳ מסעוד ה׳׳ן שלוש והר׳ אברהם ן׳ שלם ה״ן אלקובי והר׳ עמור ן׳ מרדכי ה״ן אסולין והר׳ דוד ן׳ ה׳׳ר מוסא ן׳ יתאח והר׳ מוסא ן׳ הר׳ עמור ן׳ יתאח והר׳ יוסף ן׳ הר׳ יעקב ן׳ שרביט וידיע ן׳ ישראל והר׳ מוסא ן׳ הר מסעוד ן׳ יתאח והר׳ סאלם ן׳ מכלוף ן׳ חמו והר׳ מימון אחיו והגזבר הנאמן ירא את ה׳ מרבים כה״ר יהודה אזייני ס״ט והר׳ סמהון ן׳ הר׳ יהודה ה״ן הרוש והר׳ שמעון ן׳ משה ה״ן אצאייג והר׳ יהודה ן׳ אברהם סיסו והר׳ יהודה ן׳ משה עולייל והר׳ מכלוף ן׳ אהרן הכהן והנגיד של חברת קוברי מתים הר׳ מאיר ן׳ שמואל היין חותא והר׳ יהודה ן׳ מכלוף ה״ן הרוש והר׳ מימון ן׳ יעקב ה״ן חמו שכלם נקוש״ה על כל האמור מלבד שאר הק׳׳ק שמתפללין בב׳׳ה הנז' שכלם כאחד הסכימו למנויו של החכם הנז׳ ולראיה וזכות ביד החכם הנז׳ וביד יחידי הקהל וחת״ם בד׳ לאייר חדש זו ש׳׳ש בת ציון לפ״ק.

והואלו לבאר שאם יחידי הקהל הנז'׳ הסכימו ועלתה הסכמתם לסלק לכל הש״ץ שכל בתי כנסיות שבעיר הלזו צפרו יע״א גם החכם כההר״ש הנז׳ כאחד מהן ולראיה חת״פ עה״ך והשו״ב וקיים.

אברהש א׳׳א יעקב אציני סי״ט היים יוסף הכהן ס״ט

וצריך לאודועי שאם הסכימו הרבנים ושלוחי צבור של הכא צפרו יע״א ויחידי ק״ק צפרו הנז׳ על בנין בית הכנסת שרצה לחדש החכם השלם הדו״מ כהה״ר שלמה הנז׳ והסכימו ע׳׳י לבנותה ולזכות בה אין במתנה ההיא ממש ויחזור השליש הנז׳ לזכות הקהל כבראשונה וקיים.

אברהם א״א יעקב אציני סי״ט

אחר שהסכימו יחידי קהלנו הנז״ב בקושח׳׳ך והצבור שמתפללין בב״ה הגדולה הנז׳ שנתרצו להיות החכם הנזכר ש״ץ בב״ה אף ידינו תכון עמו גם זרועינו תאמצנו בכח ההסכמה שהסכימו להיותו ש״ץ ולזכות בהנאת השליש של ב״ה הבז׳ ולעמוד ולשרת בה כי ידענו נאמנה שהוא דורש ומקיים ולראיה חת״פ ארבעה ימים לאייר חדש זו ש״ש והבית אשר בנה שלמה לפ״ק וקיים.

אברהם א״א יעקב ן׳ אציני                    יעקב א״א א״א כהה״ר יופף זלה״ה ארהאן ס׳׳ט

מסעוד בן עמור ן׳ יתאח סי״ט יהודה סירירו יש״ץ סליט״א

יפה הסכימו הקהל יש״ץ והחכמים לבל תהיה האמת נעדרת ולהרים דגל התורה גם זרוענו תאמצנו  ולראיה ח״פ.       הצעיר אהרן אפרייאט

גם אנחנו מהנמנים לדבר מצוה מסכימים ע׳׳י הקהל שהסכימו לדבר הזה והכל שו״ב ואמת ונכון וקיים.

שלמה א״א יהושע בן חותא סי״ט חיים יוסף הכהן סי״ט מסעוד א״א חיים יופף הכהן סי״ט

שלמה א״א אהרן אלבאז סי״ט

גם אנחנו מסכימים על כל האמור לעיל                 משה א״א מימון נ״ע הכהן סיל״ט

נעשו מזה שני טופסים וזה ניתן ביד כההר״ש הנז'.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 106

התקע"ד – 1814 – ב"ה

בראותם בחזותם יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה החשוב ומעולה הנבון כה״ר משה אלבאז יצ״ו והחשוב ומעולה הר׳ שלמה ה״ן מאמאן והחשוב ומעולה הר׳ אברהם אלבאז והחשוב ומעולה הר׳ מכלוף ה״ן עטייא והנגיד החשוב ומעולה הר׳ שלמה אדהאן והחשוב ומעולה הר׳ אהרן הכהן והחשוב ומעולה הנבון הר׳ דוד ה״ן מאמאן והחשוב הר׳ יוסף ה״ן חמו דידי׳ אדבדובי והר׳ יעקב ה״ן אביטבול והחשוב הר׳ משה ה״ן צרולייא שהן היום כלנו כצאן תעינו  אין מנהל  אותנו ואין מנהיג ונשאר כצאן אשר (אין) להם רועה  לית דין ולית דיין כי כל איש הישר בעיניו יעשה  ונהיה חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו  מיד עמדו על עמדם וקמו קימה שיש בה הידור ונתכוונו לש״ש ונמנו וגמרו למנות דיינים ומנהיגים מחדש ויגמור אלוה בעדם ונתקיימה עצתם ומחשבותם לטובה ובחרו להם שני ת״ח מבחר המין טובים השנים, ויהיו לנו לעינים, ה״ה החכם השלם והכולל הדו״מ כהה״ר יהודה בכה״ר משה אלבאז והחי הש׳ והכולל הדו״מ כהה״ר מאיר בכה״ר יחייא נ״ע ה״ן צבע ומנו אותם וקבלו אותם עליהם ועל זרעם  אחריהם מהיום הזה והלאה לדין ולהורות ולשפוט בין איש ובין רעהו כאשר עיניהם תחזינה מישרים, ולית מאן דימחא בידייהו ויימר להון מה עבידתו וכל מה שיעשו מהיום הזה והלאה עשוי ומקובל ומרוצה עליהם בספ״י כאשר כתוב וחתום ביד החכמים הנז׳ באורך ולהיות כי ראו והתבוננו יחידי קהלינו הנז׳ שכה״הר מאיר צבע הנז׳ מיצרך צריך וצריך סעד לתמכו ולהחזיק בידו באשר ימצא פנאי לעסוק בדינים ובצרכי הרבים וכיוצא לכן נדבה רוחם אותם ונכמרו רחמיהם אליו ונתנו לו הרביע בבה״כ הגדולה הי״ג שבמתא צפרו יע״א ליהנות ממנה מכירותיה מהיום הזה והלאה ובכן אמרו לנו אח״מ יחידי קהלינו הנ״ב בזה״ל כתבו והתמו ותנו ביד כהה״ר מאיר הנז׳ שנתננו לו הרביע בבה״כ הנ״ז ליהנות מפירותיה בשט״ו שיטרח ויעסוק בצרכינו ובשכר בטלתו שמתבטל מעסקיו ועוסק בצרכי הרבים כאמור בפנים וכ״ז דוקא כ״ז שהוא מרוצה לנו ובעת שיעלה על דעתינו לסלקו מהנאה זו הרשות בידינו ולית מאן דימחא בידן דאדעתא דהכי נתננו לו מתנה זו מעכשו ועדיין צריכין אנו לבאר באיר הטיב שמתנה זו שנתננו לו אינה מתנה החלטית אלא ליהנות ממנה כ״ז שאנו רוצים וחפצים בו בדלא למימר כבר הנהיג שררה בפנינו והחזיק בה ובלי שום ט״ו אלא שיהנה ממנה עה״ד האמור ורצה וקע״ע החכם הנז׳ בספ׳׳י ויובן שהרביע של בה״כ הנז׳ שנתננו לו הוא מהמחצית שהיה ביד כהה״ר שמעון אזולאי דהיינו שיתחלק המחצית הנז׳ לשני חלקים הרביע יהנה ממנו כהה״ר שמעון אזולאי והרביע יהנה ממנו כהה״ר מאיר הנז׳ והמחצית ישאד לזכות הקהל יש״ץ לעשות ממנו מה שלבם חפץ כקדם וכבתחילה ע״כ הואילו לבאר יחידי קהלינו הנז' ולראיה ביד כהה״ר מאיר הנז' שכן הודו לפנינו הקהל הנז' וצוו לנו לכתוב ולחתום וליתן בידו ח׳׳פ והי״ז בשלהי אב יה״ל ש״ש ה ת ק ע ד ליצי׳ וקיים.

שלמה א״א יהושע כן חותא ס״ט יעקב ן׳ חיים ס״ט נעשה מזה ב׳ גופות זה ניתן ביד הקהל הנ״ב וכיוצא בו ניתן ביד החכם הנד.

סופרי בית דין. ליד הדיינים מינו סופרי בית הדין תפקיד אותו מילא רבי יעקב אבן צור בפאס, ונראה שהם היו רושמים את טענות בעלי הדין וכותבים את פסקי הדיינים.

סופרי כתובות ושמאי נדונייא. משרה זו נראה שלא הייתה במינוי. ברם הרבנים שזכו בה בדור הראשון הורישו אותה לבניהם מדין שררה. בצפרו נתונים היו ענייני הנישואין ושומת הנדונייא בידי הרבנים ממשפחת אלבאז.

מהלכו של המרד

המרד בתפוצות

לכתחילה היהודים ואויביהם נמלטו אל אלכסנדריה, אבל כאן הצליחו היוונים להכות את היהודים. לפי מסורת חז"ל נחרב אז בית הכנסת הגדול של אלכסנדריה. ואולם כישלון זה לא דיכא את רוח המורדים. היוזמה עברה, כך ממשיך אבסביוס, אל יהודי קיריני, בהנהגתו של לוקואס, לאחר שלא יכלו לצרף את אלה – כלומר את יהודי אלכסנדריה שהוכו, עשו שמות במצרים והחריבו את אזוריה.

הקיסר נאלץ לשלוח נגדם את מארקיוס טורבו בראש גייסות רגלים, צי מלחמה ופרשים. לאחר קרבות רבים תחת לוקאס מלכם. דברים אלו אירעו בשנה השנייה של המרד ובשנה השלישית, שהייתה שנתו האחרונה של טראיאנוס וראשונה של אדריאנוס.

לארם-נהריים, שגם בה התקוממו היהודים, נשלח באותו זמו לוסיוס קוויטוס ; הוא שנתמנה לנציב ארץ ישראל, כאות הוקרה על שדיכא את יהודי ארם נהריים ועשה בהם שפטים. עד כאן תיאורו של אבסביוס.

בהיסטוריה של רומי מאת דיו קאסיוס, שכתב אותה במחצית הראשנה של המאה השלישית, מוקדש קטע מיוחד למלחמה זו, וזו לשונו : " וטראיאנוס יצא משום כך וכעבור זמן קצר התחיל לחלות. ואז השמידו היהודים בקיריני את הרומאים ואת היוונים, בהעמידם בראשם את אנדריאס.

ואת בשרם – של אויביהם – אכלו ובני מעיים שלהם עשו חגורות, ובדמם משחו את עצמם ; ואת עורם לבשו על עצמם ; ורבים ניסרו באמצע את הגולגולות. אחרים השליכו לחיות טורפות ; אחרים הכריחו להילחם זה בזה.

כתוצאה נהרגו בסך הכול 220.000 איש. במצרים עוללו הרבה דברים דומים. וכן בקיפרוס, כשבראשם עומד אחד ארטמיון ; וגם שם איבדו 240.000. ומשום כך אסור לשום יהודי לבוא לאי הזה. ואם אחד, אנוס מפני הרוח, נזרק על האי, הורגים אותו. את היהודים ניצחו עוד – מצביאים – אחרים, וגם לוסיוס שנשלח על ידי טראיאנוס.

אותו חלק בדברי דיו קאסיוס, שבו נמצא קטע זה, הגיע אלינו רק בסיכומו של כסיפילינוס, מעתיק־מסכם בן המאה האחת־עשרה, ויש הרוצים לזקוף את הגוזמאות בתיאור האכזריות למעתיק זה, כי דיו עצמו נחשב לסופר אובייקטיבי, שלא היה נגוע בשנאת יהודים.

 אולם לנו נראה, כי הוא מצא תיאור זה במקורותיו ודאה חובה לעצמו למוסרו, כשם שמסר סיפורים בדומה לזה על עמים אחרים. התעמולה נגד היהודים באלכסנדריה הפיצה את המעשיות על אכזריות היהודים בקיריני וב­מצרים והן מצאו אזניים קשובות.

 באחד הפאפירוסים המצריים מימי מרד זד, מת­פללת אֶבִדַימוֹנִיס הזקנה אל האלים, שישמרו על בנה לבל יצלו אותו האויבים. על דרכי התעמולה הזאת בתקופה זו ועל התעמולה הנגדית של היהודים נרחיב להלן את הדיבור.

ידיעות קצרות נשתמרו עוד אצל סופרים אחרים. ארטימידורוס דאלדיאנוס * ( המאה השנייה ) מוסר בקטע קצר על רוח הקנאה שמילאה את יהודי קיריני. גם לאחר שנוצח לוקואס נמשכו הקרבות בארץ זו. אורוסיוס (המחצית השנייה של המאה הרביעית) מציין במיוחד את ההרס הרב שנגרם בכל ארץ לוב, עד כדי כך שהקיסר אדריאנוס נאלץ להעביר לשם מתיישבים חדשים, ואלמלא הם אי־ אפשר היה לחדש את יישובה של הארץ.

הנזיר סינקלוס׳ סופר־דברי־הימים חשוב בקונסטאנטינופול ( בסוף המאה השמינית ובראשית התשיעית ), מספר על השמדת היהודים, שנלחמו בשכניהם היוונים בלוב, קיריני, מצרים, ועל הענשתם בידי אדריאנוס.

ספארטיאנוס ( סוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית ) הוא היחיד בת­קופה הקדומה המזכיר בקיצור את מרדם של יהודי ארץ־ישראל בראשית שלטונו של אדריאנוס. בהרחבת־מה עומד על עניין זה הקאתוליקיס הסורי בר־עברי, שנק­רא כך על שום מוצאו מהיהודים (1226—1286) : " ובשנה האחרונה ( לשלטונו של טראיאנוס ) התמרדו היהודים אשר באי קיפרוס, בסוריה ובחבש.

 גם יהודי מצרים המליכו עליהם מלך בשם לומינוס(!). הלה ריכז צבא ופנה לארץ־ישראל. גיסות רומי רדפו אחריו והרגוהו יחד עם רבבות יהודים בכל מקום.

מלומדים רבים תהו על הסיבות שהביאו להתלקחות זו, שלא קדמה לה שום התגרות מצד השלטון הרומי. כל אחד מהם הצביע על גורמים אחרים, שדחפו את יהודי מצרים וקיריני למרד: מניעים לאומיים או דתיים ( מלחמה באלילות ), או חברתיים וכלכליים.

 אין ספק שבקירינאיקה הרחוקה באה שנאת־יהודים של הגויים לידי גילויים גסים יותר מאשר באלכסנדריה התרבותית. ויש שייחסו למורדים מטרה של יצירת מדינה יהודית באפריקה או חידושה בארץ־ישראל.

התואר ׳מלך, שבו מכנה אבסביוס את לוקואם, מנהיג המרד, כאילו מעיד על אופייה המשיחי של התנועה ;, אף מצביעים בקשר לזה על מסעו של רבי עקיבא לאפריקה, ומוצאים סמוכים בינו ובין התלקחות המרד. אולם ספק אם מותר להסיק מסקנות מרחיקות־לכת מן השימוש בתואר ׳מלך, בייחוד מאחר שאישיותו ותפקידו אינם ודאיים, וכנגדו עומדת דמות מתחרה לכאורה, הנקראת בפי דיו קאסיוס בשם אנדריאס.

 אמנם, אפשר לפשר בין שני המקורות, כגון שהיו שני מנהיגים בשני שלבים של הקרבות, או שנקבל דעתם של רוב החוקרים בפרשה זו, הסגורים כי היו לו למנהיג המרד שני שמות, דבר שהיה שכיח דווקא בקרב יהודי מצדים ואפריקה.

אבל אפילו נצרף את כל הסיבות שעלולות היו לגרום להתפשטות התנועה, עדיין לא תצטייר לפנינו תמונה ברורה של המניעים הבלתי־אמצעיים להתעוררותה; דבר זה נסתר מעינינו. מכל־מקום את עצם המ­אורע של התקוממות מזוינת נגד רומי בארצות הגולה יש לזקוף על חשבונה של יהדות קיריני.

בספרות חז"ל נמצאו רמזים והדים עמומים למאורעות אלה. אולם קודם שבאים אנו להציעם עלינו לדון על שני המצביאים הרומיים, שעמדו בראש החיילות לדיכוי המרד, שמקורות חז״ל מרמזים עליו. האחד היה מארקיוס טורבו, שלא נזכר כל־עיקר בספרותנו, כנראה מכיוון ששטח פעולתו היה בקיריני ובמצרים.

לאחד דיכוי המתקוממים נצטווה מארקיוס למלא תפקיד דומה בדיכוי הברברים במאוריטאניה. המפקד השני היה לוסיוס קווייטוס, מנהיג הברברים במאוריטאניה, שעלה לגדולה בקיסרות הרומית. הוא עמד בראש גדודי הברברים המתנדבים, שהשתתפו במלחמה בדאקיה.

" גירוש ספרד " חיים ביינארט

פרק שני

צו הגירוש – מבנה ונוסח

ב-31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש, וזה היה נוסחו :

דון פרנאנדו ודוניה איסבל וכו', לנסיך דון חואן בנינו היקר ומאוד האהוב, האינפנטים, הכמורה, הדוכסים, המרקיזים, הקונדים, מפקדי המסדרים הצבאיים, ראשי המנזרים, הא­צולה, הקומנדאדורים, האלקאידים של המבצרים והבתים המבוצרים של מלכויותינו ואזורי אדנותנו ובעלותנו, למועצות, הרחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, המרינוס, הקבליירוס, האסקודרוס, הפקידות והאנשים הטובים של העיר האצילה מאוד והנאמנה אווילה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב בהגמוניה שלה, ושאר כל הארכיהגמוניות, ההגמוניות, הדיאוסיסות שבמלכויותינו ובאזורי אדנותנו ובעלותנו של ההגמוניה ושאר כל הערים, העיירות ומקומות היישוב של מלכויותינו, אזורי אדנותנו ובעלותנו ולכל היהודים ולכל אחד ואחד מהם, הן גברים והן נשים, מכל גיל שיהיו, ושאר כל האנשים מכל דת, מעמד, אצילות, ריבונות ככל שיהיו, אשר לפניהם יוצג צוונו זה והנוגע לו בכל צורה שהיא, ברכה וחסד.

דעו, ואתם חייבים לדעת, כי מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך היתה, הקשר בין היהודים והנוצרים. בקורטס שהיה לנו בשנה שחלפה, היא השנה 1480, ציווינו להפריד בין היהודים הנזכרים בכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו, וציווינו לתת להם את שכונת היהודים ומקומות נפרדים למען יחיו שם, מתוך תקווה שבהפרדה יתוקן [הדבר]. ועוד דאגנו ונתנו פקודה שלפיה תיעשה אינקוויזיציה [חקירה] במלכויותינו ובבעלויותינו. וזאת, כפי שהנכם יודעים, נעשתה ונעשית יותר מ־12 שנה, ועל־ידה נמצאו הרבה חוטאים, כפי שידוע, על־ידי האינקוויזיטורים ואנשי דת כנסייתיים וחילוניים אחרים רבים.

וכך מתגלה ברבים הנזק הגדול הנגרם ויוצא לנוצרים על־ידי השתתפותם, מגעם ושיחתם, שהיתה להם ויש להם עם היהודים. כיוון שמהם מוכח שהם תמיד משתדלים, בכל הדרכים והאמצעים שברשותם, להרוס ולהרחיק מאמונתנו הקתולית הקדושה את הנוצרים המאמינים, להפריד אותם ממנה, לקרבם ולהשתיתם באמונתם ובהשקפתם המזיקה, בהדריכם את הנוצרים בטקסיהם ובמנהגי דתם, בכנסם אספות שבהן הם קוראים בפניהם ומלמדים אותם ואת בניהם, בתיתם להם ספרים שבהם הם מתפללים את תפילותיהם ומכריזים את צומותיהם שיש לצום בהם, בהתכנסם אתם כדי לקרוא בפניהם ולשנן אתם את סיפורי תורתם, ובהודיעם להם על החגים לפני בוא מועדם, בהודיעם להם מה עליהם לשמור ולעשות, בתיתם להם ובהוציאם להם מבתיהם את המצות ואת הבשר שנשחט לפי פולחנם, בהדריכם אותם במה עליהם להיזהר במאכלות ובדברים אחרים לשמירת הדת, ובשכנעם אותם, עד כמה שביכולתם, שיקיימו וישמרו את תורת משה, ובתיתם להם להבין שאין דת אחרת או אמת [אחרת] חוץ מזו [שלהם], וזאת הוכח לפי הצהרותיהם הרבות ווידוייהם גם של היהודים עצמם וגם של אלה שהושחתו ורומו על־ידם. וכל זה הביא עלינו נזק גדול ופגיעה באמונתנו הקתולית הקדושה.

ואף״על־פי שידוע לנו על רוב [הדברים], עוד לפי כן, ויודעים אנו כי התרופה האמיתית לכל הנזקים והרע הזה היא לנתק את המגע בין היהודים הנזכרים לנוצרים ולגרש אותם ממלכותנו, היה ברצוננו להסתפק בזה שציווינו עליהם לצאת מכל הערים, הכפרים ומקומות היישוב באנדלוסיה, ששם כפי שנאמר, הביאו נזק רב ביותר, בהאמיננו כי זה מספיק, כדי שאלה שבערים האחרות, בכפרים ובמקומות היישוב במלכויותינו ובבעלויותינו יפסיקו לעשות ולחטוא כנזכר לעיל.

ומשום שהיינו יודעים שהדבר הזה, וגם השפטים שנעשו לאחדים מן היהודים האלה, שנתגלו כחוטאים גדולים בפשעים ובעבירות האלה נגד אמונתנו הקתולית הקדושה, ואחרי ששמענו כי זה לא די כתרופה שלמה — כדי למנוע שייפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים. ובכדי שלא יהיה פתח לפגוע יותר באמונתנו הקדושה, הן באלה שהאל הואיל לשמור עד עכשיו, והן באלה שנכשלו, תיקנו מעשיהם והוחזרו אל חיק הכנסייה — אמנו הקדושה — מה שעלול לקרות לפי חולשת האופי האנושי שלנו ולפי הערמה התחבולה של השטן הלוחם תמיד נגדנו, דבר שבקלות יכול היה לקרות, אם הסיבה העיקרית לכך לא תוסר, והיא: גירוש היהודים הנזכרים ממלכויותינו, כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על־ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על־ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה [נוהגים כך], קל וחומר בעד הפשע הגדול שבין הפשעים והמסוכן והמדביק ביותר, כדבר הזה.

לכן אנו, בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו. ושום פעם לא ישוב ולא יחזור מישהו מהם. ועל כך ציווינו לתת פקודה זו: וכך אנו מצווים לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו, הן אלה שנולדו והן אלה שלא נולדו כאן, שבאיזו צורה שהיא או מאיזו סיבה שהיא באו או נמצאים באלה, שעד סוף חודש יולי הבא ראשון בשנה זו יצאו ממלכויותינו ומבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וכקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעזו לחזור ולחיות במקומות שבהם חיו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, תחת כפיית עונש, שאם לא יעשו כך ויצייתו לכך ואם יימצאו יושבים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם באיזו צורה שהיא, יהיו נידונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות; ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק־דין ובלי הכרזה.

ואנו מצווים ואומרים, ששום אדם במלכויותינו אלה, מאיזה מעמד שהוא, מצב ודרגה שיהיו, לא יעזו לקבל, לתת מחסה, לשכן ולהגן, לא בגלוי ולא בסתר, כל יהודי ויהודייה לאחר המועד הנזכר של סוף חודש יולי הבא ואילך, לעולם ועד, לא באדמותיהם ולא בבתיהם ולא בכל חלק אחר של מלכויותינו ובעלויותינו, תחת כפיית עונש של אבדן כל רכושם, האנשים שבחסותם והמבצרים וכל דברים אחרים העוברים בירושה, ועוד יאבדו כל חסד שהוא שיש להם מאתנו, לטובת החצר וקופת המלכות.

ובכדי שהיהודים והיהודיות האלה יוכלו במשך הזמן הזה, עד סוף חודש יולי האמור, למכור בדרך טובה את חפציהם ורכושם, לזמן זה לוקחים אנו ומקבלים תחת ביטחוננו וחסותנו והגנתנו המלכותית, אותם ואת נכסיהם, כדי שבמשך הזמן האמור, עד היום האחרון של חודש יולי הנזכר, יוכלו ללכת ולעמוד בטוחים ויוכלו לבוא ולמכור, להחליף ולהעביר מרשותם את כל מטלטליהם וקרקעותיהם להחליט עליהם באופן חופשי ומרצונם הטוב. ובמשך הזמן הזה לא ייגרמו נזק וייעשו רעה או אי־צדק כלשהם לאנשים ולרכושם בניגוד לחוק. תחת כפיית עונשים, שבהם נמסרים ונידונים אלה העוברים על בטחון המלכות. וכן אנו נותנים רשות וסמכות ליהודים וליהודיות הללו שיוכלו להוציא החוצה ממלכויותינו ומבעלויותינו את רכושם ונכסיהם בדרך הים או בדרך היבשה, כל עוד שלא יוציאו זהב, כסף ומטבעות יצוקים ולא כל דברים אחרים אסורים לפי חוקי המלכות, מחוץ לסחורות, שאין בהם דברים אסורים, או בשטרי חליפין. ועוד ציווינו לכל המועצות, בתי הדין, מנהיגי המלכות, הקבליירוס והאסקודרוס, הפקידים והאנשים הטובים שבעיר הזו אווילה ובערים, בכפרים ובמקומות היישוב האחרים במלכויותינו ובבעלויותינו ולכל הוואסאלים הנתונים למרותנו, ולילידי הארץ, שישמרו ויוציאו לפועל את פקודתנו זו וכל הכתוב בה, ושיעשו ויתנו את כל העזרה והתמיכה לכל מי שיהיה נזקק לה, תחת כפיית עונש של אבדן חסדנו ובהחרמת כל רכושם ומשרותיהם לטובת החצר וקופת המלכות. ובכדי שזה יוכל להגיע לידיעת כולם, ושאף לא אחד יעמיד פנים כאילו לא ידע, אנו מצווים שפקודתנו זו תוכרז במקומות ובכיכרות המקובלים בעיר זו ובערים הראשיות, בכפרים ובמקומות היישוב בשטח ההגמון על־ידי הכרוז ובפני הנוטריון הציבורי. ולא אלה ולא אחרים לא תעשו ולא יעשו בניגוד לכך.

ניתן בעירנו גרנדה, 31 בחודש מארס בשנה 1492. אני המלך. אני המלכה. אני חואן די קולומה, מזכיר המלך והמלכה. אדונינו, כתב כפי שנצטווה.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

מספר מצומצם של פיוטים וקסידות,-בעיקר אלה הכתובים בערבית, ידועים ומושרים בפי כולם. כך, כל האינפורמנטיות שנתבקשו על־ידינולשיר שירים המיועדים לקדוש, ידעו לשיר לפחות כמה בתים או קטעים משירים כאלה. אכן מחקרנו בעבודת השדה העלה, מצד אחד את העושר הרב שבשירים לכבוד הקדושים, ומצד שני את היעלמם של הרבה מהם, בעיקר בגלל אופיים המאולתר.

להלן מבחר שירים מהסוגים השונים:

התמונה המופיעה כאן של רבי דניאל באדיבותו של רבי מאיר ביטון הי"ו

. צדיקים לעזאז:

שיר זה משמש כעין הימנון כללי לשירת הצדיקים ובו מוזכרים שלושה־עשר קדושים.

הערת המחבר : הבחירה היא משמעותית ומזכירה שלושה־עשר קדושים מפורסמים. אין ספק שיש כמה קדושים ידועים שיכלו להיכנס ל״נבחרת״ הזו. מכל מקום מתמיהה מאוד העובדה שצדיק כה מפורסם כמו מולאי איגגי אינו מופיע וכן ר׳ דוד בן־ברוך.

פזמון: יא רבבי תשמח פללי דאז

 יא רבבי תכממל אלמחדאז

 יא רבבי סעדדנא מה יעואז

 זיכות צדיקים לעזאז

בדית נתכללם בזזהר

וצדיק לעזיז נדכּר

 וללי טלבנא לו יחדר

 ישמו עאלי ומזההר

לעזיז רבי יחייא לכצ׳ר

יא ללאה נמסיוו יא לעבאד

 אנדרבו טרקאן לבעאד

ונטלבו טליבאת אזדאד

מזורו צדיקים דלבלאד

לעזאז סיאדנא מואלין צ׳אצ׳

צדיק יכון לינא סנידא

 ונזיווה מן טריק בעידא

 ונזורוה זיארא זדידא

 ויזעל ייאמנא סעידא

רבי אליהו מול צ׳אר לביצ׳א

יא חבאבי לוכאן ריטו

עזאייב צדיק פי חייאתו

כללא אלעזז אלפאמילתו

אבייאצ׳ אללי חצ׳ר פי תפינתו

 לעזיז רבי חיים פינטו

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מאחרוני רבני מרוקו : רבי דוד צבאח 1869 – 1956, רבן של רבאט ומזאגאן.

רבי דוד צבאח נולד בשנת 1869 והיה צאצא למשפחה ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו ובארץ ישראל. הוא עצמו זכה לפעול בשתי קהילות מתחדשות, רבאט ומזאגאן, שבהן או בסביבותיהן ישבו לפנים אנוסי פורטוגל. הוא שימש בבית דין נוסף בפורט ליוטי.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא היה חלק מקבוצה חברתית דתית בעלת תודעה עצמית שמטרתה העיקרית הייתה שימור דפוסי החיים שנחלו מאבותיהם ומרבותיהם. לחבורה זו ביו שייכות גם קהילות ותיקות כמו סאלי ומראכש וקהילות צעירות בקזבלנקה, באזמור ובסטאט. במקומות אלו התרבו תופעות של חילול שבת ושל מתירנות בחיי המשפחה. על פ תשובותיו של צבאח נבעה תמורה זו, בעיקר בגלל השפעות מן החוץ, פרי התרבות הצרפתית עצמה, אבל גם על ידי יהודים חילוניים מאירופה שאינם שומרים לא דת משה ולא דת יהודית.

אולם הרבנים וצבאח בכללם לא הגיבו בהטלת חרמות על העבריינים, אלא ניסו להשיבם למסגרת הקהילה. פעמים הוא מטיף מוסר לעובדי הבנקים בשבת לשים מבטחם בהשגחה העליונה, אך בתחום המיתרנות המינית סגנונו בוטה : " זמרי נשוי עם רבקה ועבר עליו רוח עועים ותדבק נפשו בכזבי בת עכן ועשה לו בית מושב ויחדה לו כפילגש ".

חבורת רבנים בערים החדשות אינה מטיפה לעבריינים להיבדלות מן המסגרת הנורמטיבית של הקהילה והיא מבקשת לכלול את כולם תחת השיפוט הפנימי שלה. לבוש חושפני, קיום יחסי מין של צעירים, : עוברות על דתי יהודיות " המבלות גם עם הגויים, ואפילו בנות היושבות בקובות הם חלק ממושגיו של תלמיד חכם זב.

את שנותיו האחרונות עשה רבי דוד בארץ, הוא נפטר בישראל בשנת תשט"ז.

תקנות מועצת רבני מרוקו 1947 – 1955.

בעקבות התמורות שחלו במרוקו נערכו שישה כינוסים ובהם נדונו מגוון רב של נושאים בתחומים של חברה, אישות, חינוך, הלכה, שבת, כשרות והווי ההילולות : אורח חיים ובפרט טהרת המשפחה, מעמדם של פקידי בתי הדין, סופרי סת"ם, ספרי גיטין, ומוהלים בני מעמד שהחל להתערער עם איבוד כמה מתפקידיהם במסורתיים.

הכינוסים הולידו תקנות רבות, ומעמדה של האישה תפס בהן מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת סעד משפטי ולבסס את מעמד האישה במרוקו. תוכן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן, גיל הנישואין לנערות הוגבל לגיל 15 ומעלה, בניגוד לנשואי קטינות בעבר, בחוקי הירושה הושוו זכויות האישה לזכויות הגבר, וזכויות הנערה הרווקה לזכויות הבינם הרווקים, בחורים שהיתלו בנערות תמימות ועיברו אותן, חוייבו על ידי בית הדין לשאת אותן לאישה.

במקביל הם תבעו מן הבנות שלא ללכת בלבוש חושפני, כדי שלא לעורר יצרים שלא לצורך. לא בכדי פנה רבי יצחק אייזיק הרצוג, רבה האשכנזי של מדינת ישראל, לרבי שאול אבן דנאן לקבל את התקנות שחכמי מרוקו תיקנו.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

הקדמה…..

מדוע חשוב להבין מהו אסלאם

אנו חיים בתקופה סוערת ורבת אירועים, שבה כל המתארע בקצה 4% האחד של העולם מהדהד מיד מסוף תבל ועד סופה. אחת התרבויות המייצרות אירועים הרי-חשיבות ורבי עניין באזורנו ובעולם, זו האסלאמית, מדברים אודותיה בקלישאות ברבים, אך לבד מן המומחים לדבר, ממעטים לחדור לעומקה. המדובר לא רק באירועים אלימים, המתקראים טרור בפינו, ושברובם המכריע מעורבים יסודות מוסלמיים מסוגים שונים, אלא גם בהתרחשויות מדיניות, תרבותיות וצבאיות שהכוח המניע שלהן הוא האסלאם. טבעי שיהא כך המצב, משעה שכשליש מכל מדינות העולם עשוי אסלאם (57 מתוך כ-180), ורוב שטחן של יבשות אסיה ואפריקה זרוע מדינות וקבוצות המזדהות כאסלאמיות.

כמיליארד ו-300 מיליון מאמינים מוסלמים נמנים עם דרי-עולם, כחמישית מכלל האנושות, והם פזורים לא רק במדינות האסלאמיות המאוכלסות קבוצות גזעיות ואתניות שונות, אלא הם מצויים, בהקפים מרשימים, גם כמיעוטים בארצות אירופה ואמריקה. כל עוד הם חיו לעצמם בארצותיהם, או שמרו על צללית נמוכה בארצות נכר וחיו ככל האדם, כלומר הפנימו את אמונותיהם לעצמם והחצינו את פניהם האזרחיות כלפי עם ועולם, לא היה אפשר או צריך להבדיל, ולכן גם לא נדרש איש להבדיל, בין מוסלמים לבין זולתם. אולם, משהרים קומתו האסלאם הרדיקאלי היסודני (פונדמנטליסטי), בעשרות השנים האחרונות, והביא לפוליטיזציה של חיי החברה, הדת והמדינה, וגם נהג מנהג אלימות וטרור באחרים, החלו לעלות קולות של סתירה והסלמה שבחשו במי-המנוחות והולידו סערות שלהן אנו עדים ברוב חלקי תבל.

מוסלמים אינם מצויים רק בארצות הלוז, שם הייתה חורתה ולידתה של הדת האדירה והמצליחה הזו, שסחפה אחריה את רוב הערבים ותרבויות הים התיכון, אלא בעיקר מעבר לתחומים אלה. לאמור, רק אחד מכל שישה מוסלמים הוא ערבי, וכל דרי אגן הים התיכון הדרומי והמזרחי, יחד עם אפריקה ומבואות המפרץ הפרסי, לרבות איראן ותורכיה הענקיות, אינם מהווים יותר מכדי שליש אחד של עולם האסלאם. שאר שני השלישים בתת- היבשת ההודית (כ-400 מיליון), והלאה משם בדרום-מזרח אסיה, במזרחה ובמרכזה, עוד כ-400 מיליון. אולם, הגם שהדת היתה לאוניברסאלית בתפוצתה וברעיונותיה, וכובד משקלה הדמוגרפי פנה מזרחה, נותרו ארץ לידתה, שפתה הקדושה (ערבית) ונושאי התרבות העיקריים שלה, ממוקמים במחוזות המכורה המקוריים שבמזרח התיכון ובעיקר במה שידוע כמשרק (ארץ מוצא השמש, ממש כיפאן – ניפון), לעומת המעירב (ארצות מבוא השמש, או המערב, שמן הקיבוצי של ארצות צפון אפריקה המוסלמיות).

המסגרת המצומצמת הנוכחית להתוודעות עם הדת הגדולה וחובקת העולם הזו תתמקד בעיקרה בארצות הלוז, בעוד שמחוזות הפריפריה יעניינו אותנו רק בהקשרים של הפעילות הבינלאומית הענפה, המקרבת את אפגניסטאן ואת אינדונסיה לזרם המרכזי של הכרוניקה הטרוריסטית האלימה. לא שלא היתה פעילות תרבותית ודתית מפוארת של האסלאם באסיה הקרובה והרחוקה, שהשאירה את רישומה בעושר האגדי של השושלת המוגולית האדירה, שהתנהלה בהודו במקביל למעצמה העותומנית באזורנו, אלא שלו באנו לדבר בה, אפילו בקצרה, היה הספר כלה והסיפור רק בתחילתו. מעניינת ביותר גם פריצת הדרך הדמוגרפית הגדולה של הגולות האסלאמיות למיניהן בלב יבשת אירופה, על כל ההשלכות החברתיות, הפוליטיות, התרבותיות והדתיות, שעוד יהדהדו ברמה בשנים הבאות. אלא שגם בכך לא נרבה לעסוק, לבד מאיזכורים אקראיים, כדי להדגים את סיפורינו המרכזיים.

אשר על כן, עיקר מעיינינו נתונים לבריאתה הכמעט-פלאית של דת חדשה זו שאנו, אנשי חוץ, מזהים אותה כיוצאת חלציהן של היהדות והנצרות הוותיקות ממנה, ואילו במונחים אסלאמיים תקינים, תהא זו כפירה לקרוא תיגר על מקוריותו של הנביא מוחמד. הפלא הוא שהגם שדת חדשה זו נשענה על ערביי חצי-האי-ערב, להם היא ניתנה בשפתם הערבית, היא חיש מהר אחזה כאש בשדה קוצים והיתה לדת עולמית, רב-גזעית, רב-תרבותית, רב- אתנית, רב-לשונית ובימינו גם רב-לאומית, שהמאחד שלה כה איתן עד כי הוא מסוגל ללכד סביב קונסנסוס רחב את כל העממים והארצות הללו, למרות הקנאות והתחרויות האישיות, האזוריות והאתניות הקורעות אותו מכל עבר.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

קיבלנו על עצמנו שאם יגיע הדבר לשום מלך או לשום שר ושלטון בעולם ויהיה שם שום הפסד ממון על שום אחד משני הממונים האלו על כל הפסד אשר חס ושלום יפסידו מוטל עלינו החתומים מטה וגם כל הקהל שנוציא האנשים האלה מכל הפסד שאירע ח"ו להם לחיים ולשלום.

ןעל הכל נשבענו שמובה חמורה בתקיעת כף ובהשם יתברך לדעת כל הנשבעים באמת בלי שום תחבולה ובביטול כל מיני מודעות..וחתנו שמותינו יחייא בן אברהם בן חמו, זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן , חנניה בן משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן אלצפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן בן אזרדב, משה בן מקדכי בן מריגי, יעקב בן ברוך אבן לחסן, מרדכי בן כמון, שם טוב בן משה אלנעים.

צוה לחתום שמעון בן מסעוד בן מייארא, לוי בן סלימאן פאטרני, צוה לחתום, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בן אהרן בוזגלא, צוה לחתום, נסים בן שלמה בן זכרי, צוה לחתום ימין בר מיוסא בן שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בן לוי בר סיסאן, זרח בר משה נ"ע בן נונא\ ואני החתום למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל ברכ"ה מימון בן דאנאן זלה"ה, ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהילת קודש נאם החתום שאול בן שלמה בן דנינאש.

הבקר אור והאנשים הברורים של אלו התושבים רדפו אחרי החכמים הנזכרים  וישיגום ופגעו במחנה המלך והטפסר באמצע הדרך וה' מפר מחשבות ערומים בטל מחשבתם של החכמים הנזכרים ונתרשלו ידיהם והלכו למכנאס אצל הגדולים רבי יעקב רוג'ליש, והברורים הנזכרים חזרו עם מחנות המלך לפאס וערב שבועות באו החכמים עם רבי יעקב לפאס וליל מוצאי שבועות שלח לי רבי יעקב רוג'ליש שרצה לדבר עמי ואמרתי בוא יבוא ברנה מי יתן והיה שלום.

ותיכף בא הוא וג' אנשים מבחוריו ואבוקה בידם והתחילו לדבר עמי בלשון רך ודברים רכים עד שנגלגל הדבר ואמר לי היאך אפשר שמה שהיו אוכלים אבותינו בקסטיליה אתה אומר שהוא טריפה, ונזרק דבר מפי בטבעי הכעסן ואוריתי דמרתחא לי ואמרתי שקר נחלו אבותינו ולמחר סיפר הדברים לחכמיו חכמי פאס והייתה מהומה גדולה בעם והעבירו קול לומר מי הוא ואי זה הוא אשר מלאו לבו לדבר נגד אבותיו ידעי דעת ומביני מדע.

ואני אחר שהכוני עונותי בחוורת הייתי שוכן בשכונת  בית הכנסת הגדולה של המגורשים אף על פי שבית מדרשי קבועה בביתי הייתי יוצא לפעמים לבית הכנסת להתפלל עם הרבים…ובליל שבת שאחר זאת השבת לא הלכתי מפני החולי והמחלוקת והיה שם אדם אחד שמו משה אבוטאס שהיה יוצא ובא לבית המלך מולאי בוחסן קודם לכן והיה לו על היהודים שררה ובא למקומו ואמר באיזה מקום הוא יושב על זאת הלז ועתה דעו וראו כי כל מי שיקום מפניו אמרוט זקנו ואיסרנו ושמעו הדבר הרע הזה, החכמים שלהם.

רבי יצחק נאהון, רבי יוסף מונדא, וצחקו בשומעם חירופיו וגידופיו שכל אמרו לו וכשיצאו הקהלות מתפלת ערבית היה משה הנזכר מחרף ומגדף ככל יכלתו בי – ובתושבים ובתלמידים שהחזיקו בידי עד שעמד אחד מהקהלות שהלכו אחריו ללותו לביתו ואמר לו אין מחזיק ביד החכם זולת תלמיד אחד שלו ויעקב בן ליחסן שמו והא דר בשכונתך אז חרה אפו ואמר לכו ונהרגהו ונראה מה יהי חלומותיהם והתלמיד הנזכר לא היה בחצרו באותה שעה.

עודנו בדרך והנה אנשים עוררוהו והגידו לו איך הלכו לבקשו ולעשות עמו רעה וברח לו ונחבא אל הכלים עד שנתפרדה החבילה והלך לו את הנגיד והגיד לו מה שעבר ולא השיבו דבר, לפי שהיה מפחד ממשה הנזכר ולבקר ביום השבת עצמו קודם התפלה חזר לנגיד והגיד לו מה שנעשה ונמלך עמו לראות מה יאמר לו, אז אמר לו לך אצל המלך והנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו אז הלך יעקב הנזכר וקיבץ אחיו התושבים בפתח בית הכנסת שלהם והגיד להם כל המאורע.

עודם נושאים ונותנים בדבר והנה משה הנזכר עובר עליהם כמנהגו לחצר המלך והעיז פניהם ואמר להם העודכם מחזיקים בדתכם ונשא עיניו נגד התלמיד הנזכר ואמר הלא הוא המחזיק בדבר הזה הרי אתה מזומן עמי אל המלך והלך לו.

אז אמר להם אותו תלמיד לתושבים הבו לכם עצה מה נעשה לזה ומה נשיבהו ומה יהיה דברי ותשובתי אל המלך, והשיבוהו פה אחד, מוכרח אתה לילך אל המלך מצד המנהג והדת, ופחד לו לילך לבדו עם משה הנזכרכי משה הנזכר גדול ביית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין, ופחד גם כן לימנע מלילך שמא יתחייב דבר מה אל המלך על פי דברי משה הנ"ל, ואז חזרו ואמרו התושבים לא די מה שעשה לך בלילה אלא שיזמין אותך למלך.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

לאי הפורטוגזי, סן-טיגל, הגיעו אנשים מקסטלו דה-ויד ולכן, כנראה, מנהגי האנוסים שלהם וניב השפה דומים לאלו של האנוסים מקסטלו דה-ויד.

מתוך האינטרנט : קסטלו דה וידה

קסטלו דה וידה היא עיירה קטנה, כמו רבות מסוגה: טירה על הגבעה, רחובות צרים ותלולים, כיכר קטנה עם מזרקה, ועוד כיכר, מוארת ורחבה, מול כנסית מריה הקדושה. יש בה גם פארק שבו הגימלאים משחקים קלפים, ועוד פארק שבו הם פשוט יושבים ומתחממים בשמש. את עקבות ההיסטוריה היהודית במקום ניתן ראות בשמות של הרחובות, כמו רואה דה ג'ודאריה ("רחוב היהודים") וגם בבית כנסת קטן, מהעתיקים בפורטוגל. ב-1496 רבים מהיהודים של קסטלו דה וידה העדיפו לקבל על עצמם את הנצרות. הם נשארו בעיר ומילאו בה תפקידים מובילים. אבל היהודים הם לא היחידים שהותירו את חותמם במחוז אלנטיישו, בו נמצאת קסטלה דה וידה. העקבות מוקדמים ביותר של ציוויליזציה אנושית באיזור הם דולמנים מהתקופה המגליטית, ואחריהם – שרידי מבנים מהתקופה הרומית ומהתקופה המוסלמית.

קסטלו דה-ויד, הוא המקום היחיד, שבו מתחילים את חג הפסח ביום שישי בערב, בו בזמן שבכל מקום אחר, חל ערב חג הפסחא, ביום ראשון ובשבת שלפני כן – בערב, מתחילים את הטקסים.

באופן כללי, ניתן לומר, שהאנוסים בקסטלו דה-ויד כבר אבודים. זוהי הערכה שלי. אני חושבת, שאין סיכוי להחזיר שם אנשים ליהדות. הם יותר מדי טמועים בקתוליות.

הדוגמה הבולטת, היא שוב הצורף קוניה. הוא יודע שהוא יהודי, אך בכל זאת ממשיך לבקר בכנסייה, כנוצרי לכל דבר. הוא לא מסביר זאת. זה לא מעניין אותו. היום העולם הוא חילוני יותר. הוא חי כך כל חייו וימשיך לחיות כך עד סופו.

אני חושבת שההתעוררות בעיר בלמונטה, החלה בזכותו של אדם כבן 35 שהתעורר תחילה בעצמו וגרם להתעוררות ולתחייה היהודית שם. כל מנהגי היהדות שנהגו בהיחבא, נשתמרו אצלם הרבה יותר חזק.

מתוך האינטרנט : מיהו יהודי בבלמונטה

העיירה הקטנטונת בלמונטה, השוכנת על צלע הר מונטה דה אשפרנסה באיזור סרה דה אשטרלה, היא בת גילה של ממלכת פורטוגל עצמה. את מעמדה כעיר ימיביניימית בחסותו של המלך, עם מגילת זכויות, קיבלה כבר במאה ה-12. אז גם נבנתה מצודת העיר, הניצבת בראש סלע תלול. במצודה זו, אגב, נולד פדרו אלווארש קבראל, המגלה של ברזיל. בכנסיה המקומית אפשר לראות את פסל של הבתולה הקדושה אשר ליווה אותו, על פי הסיפור, באותו מסע שהתרחש לפני 500 שנה.

כבר במאה ה-13 היתה בבלמונטה קהילה יהודית גדולה. ב-1492 התמזגו לתוכה יהודים רבים ממגורשי ספרד, וארבע שנים לאחר מכן התחילו רדיפות גם בפורטוגל עצמה. במשך מאות שנים שמרו צאצאי האנוסים של בלמונטה בסתר על מנהגי היהדות, ורק ב-1974, לאחר הדחתו של השליט הפאשיסטי סלזאר יכלו להודיע סוף סוף באופן חופשי על דתם. באותו הזמן איש כבר לא ידע את השפה ומשמעותם של חלק מהמינהגים אבדה. ב-1996 נבנה בבלמונטה בית כנסת חדש ובו הוצב רב במשרה מלאה וכעת מתוכננת הקמת מוזיאון. כיום גרים בבלמונטה 200 יהודים – כמעט 10% מאוכלוסיית העיירה.

עקבות של נוכחות יהודית אפשר למצוא גם בעיירות שכנות. בעיר קוביליה, שבה שכנה אחת הקהילות היהודיות הגדולות בפורטוגל ערב פרוץ הרדיפות, התחיל לאחרונה אחד היקבים לייצר יין כשר. "בשבילי, היהודים הם לא רק חלק מהעבר של פורטוגל, אלא גם ההווה והעתיד," אומר סניור רואי מוריירה, מייסד הפרוייקט. "גדלתי כקתולי, אבל אם להביט בספרי האינקוויזיציה, אפשר שיסתבר שאני נצר למשפחה של אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם לנצרות." לא רחוק מבלמונטה, בעמק ציורי, פועל מועדון הגולף "קווינטה דה ביקה אקדמיה דה גולף" ולצידו מסעדה רחבת ידיים ומעוצבת להפליא, הנחשבת לאחת הטובות ביותר באיזור.

מה שאני טוענת הוא, שככל שיהיו יותר עיירות, אליהן תגיע בשורת היהדות, יתגלו עוד אנוסים.

דיברתי עם הצעיר הזה. הוא סיפר לי שבאזור בלמונטה, יש עשרות עיירות שיש בהן ג׳ודריות וניתן למצוא שם אנוסים. הייתה תקופה, שלא הייתה משפחה פורטוגזית נוצרית רגילה, שלא היו בה יהודים. התופעה הזאת הייתה כל כך שכיחה שבעבר נחשב עבור קתולי לכבוד רב, שהוא יכול היה לומר, שהוא נוצרי טהור, ללא דם יהודי במשפחתו. בפורטוגל היו כל כך הרבה אנוסים, שאם יעשו היום סיור בכל העיירות, בוודאי ימצאו עוד אלפי יהודים שירצו לחזור לכור מחצבתם. זהו רק עניין של פרסום. ככל שזה יתפרסם יבואו יותר אנוסים.

ה. תלמוד תורה

תלמוד תורה בו למדו בני סאלי את המקצועות התורניים וכן את הדקדוק העברי ברמה גבוהה מאד. ברחוב אליאנס.

ו.בתי תמחוי ועזרה לזולת

בסאלי בה היו הרבה עניים ונזקקים, פעלו שני בתי תמחוי שנתמכו ע״י עשירי הקהילה וכן ע״י שאר בני הקהילה כי כידוע, בסאלי גמילות החסדים הייתה בולטת מאד, כפי שיצוין לקמן.

ז.חכרת ״מלביש ערומים"

חברה שאנשיה דאגו למלבושי העניים. נוסדה ע״י רבי אברהם יצחק אמויאל.

ח. חכרת ״שומרי שבת״("מגן דוד״)

חבורה שהוקמה ביוזמת חנניה דהאן ז״ל.

חבורה זו שמרה על מסורת שירת הבקשות הנהוגה בקרב יהודי מרוקו, כאשר בשבתות שמפרשת בראשית ועד פרשת זכור קמים בליל שבת לאחר חצות הלילה לשירת הבקשות על פי ספר ״שיר ידידות״ בראש חברת הבקשות ״מגן דוד״ עמד רבי רפאל כהן ואיתו הפייטנים מסעוד לוי ומתתיהו הכהן.

לכבוד החבורה נכתב שיר על ידי חנניה דהאן ז"ל

" שירו אחי שיר בל ישבת לכבוד חברת חנניה "

שיר שכתב חנניה דהאן לכבוד חבורת פייטנים והמשוררים בסאלי

חצות ליל שבת יקומו / בקול ערב שיר ירימו

לא יבושו ולא יכלמו / מענגי יום השבת

נעים קולם בדמי ליל / מצהלות גיבורי חיל

ויזכור עקדת האיל / לכל שומרי יום השבת

נאספים בהמון רב / לשועתם אלי תקרב

פצח פיהן לך יערב / משמחי יום השבת

יזרח עליהם אורך / כי באו תחת צלך

להם קראת בניך / ממרומי יום השבת

הארך ימיהם ושנותם / ובטוב כלכל מחיתם

ישמחו בראות נשמתם / יתירה ביום השבת

דוד צח דגול מרכבה / יצחק לניבו הקשיבה

נעימות קולו הטיבה / ישיר לך ביום השבת

הנה מה טוב ומה נעים / שבת אברהם בן רעים

שיריו יהיו נשמעים / ביום קודש ביום השבת

את קול רפאל קבל נא / ועם מתתיה ברנה

החזר להם הכהונה / קורבן מועד ביום השבת

נאה והדור מראהו / חכם ונעים שמרהו

חנון מצרה פדהו / ותשמרהו כבבת

חי זך קים בעזרתם / תן שכר טוב לפעולתם

יזכו לראות גאולתם / ולעולם שכולו שבת