החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

הטקסים הרבים הנוגעים לכלה והנערכים בבית הכלה, ובמרכזם טקס החינה שלפני יום החופה, ובן התקנה המסורתית שביסודם בבל קהילה וקהילה, נשאבו ברובם מן ההתנהגויות והמנהגים של האוכלוסיות השכנות שהקהילות היהודיות היו אתן במגע, בראש ובראשונה התרבות הברברית לגווניה הרבים בשבטים השונים ובאזורים השונים שבהם היא עוצבה וממשיכה להתקיים. יעידו על כך השמות הברבריים הרבים שנשארו גם בשימושן של הקהילות היהודיות, הן הכפריות הן העירוניות, שלא היו חשופות בשלוש מאות השנים האחרונות למגע תרבותי ישיר עם אוכלוסיות דוברות ברברית. רוב הטקסים נוהגים גם באוכלוסיות המוסלמיות של מרוקו דוברות הערבית, שגם הן המשיכו מסורות ברבריות והוסיפו עליהן מנהגים ערביים או נתנו למנהגים הברבריים נופך שונה ומשמעות שונה, כמו למשל טקסי החינה הנהוגים בבל החברות הערביות," גם אלה שלא היו במגע עם התרבות הברברית.

הערת המחבר : על טקסי החינה במרוקו ראו וסטרמרק, טקסי חתונה; לאוסט, בלולות. על טקסי החינה בקרב הקהילות היהודיות ראו כאן את פרקי התיעוד, וכן בן־עמי, החתונה.

קביעת משמעויותיהם השקולות של טקסים אלה ועול ההתנהגויות והפעולות המתנהלות במסגרתם בקהילות היהודיות אינה משימה קלה, לבד מן המשמעות הגנרית של חניכת הכלה והכנתה הנפשית והפיזית ליציאתה מחסות אביה ומשפחתה ומעברה לחסות בעלה. מטרה נוספת המושגת דרך טקסים אלה והמעניקה להם את משמעותם היא הפגשה ראשונה של החתן עם הכלה בביתה אך בנוכחות קהל בלבד; על פי התקנה של כלל הקהילות לפני העידן המודרני אמורים היו החתן והכלה שלא להיפגש במכוון לפני תחילת טקסי החתונה המאפשרים זאת. המשימה הסמיוטית אינה קלה כאן, משום שטקסים אלה לא זכו להיות מטופלים, לא במקורם ולא בגלגוליהם בפעלה החברתית בקהילות היהודיות במרוקו, בטקסטים כתובים או אורליים מפורשים בדומה ליתר הטקסים ההלכתיים שהוזכרו זה עתה. אולם את משמעויותיהם של רבים מטקסים אלה, ובכללם טקסי החינה ומריחתה של החינה על שערותיה של הכלה באחד הטקסים, יש לחפש באמונות מגמת מושרשות המטפללות ומטפלות בסגולותיהם של צמחים, כמו עיסת עלי החינה האמורה לשמש כחומר חיטוי; של אנשים, כמו בעניין עין הרע שיש להישמר ממנה; של רוחות ומזיקים המקנאים במזלה של הכלה ומאיימים עליה לפני התייחדותה עם בעלה; של פעולות מקדימות האמורות להשפיע על התנהגויותיהם הרעות של אנשים, כמו סתימת פי הכד כדי לסתום את פיותיהם של אנשים שעלולים להקים שערוריות, או כדי לשחרר את הכלה או את החתן מהשפעות מסוכנות, מאיימות או משתקות.

מערכים סמיוטיים נוספים בחתונה היהודית המסורתית נוגעים לערבים ולסדרים חברתיימ־כלכליים וחברתיים־תרבותיים, שנסתפק במנייתם כאן: סדר החליפין הכלכליים בצורת הנדוניה שהכלה הביאה אתה לבית החתן וסכום הכתובה שהחתן מתחייב עליו; האינטראקציה החברתית־התרבותית וסדרי הקרבה כמו אירוח מוזמנים בחתונה לאחר שהורי החתן או הבלה הוזמנו לפני בן בידי משפחות המוזמנים; טיפוח, חיזוק וניהול ״ההון הסימבולי״ של המשפחה דרך חגיגות פאר עד כדי פזרנות; הערכים האסתטיים של הקהילה בצורת פאר הלבוש, התכשיטים והאיפור של הכלה; ערכי החן והיופי הנשי במיוחד דרך שירי השבח לכבוד החתן והכלה; ולבסוף, משאבי האהבה והסולידריות של בני המשפחה העוטפים ברגשי אמפתיה ודאגה את הכלה ערב יציאתה מחיק משפחתה.

מתוך המילון תוספת שלי – אלי פילו :  : סֶמְיוֹטִיקָה

^ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

הערת המחבר : ״ההון הסימבולי״ גוגע ליוקרה ולסימגי הכבוד שמשיגים דרך הפעילות החברתית והפעולות המכוונות לכן. ראו על כך בורדיו, דיבור, עמי 75-68, 140-138.

לבל תרכובת המערכים הסמיוטיים האלה, היוצאים מניהול טקסי החתונה היהודית המסורתית ואירועיה, מיתוסף מערך משמעים ומשמעויות הנוגע לקיום הטקסים המסורתיים עצמם ולניהולם בהתאם למורשה המשפחתית והקהילתית. מערבים אלה נוגעים לעצם ביצוע הטקסים ולחוויות שהם מעניקים, וקראנו להם כאן משמעויות טבעיות פנימיות או משמעויות במעגל סגור, מבחינת הנוהגים לפיהם. הם מקבלים בזמנים מיוחדים מקום מרכזי בתודעה של בני הקהילה, בין היתר לאחר שהתפזרה הקהילה ופסק בה הקיום הסדיר של מסבת טקסיה. זכר הטקסים שעיצבו את הזהות הקהילתית והאישית והחוויות שהתלוו אליהם הופכים למוקד המשמעות העיקרי עבורם ולצורך שלהם לחוות אותם מחדש, בוודאי על פי התנאים החדשים שבהם הם חיים. הוא הדין, למשל, בחגיגות החינה, החוזרים ותופשות מקום חשוב בטקסי החתונה של יוצאי מרוקו בישראל לאחר שנעלמו מהם כמעט כליל במשך תקופה של כשלושים שנה לאחר עלייתם לארץ. טקסי החינה המחודשים נערכים בעיקר בידי משפחות המחתנות את בנותיהן, ובמיוחד כשהבת מתחתנת עם בן לעדה אחרת" במקרים אלה מקבל טקס החינה משמעות חברתית־תרבותית חדשה הכרוכה בצורך לשמר זהות תרבותית מקורית או להזדהות אתה ובצורך להצהיר בו בזמן על שימור זה או על הזדהות זו דרך קיום טקס שמזכיר במשהו את הטקס המקורי. משמעות חדשה זו של החינה משתתפת ביצירת לכידות חדשה שהמשפחה שמוצאה ממרוקו מנסה לעצב במערך טקסי החתונה שלה בארץ לאחר שנפרמה לכידותם הישנה.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

פרק שלישי

תולדות חיי מוחמד בעיר מכה

מוחמד נולד, על פי המשוער, בשנת 570 לספירה כנצר לפיהר אִבְּן-מאלק שחי אחד עשר דורות לפניו.

הוא נולד בדרומה של חבל חיג׳אז, בעיר מכה, שנכבשה על ידי מנהיג השבט מנדב הקדוש אשר בנה בתוכה את משכן האלילים ה׳כעבה׳.

העיר מכה ממוקמת בעמק הידוע בצחיחותו. משפחת קורייש שלטה על המקום הקדוש במכה, ה׳כעבה׳ שהיוותה מקור פרנסה חשוב לבני המשפחה. הם הפכו במרוצת השנים לסוחרים אמידים בעלי קשרי מסחר רבים עם רומא, אתיופיה, תימן ופרס.

מוחמד, נצר למשפחת קורייש, התייתם מאביו שנפטר בדרכו לסוריה עוד לפני היוולדו ואת ראשית ימי חייו בילה תחת השגחתם של אמו אמינה וסבו עבדאל מוטלב.

אמינה, אמו של מוחמד, הייתה אישה חלשה ברוחה ולא היה בכוחה להניק את בנה ולהעניק לו חום ואהבה, זאת מתוך היותה חולה ולא היה באפשרותה לטפל בבנה הרך. אולם, בהתערבותו של סבו, עבדאל מוטלב ובהתאם למנהגי שבט קורייש, הסכימה למסור את בנה מוחמד לידיה של חלימה, מיינקת בדואית משבט " הואזן " שטיפלה בו מספר שנים במאהל הבדואים במדבר.

בהגיעו לגיל שש שנים התייתם מוחמד גם מאמו אמינה, אשר אודותיה אין כל אזכור, לא בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא בתקופת האיסלאם.

מוחמד נאסף אל סבו עבדאל מוטלב ולמרות גילו הרך הועסק ברעיית צאן סבו, אך זכה במחיצתו לטיפול מסור שהעניק לו חום ואהבה כאב נאמן.

בהגיעו לגיל שמונה שנים מת עליו במפתיע גם סבו שהיה אהוב עליו מכל ובמותו הכתים את נשמתו בצלקת עמוקה של יגון ומועקה, צלקת קשה על אובדן סבו האהוב שהיה לדידו כסלע איתן וכמשענת לנחמה. עבדאל מוטלב היווה תחליף מושלם לדמות אביו ומקלט אנושי לבדידותו הרוחנית של עלם צעיר, יתום משני הוריו.

ימי ילדותו של מוחמד מהווים פרק טרגי ביותר בנעוריו אשר ללא ספק הותירו רשמים שליליים על אופיו והשחירו את ראייתו האופטימית ואת רגשותיו ההומאניים לקראת מהלכי חייו העתידיים. מוחמד נאסף אל בית דודו, אבו-טאלב, אביו של עלי חתנו לעתיד ובמחיצתו התקבל כאחד מבניו.

אולם מוחמד היה שונה באורח חייו מכל יתר בני דודו. הוא נטה להסתגר ולהתבודד, וכילד אגרסיבי וחסר בטחון, התקשה מאוד להשתלב בסביבתו ובמסגרת משפחתו החדשה.

הוא נהג בחוסר סבלנות כלפי רעיו וכלפי בני משפחתו ולהתפרצויות הזעם שליוו את רוחו הסוערת לא היה מרגוע ואיש מחכמי העדה לא מצא תרופה למכאובי נפשו האבלה.

אבו-טאלב, דודו, עסק במסחר בין מכה לדמשק. הוא היה איש נבון ונקי כפיים והיה מקובל בין סוחרי מכה ובעל מעמד מכובד בקרב מנהיגי שבט קורייש.

הוא הבחין שמוחמד נתון במשבר רוחני עמוק ומתקשה להתאושש ולהשלים עם הפרדה מסבו וכדי להשכיח מקרבו את יגונו, הציע לשותפיו להעסיק את הנער למרות גילו הצעיר כמלווה שיירות המסחר שיצאו בדרכם לסוריה.

היציאה אל המרחבים וחיבתם של מלווי השיירות הבוגרים כלפיו, היטיבו עם מוחמד ושיפרו את מצב רוחו להפליא.

הוא התגבר במהרה על המשבר הרוחני שהיה נתון בו ותוך זמן קצר הצליח להוכיח את יעילותו כמלווה השיירות הטוב ביותר ואף הפך ליועצו המסחרי הצמוד של אבו־טאלב, דודו, שהתחשב לעתים קרובות בעצותיו.

בהגיעו לגיל שש עשרה שנה הצטרף ביוזמתו לשורות הצבא ממכה והשתתף במלחמת פג׳אר, מלחמה שנועדה להבטיח את שליטתם של בני קורייש באורחות המסחר ועל משכן האלילים, ה׳כעבה׳.

לאחר המלחמה הוא נטל חלק מכריע בשיקומו ובשיפוצו של משכן האלילים, ה ׳כעבה׳, ששכן בו האל בשם אלאלאת שהיה חביב עליו מכל יתר האלים. בגיל עשרים וחמש שנה רכש מוחמד ניסיון רב בעסקי המסחר ועקב הצלחותיו הרבות מצא חן בעיני סוחרת אמידה בשם חדיג׳ה שנאותה להעסיקו בניהול עסקיה המסחריים בין מכה לדמשק.

מוחמד התגלה כפעלתן וכבעל יוזמה בתחום המסחר ורצף הצלחותיו בעסקים הביא את חדיג׳ה לידי החלטה להינשא לו למרות פער השנים הרב ביניהם.

 הערת המחבר – אין וודאות בדבר מועד פרוץ מלחת פג׳אר וחלוקות הדעות. קיימת סברה שהמלחמה התרחשה בשנת הפיל, דהיינו שנת 570 לספירה, בה ה׳כעבה׳ הותקפה על ידי מושל תימן אברה אל־אשרם שכונה בפי רבים ׳בעל הצלקת׳ בגלל הצלקת שבלטה בקצה פיו. הוא תקף את ה׳כעבה׳ באמצעות צבאו שהיה מצויד בפילים, אולם הובס, על פי הכתוב בקוראן, על ידי ציפורים שהטילו בהוראת ה׳ אבנים לוהטות על כוחותיו כדי להגן על ה׳כעבה׳.

מאידך קיימת סברה שמוחמד נולד בשנת 570 לספירה, דהיינו, הוא היה תינוק ולא יכל לקחת חלק בהגנה על ה׳כעבה׳ ככתוב, אולם מכיוון ששנת לידתו של מוחמד אינה ודאית, יתכן שהוא נולד הרבה שנים לפני כן.

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

הבריחה לתרשיש.

רבי אברהם בן מוסה הגיע לעיר תוניס בסביבות שנת הת"פ לבריאת העולם. גירסה נוספת על בריחתו של הרב מהעיר פאס לעיר תוניס, אנו למדים מדבריו של רבי אברהם כלפון בספרו " מעשה צדיקים " : מעשה הרב אברהם בן מוסה ז"ל מעיר פאס וסיבת יציאתו, שהייתה אשת המלך יש לה שנאה עם היהודים ותמיד עושה עליהם עלילות ברשע.

מה עשה לה הרב רבי אברהם ? עשה לה איזה מעשה שכל מה שתאכל, תריח בו ריח צואה, ונלאו בה הרופאים בכל מיני רפואות ולא הועיל.

ואחר כך שלח המלך אל היהודים אם יודעים איזה רפואה, ואמרו לו על רבי אברהם, וקרא אותו ואמר לו : אני מרפא אותה, אבל על מנת שלא תזיק ליהודים, וקיבלה עליה. וכתב לה קמיע ונתרפאה מיד.

נתקנאו הגויים ואמרו למלך : מאחר שהוא שריפא אותה, הוא עשה לה כל הצער הזה,, ופחד על עצמו שמא יתגלה הדבר, ותהיה בר מינן איזה גזירה על שונאי ישראל, ומיד ברח.

ומסופר סיפור נוסף : עוד פעם אחת נכנס לאחת מערי המערב בבורחו, מתארח אצל בעל הבית גביר ועשיר מאוד, לילה אחת באו הגנבים לגנוב ממנו, ודפקו על פתחו לידע אם אנשי הבית ישנים, ובעל הבית הכירם שהם גנבים.

בא הגביר לחכם ואמר לו : הגנבים באו לדפוק על פתח הדלת, ובזאת העיר איש אשר ישר בעיניו יעשה כי אין עליהם עול מלכות, ועכשיו נכנסים ולוקחים כל ממוני והורגים אותי, ואין בידי מה לעשות. אמר לו הרב : אל תירא ואל תחת, תביא לי אשישה של מים שרופים ( בקבוק ערק ) והביא לו ושתה.

ואחר שתי שעות חזרו לדפוק על הפתח כבתחילה. ואמר לו : תוסיף לי מים שרופים, ושתה עוד חמש פעמים. ואמר לו הרב, לא תירא, תביא לי מאכל שנאכל ונשתה ולא תירא, וכך היה ולא חזרו עוד.

הרב פוקח עיוורים.

סיפור פלא נוסף מסופר על הרב : בבואו בפעם הראשונה לעיר תוניס, הלך לחפש דירה להשכרה. לארח ששכר חדר קטן באכסניה פשוטה, פגש אותו יהודי אחד, שאמר לו, הערב נערכת חתונה מפוארת בביתו של אחד העשירים, על כן איעצך אדוני הרב, לך נא לביתו של העשיר בעל השמחה, ושם תפגוש את רבניה ונכבדיה של הקהילה, ותהיה לך הזדמנות נאותה לבוא עמהם בדברים.

כשנכנס הרב לאולם השמחה, כיבדוהו בני הבית בכוס משקה, והוא שמח שבעלי הבית מקבלים אורחים אלו שאינם קוראים בסבר פנים יפות. כעבור זמן קצר, התמלא האולם. בעל הבית אבי הכלה וחותנו עמדו בפתח הבית, לקבל פני האורחים המוזמנים.

לאחר מכן, הסתובבו בין השולחנות, כדי לבטא את שמחתם לבואם של האורחים. בהגיעם ליד השולחן שישב הרב, ראו כי הוא לבוש בגדים פשוטים ומאובקים. כעס העשיר על כך, ושאל את חותנו, מי האיש הזה שמבייש את האנשים המסובים לידו, בבגדיו אלה, איני יודע ענה אבי החתן כנארה שהוא אורח עני שנקלע לביתינו.

אבי הכלה סובב את פניו לעבר האורחים שהוא חפץ ביקרם. ותוך כדי השמיע קריאות כעס ותרעומת לעבר רבי אברהם בן מוסה.

שמע הרב את דברי הביזיון של בעל הבית, ונעלב מזה מאוד. בראותו שהעשיר התרחק מהשולחן שישי לידו. קם ועזב את האולם בחרי אף, ושב לחדרו שבמלון.

בעל השמחה אבי הכלה נכנס למטב להביא משם דבר מאכל לאורחים, והנה בצאתו לכיוון האולם, חש לפתע שהוכה בסנוורים, ואינו יכול לראות כלל. בתחילה חשב כי כיוון שהתרוצץ במשך כל היום, קיבל סחרחורת קלה, וניסה להתאמץ לפקוח את עיניו, אך מאומה לא עזר, עפעפי עיניו נעצמו, כאילו מישהו הדביקם בחוזקה זה לזה.

העשיר שהתעוור מיהר לגשת לחכמים שישבו בראש השולחן, וביק מהם לברך אותו, אך גם זה לא עזר, והוא חש כאבים עזים בשתי עיניו, אמר לו חותנו : לדעתי, נגרם לך כל זה, משום שזלזלת בכבודו של האזרח שהיה לבוש בגדים ישנים, ואלי תלמיד חכם הוא, וקרא עליך לה', לכן עליך לבקש את סליחתו.

היה שם אותו איש שפגש את הרב בדרך, והוא שיעץ לו ללכת לסעודת החתונה. בראותו שמחפשים המה את רבי אברהם, שאל אותם : האם מחפשים את החכם האורח, דעו לכם, כי הוא תלמיד חכם גדול.

ורק היום הגיע ממרוקו. והוסיף לומר, הוא מתאכסן בחדר אחד באכסניה קרובה. הלך אבי הכלה עם קרוביו לבית המלון. בעל המלון הראם את החדר, ובדופקם בדלתו יצאה אשת הרב ותשאלם : מה רצונכם בשעה מאורחת כזו !

אנו בעלי סעודת החתונה – שם היה הרב- ומבקשים לשוחח אתו בעניין חשוב ודחוף – ענו הצובאים על דלת החדר.

בתחילה לא רצה הרב לקבל אותם, אך כשאשתו הפצירה בו לשוחח עמהם, הרשה להם להיכנס לחדר. העשיר שנהפך לסגי-נהור, כופף את ראשו ונישק את יד הרב. בעוטדו נרעש ונרגש, נתן את קולו בבכי, ואמר : חטאתי אדוני הרב, חטאתי עויתי, פשעתי, יסלח לי כבוד תורתו, חי נפשך !

אילולא זכות אביך שהוא גדול בתורה, והייתה בו נשמה קדושה, לא הייתי סולח לך כלל – השמיע הרב באוזניו דברי כיבושין. יש בך מידת הגאוה, ואתה מכבד רק את אלה הלבושים יפה ועשירים כמוך, ואינך יודע לכבד כל אדם באשר הוא אדם.

אם תבטיח לי שמהיום והלאה תכבד את כל בני האדם, עניים כעשירים, פשוטים כמכובדים, אז אתפלל עליך לפקוח עוורים שיפקח את עיניך. הריני מסכים לחזור בתשובה שלימה על ידי כבודו – ענה העשיר, ועיניו זולגות דמעות ללא הפוגות. אקבל על עצמי לכבד את כל הברואים, ואני מבקש מחילה גמורה מכבוד תורתו – סיים בקול תחנונים.

אמור " ניחמתי " שלוש פעמים – פקד עליו הרב. לאחר שעשה לו התרה, השמיע באוזניו את האמרה " וסר עוונך וחטאתך תכופר ", והעביר את שתי ידיו על שתי עיניו. באותו רגע נפקחו עיניו של העשיר, ושב להיות ככל האדם. וימת אברהם.

בעיר תוניס הכירו את גדולת הרב, ושם התמנה לדיין וראש ישיבה. כן ריכז סביבו חבורת מקובלים, בדומה לחבורה שהייתה בעיר תיטואן. הוא סיים את כל הש"ס, ונהג לחבר שירי הודייה בסיום כל מסכת.

הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה נפטר בעיר תוניס, ביום כ"א באדר תס"ג – 1703.רבי רפאל אביש כתב עליו שיר קינה שנחקק על גבי מצבתו, והו תיאר את אישיותו והשפעתו.

בכו עם קדושים. לחכם חרשים. והלביש כתרים. ולימד סתרים. ועוקר ההרים. ומשבר סלעים. וחיבר ספרים. טהורים ויקרים. והאיר לדרים כגלגל שמים.

ויסד פסוקים וסודות עמוקים ובנה שחקים, ונכנס פרדסים. ורבן גמרא, ובעל סברא, וסודות בתורה, מקובל בטעמה. ואב הוא לבית דין. והכל מעידין, ולא שת ליום דין. הסדין לשלמה. אנוש תם וישר. ומגן ביום צר. ולא קם בכל שר. שמדע ובחכמה.

לאל חי בהודו. יקרו כבודו. וידע בסודו, במעלה תמימה. והוא לבן מוסה. והבין וכסה. לבורא ונשא. לארץ בלימה.

שמו אברהם, בשכלו כשורם, אצילות בגובהם, ידיעה שלימה, ביום א"ך לאדר, ונאסף ונעדר, בתצ"ג אזי דר. בקברי אדמה.צרורה בחיים בעדי עדיים, עדן יקיים לנפש בעיר תוניס היה גם בית מדרש שלו שנקרא בשם " אלגריבא ".

קברו נערץ על יהודי תוניס, ופוקדים אותו בזייארא רבתי. בשנת תקס"ו – 1806, חרשו המוסלמים את בית העלמין העתיק בתוניס, אך לא נגעו לרעה בקברו, ובקבריהם של הצדיקים הנודעים בני דורו. זכותם יכן עלינו אמן. 

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ו

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.    אליעזר בשן……..

חיבור זה יעמוד על חלקם של יהודי מרוקו במערכת הדיפלומטית של סולטאן מרוקו מחמד בתור מזכירים, תורגמנים, שלוחי הסולטאן למלכי בריטניה, ומצד שני על יהודים כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירותה של בריטניה במרוקו. בפרסומים על יהודי צפון­­־אפריקה נמנו עשרה יהודים בתפקידים אלה. בתעודות של ארכיון משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי נחשפים עליהם פרטים נוספים שטרם פורסמו, וכן שמות של יהודים אחרים שלא הוזכרו עד עתה בחיבורים על יהודי מרוקו. היו מהם שמילאו רק תפקיד אחד, ואחרים שהחליפו תפקידים ואדונים. אישים אלה הגיעו לעמדותיהם בדרך כלל לאחר ניסיון מסחרי וקשרים כלכליים עם השלטונות בתור תג׳אר א־סולטאן, דהיינו חוכרי מונופול מסחרי מן הסולטאן, שעשו חיל, או מתוך מגעים עם הבריטים במרוקו או בגיברלטר אבל לא תמיד היה העושר מקור ברכה: קינאו בהם, טפלו עליהם עלילות, היו שנאסרו, אחרים נאלצו לברוח, והיה מי שנדון למוות ושילם בחייו.

אירופאים שביקרו במרוקו בשנות שלטונו של מחמד מוסרים על יהודים בין משרתיו. מ׳ קיטינג (Keatinge), שנלווה בשנת 1785 למשלחת בריטית לקונסול במוגדור, כותב שלסולטאן סוכנים יהודים ותורגמן יהודי, וכי הלה תרגם את דברי הסולטאן למשלחת. . רופא אנגלי בשם ויליאם למפריאר(Lempriere), שנשלח מגיברלטר למרוקו בשנת 1789 לטפל בבנו של הסולטאן, מציין, כי בין שלושים בעלי תפקידים בחצר הסולטאן ישנם שבעה תת־מזכירים יהודים. אבל במקורות הללו לא צוינו שמותיהם של היהודים שדובר בהם.

המקור העברי האותנטי היחיד של בן הדור הדן על אישים אלה ומוסר שמות ופרטים עליהם הוא שמואל רומאנילי, איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 . הוא מכנה יהודים אלה סאחב אלסולטאן (אוהבי המלך), ומציין שבדרך כלל התנכרו לאחיהם. הוא מזכיר גם את הסכנות שהם נתונים להן ״אם יסתיר המלך רגע פניו מהם״.

רקע היסטורי

לאחר שלושים שנות אנרכיה והוסר יציבות, שבמהלכן נאבקו על השלטון יורשי הסולטאן מולאי אסמעיל, הצליח מחמד אבן עבדאללה מבית פילאלי להשיג יציבות מדינית ושגשוג כלכלי במרוקו. הייתה זו אחת התקופות הטובות ביותר במרוקו בתחום הכלכלי. צבאו הנאמן של הסולטאן דיכא מורדים והטיל את מרותו על רוב שטחה של מרוקו. הסולטאן קירב את העלמא (החכמים) כדי לזכות בתמיכתם. לשם פיוס הוא שחרר יריבים ממאסרם. הוא חילק ממון לנצרכים בימי אסונות טבע כמו רעש, בצורת ומכת ארבה. בשנת 1769 הוא גירש את הפורטוגלים ממזגן; אבל הוא נכשל בניסיונו לכבוש מספרד את מלילה בארבע שנות מצור(1775-1771). הוא הגדיל את הכנסות אוצרו על ידי הטלת מס חדש.

מחמד הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות אירופה ועם ארצות הברית, וחתם על הסכמים אתן. ההסכם הראשון היה עם בריטניה, בשנת 1760. לבריטניה היה עניין מיוחד בטיפוח היחסים עם מרוקו, עקב היותה מקור לחומרי גלם וכן לאספקת מזון טרי לצבא ולאוכלוסייה האזרחית בגיברלטר, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה החל בשנת 1704, וספרד לא מכרה לה מזון. יהודים בטנג׳יר או כאלה שעברו לגור בגיברלטר היו מעורבים בייצוא המזון. הסולטאן הרוויח מהמכס על הייצוא, והיה מעוניין לקבל מבריטניה נשק, תחמושת ומוצרי תעשייה שיוצרו בה, וכן להסתייע במומחים בריטים לבניית אניות ולכריית מכרות.

ההסכמים כללו סעיפים להסדרת חופש התנועה, גובה המכס, זכויות הסוחרים האנגלים הפטורים ממסים מקומיים ונתונים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, אי שבייתם, שחרורם אם ייפלו בשבי, וזכותם של מאורים היהודים ממרוקו לנוע ולסחור בגיברלטר. התנאים מבוססים בדרך כלל על הסכמים שנחתמו כבר שנים לפני כן וחודשו, כי בעקבות חילופי סולטאן צריך היה לחדש כל הסכם, ולעתים נוספו סעיפים חדשים. הבריטים עמדו בתחרות ובמאבק מול ספרד, שגם לה היו אינטרסים פוליטיים וכלכליים במגרב, ומדי פעם העדיף הסולטאן מחמד את ספרד על פני בריטניה. ביחסי מרוקו ובריטניה היו אפוא עליות וירידות.

הערת המחבר : אחרי ההסכם של 1760, בעקבות הפרות ומתחים, נחתמו הסכמים נוספים בשנים 1766, 1772 ו-1783. כבר בהסכם משנת 1727 נאמר, שכל המאורים והיהודים נתיני מרוקו זכאים לתנועה ולסחר חופשי בגיברלטר למשך שלושים השנים העוקבות:

בשנת 1760 יזם מחמד בניית נמל חדש במוגדור, היא אצוירה(־־המבצר הקטן), על חורבותיה של עיר פורטוגלית. הוא דרש מהאנגלים בגיברלטר שישלחו לו מהנדס לבניית הנמל. הנמל נבנה במשך עשר שנים, והיה לנמל המרוקאי החשוב בחוף האוקיינוס לסחר עם אירופה. הסולטאן תבע שסוחרים וקונסולים אירופים יתיישבו שם, וכפיתוי העניק הנחה במכם ליצואנים. הסולטאן בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת שלחה נציג לעיר החדשה. משקלם של היהודים במסחר כאן היה ניכר, ולהם חלק נכבד בשגשוגה גם בדורות העוקבים.

גם בערי הנמל השוכנות בחוף הים התיכון, שדרכן התנהל מסחר ער עם מדינות אירופה, מילאו יהודים תפקידים של מתווכים, סוחרים עצמאיים ותורגמנים. עיסוקים אלה — שחייבו הכרת השפה המקומית, מנהגים, כללי השוק המקומיים וקשרים עם הממשל, וכן הכרת שפות אירופיות — הכשירו יהודים למילוי תפקידים דיפלומטיים בקשרים בין הסולטאן, המושלים, קונסולים ומלכי אירופה. היו יהודים שלמדו אנגלית בהיותם בגיברלטר.^,

ומצד שני, מה הניע את הבריטים למנות יהודים בתור סגני קונסולים בערי מרוקו? עם התרחבות מוקדי המסחר התעורר הצורך למנות סוכנים, נוסף לקונסול הכללי שישב בטנג׳יר. עקב המרחק הרב מעיר זו לערים אחרות לא היה באפשרותו לשלוט על המתרחש במקומות אחרים. בקרב האוכלוסייה המאורית לא נמצאו אנשים מנוסים ומתאימים, ועל כן פנו ליהודים. הם מונו גם בגלל בקיאותם בנפתולי המערכת הכלכלית והאדמיניסטרטיבית, שחייבו לעתים תחכום. הקונסול הכללי סמפסון(Sampson) כתב ב־17 באוגוסט 1770 לשר החוץ הבריטי:

I acknonwledge that His Majesty's service in the dominions of the Empire of Morocco at present cannot be executed without the assistance of the Jews.

היהודים נמצאו אפוא מתאימים גם לשמש אנשי קשר, תורגמנים וסגני קונסולים בערי הנמל במרוקו. תפקידם היה להבטיח את האינטרסים המסחריים של הבריטים. הם היו נתונים למרותו של הקונסול הכללי, שהיה תמיד אנגלי, והיו מהם שהתכתבו עם המושל הבריטי בגיברלטר, שפיקח על הקונסול במרוקו; אבל בהיותם ד'ימים נתיני הסולטאן הם עמדו גם תחת מרותם של המושל המקומי והסולטאן. מעמדם היה אפוא עדין, והיה עליהם להלן בין הטיפות כדי שלא להיכשל.

היו שגרירים, קונסולים ומושלים בגיברלטר שהעריכו את שירותם של היהודים. אחרים הביעו הסתייגות או התנגדות להעסקתם בגלל היותם ד׳מים ומושפלים בידי המוסלמים, המתייחסים אליהם בזלזול, בגלל נאמנותם הכפולה, ובמקרה אחד עקב יושרם המפוקפק." למרות זאת היו יהודים שמילאו תפקידים חשובים בשירותם של שני הצדדים, ונמנה אותם להלן.

חיים ארבונה

עוד בהיותו יורש עצר העסיק מחמד תורגמן יהודי בשם חיים ארבונה.

יוסף בן משה בוזאגלו די פאס

הוא היהודי הראשון הנזכר בתעודה מארכיון משרד המושבות הבריטי מהשנה הראשונה לכהונת הסולטאן מחמד, 1757, בתור נציגו שנשלח לגיברלטר. מושל גיברלטר ציין שאינו נותן בו אמון בהיותו נוכל. בשנת 1758 הציע יוסף לבריטים לכבוש את טנג׳יר. הוא ידוע מפעילותו במרוקו ובאירופה בשנות הארבעים והחמישים, לפני עלות מחמד לשלטון. נפטר בשנת 1767

יהושע בן שלום

בארכיון הנ״ל נזכר Joshua Benselum ב־2 בפברואר 1786 , כמי שבידו מופקדת פקודת ״סולטאן להגדלת המכס לסחורות ייצוא ממרוקו לגיברלטר. הוא היה אפוא ממשרתי ״סולטאן, אבל אין עליו פרטים נוספים.

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

נהגו העם

רבי דוד עובדיה

אורח חיים

טלית ותפילין

א. כשמתעטף בטלית, המתעטף היה אומר הפסוקים: מה יקר חסדך אלקים וגו׳ ידויון מדשן ביתך וגו׳ כי עמך מקור חיים וגו׳ משוך חסדך וגו׳ שוש אשיש וגו׳ כחתן יכהן וגו׳ ועיין בשערי תפלה ד׳ ט׳ ובספר נתיבי עם סי׳ ח׳ משם הש״ץ וכד.״ח.

ב. ואחרי הנחת תפלין של יד ושל ראש אומר ומחכמתך אל עליון תאצל עלי. ומבינתך הבנני. ובחסדך תגדיל עלי ובגבורתו תצמית אויבי וקמי, ושמן הטוב והטהור תריק על ז׳ קני מנורה להשפיע טובך לבריותיו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובבריכות על האצבע אומר וארשתיך לי לעולם וגו׳ עד וידעת את ה׳. עיין להרב חיד״א בספרו צפורן שמיר ס״ב אות ו׳.

ג. אחיזת הציציות בשעת ק״ש. ראיתי שנהגו לאחוז רק שני ציציות שלפניו ולא כל הד׳ ציציות. וכדעת הריקנטי פ׳ בשלח. הביאו הב״י או״ה סי׳ כ״ד. ואחרי שהביאו כתב ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה׳ קשרים ושמנה חוטים כמנין אחד. ורבעו הגר״א היה מדקדק לאחוז רק ב׳ ציציות שלפניו, וטעמו מרמז בהגהותיו בסי׳ כ״ד אות ו׳, ועיין במעשה רב, אך המקובלים כתבו שיש לתפוס כל הד׳ ציציות.

ד.   בענין מ״ש מרן המחבר באו׳׳ח סי׳ ה׳ ס״ב ונכון שיכסה את ראשו בטלית, נהגו שהמון העם לא כסו את ראשם בטלית. וכל זמן התפלה היה על הכתפים, מנהג זה הוזכר בשו״ת דב״ש סי׳ קכ״ג ה״ד הרב כפ״ה יעו״ש. אך הת״ח כולם היו מכסים את ראשם. ועיין להרדב״ז סי׳ שמ״ג שב׳ צריך לכסות ראשו בטלית מתחילת התפלה ועד סופה. כדי שיתפלל באימה, ולא כאותם בני אדם שמניחים אותו רק על כתפם בלבד, דלאו שפיר עבדי. ועליהם נאמר ואותי השלכת אחרי גוו ע״כ. ולפ״ד הרב מצת שמורים שאם לא מכסה את ראשו ברכתו הוייא לבטלה. וכן משמע מלשון הזוה״ק פ׳ במדבר. ועיי׳ מחזיק ברכה, ה״ד מהר״מ טולידאנו ז״ל בספר השמים החדשים. וכסוי הראש בטלית היה כעין סמיכה לאברך ת״ח שביום חתונתו, עומד הרב ומכסה את ראשו, ובזה סומו את ידו עליו, ובדידי הוה עובדא, במסיבת סיום מסכת שבת עם תלמידי היקרים תלמידי ישיבת בית דוד, ובאותה מסיבה הוזמנו סולתה ושמנה של הקהילה, ברחבת התלמוד תורה אם הבנים, ונוכח שם גם מורי ורבי התלמודי המופלג חריף ובקי מו״ה משה אזוגי זלה״ה, וברוב עם עמד והעלה הטלית מעל כתפי וכסה את ראשי במשך כל הדרשה שדרשתי על מסכת שבת וקדושת השבת, והצבור שמח ורקד בשמחת התורה, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה.

ה. המהדרים ויראי שמים שהיו מניחים ב׳ זוגות תפילין, היו מניחים אותם ביחד, והרצועה של ר״ת תחת של רש״י. כמ׳׳ש בשער הכוונות דרושי תפילין דרוש ו', וכדמשמע מדברי מרן בשו״ע או״ה סי׳ ל״ד ס״ב. ורבינו החיד״א במחב׳׳ר קונט׳ אחרון וחיים שאל סוס״י א׳. וע״ע לרבינו הראש״ל בספר יביע אומר ה״א או״ח סי׳ גי.

בר מצוה

א. היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב׳׳י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשו' ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״ט סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

ב. בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי׳ רכ״ה ס"ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״ם. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מחנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ׳׳ח.

תפילת שחרית ומנחה

א. בענין הנטילה בבקר שלא ילך ד״א בלא נטילה, היינו נוהגים שכל הבית או החדר חשוב כד״א כדעת הרשב״א בברכות, וכמ״ש הא״ ר ס״א סק׳׳ד וזכור לאברהם ח״א מערכת נטילת ידים.

ב.   נוסח אלהי נשמה: אלהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני ומשבח לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שאתה הוא רבון כל המעשים. אדון כל הנשמות. מושל בכל הבריות. הי וקיים לעד. ומלא רחמים. ומחזיר נשמות לפגרים מתים ברוך וכו׳. ועי׳ בספר שערי תפלה דף י״ג שהביא משם הש״ץ דמ״ש בסדורים כמה תיבות יתירות כגון ומושל בכל הבריות ח״ול ה״ז טעות וכו׳ דהאומרו עובר על בל תוסיף, ועי׳ מ״ש עליו הרב מנח״א כלל ה׳ אות יו״ד. בסוף יה״ר השניה מסיימים ומדינה של גהנם ומהמט הקבר ומבטול תורה ומחלול ה׳. השם יצלבו מכולם. והנוסח בברכת התורה והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו כאהד יודעי שמך ושומרי פקודך ולומדי תורתך לשמה. וזה ע״פ מ״ש רז״ל כל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו עיי׳ בספר כפ״ה או״ח סי׳ מ״ז סקי״א. בשם הב״ח. ועיין ב״מ דף פייהע״א, ותוס׳ כתובות דף ס״ב ע״ב, ובב״ב דף נ״ט ע״א ד״ה והחוט ע״ש.

רימון לתורה או דגל שיעי?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

יש לזכור שהכפר כיפל והעיר הסמוכה לו חילה היו תחנות חשובות במסלול של השיעים בדרכם אל עבר העיר המקודשת כרבלה. לפיכך היהודים שחיו בעיר וכן אלו שביקרו בקבר יחזקאל ונהגו לצורך כך ללון בה, היו עדים לתהלוכות השיעים ונחשפו מדי שנה בשנה למנהגי שכניהם. כך מספר למשל דוד ששון: "הנסיעה התנהלה לאט כאורחת גמלים…, אבל הייתה מעניינת היות ופגשנו אורחות פרסים בדרכם לכרבלה". חשיפה כזו הייתה כמובן גם נחלתם של יהודי איראן, כפי שראינו קודם לכן. יתרה מזו, לכל אחת מהזייארות, הן השיעית הן היהודית, היה ערך כלכלי והן הפכו למקום מפגש של בני כל הדתות. עיקר פרנסתם של תושבי העיר חילה והכפר כיפל הייתה מתנועת המאמינים המוסלמים והיהודים למקום וממנו. רוכלים מהאזור מכרו את מרכולתם, צורפים יצרו תכשיטים ונדבות שהוקדשו בידי המאמינים לקדושיהם  וחאנים סיפקו מזון ומקום לינה לשיירות המאמינים ולבעלי החיים שהובילו עמם. 

ההנחה אפוא שמקורם של התהלוכה היהודית ושל שירי הקונאג'ים בריטואל השיעי מתבססת על התפקיד האימננטי של התהלוכה ושל השירים בשחזור הקרב בטקס השיעי ועל חשיפתם של היהודים לטקס הזה מדי שנה בשנה. יסוד נוסף ומרכזי לא פחות בזייארה השיעית היה הנפת הדגלים, האלאם. לבד מדגלי המלחמה שכבר הזכרנו, תפקידו של האלאם (=דגלי כף היד) בטקס השיעי הוא מובחן, ייחודי ומהותי לטקס ויש לו שלושה תפקידים עיקריים: מעין "שריד מקודש" לידו של חוסיין שנקטעה במהלך הקרב בכרבלה; לייצג את חמשת מנהיגי השיעה –  הנביא מוחמד, עלי – מייסד הסיעה, פטמה – בתו של הנביא ואשתו של עלי, ושני בניהם: חסן וחוסיין. (שלא כמו החמסה, המייצגת באסלאם הסוני את חמשת עיקרי האמונה של האסלאם – בעולם השיעי של הזרם האמאמי כף היד על חמש אצבעותיה מייצגת את חמשת מנהיגי השיעה.) יתר על כן, כיוון שנוצרה זיקה בין כף היד ובין עיקרי האמונה (סונה), המנהיגים (שיעה) והשריד המקודש, זכתה כף היד בקרב שני הזרמים לקבל משמעות מאגית והיא נתפסה כבעלת כוחות מגנים המרחיקים את הרע.

אפשר להניח שבזמן שאומץ מנהג נשיאת הדגל לטקס היהודי, הושמטו היסודות הקשורים בדגלי המלחמה ובהיותו שריד מקודש. עם זה, כוחות ההגנה והשמירה המאגיים שנקשרו בהנפת הדגל קנו אחיזה בקרב המאמינים היהודים ואף הוענק לו ממד מקומי.  

דגלים, נסים ואלאמים – המסורת העיראקית

אחד משירי הזייארה היהודים המפורסמים ביותר שהושר בפי הנשים, מונה את מרכיבי הטקס המתקיימים בעת הביקור בקבר הנביא ובהם מנהג נשיאת הדגלים:

הנביא בקרוהו                        הנביא בקרוהו

ונרות הדליקו לו                      ודגלים הניפו לו

הוי נשים הריעו לו                   הוי נשים הריעו לו

בזכות הנביא                          בזכות הנביא

תפקיד הדגלים וחשיבותם מודגש גם בעדויותיהם של שני נוסעים שביקרו במקום. כך למשל מתאר יחיאל פישל בן רבי יעקב קעסטילמאן, שליח מצפת שביקר בקבר יחזקאל הנביא בשנת תר"ך (1860): "ומכוסה בבגדים נאים ודגלים דגלים יסובבהו להתיבה."26 שנים אחריו פקד את הקבר הנוסע יהונתן הלוי בן רבי יוסף בירנבוים מקרקוב, וגם תיאורו מתמקד בדגלים: "החכם הושיט לנו אחד מן הדגלים שמונחים על הארון. החזקנו אותו ביד הימינית (!) ואמרנו בקול רם: 'יתגדל ויתקדש'".  בעדויות של בני הקהילה ושל הנוסעים אין הבחנה ברורה בין דגלי בד ובין נסי מתכת, והמונח "דגל" מגדיר, לעתים קרובות, את שני החפצים גם יחד. כך למשל עולה מעדותה של פלורה כפלאוי, בתו של ראש הכפר ששמרה על הקבר בראשית המאה העשרים (עד לשנת 1928, עת עלתה ארצה): "לאחר התפילה התאספו… השמש הביא  דגלים… והכריז בקול רם על חכירת הדגלים בפני קהל של מאות אנשים כל דגל נקרא על שם נביא מנביאי ישראל. לאחר ההחכרה נכנסו החצרה שרו ופיזמו שבחות… ותקעו את הדגלים ליד קבר הנביא. הדגלים היו עשויים מזהב [כסף], מבד ומושחלים בקנה סוף". מתברר שלעתים נסי הכסף והזהב הושמו בראש התורן של דגלי הבד,  בדיוק באותו האופן שהיו השיעים נושאים את נסיהם (ראו להשוואה תמונה 1). דגלי הבד, הזהב והכסף אינם מייצגים בטקס היהודי לא את דגלי היחידות הצבאיות ובוודאי לא "שריד מקודש" ואין להם תפקיד מהותי ומוביל בהשתטחות על הקבר הקדוש, ולכן השימוש בהם הותאם להוויה היהודית; הם "נמכרו" בדומה למנהג "מכירת העליות לתורה" בבית הכנסת,  ואף נקראו בשם של נביאי ישראל, לוודא "גיור כהלכה". ברוב המקרים שימשו ההכנסות מכספי המכירה לצורכי הקהילה ולשימור המקום, וטקס זה התקיים גם עם חפצי קודש אחרים, כמו רימונים.

דגלי הבד, שלא נשתמרו מאז, התבלו והוחלפו מדי שנה בשנה לקראת ההילולה: "בעלי חנויות הבדים מאנשי המקום היו באים לעזרתם בהתנדבות, למשך יום שלם או לחלק של יום וסייעו בהחכרת הדגלים." אשר לצבע הבדים – ככל הנראה לא היו כללים ומסורת ברורים, והעדויות מתארות מגוון צבעים. בתיאור של קבר יחזקאל: "הוא מעוטף בפרוכת מקטיפה אנגלית ועליה דגלים ירוקים" – הצבע המקודש לאסלאם והנפוץ מבין הדגלים המוסלמים. ובקברו של שיח' יצחק גאון: "[מבנה הקבר] גבוה כקומת איש ומעוטר בדגלים צבועים בארבעה מיני צבעים."

פלורה כפלאוי מספרת שהדגלים שהיו עשויים כסף וזהב היו חלק מהקדשות שאנשים נדרו לכבוד הקדוש, מתוך אמונה בכוחו להביא מזור לתחלואים ולהשפיע עליהם פרנסה טובה, שידוך הולם ולהיטיב עמם על פי צרכם: "לבד כספים רבים תרמו ונדרו לקבר יחזקאל חפצי כסף וזהב, לבוש זהב של ילדים או כפי יד עשויים זהב שנהגו לתקוע אותם בדגלים".חלק מהנדרים הותאמו לאיבר בגוף שאותו ביקש הנודר לרפא, על פי כללי המאגיה הסמפטטית (שעיקרה "דומה בדומה"):

נדרים שונים נודרים היהודים ל[קבר] יחזקאל הנביא והרי דוגמא אחת: כשעזבנו את בגדאד מסרה לידי אשה אחת חתיכת זהב אשר כתתה בצורת עין, ותבקשני למוסרה לגבאי קבר יחזקאל אשר באל-כפל. היה זה נדר שנדרה לפני שנים אחדות – אם עיני בתה שהיו חולות בעת ההיא, תתרפאנה- היא תשלח בכל שנה לקופת יחזקאל נדבה של "עין זהב"- עין דהב.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

 יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

כבר בזמן הראשונים, במאה ה-11, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב"ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו בכל מדינת מרוקו.

בתוכם היו גם כן מקובלים שהדיפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם כמעט במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל " החסד לאברהם " סבו של הרב חיד"א, רבי נסים בן מלכא בעל " צניף מלכות ", וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

 במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל " המקדש מלך " וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל " האור החיים הקדוש " יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל " מערת שדה המכפלה " ספר המכיל את קיצור ספר " אוצרות חיים " בשיר, ורבי יצחק צבע בעל " מקום בינה " ו " שערי בינה ". ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר"י ז"ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח " הפרח שושן " וגם רבי יוסף הכהן בעל " גינות ביתן ", שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב..

הספר " היכל הקודש " זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר"י ז"ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר"י, ולא הייתה ידועה למחבר " היכל הקודש ", על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר"י ז"ל.

אזור תארודאנת ידוע עד ימינו כאזור של גדולי תורה ומקובלים. האחרונים שבהם היו רבי דוד בן ברוך ושושלתו, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי חנניה הכהן. כולם מקובלים ובעלי מופתים מפורסמים.

הכמות העצומה של לומדי הקבלה במרוקו השפיעה על העם. היו גורסים בזוהר כמו בספר תהלים. מושגים שבמקומות אחרים דורשים עבודה ולימוד להגיע אליהם, היו במרוקו נחלת הכלל. מושגי הזוהר, שכר ועונש, חופש הבחירה, השגחה, וביטחון שדורשים מכל עובד ה' יגיעה ועמל, היו זורמים בדמו של כל יהודי במרוקו.

מכאן מובן, איך דוקא יהודי מרוקו הם בעלי נטייה כל כך חזקה לחזור לשורשים הקדושים, שזה בעצמם מקומם הטבעי – עבודת הבורא יתברך.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

חבל הסוס והעיר תארודאנת.

העיר תארודאנט שוכנת בחבל סוס, מחוז בו ישבו יהודים תקופה ארוכה מגלות בית שני ויש הסוברים שישבו שם גם מתקופת בית ראשון. סמך לדבר ניתן ב " נר המערב " שם מביא רבי יוסף טולידאנו את הגמרא בסנהדרין דף צד, המדברת על דלות עשרת השבטים "

מר זוטרא אמר לאפריקי ( גלו ) כי מטו שוש אמרי שויא כארעין ( כשהדיעו לסוס אמרו דומה היא לארצנו ) כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין.

משמע שלפי דעה זו, גלו השבטים האבודים לאפריקה לחבל שוש הידוע במרוקו ולמה שאומרת הגמרא " שוש תרי ", הרי ישנה שוש נוספת במרוקו ונקראת שוש שטוקא. רבותינו מתארים שם את הארץ אליה הושלכו השבטים " וישליכם אל ארץ אחרת ", ארץ הדומה לארץ ישראל ואכן מרוקו דומה בהרבה דברים לארץ ישראל, מבלי להקל בחשיבותה העליונה של ארץ הקודש.

נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים המעידים על קיומו של ישוב יהודי במרוקו בתקופה הרומאית ואף שרידים המלמדים על קיום ישוב יהודי שם בתקופת בית ראשון. בעיר אופראן הסמוכה לחבל הסוס, נמצאה מצבה ועליה היה כתוב " יוסף סן מימון ג"א תשנ"ו, ג' אלפים שנת תשנ"ו כלומר לפני כ-2000 שנה.

עיר זו, אופראן נודעת בפרשית הגבורה ומסירות הנפש של צדיקיה. אופראן, אפר-ן, אפר של נ' צדיקים שנשרפו משום שלא הסכימו להמיר את דתם. ההריגה עקידה של נ' הצדיקים הייתה לפני כ-220 שנה. מסורת הייתה בידי יהודי העיר כי הם מיוחסים לשבט אפרים ולכן נקראו משפחת האפרתי ובמתכונת מאוחרת יותר אפריאט.

אחד ממקובלי חבל הדרעא, חבל המקובלים הנודע, הסמוך לחבל הסוס, רבי מסעוד מצליח בן גואשוש ניבא לשריף מוחמד, כי הוא יצליח במלחמתו ויכבוש את העיר תאזא בחבל הסוס, ומשם תתרחב ממשלתו וכך היה, הדבר אירע בשנת התש"ט התש"י.

יוסף הכהן כתב שכך החלה ושושלת השריפית. רבי מסעוד גואשוש גילה למושל כי הוא ובניו יכבשו את חבל הסוס ומשם תתבסס מלכותם. השריפים שעו לעצתו ונבואתו וכבשו את העיר תידסי בעמק הסוס ויסדו בה זאוויה, בית מדרש, מסגד מוסלמי.

בשנת השי"ח כבשו הטורקים חבל זה והתעללו ביהודים בגלל תמיכתם במושל המרוקאי. בני המושל אוהד היהודים שנהרג בקרב, נקמו נקמת אביהם וניצחו את הטורקים והביסום. בשנת השנ"ח פקדו את העיר תארודאנת רעב ומגפה שגרמו ליהודי העיר לגלות לעיר אקקא, אף היא בחבל סוס וגם שם סבלו מידי התושבים המקומיים. בשנת הש"ע גלו שנית לכפר תאמגרת, בין הגולים היה רבי יעקב איפרגאן " היוצר " מלצידי הרמב"ם אלבאז.

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

מצינו שחכמים גדולים ונכבדים בדורות ההם, גם בתפוצות אחרות, יצרו בעיקר בתחום המקרא ובמדרשים, אף כי היו גדולי הלכה. החכם הידוע רבי יוסף טאיטאצאק, עיקר יצירתו שתחום המקרא והמדרש היא, אף כי כל גדולי הדור שתו בצמא את דבריו בהלכה. רבי יעקב בן חביב חיבר ופירש את " עין יעקב ".

וכן רבי יוסף יעבץ החסיד, רבי שלמה אלקבץ, ועוד. ובמרוקו : רבי יהודה עוזיאל הראשון בעל " בית העוזיאלי ", שהעמיד חבורה של תלמידים גדולים. רבי אברהם עוזיאל רבו של רבי וידאל, רבי שאול סירירו בן דורו הצעיר של רבי וידאל, כולם גדולי הלכה היו, ואף על פי כן יצירתם עיקרה במקרא ומדרשים.

אין זה אלא מפני שראו בחיבורים על המקרא והמדרשים צורך צו השעה. מעורים היו בחברתם, וידעו היטב מה נחוץ היה לעם באותה שעה. בדור הגירוש הוצבו סימני שאלה רבים באשר לאמונה היהודית. האינקווזיציה, הגלות והעקירה שבאונס מארץ שאהבו מאוד, ההרקה מכלי את כלי על כל קשיי הטלטול הכרוכים בה, חידדו את השאלה, " מדוע דרך רשעים צלחה ".

הוויכוחים עם הנצרות, היהודים המומרים והאנוסים, כל זה גרם זעזועים ופרצות בחומת היהדות הנאמנה. על החכמים המנהיגים הוטל להדריך את העם ולחזק את ידיו בעת מצוקה כזו, כדי שימשיך באמונת אבותיו ולא תרפינה ידיו.

והם מצאו במקרא ומדרשי האגדה מקורות נאמנים לעידוד העם ולחיזוקו בתורת אבותיו. וכמו שאמרו חז"ל : " רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד אגדה ". האכזבה שהייתה להם מהתורות הרציונאליות הניעה אותם לחפש יסודות אחרים לאמונתם.

השקפת עולמם של חכמים אלה הייתה מזיגה של עולם האמונה, הקבלה ומדת החסידות עם העולם ההגות הראציונליות של הרמב"ם ותלמידיו, שבהם היו בקיאים עד לאחת. הגות חז"ל שבמדרשים תאמה את השקפת עולמם.ואכן, רבי וידאל קשור בטבורו אל המדרשים.

הוא מגלה בקיאות רבה בספרות זו, שיצירות רבו ממנה היו בידיו, בצד ידיעה עמוקה בספרי הרמב"ם, רלב"ג, יוסף אלבו, יצחק עראמה, שם טוב בן שם טוב, יוסץ יעבץ, אברבנאל, יוסף חיון, אברהם ביבאג'ו ואחרים. ועם שמחברנו עומד איתן בעולם ההלכה, המחשבה והקבלה, אל משך ידו מספרי הפילוסופים והחוקרים. 

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום
)יח, א(.
כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי,
בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים

הללו ראוי
שתשרה עליו שכינה:
א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע,
כמ"ש )באבות, ד,א(, איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני
ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק, שתקיף להיות
ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב
בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד
אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל,
שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה )יח, ב(.
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל )ה'תרצ"ה(, בספרו מנחת
יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו
של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא
נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב )שמות
לג, כ(, " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה
מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה'
באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא
והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם
השכינה לקבל נשמתו )זוהר ח"א, עט(, "נצבים עליו", כדי לקבל
נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת
אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה
אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" )זוהר ח"ג
נג(, ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת
המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם
מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה )זוהר ח"ג לג(, ואז
נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז
"וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל
עבדך )יח, ג(.
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא
תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת
אורחים מהקבלת פני שכינה )שבת קכז(, הטעם לכך, כי בהכנסת
אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן
ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן
הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך
שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה
גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר
מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני
שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק
""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת
אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י )בראשית יח,
א(, "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה:
שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם
אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד
שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב
בפסוק )בראשית יח, ב(, והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ
לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ,
ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני
השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל,
ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ )סידנא בבא סאלי ח"א(.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך
לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים
לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת
ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה,
ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד
שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר
באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח
נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה
לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה
רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר
קמח, והיום )כדברי המדרש(, אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים
אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר,
שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח
הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה'
לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ )יח, ד(.
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא
מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר
בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר
מטינוף מעשיו, כי הטינופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא
יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה )ראשי בשמים(.
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם
על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת )יח, ה(.
התורה נקראת לחם, כדכתיב )משלי ט, ד(, "לכו לחמו בלחמי
ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם",
שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין
מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו
שאמר התנא )אבות ו, א(, והוה צנוע, וארך רוח }ארך אפים{, ומול
על עלבונו }מעביר על מידותיו, מרוב ענוה{. ומגדלו }התורה{,
ומרוממתו על כל המעשים }שברא בתבל, ונותנת לו מלכות
וממשלה{. )ראשי בשמים(.
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל )יח, ט(.
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה
בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא)ב"מ פז(, יודעים היו
מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על
בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה,
שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא
כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי
אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב
רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא
לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין
כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס
של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו
חז"ל )ברכות מד(, רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו
מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון
שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי
בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את
אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר )יט,
טו(.
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו
אוצר המכתבים )ח"א(, " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט
לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל
הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה
לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו,
"ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע
ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן
וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם,
קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: ולהצטרף לרשימת התפוצה. a0527145147@gmail.com

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

השינוי שחל עתה הוא, כי במקום " המס " ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף. הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב יליד ירושלים, שמשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגאזי ודרנה.

אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה, גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו. על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה-20 של המאה ־י"ט.

 יושבי הבית בו התאכסן השליח, סיפרו לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תורה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון. הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא ב-1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות ובכבוד.

האנגלי ויליאם לומסדאן, שסייר באלג'יר ב-1837, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על ״כהן״ מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא היה חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק בן רבי ירחמיאל אשכנזי קרויז, שליח קהל הפרושיס בירושלים שסבב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה בין השנים 1837-1829.

קמיעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך ^. ג'ימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות ה-40 של המאה ה"ט, מספר כי בהיותו בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמיעות לאישה ערב לידתה.

האישה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא ״יודע הכול״ וכי ממעילו נודף ריח של עיר הקודש. הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו^.

 האמונה בכוחן של סגולות בכלל וסגולות מארץ-ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו ,לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האישה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג׳יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

 הוא התיר לרב לכתוב קמיע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המסתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. 

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

קשיים מחוץ.

כ"ד בכסלו תשט"ו – 19/12/1954.

בביקורי בכפרים נוכחתי בקיום בעיה אחת החמורה מכולן, ואשר לפי דעתי הכרחי למצוא לה פתרון. הבעיה היא איך להציל את רכוש יהודי הכפרים שברובו קרקעות ולהפכו למזומנים. שאלה זו לא הרפתה ממני והרהרתי בה זמן רב. חשבתי שיש לבדוק אם ניתנת אפשרות להקים חברה יהודית-צרפתית או מעורבת אשר תקנה את הרכוש בזה מידי היהודים, ובמשך הזמן, ללא לחץ של הנסיבות דהיום, תמצא את הדרכים להמיר רכוש זה בכסף.

מה שיגורתי בא. התברר שעל אף שהביקורים שלנו בכפרים נעשים בצנעה – וזאת לפי בקשת השלטונות – המרצע לא נשאר חבוי בשק. ובטרם סיכמנו דבר בנושא זה נודע הדבר לערבים כי היהודים נרשמים לעלי ומתכוונים לעזוב ואין מי שיקנה מהם רכושם.

בכפר אחד אישרנו לעליה 51 משפחות. למחרת היום, ואני בדרך, רץ אלינו בכל כוחותיו יהודי אחד וביקש מאתנו למחוק אותו ואת בני משפחתו מרשימת מועמדים לעליה. ולא עוד אלא עמד בתוקף שנאשר לו בכתב שאינו מופיע ברשימת העולים.

לשאלתנו למה ומדוע ? ענה לנו כי למחרת אותו יום שבו ביקרנו בכפר באו אליו ערבים ואמרו לו : אתם נרשמתם לעליה ועוזבים את הכפר, דרך צלחה ! אך מהכסף שאנו חייבים לכם תקבלו אצבע משולשת.

סיפור זה שהוא בבחינת עובדה שיכולה להיות בכל כפר, כגורם מעכב לעליה, הביא אותי לשגר מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון, לשר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות לוי אשכול ז"ל, לראש מחלקת העליה ש. ז. שרגאי ז"ל, לראש מחלקת הקליטה ולתנועת המושבים. במכתבי כתבתי בין היתר "

" מפאת חשיבות הענין החלטתי לבקש עצה מתוך תקוה שגם אקבל עזרה ממשית בנידון. ראשית חייב אני לתאר את שדה פעולתי : נשלחתי למרוקו מטעם תנועת המושבים והסוכנות היהודית במטרה להקים ארגונים להתיישבות. תחילה היה עלי ללמוד את תנאי הארץ ובעיקר את יהודיה. התחלתי ללכד את הקבוצות סביב הרעיון להתיישבות על ידי הסברה ושיחות אישיות ומצאתי עידוד בכך שגיליתי אצלם שאיפה ורצון רב לעליה.

העדפתי לארגן הגרעינים מיוצאי אותו מקום מאנשים שמכירים איש את רעהו. הספקתי כבר עד היום ללכד ארבעה ארגונים המונים למעלה מ-400 משפחות, שלושה ארגונים אחרים נמצאים בהתהוותם. אין בדעתי לשלוח אותם מבלי שיהיה ברור מראש לאן יופנו ומה יעשו בבואם.

לעת עתה קיבלתי אישור למקום אחד בחב תענך. הארגון הראשון יעלה ב-12/01/1955, אם לא יחולו עיכובים בלתי צפויים מראש. זהו רק חלק משטחי פעולתי הדורש פתרון ברור ומהיר.  

בהגיעי לכאן התעניינתי במיוחד ביהודים כפריים עובדי אדמה, על אף הדעה השוררת כאן כי אין בנמצא בכל מרוקו סוג זה של יהודים. דעה זו הובעה גם בדו"ח שנשלח מהארץ ב-10/10/1954 לכמה מוסדות על ידי ד"ר מתן, נציג משרד הבריאות.

הדו"ח נשלח לאחר סיור רחב בכמה כפרים שגם אני השתתפתי בו ויזמתי אותו, הוא נמשך 24 ימים מסוף ספטמבר עד ראשית אוקטובר. תגובתי על דו"ח זה הייתה : נכון שבכפרים שבהם ביקרנו לא מצאנו יהודים עובדי אדמה, אבל האמת היא שביקרנו רק בחלק מן הכפרים שמדרום הרי האטלס, ועל כן מוקדם עדיין להסיק מסקנה פסקנית כל עת לא סיירנו בכל הכפרים.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה

צדיקי חבל הסוס.

במערת אופראן הידועה, נטמנו צדיקים רבים מתקופות קדומות ומהעת האחרונה. אופראן נודעה בגלל מסירות הנפש של 50 צדקיה שמסרו נפשם על קידוש השם לשריפה, בסרבם להמיר את דתם. הדבר אירע לפני כ-220 שנה. על פי נר המערב היה מקרה קדום נוסף של מית על קידוש השם מתוך סירוב להתנצר והדבר אירע לפני כאלף וארבע מאות שנה בעיר זו.

שרופי אופראן.

רבי דוד בן יסו על מצבתו נכתב : מצבת קבורה מורנו ורבנו הרב דוד יסו אשריך שנת שכ"ח לאלף החמישי .

רבי ועיש בן יחייא על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב וואעיש בן יחייא הנקרא וואעיש בן עבו.

רבי היודה בן מומו. על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב, נזר ישראל וקדושו, הרב יהודה בן מומו זלה"ה.

רבי יהודה בן הרב נפתלי משרופי אופראן. מחבר מלכי רבנן שמצא כתוב שרבי יהודה זה חשש שמא היהודים ימירו דתם בפחדם מפני האש הגדולה והוא היה מנחם אותם ומדריך אותם לנהוג בגבורה ואומר להם אשריכם שזכיתם להיות במחיצת רבי עקיבא וחביריו והינכם מזומנים לחיי העולם הבא בלי שום צער.

הוא הושלך אחרון לאש לפני שזרק עצמו לאש בשמחה, הסיר מאזנו את נזם הזהב ותמורתו ביקש מים, נטל ידיו וקרא קריאת שמע. היהודים, שארית הפליטה, סיפרו שראו יונה של אש עולה לשמים ובלילה ירדה עליהם מנורה של אש ונתבטלה הגזירה על הקהילה.

רבי יוסף בר יעקב בן שבת, על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב יוסף בר יעקב שבת זלה"ה, שנת משיחו לאלף החמישי ( שס"ד ).

הרב יסו בן דוד על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב יסו בן דוד זלה"ה שנת הש"ה לעולה לאלף החמישי – תנ"א

הרב יעקב בן שבת על מצבתו נכתב : מצבת קבורת הרב הכולל החסיד המקובל האדמו"ר עטרת ראשינו הרב יעקב בן שבת זלה"ה נעשו לו נסים על עניין שמירת שבת.

הרב יעיש בן משה. על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה מרנא ורבנא הרב יעיש בן משה זלה"ה שנת ברור"ה לאלף החמישי. ת"ס

הרב מסעוד בן מוסא אפללו. על מצבתו נכתב : " הרב מסעוד בן מוסא אפלאלו זלה"ה שנת ברור"ה לאלף החמישי. תי"ג

רבי נפתלי אפרייאט בן רבי יהודה על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה הרב נפתלי בר יהודה אפרייאט זלה"ה שנת תקי"א באלף הששי.

רבי סוסאן בו אמגאר על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה מרנא ורבנא הרב סוסאן בן אמגאר זלה"ה ובינין קדישין סמוכין לו מימינו ומשמאלו זיע"א והוא הנקרא בן סבעוני זלה"ה ".

רבי עזוז בר שבת על מצבתו נכתב : " קבורת ברה עזוז שבת ז"ל שנת כאישון באלף חמישי. שפ"ז

רבי עלי הגלילי. על מצבתו נכתב : " קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא המקובל האלוקי הרב. מלכי רבנן מצר עדות שרב זה היה מתלמידי רש"י שבאחד השיעורים כעס רש"י עליהם וגזר עליהם גלות.

הרב שלם אוחיון ובנו רבי מכלוף.

רבי שלמה בר מסעוד על מצבתו נכתב : " מצבת קבורה הרב שלמה בר מסעוד ז,ל שנת האמנתי לאלף החמישי. תק"ו

המלוב"ן רבי שלמה בר עבו. על מצבתו נכתב : " מצבת קבורת מרנא ורבנא הרב המופלא בנסים, הרב שלמה בן עבו ז"ל.

רבי שמואל בר יעקב בן שבת. על מצבתו נכתב : " קבר ה' שמואל בר יעקב בן שבת זלה"ה שנת הלא אבקש לך מנוח ( תקנ"ז ) 

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב"ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים.

חכמי תרודנאנת וסביבותיה.

רבי אברהם הצרפתי מהעיר סוס במאה השניה לאלף השישי, שאל את הריב"ש שאלה ( שאלות ותשובות הריב"ש. נר המערב כתב שהוא רבי אברהם הצרפתי גר צדק המופיע בשאלות ותשובות התשב"ץ.

רבי דוד דאנדא מכפר קאקאוי ( כנראה אקקא ) ממחוז סוס. נודע כמקובל וחסיד. הוא חי במאה השישית לאלף השישי.

רבי יעקב הכהן אלחדאד טמון בתזנכאת, בין עמק הדרעא לחבל סוס, בנו רבי יוסף הכהן אלחדאד, קבור בורזאזאת.

במלכי רבנן, נכתב כי המחבק שמע ממגידי אמת שאחר מאבותיו של רבי יעקב היה מהחסידים שנאספו עם הרש"ש להחיש הגאולה. כאן ניתן להעלות השערה שרבי מסעוד הכהן אחדאד, ראש ישיבת המקובלים בית אל שלא נודע מקום הולדתו במרוקו, מצח באיזור זה, בחבל הדרומי במרוקו, בו הסתופפו מקובלים גדולים.

כן מצוין במלכי רבנן שמו של מקובל נוסף רבי אלעזר הכהן אלחדאש מכפר תאגמות במחוז מראכש.

בעיר המהוללה סאלי נמצאו רבי שלמה הכהן אלחדד, במאה החמישית לאלף השישי.

רבי יצחק סוויסא מכפר תאמנארת בחבל סוס במאה השישית לאלף השישי. רב מקובל שעלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, בה הדפיס את סדר " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור.

רבי שלמה בן שבת מעיר תאמנארת מנוף סוס במאה החמישית לאלף השישי, הוא מעתיק את ספר " מערת שדה המכפלה " בשנת התפ"ו – 1726,  וכת בלו הקדמה.

רבי יששכר ישראל בעל המעיין הטמון בכפק אקקא בחבל סוס נודע כמלומד בנסים ורבים נהגו להשטתח על קברו.

רבי יעיש קריספין מכפר אולאד חסאן בחבל הסוס. הוא קבור באזרו נבהאמו. רבי יעיש נודע כמקובל גדול, רב חשוב ורב פעלים, כתב שנים עשר ספרים חשובים. ספרו " לימודי ה' " פירוש על פי קבלת האר"י ז"ל על סידור התפילה..

צדיק נוסף שנתן חשיבות גדולה לחבל הסוס והילה של קדמוניות הוא סידי בועיסא וסלימאן הטמון באנזור. לפי מסורת יהודי הסביבה הוא מבני שלמה שהגיעו בתקופת בית ראשון לכאן.

במחוז תארודאנת צמחה אחת המשפחות החשובות והמיוחסות שהתיישבו במרוקו, משפחת אזוג הכהן. יש האומרים שמשפחה זו מקורה בסביליה שבספרד וגלתה בגירוש הרנ"ב, ולפי סברה אחרת בדירוש הקנ"א עם משפחות כהונה רבות לדבדו אשר במרוקו.

בתרודאנת נטמן רבי פנחס הכהו הראשון. ישנה מסורת המדברת על היותו שד"ר מארץ ישראל הילולתו בי"א בתשרי, במוצאי יום הכפורים

המורסם במשפחה זו הוא רבי דוד בן ברוך הגדול. הוא נטמן בחבל זה בארזו נבהאמו. הילולתו המתקיימת ב-ג' בטבת נערכת בכל שנה ברוב עם הדרת מלך. צאצאיו נודעים כצדיקים מלומדים בנסים, רבי פנחס הכהן ממראכש ורבי דוד בן ברוך עליו נדבר בהמשך. בתי כנסת רבים ברחבי הארץ קרוים על שמו.