המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יוסף סירירו.
י"ד בתשרי תרי"ג – תשרי תרס"ב. מהעיר פאס. חסיד ומקובל.
ארזי הלבנון.
נולד בפאס שבמרוקו ביום י"ד תשרי הת"ג, ונתב"מ כ"ד תשרי תרס"ב – 1902. היה חסיד וקדוש, ויד שם לו גם בקבלה. ממידותיו היקרות הם מידת הענווה והשתיקה, לרוב אהבתו לספרות ישראל, אסף ספרים רבים, לבד מהספריב שהורישו לו אבותיו.
ספרייתו התפרסמה בעושרה ובכתבי יד נדירים, ממנה נדפסו לראשונה תוספות הרא"ש למסכת קידושין, והיו בה הרבה מכתבי יד של רבני המערב. בפרעות שהיו ביהודים בשנת התרע"ב – 1912, נשרפה כליל כל הספריה יחד עם כמה פסקי דין ממנו.
מעולם לא היה רב נזכר מתוך האהל אהלה של תורה, והיה מקדש עצמו במותר לו ומה"ר רבי יוסף בנאיים ז"ל בספר מלכי רבנן בערכו, העיד כי בקטנותו הכיר את הרב זצ"ל והיה מתפלל עמו, וראה את יקר הליכותיו ודרכיו, ושהיראה וקדושה והטהרה היו חופפים עליו.
אף רבי יוסף חיים ילוז זצ"ל מעיר טבריה, כתב בספר תולדות אליהו, כי בשנת התר"ס בהיותו יחד עם אביו מהר"א כשד"ר בעיר פאס ראה את הרב הנזכר והכיר את קדושתו ויראתו המרחפת על פניו הקדושים0. ומהר"ש אבן דנאן מזכירו בהערכה בהקדמת ספרו " אשר לשלמה ".
יעקב אבטאן בן מרדכי.
נפטר ערב ראש חודש אייר תרל"ג. מורה צדק במראכש. תואר כחסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים.
יעקב אלבאז.
מחכמי פאס, והיה מקובל גדול, מצאצאיו רבי שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ"ח – 1688 והת"ס – 1700
יעקב הלוי.
1600 בערך. מקובל גדול וממורה ההוראה הגדולים.
ארזי הלבנון.
מקובל גדול, חי בטיתואן שבמרוקו בשנת 1600 לערך. והיה מגדולי מורי ההוראות. בשאלות ותשובות " ויאמר יצחק " חלק ב' דף קנ"א יש ממנו פסק דין משנת תע"ו וחתום עמו הגאון הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, וגם רבי יעק חיבר שאלות ותשובות " בית יעקב " עדיין בכתב יד, ויש ממנו קינות ופיוטים שחלקם נדפסו, וחלקם עדיין בכתב יד.
יצחק אביחצירא.
אחיו של דוד
יצחק אלבאז.
מחכמי פאס.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
בשער.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד נתיעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנא׳ס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים למלך מסיר׳׳ה, והיו משלחים כתות כתות והיה זה ביום חמישי שבעה ועשרים לח׳ טבת ויתקבצו הכתות הנז׳ כולם ביום א׳ תשעה ימים לחדש שבט סהר רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר ופקדתי בשב״ט פשעם. ויהי היום ויעלו הכתות ללקצב״א למלך מסיר״ה ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך. ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו לתת דין וחשבון על כל מה שגבו מהאלמלא׳ח, וישלח אגרת ע״י הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנא׳ס במאמר המלך לתת דו״ח.
וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם אוי לנו מיום הדין וחשבון לפני דיין האמת ב״ה. הנגידים וא׳ מן גובי המס וביום החמישי העלו אותם למלך סדר ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הם מדברים ומתחננים לפני המלך ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות היהודים ברצאץ (כדור עופרת) וכן עשו ומתו תכף ב׳ יהודים אחד שמו משה מאמאן ואחד שמו פ׳ מן מניקיס והגי נשפך דמו ולא מת הכתה אותו הרצאצ׳א ועברה בין הקנה והושט ולא מת ועדיין הוא חולה ואה״כ נתרפא ושמו משה בן הנינא.
והשי״ת ינקום נקמת דם השפוך. כשראה המלך דם ההרוגים נתקצף קצף גדול וחמתו בערה בו לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הראשון וגזר על היהודים אשר נשארו בחיים והנגידים לשרוף אותם בתנור הסיד, והוליכו אותם לשורפם ואח״ב אמר להחזירם וכשחזרו שאל להם איה הם הנגדים שבכם ויאמרו לו זה וזה וגזר עליהם לשורפם ויוליכו אותם לבית השריפה ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים, ויסב המלך פניו לשר א׳ שהיה לפניו ושמו אלקאייד אלגאזי בוחפרא ע״א ויאמר לו החזר היהודים מכבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פא׳ם בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש, וכן עשה והביאם לפאיס בש״ק כשגמרו תפילת שחרית בס׳ אם רעה בעיני אדוניה עוה״ר הטו אלה השי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. נתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך ושם חנה אלקאייד (השר) שבא לגבות המס וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ עם הקהל הנז׳ ובו ביום גזר האלקאיי׳ד על הקהל לפנקס כל א׳ לפי ערכו מה שיכול ליתן ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והוסיף עוד ואמר להם לא תערכו כ״א מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו.
וג״כ הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן היה מבקש מהמלך ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית הסך ליתנו עכשיו והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו. והאלקאיי׳ד היה מכה ומענה ביהודים בחכמים ובבעלי תורה עד יום ראשון ס׳ וראה ועשה וכו׳ וקצף קצף רב וראה ולמד את מעשה עמנו שהיו גובים בלי חמלה וחנינה, וג״כ הוא היה מכה ומענה בחכמים כל אחד לבדו ובקהל כל אחד לבדו והיה מענה לעשיר אחד ושמו סלימאן בוטבול ומרוב הענוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יכול לסבול המיר דתו, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות.
ומן היום ההוא והלאה גזר האלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף. וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר. שנתנו החכמים ככר כסף שלם מלבד האלסוכ׳רא ולעמאלא. ואני הצעיר בעוה״ר נתתי בזה המס שלש מאות אוקיות ונתתי בזה הסך שני נזמי זהב משקלם שנים עשר משקל זהב ועוד כלאכ׳ל מכ' משקלים דרהים. השי״ת יאמר די לצרותינו, וימלא חסרוננו, ויחשבה לצדקה לנו. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט הכותב.
ומן היום הזה והלאה היה גובה אלקאייד הנז׳ המס לאט לאט עד שהשלים י׳ ככרים. ועוד נתנו לו להאלקאיי׳ד סוכר׳א ה׳ אלפים אוקיום מכ״ט מלבד הדורונות והמנחות שהיו נותנים לו בכל יום ומלבושים וכלים נאים משוה שלשת אלפים אוקיות. ועוד שלח מולאי חפיץ׳ אחר אלקאייד לשאול לו לשלומו ונתן לו האלקאייד מממון שהיה גובה קודם שישלים אותו ה׳ אלפים אוקיות.
ועוד נתן לו מן המנחות שנתנו לו היהודים. ועוד כל ההוצאות שהיו צריכים להוציא על ביתו של מולאי חפיץ׳ היו מוציאים אותם מן הגביה הנז׳ כמו ה׳ אלפים אוקיות אחרות. נמצא סך ההוצאה כולה שגבה השר כמו שנים עשר ככרים לזכות יר״ה ועוד כתב אלקאייד הנז׳ על הקהל עשרה ככרים לזכות יר״ה לפורעם לימות הקציר. והלך אלקאייד למקנא׳ס ושקל הממון ההוא והחליפו בזהב שכך א״ל המלך לקנות את הממון זהב ונמצאו חסרים ה׳ ככרים של קהל פאס אלפיים אוקיות אחרות והלוו אותם הקהל במקנא׳ס ונתנום. אח״כ אמר להם אלקאייד אלגאזי הזמינו י׳ אנשים גדולים ובני דעה והתקינו מנחה יפה עד מאוד ואני אעמוד אתכם לפני המלך ונדבר עליכם דברים טובים ואקרע לכם השטר חוב שכתבתי עליכם לזמן הקציר. וכן עשו הכינו המנחה יפה והיה בה עשרה זוגות של כא׳מרא פינא – חגורות אומנותיות או חגורות דקות – . והעלה אותם אלקאיי׳ד למלך ומנחתם בידם ודבר עליהם לפני המלך טובות וקבל אותם המלך בספ״י. והיה זה ביום ד׳ לאדר א׳ ש׳ התס״ד.
ויהי בלילה ההוא אור ליום ב׳ והמלך יושב על מטתו בלילה ואמר לעבדיו הביאו את המנחה אשר הביאו היהודים לראותה, והי״ז בהשגחתו ית׳ ויביאו אותה למלך והנה המנחה הסירה פריד׳א של כאמרא הנז׳ א׳ ויאמר המלך להביא את היהודים והקהל היו ישנים על מטתם ומשרתי המלך עמדו עליהם ויוליכו אותם בבהלה גדולה ועינים דומעות והעמידום לפני המלך. ויאמר להם המלך כמה זוגות הבאתים לי אמרו לו י׳ זוגות. אמ״ל אמת שכך הוא אבל יודע אני שא׳ מעבדי גנב פרד׳י אי. זה מה שהיה בלילה הנז׳. ולמחר עוד שלח אחריהם משרתים אחרים שיעלו למלך קהל פאס ויבקשו ולא מצאו כ״א ד׳ יהודים ועמהם הנגיד אברהם מאימראן ויאמר להם המלך אני שקלתי את הממון ההוא ומצאתי י׳ ככרים שלמים הסר מהם ז׳ ככרים ומחצה שאני נושא בכם, נמצא שלא נתתם לי כ״א ככרים ומחצה. והעשרה ככרים שכתבתי עליכם לזמן זה הוא זמן הקציר היום הזה והיה זה בחמשה ימים לח׳ אדר ראשון עכשיו שלא אביתם לתת לי העשרה ככרים, או תנו לי ש׳ מאות אוהלים של פשתן טובים ואני אקרע לכם את השטר חוב. או אתן לכם י׳ ככרים אחרים ותצאו מן האלמלאח שלכם של פאס. ויענו כולם קול א׳ קהל פא׳ס ויאמרו כל אשר יאמר לנו אדוננו נעשה ונשמע, וקבלנו עלינו לצאת מן האלמלא׳ח. ובמצב הזה באה אגרת אחרת מאת מולאי מחמד בנו שמרד בו ומלך בתארודאנ׳ת ויקצוף המלך וישלוף חרבו ויכה לכל השרים אשר היו עומדים שם ואלו הם אלקאייד חמד וחדו אעטא ואלקאייד חמד לעראיישי ואלקאייד מחמד אחרטאן ואל־קאייד עבדאלה ארוצי ונתן עליהם קנס י" ככרים ותכף נתנו אותה. וקהל פא׳ס שהיו שם שלח עמהם ג׳ מן היועצים שלו ואמר להם לכו עם היהודים ובחרו להם מקום שייטב בעיניהם לבנות בו בתים וחצרות לשכון שם במקום הנק׳ אוז'ה ערו׳ס. ואח״ך ניחם המלך ושלח לאמר להם לכו והתיעצו עם קהלכם ואם ייטב בעיניהם לצאת מן האלמלאח אני אתן לכם י׳ ככרים הנז'. ובאו מאת המלך בלב נשבר ונדכה ובנפש מרה מפני שבחרו מות מחיים וקצו בחייהם לצאת מן האלמלאח כמו שא׳׳ל המלך יר״ה ולא לחזור להיות תחת ממשלת מולאי חפיץ׳. וכשחזר המלך מדיבורו שא״ל לכו והתיעצו עם קהלכם ידעו שהדברים הם שלא ברצונו של המלך יר״ה ויתעצבו האנשים מאוד וישבו להם במקנא׳ס יע״א.
ויהי אחר ג׳ ימים ששב המלך מזעפו ומחרון אפו הלך הנגיד המעולה נר ישראל כה״ר אברהם מאימאראן לפני המלך ובקש מלפניו על עמו ישראל על קהל פאס למחול להם. ויאמר לו המלך סלחתי כדבריך אבל יעשו מאתים אוהלים של פשתן לא סגי בלאו הכי וישבו במקומם. וכך היה הדבר תיכף לקחו ברבית מאת אשת המלך שלש ככרים ועשו את האהלים. הי"ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויאמר די לצרותנו.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
אולם פער השנים לא הפריע למוחמד בנישואיו לחדיג׳ה ורק היטיב עמו בהמשך דרכו בעתיד.
חדיג׳ה השתקפה בעיני רוחו כאם המגנה על בנה ובחיקה מצא אהבה ואף נחמה על אובדן אמו בילדותו.
נישואיו עם חדיג׳ה חיזקו את מעמדו בקרב החברה השבטית וזיכו אותו לכבוד ולהערצה כאחד מנכבדי שבט קורייש והוא למד לנצל את מעמדו החדש כראוי.
נישואיו לסוחרת האמידה, חדיג׳ה, חיזקו אף את ביטחונו האישי ומעל לכל את ביטחונו הכלכלי וביחד שינו לחלוטין את מהות חייו והעניקו לו שקט נפשי ושמחת חיים שהייתה חסרה לו בכל ימי חייו.
חדיג׳ה ידעה להעניק לו חום ואהבה, עידוד נפשי ותמיכה רוחנית ובד בבד הצליחה להפוך את רגעי המתח והחרדה שפקדו את בעלה לעתים קרובות לרוגע ולחדוות חיים.
מוחמד ידע להעריך את מעלותיה של אשתו חדיג׳ה ולכן הוא שמר לה אמונים ולא נשא על פניה אישה אחרת בכל ימי חייהם המשותפים. חדיג׳ה ילדה למוחמד שבעה ילדים אך מכולם רק בתם פטימה נותרה בחיים והאחרים נפטרו עוד בילדותם.
פטימה, בתו האהובה של מוחמד, נישאה לבן דודו עלי אבן-טאלב וילדה לו שני נכדים ־ חסן וחוסיין.
חדיג׳ה דאגה לשלוח את מוחמד בעלה בשעות הפנאי שלו לבן דודה ורקה אבן-נפול שידע היטב לקרוא בתורת היהודים ובאוונגליון, הלוא היא הברית החדשה.
מוחמד נהג להתייצב לפני ורקה אבן־נפול לעתים קרובות והיה מוקסם מסיפורי התנ״ך שלו שחיזקו את אמונתו באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.
חוקר האיסלאם, מייקל קוק, מציין שמוחמד נפטר בשנת 632, בגיל שישים וחמש אך מדגיש שעובדה זו תלויה במקור שעליו מסתמכים בכתובים. הוא נהג במסעותיו המסחריים להטיף לסוחרים ולמלווי השיירות את עיקרי אמונתו באלוהי השמיים והזהיר את מאזיניו מפני זעם ה׳ נגד הכופרים על פי אמונתו המונותיאיסטית.
הוא התמקד בהרצאותיו בפני מלווי השיירות על חוקי ההלכה היהודית בנושאי יום הדין, בניסוח תפילות ההודיה לאל ובמתן צדקה לאביונים שהשפיעו עמוקות על מערך החשיבה של מאזיניו בדרכים.
אולם, למרות פעילותו הענפה והרצאותיו בתחום האמונה המונותיאיסטית בפני מלווי השיירות, לעולם הוא לא פרט בפני מאזיניו את כוונותיו לייסד תנועה דתית הדוגלת באמונה באלוהי השמיים. מוחמד, למרות אמונתו באל אחד, לא ידע בוודאות לאן פניו מועדות, לאל האחד שבשמיים או לאלה ׳אלאלאת׳ ששכנה ב׳כעבה׳ והייתה אהובה עליו מאוד.
הוא אימץ את מנהגי הפגנים ונהג לבלות חודש בשנה במערה על הר ׳חירא׳ המכונה בפי תושבי האזור בשם ׳ג׳בל נור׳. ההר ממוקם סמוך לעיר מכה והשהייה הממושכת על ההר יסודה במנהג פגני עתיק.
מנהג השהייה על ההר היה חלק מפולחן עבודת האלילים ורבים מבני מכה ובני השבטים הסובבים לה נהגו לשהות על ההר ולקיים את מצוות עבודת האלילים כחלק ממנהגי הפגנים.
מוחמד נהג לבלות על ההר בלוויית בני משפחתו, ובחברת משרתו הנאמן זיית אבן-טאבת, בן דודה של חדיג׳ה ורקה אבן-נפול ועבדאלה אבן־מסעוד, חברו הקרוב.
מוחמד ומלוויו, כאנשים מכובדים ומוכרים ממכה, נהגו להאכיל לעתים את הנזקקים ששהו על ההר כמצווה על פי הפסוק בתורת היהודים: ״צדקה תציל ממוות״.
הוא היה מוכר בקרב מכריו כאיש החלומות, אולם באחד הלילות, על פי סיפורו, הוא נשאר לבדו במערה על הר ׳חירא׳ וחלם חלום שהיה שונה בתכלית מחלומותיו האחרים. על פי דבריו, הוא חלם על המלאך גבריאל שמינה אותו לשליח ה׳.
את תוכן חלומו פירשו חוקרי האיסלאם בעשרות גרסאות שונות. תיאולוגים מוסלמים ראשונים כאבן-אסחאק ואבן-הישאם ועד לאחרון הפרשנים בימינו, לא הצליחו עדיין לפרש אותו בצורה נכונה ולגלות את האמת לאמיתה.
מנקודת מבט היסטורית ידוע כי פרשנים או חוקרים מסתמכים על דברים שמגובים בכתובים, אולם הפלא ופלא. כל חוקרי תולדות האיסלאם לא הטילו ספק באמיתות חלומו של מוחמד ולא ניסו להגיע לחקר האמת אם דבריו אמיתיים הם או רק פרי דמיונו המתעתע.
מוחמד לא סיפר את חלומו לידידיו שהיו בקרבתו בהר ׳חירא׳. הוא מיהר לשוב לביתו ובהגיעו, קרא מיד לחדיג׳ה אשתו וסיפר לה את כל אשר זכר מחלומו.
בשמוע חדיג׳ה את סיפור חלומו הרעיפה עליו שבחים ומיהרה לפגוש את בן־דודה, ורקה אבן-נפול, שנימנה בין חכמי העיר מכה וידע לפרש חלומות על פי ספרי הקודש ועל פי תורת הנסתר שכתבו חכמי היהודים.
מוחמד התעודד מהתלהבותה ומתגובתה החיובית של חדיג׳ה ומהאמון הרב שרחשה לדבריו, אולם בשלב זה הטרידה אותו החוויה והוא התלבט בנסותו להגיע למסקנה אם משורר הוא או משוגע ובכל מקרה הוא חש עצמו קורבן של רוח רעה.