לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

חתך מרתק אחר של התפשטות האסלאם לדורותיו נוסך אור על אורח התנהגותו גם כיום, לפי שפרישת שלטונו על שתי היבשות (אסיה ואפריקה), ובמידה ידועה גם באירופה ובאמריקה, בהן הוא מצליח להוסיף ולהגביר חילו, חפפה שלושה אופני פעולה שבאו, בעיקרם, זה בעקבות זה, ולעיתים בחפיפה ובהשלמה עם זה: כיבוש צבאי, עבודת מיסיון ודרך המסחר. הכיבוש הצבאי בא מיד לאחר מותו של הנביא-המייסד, והוא אופייני למאה הראשונה בעיקר, אם כי הוא נמשך בלא מעט מקומות גם אחר כך. כך כל חצי-האי ערב, ואחר כך סוריה הגדולה, לרבות ארץ-ישראל, ומזרחה משם עד לפרס ואחר כך לקווקאז ולמרכז אסיה, מערבה למצרים ולצפון אפריקה עד לאוקיאנוס האטלנטי ולאחר מכן החל לנגוס בשולי המדבר ובאפריקה השחורה. זו היתה תקופת ההתלהבות הגדולה שנשאה את הלוחמים הבדווים שאינם יודעי- חת בלחימה דוהרת על פני ארצות וממלכות, עמים ותרבויות, עם תחושת שליחות להביא את בשורת הנביא לעולם, מהולה במשהו מתאוות הבצע של שלל אגדי שנפל לידיהם כתמרים בשלות במרוצת התקדמותם. ממלכות עשירות נשדדו, ומותרות החיים המפנקים שניגלו לעיניהם של הבדווים יוצאי המדבר הנזיריים, יש שסימאו את עיניהם והביאום להתפקרות, ויש שדחפום להתפכחות והאיצו בהם ללמוד מנכבשיהם ולהקים אימפריה משלהם. ברחבי האינסוף שנפלו ברשתם הספיקו להקים בד בבד גם את האימפריה האומיית בדמשק (750-661), ויורשתה הקיסרות העבאסית בבגדאד (1258-750), וגם אימפריות אוטונומיות אחרות בצפון אפריקה ובמצרים, בספרד ובמרכז אסיה. הכובשים הפכו לשליטים, הפולשים הפכו למנהלים, אנשי המדבר למודי המלחמה הפכו, בסיוע נכבשיהם, לאנשי מדע ומשפט, תרבות ואמנות, ביורוקרטיה ושלטון. המעמד הערבי השליט, יוצא חלציהם של הכובשים הערבים, ידע שוב, בעזרת נכבשיו, להפוך את התרבות הערבית לתרבות האסלאמית הראשה, מכוח היותו של הנביא המייסד ערבי, שקיבל את הנבואה בערבית והעבירה בשפה הערבית למאזיניו הערבים שבמדבריות ערב. אם כן, התפשטות האסלאם בדרך הכיבוש גם הצמיחה דור אימפריאלי ששלט ברמה כדרך של כובש, ללא היסוס או התנצלות, מונע על-ידי שליחות אלוהית ובוטח בעצמו, ורואה בנס הצלחתו הסוחפת אות לסיוע דשמייא.

ההתפשטות בדרך המיסיון ניתן להשוותה להתפשטות הנוצרית על פני היבשות על-ידי אנשי מסדרים עניים שכל חפצם היה להביא את הישועה לכל פינה בתבל בשליחות האפיפיור, תוך כדי הסתפקות במועט וסיכון חיים. באסלאם מילאו תפקיד מקביל המסדרים הצופיים, אלה קבוצות של מיסטיקנים שאיחדו את הלכות הדת עם המסירות הנפשית, את מעשה המצווה עם החוויה הרוחנית, כמו במסגרות החברתיות המחברות יחד את הארגונים החסידיים, את המיסטיקה הדתית ואת פולחן הקדושים ביהדות. לאמור, החיים נקבצו סביב למייסד המסדר, איש-רוח גדול ובעל סגולות תרומיות שמיוחסים לו מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות, וחסידיו נדחקים לזכות בברכתו (ממש אותה מילה – ברכה). האיש הסגולי הזה עוסק גם בפעילויות מיסטיות של למדנות ופרשנות, טקסטואליות עם אלגוריה, תפילה וריקוד, זמר ומוסיקה פולחנית, ומייחס את מסדרו לשושלת יוחסין השבה אחורה עד לימי הנביא או אחד מרעיו הקרובים, בין אם הייחוס נסמך על ממש או שהוא מומצא. במות המנהיג נבחר או מתמנה או עולה על כסאו יורש השוקד על שמירת השושלת, ואילו קברו של המייסד מתפתח למקום פולחן, שבמקומות מסויימים דמה למגנט כה רב- משיכה, עד כי התחרה בעליה לרגל למכה, שעליה עוד ידובר. אמרות החכמים הללו לוקטו מפיהם על-ידי תלמידיהם והפכו ללשון תפילה המתחרה בליתורגיה האורתודוכסית המקובלת. מכאן שלעיתים חכמים מיסטיים ומנותקים אלה היו לצנינים בעיניהם של חכמי ההלכה מן השורה, בדומה למחלוקת בין חסידים ומתנגדים אצלנו. ברי כי אצל הצופים הללו (על שם בגדי הצמר – צוף – הגסים בפשטותם, שהם עטו לעורם), אשר הקפידו פחות על קלה כחמורה בהלכה היום- יומית, ופנו יותר אל הרגש ואל החוויה הדתית, היה קל יותר לחדור לנבכי נפשם של המתאסלמים החדשים ורכשו את ליבם ביתר קלות. מכאן, שאם בעקבות הכיבושים החפוזים, ואם ביציאה יזומה מעבר להם, חבורות בני מסדרים אלה עשו גדולות ונצורות להביא את בשורת האסלאם עד קצות תבל ומלואה. רישומם ניכר ביותר בארצות השוליים שאוסלמו בדרכי נועם לאחר כלות קיטור הכיבוש, כמו במדבריות אפריקה, ערבות אסיה וכמה אזורים אחרים ביבשת הענק ההיא.