נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ד. לכהן או לעולה ראשון לקרוא בתורה, הש״ץ או בעל קורא היה אומר פסוקים הללו, כהן (ראשון) קרב וכהן (וקרא) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש * עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצוה ה׳ ברה מאירת עינים האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

[1] פסוק זה נזכר במס׳ סופרים פי״ד שאומרים אותו בשעת שמגביה הס״ת להראות לעם.

ה. הגירסא בברכת התורה — אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, כמו שהביא הנוסחת הזאת הרב דבר אמת דמ״ד אות נ״ו והרב חסד לאלפים ועיין בספר תורת השלמים סי׳ כ״ב אות ז׳ ועיין עוד בס^' שמח נפש שכתב שכ״ד רב עמרם גאון והר״מ ז״ל.

ו. העולה לס״ת פותח בפסוק ה׳ (השם) עמכם והש״ץ עונה יברכך ה׳ (השם) ולא מזכירין את שם ה׳ כקריאתו וכ״כ בספר תורת השלמים סימן כ״ב אות ו׳ וכ״כ הרב ספר חיים סי׳ ד׳ אות א׳ ויאמר השם עמכם ולא יזכיר שם המפורש.

ז. נהגו שקודם שמברך העולה ברכה אחרונה לקריאת התורה לומר ״אמת תורתינו הקדושה״ ולא מיחו בידם חכמים. ועיי׳ לג״ע הראש״ל בספר יביע אומר ח״א סי׳ ט׳ שאין למחות ביד האומרים שיש להם על מה שיסמוכו יע״ש.

ח. בשבת שבתוך ז׳ ימי החופה עולין כל הקרובין לס״ת לכבוד החתן ולבסוף עולה החתן וקורין לו בסדר היום ואח״כ קורין לפניו מן החומש פרשת ואברהם זקן הש״ץ קורא הפסוק ואחד מהקהל קורא התרגום של אותו פסוק ומפרידין בין פסוק לפסוק בשירים מיוחדים עיין באוסף התעודות שבספר ״קהלת צפרו״ כרך ב, מס׳ 634 וזהו ג״כ מנהג ירושלים וכמ״ש הרב תיקוני יששכר, והרב יד אהרן במהדו״ב בסי׳ רפ״ב ועיי׳ בספר נתיבי עם סי׳.קלח ועיי׳ בספר חיים סי׳ ז׳ אות י״ד שכתב הטעם על קריאת פרשה זו לחתן להזכיר העם שיזהר בנשואיו ושלא יקח אשה לשם יופי שהרי הכתוב אומר שקר החן והבל היופי ולא לשם ממון כי הממון עשה יעשה לו כנפים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר מהם לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו ע״כ. וע״ע שם אות טו״ב שהזכיר את מנהגינו בשם ערי המערב שאין מוציאין ס״ת אחר; ועיין בספר לפי ספרי לאחד מרבני אתרין מהר״י אג׳ייני ז״ל ערך חתן אות ק״ס שכתב ומנהגינו הוא להעלות החתן בפרשת השבוע ואח״ך קורא הש״ץ פרשת ואברהם זקן בחומש ומתרגם המתרגם כל מקרא ומקרא וזכר שני המנהגים האלו הביאם הרשב״ץ בח״ב סי׳ ט״ל וכתב על המנהג שלנו שהוא נכון.

ט. מנהגינו לעמוד כל הצבור בקריאה בס״ת כל פעם שאומרים עשרת הדברות, ואע״פ שהרמב״ם ז״ל בתשובה כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, בהיות שמגיע הפסד לאמונה שיבואו לחשוב שיש לתורה יתרון קצתה על קצתה יעו״ש מ״מ הרבה פוסקים אישרו וקיימו המנהג הזה, ויישבו דברי הרמב״ם, ועיין להרב ישכיל עבדי שהאריך בזה בח״ב סימן א׳ ובחלק ז׳ סימן א׳ והביא סמוכות למנהג זה ובספר לדוד אמת סימן ז׳ אות ה׳ כתב וז״ל אם כל הצבור עומדים בעת קריאת יו״ד הדברות אינו נכון וכו׳ אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים ע״כ ועיין קול סיני אייר סיון תשל״א. ועיין בספר הליכות שהזכיר מנהגנו זה והביא לו סמוכות מדברי מרן החיד״א ז״ל בס׳ טוב עין. יעו״ש שהאריך ליישב דעת הרמב״ם ז״ל בתשובה. ועיין בס׳ טוב עין לד,גאון חיד״א סי׳ יי׳א שכתב כיון דבשעה זו קוראין גם חלק משאר התורה לית לן בה דמוכה שהכל אמת אלא שעומדין כאן לפי שפרשה זו יסוד לכל התורה. ושוב ראיתי בספר פחד יצחק בערך עשרת הדברות שכתב וז״ל ועיין דבר שמואל תשו׳ רע״ו דמחזיק המנהג במקום שנהגו לקום בשעת קריאת עשרת הדברות ושלש עשרה מדות דיש רמז לדבר ויתיצבו בתחתית ההר, עכ״ל.

י. מנהגנו שאחרי קריאת הקללות שבפ' בחקותי ושבמשנה תורה, כל הקהל אומרים בניגון וטעמי ספר משלי, את הפסוקים מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכח וכאב את בן ירצה, ולמוכחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב, ועיין להגאון מהר״ח פאלאג׳י ז״ל סימן ט״ז אות ג״ל שהזכיר מנהג קצת פסוקים מאלו וכתב שחזרו ובטלום, משום שכשעושים איזה שנוי לעולה הוא מקפיד וימנעו אנשים מלעלות בפרשת הקללות. ועיי׳ בספר ליצחק ריח לרב מרבני עיר פאס בליקו״ד או״ח אות קוף קריאת התורה שהזכיר מנהג זה וסדר פסוקים אלו וסיים וקוראים התוכחות בקול נמוך.

יא. כשהיו גומרין בקריאת התורה חומש מחמשת החומשים היו כל הקהל אחרי הקריאה לעולה משלים, עונים ואומרים חזק חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳ ועיי׳ להרב ליצ״ר בלקו״ד אות קוף ס״ה.

ברכות

א. נוהגים לענות ב״ה וב״ש גם על ברכה שיוצאים בה י״ח כדעת הרא״ש והמעש״ר ה״ד בהלכות ברכות פ״א הי״א כתב וז״ל והסברא והמנהג הם עמודי הוראה שהרי בכל תפוצות ישראל כשהש״ץ מברך להוציא הרבים י״ח ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכד כל הקהל עונים ב״ה וב״ש וא״כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצא י״ח בברכות אלו מעולם וכו' וידוע דגדול המנהג עכ״ל ה״ד הרב לפי ספרי ערך ברכה אות קל״א וע״ע בס׳ נתיבי עם סי׳ קסז שהביא משם הרבה מגדולי הפוס׳ כמנהגנו וזהו מנהג ירושלים ועיין בספר שערי תשובה סי׳ רי״ג ודגול מרבבה שם.

ב. בסעודות מצוה היו נוהגים לטבול הכאע״ך (מזונות) בט׳ה ולא חששו לדבר שטבולו במשקה שצריך נטילה כיון שלא מטבל רק ראש הכאע״ך ואין הידים נוגעות במשקה, וגם המשקה הוא מבושל, דתרי חומרי לא עבדינן, וגם החתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה לא היה חשש כיון שהיא פחותה מכזית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ קנה, שהביא סמוכות למנהג זה כמ״ש. ועיין בספר שער אשר או״ח סי׳ י״ב שהאריך בענין אם צריך נטילה בפחות ממית לדבר שטבולו במשקה, והביא דעת המט״י והשיו״ב והרשב״ץ בס׳ יבין שמועה שהקילו, ולהלכה נקטינן כדעת מרן והרבה פוס׳ דצריך נטילה אף על פחות מכזית יעו״ש וע״ע בספר גו״ר כלל א׳ סי׳ ל״ז באוכל דבר שטבולו במשקה על ידי מזלג או כף שכתב וז״ל כללא דמלתא כיון דלא חמירא נטילה זו וכו׳ יש להקל בה וכו׳ וכל שכן שאין אנו מהרין מלטמאת עצמינו וכו׳ ואם כן בעילה כל דהו מצינא למדחי הך נטילה ולו יהיה שהדבר תלוי במחלוקת נקטינן כדברי המקל עכ״ל.