עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013

מבואעולים במשורה

הסוגיה העדתית, קרי המתח בין שתי קבוצות המוצא הגדולות של היהודים בישראל, יוצאי אירופה ויוצאי ארצות האסלאם, מאפיינת את החברה הישראלית זה זמן רב ומתח זה מזין את אחד השסעים החברתיים הבולטים בה. בשיח הפופולרי כמו במחקרים רבים נודעת לעלייה ההמונית' לישראל של יהודי ארצות האסלאם בעשור הראשון של מדינת ישראל משמעות מרכזית. זו הייתה תקופה פורמטיבית, שנוצרו בה דפוסים רבים, והם המשיכו ללוות את החברה בישראל. הדיון הביקורתי והפתוח בסוגיה זו יש בו כדי לשפוך אור על פרשה היסטורית מכוננת, אך לא זו בלבד. לעתים קרובות הוא גם נתפס כדרך לסילוקם של משקעים חברתיים מטרידים. ספר זה דן בזיקה שבין הסוגיה העדתית למדיניות העלייה של ישראל בשנות החמישים ומציג את המדיניות כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1956-1951 כמקרה מבחן לשאלת היחסים הבין־עדתיים.

הערת המחבר : שני חלקיו של הביטוי ׳עלייה המונית׳, שמשמש בספר זה, זקוקים להבהרה. המונח ׳עלייה׳ להגדרת הגירתם של יהודים לארז ישראל הוא בעל משמעות ערכית. עם זאת גם השימוש במונח ׳הגירה׳ מעיד על עמדה ערכית, השוללת את משמעותה הייחודית של הגעת יהודים לארץ ישראל, ועל כן גם הוא איננו ניטרלי. התייחסות אל העלייה כאל הגירה מקשה את הבנת מניעיהם של העולים ושל הממסד שעסק בהעלאתם. מכיוון שמרבית הקוראים והכותבים משתמשים במונח ׳עלייה׳ והוא אשר מופיע בכל המסמכים בעברית, השתמשתי בו בכל הספר. ראו גם חלמיש, עלייה סלקטיבית, עמי 185 והערה 1 שם. על הבחנות אחרות שבין עלייה להגירה ראו דומיניץ, עלייה והגירה, עמי 14-13. המילה ׳המונית׳ לתיאורה של אותה עלייה נתונה גם היא במחלוקת. ישנם חוקרים המכנים את העלייה בשלוש השנים הראשונות של המדינה בשם ׳העלייה הגדולה׳(הכהן, עולים בסערה; עופר, בין עולים לוותיקים; ליסק, העלייה הגדולה ועוד). אולם המונח ׳עלייה המונית׳ מתאר היטב את יחסם של הקולטים אל אותה עלייה. ׳המון׳ הוא לא רק אנשים רבים אלא גם אנשים פשוטים, לעתים גסים ובורים. כך נתפסו לעתים קרובות העולים בעיני הממסד הקולט, והשימוש במונח ׳עלייה המונית׳ ממחיש זאת.

דיון על העלייה ההמונית, ובייחוד על הגבלתה, מבהיר גם את העקרונות העומדים מאחורי מדיניות העלייה בכלל ואת המתח שבין עקרונות שונים שהנחו את קובעי מדיניות העלייה בהנהלת התנועה הציונית ובממשלת ישראל.

העלייה ההמונית והסוגיה העדתית : היסטוגרפיה

הסוגיה העדתית זכתה להתייחסות, בעיקר של אנשי מדעי החברה, כבר משנותיה הראשונות של המדינה. אל העלייה ההמונית התייחס המחקר ההיסטורי באופן מקיף ומעמיק רק מראשית שנות התשעים של המאה העשרים.

חשוב לציין את הגישות המלוות את המחקר בסוגיה טעונה זו. על פי האחת, ׳גישת המודרניזציה שהייתה מקובלת בסוציולוגיה העולמית משנות החמישים עד שנות השבעים (ועל כן מכונה לעתים ׳הגישה ההגמונית׳) ונקראת כאן ׳הגישה השוויונית־ניטרלית לא ייחסה מדיניות העלייה והקליטה חשיבות למוצא העולים ותהליכי הקליטה היו ניטרליים וחסרי פניות עדתיות, כלומר היחס לעולים יוצאי אירופה ולעולים יוצאי ארצות האסלאם היה שווה ותהליכי קליטתם של אלה ושל אלה היו שווים אף הם. תכונותיהם של העולים, שהיו תלויות במידה רבה בארצות מוצאם ובזמני עלייתם, הן שיצרו את הפערים בחברה הישראלית. אנשי מדעי החברה הניחו שהעולים שבאו מחברות לא־מודרניות ירכשו בהדרגה את החינוך ואת הכלים של התרבות המערבית, ייעשו חברים שווים בחברה והפערים ייעלמו. הם הניחו את קיומו של אתוס לאומי שגרם שוויון בין בני האומה (ואף היו בעצמם חלק ממנו), אך התעלמו מהשפעת יחסי הכוח ומתחושת העליונות שאפיינו את יחסם של בני אירופה לילידי ארצות אסיה ואפריקה.

גישה אחרת, שבגרסתה המשוכללת יש המכנים אותה ׳הגישה הפוסט־קולוניאלית׳, רואה במצוקות ובפערים הקיימים בחברה חלק מתכנית שנועדה למקם את המזרחיים (יהודי ארצות האסלאם וצאצאיהם החיים בישראל) ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. גרסה מוקדמת של גישה זו נשענה על קווים

מרקסיסטיים והתייחסה ליחסים הבין־עדתיים בעיקר מן ההיבט של אי־שוויון כלכלי. על פיה, התרחבותה ותיעושה של החברה הישראלית התחוללו על גבם של העולים מארצות האסלאם שעברו תהליכי פרולטריזציה והיו לפועלים בחקלאות ובתעשייה. מאוחר יותר נפוצה גם גישה המבוססת על תפיסתו של אדוארד סעיד, שתלה את היחסים ההיררכיים בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם גם בסוגיות תרבותיות. הגישה הפוסט־קולוניאלית כרכה את הציונות באימפריאליזם האירופי וראתה את יחסם של הציונים האשכנזים כלפי יהודי המזרח כנובע כולו מהתנשאות, ובמידה מסוימת אפילו מגזענות, בלוויית חשש מהשפעתם על צביונה של החברה הישראלית. המסקנה אם כך היא שהממסד הקולט לא רצה כלל בעולים המזרחיים, והבאתם נבעה מהצורך בידיים עובדות ולוחמות.

גישה שלישית, שאפשר לקרוא לה ׳הסולידריות המתנשאת׳, אינה רואה זדון בתהליך הקליטה. על פי גישה זו יחסו של הממסד הקולט כלפי יהודים מארצות האסלאם נבע בראש ובראשונה מתחושת סולידריות יהודית. הקולטים ברובם ראו את העולים כבני עמם. עם זאת הייתה קיימת מידה רבה של התנשאות תרבותית וחברתית. מגמות הרחקה ומגמות שילוב התקיימו אפוא במקביל, אלה לצד אלה.

בכל הגישות יש תרומה חשובה למחקר, אך הגישה השלישית, מעבר להיותה מתאימה יותר לתיאור המציאות המורכבת, גם מאפשרת לחוקר שלא לפסול את תרומתן של הגישות האחרות. מטרתו של ספר זה לברר מה היו הגורמים שעיצבו את היחסים הבין־עדתיים ולהביא את העלייה מצפון אפריקה כמקרה מבחן לטיבם של יחסים אלה. בהקשר זה מתעוררת השאלה אם אכן היו התנשאות על יהודי ארצות האסלאם והסתייגות מהם, ואם היו – מה היה משקלן במדיניות העלייה. בד בבד, מה היה משקלה של הסולידריות היהודית בעת קביעת עיצוב מדיניות זו ובעת יישומה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

נובמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר