הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון
יוסף ינון פנטון
הפרעות בפאס או התריתל
שנת 2012 מציינת מלאת מאה שנה לאחת הפרשיות הכאובות ביותר בקורות היהודים בארצות האסלאם – התריתל או הפרעות בפאס, שהתחוללו ב־17־19 באפריל 1912. האסון היה חלק מהתגובה הדתית והלאומית האלימה של ערביי מרוקו בעקבות ניסיונותיה של צרפת להשתלט על האימפריה השריפית ולהקים בה חסות צרפתית. כעסם של המוסלמים בשל חתימת הסולטן מולאי אלחאפיד על הסכם החסות, שראו בו מעין בגידה, הופנה אל היהודים, השעיר לעזאזל המסורתי במרוקו והקרבן של הזעם המוסלמי. המוני פורעים פלשו לתוך השכונה היהודית של פאס, בזזו והחריבו את בתיה, חנויותיה ובתי הכנסיות שבה, פגעו בתושביה, אנסו נשים וילדות ושחטו חלק מאוכלוסייתה. מחזה הברבריות היה נורא, כמו גם החיזיון האפוקליפטי של המנוסה הפרועה של 12,000 תושבי המלאה שנשארו ללא גג במצוקה איומה במשך שבועות. הספר מוכיח שזכר הזוועות האלה נחרט בתודעה של יהדות מרוקו, ואפשר שהוא אחד הגורמים להגירה ההמונית מארץ זו בעקבות עצמאותה. המדיניות הקולוניאלית של צרפת הביאה לעימות משולש בין המערב הנוצרי, המגרב המוסלמי ויהודי מרוקו. המרחק של מאה שנה מאפשר ניתוח נעדר משוא פנים של פרק כאוב זה של קורותיהן – הוא מראה בבירור את שיתוף הפעולה הזדוני בין ממשלת צרפת לחצר הסולטן, שלא היסס להטות את זעם עמו לעבר אזרחיו החלשים ביותר – המיעוט היהודי.
הפרופסור יוסף ינון(פול פנטון), חוקר יהדות ואסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, הוא סגן ראש המחלקה ללימודים ערביים ועבריים באוניברסיטת פריז-סורבון, שבה הוא פרופסור ללשון והספרות העברית. כעת הוא מנהל מחקר במרכז הצרפתי למחקר בירושלים, והוא אחד
ממחברי הספר L'exil au Maghreb la condition juive sous I'Islam
אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישה […] היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה […] ואכן באה שמועתם, ויחרד לבבנו, ויתר ממקומו. ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו, ועל הרג בני עמנו, ועל המורע לבחורינו. ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם, להרע להם ולהכות בדבר מכיהם […] ומלפנינו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם, ולהפוך לששון אבליכם, ולשמח לבבותיכם מיגונכם.
שמואל בן חופני גאון, איגרת ליהודי פאס [המאה העשירית],
כ״י אוקספורד, בודליאנה, Heb.f. 24, fol. 44b
כל מרד במרוקו מתחיל במלאח או מסתיים בו.
Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934
מבוא
ההיסטוריונים וגם אנשי הצבא שעסקו ב׳חדירה בדרכי שלום׳ של צרפת למרוקו בתחילת המאה העשרים כמעט שאינם מתארים, בהציגם את אירועי התקופה, את ההשלכות הדרמטיות שהיו לתהליך הקולוניזציה האירופית על הקהילות היהודיות המקומיות. יתר על כן, כאשר ההיסטוריונים אכן דנים בכך, הם מסתפקים בכמה מילים כדי לפטור את עצמם מן הנושא, ואילו בעבור אנשי הצבא, שעסוקים בזיכרונותיהם על מעשי הגבורה בעת הכיבוש, סבלותיהם של היהודים הם בלתי נראים או שאינם ראויים לתזכורת או לציון מיוחד. ואולם, למעשה, שנים אלו הן השנים הקשות ביותר בהיסטוריה של יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות. מעשי הטבח, העושק, הפגיעות ומעשי הביזה הגיעו לשיא ב־1912 באירוע נורא – הפרעות במלאח בפאס, הידועות בשם ׳תריתל׳, והשנה אנו מציינים 100 שנים להתרחשותן.
הערת המחבר – בגרסה המרוקנית הרשמית, בתור Jean Brignon et. al., Histoire du Maroc,Casablanca 1968 page 337
המורדים טבחו באירופים; ואילו היהודים אפילו אינם מוזכרים.
האסון התחולל מיום רביעי 17 באפריל עד יום שישי 19 באפריל 1912 (ל׳ בניסן עד ב׳ באייר התרע״ב) בעקבות חתימה על הסכם החסות בין צרפת לבין מרוקו, והוא היה אחד האירועים האיומים ביותר בהיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם מאז ימי הביניים. שום אסון אחר לא היה בהיקף כה נרחב – הן מבחינת האבדות בנפש הן מבחינת האבדות ברכוש. הטרגדיה הזאת חמורה יותר מגירוש יהודי תימן למַזוזע(1678) או האסלום הכפוי של יהודי משהד(1839). מאז עלילת הדם בדמשק(1840) אין אירוע בעולם האסלאם שגייס במידה רבה כל כך את יהדות העולם, עורר תהודה בהיקף נרחב שכזה בעיתונות היהודית ותועד בצילומים כה רבים. האירוע תואר מתוך הקהילה – מפי הניצולים היהודים – ומחוץ לה – מפי עדי ראייה לא־יהודים. הוא תואר מן הצד היהודי על ידי משכילים ועיתונאים בעברית ובערבית־יהודית, ועל ידי התושבים בצרפתית ובערבית־יהודית; ומן הצד הלא־יהודי על ידי אנשי צבא ועיתונאים.
אף שהיקפו של התריתל נרחב יותר מזה של הפוגרומים בקישינב, שהתרחשו באותה תקופה, ולמרות חשיבותו הרבה, עד כה לא נערך מחקר מעמיק בנושא. מפתיע לגלות, אף שאינני שש לעסוק בסטטיסטיקה השוואתית של הרג, שבמהלך הפוגרום בקישינב (7-6 באפריל 1903), שהיה הפוגרום הראשון במאה העשרים, 49 יהודים מצאו את מותם וכ־2,000 משפחות נותרו ללא קורת גג בעקבות הרס בתיהן: ואילו בפרעות בפאס, שהתרחשו תשע שנים מאוחר יותר, באותו זמן במהלך השנה, היו 51 הרוגים והוא הבריח 12,000 אנשים מבתיהם.
למרות זאת, מעשי הטבח בקישינב הולידו ספרות ענפה, נחרטו בתודעה היהודית, וזכר הזוועות הללו נותר טרי גם לאחר 60 שנה. הם עוררו פרץ של לאומיות יהודית והיה להם תפקיד חשוב בגיבוש התנועה הציונית. למרות ההבדלים, לשתי הטרגדיות יש מאפיינים משותפים: בשני המקרים היהודים היו חסרי הגנה, השלטונות היו שותפים בעידוד הפרעות, ועונשים לא הוטלו על מבצעי הפשעים נגד היהודים.
הערות המחבר המלאח הוא המונח שמשמש לציין את הרובע היהודי במרוקו. הרובע קיבל את השם מלאח, מהמילה ׳מלחי, מכיוון שעל היהודים הוטלה המשימה האומללה לרוקן את ראשיהם הערוכים של אסירים אנ נידונים למוות ולהמליח אותם. לאחר מכן תלו את הראשים, למשל על חריצי החומה בשערי העיר. ראו 65 .Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934, p
בהזדמנות זו ראוי להזכיר את הפרהוד, הטבח בבגדד בשנת 1941, ואת הפרעות ביהודים בלוב בשנת 1945, ובעדן בשנת 1947.
חיים שורר, הפוגרום בקישינב למלאות שישים שנה, תל אביב 1963.
פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
שורה של קבצים ביוגרפיים מוקדשים למאות האחת־עשרה, השתים-עשרה והשלוש־עשרה להגירה, אך הם כוללים אשה אחת או שתיים לכל היותר: אחת מהן היתה מךים בנת מחמד אלעקאד (נפטרה 1805/1220), שקיבלה רשיונות למסור קובצי מסורות מאביה ומפי מוסרים מפורסמים אחרים בני זמנה. אף שהביוגרפים נוטים להרעיף שבחים רבים ומסוגננים על המלומדים שהם כתבו עליהם, נראה שאין הם מגזימים במקרה זה של מוסרת מסורות בודדה בתקופה כל כן מאוחרת.
סימנים שונים מצביעים על כן שמהמאה השישית/השתים־עשרה (אם לא קודם לה) חל פיחות הדרגתי במתודולוגיה של מסירה בעל פה, וכי הקשרים בין מורים לתלמידים הפכו לנוסחאות שמעלות ספקות לגבי איכות הלמידה. על אשה שמתה בשנת 600/ 1203 נאמר ששמעה מאשה אחרת וכמה גברים, ״בנוכחותם״, וניסוח זה מעלה את האפשרות שתלמידים אחרים ״שמעו״ ממורים שלא בנוכחותם, כלומר מבלי להיפגש עימהם. אשה אחרת, שחיה באותו זמן בערך(נפטרה 1210/607), היתה נוכחת עם אחד המורים שלה, ושמעה אחרים. אשה שמתה בשנת 1248/646 לא ״שמעה״ דבר, אך קיבלה רישיון ממורים גדולים, ואף נחשבה יחידה במינה (במובן החיובי) בדורה. צפיה בנת עבד אלרחמן(נפטרה 1299/699) מסרה משיח׳ כבר בגיל חמש.
לעיסוק הלמדני במסירת חדית׳ בגיל הרך, וכן לכל שיטות ההעברה שלא דרשו נוכחות התלמיד אצל המורה, ישנה משמעות מיוחדת לגבי נשים משכילות ומלומדות, אף על פי שהמומחים המסלמים אשר התמקדו במדע החדית׳ לא התייחסו להיבט המגדרי של הנושא. בהסתמך על המקרים שהוזכרו במקורות, ניתן לטעון שנשים הובאו לשמוע חדית׳ כילדות שטרם הגיעו לפרקן, וכך לא הופרו כללי הצניעות; בדומה, לימוד חדית׳ בהתכתבות אינו דורש מאשה אפילו לצאת מהבית. בדיקת הביוגרפיות של נשים משכילות ומלומדות זורעת אור על טענות אלה.
נדמה שהביוגרפים כמו המומחים למדע החדית׳ הבחינו בין נשים ששמעו לבין אלה שהובאו לשמוע מידע; האחרונות היו כנראה מתחת לגיל חמש. מתוך 168 הנשים המלומדות שאבן חג׳ר ציין במאה השמינית/הארבע־עשרה, עשרים וחמש הובאו לשמוע את מוריהן – לעתים קרובות על ידי אבותיהן – וחלקן שמעו מאוחר יותר בעצמן.
הערת המחבר – הבחנה זו תקפה רק במידה מסוימת, כי הינף קולמוס אחד בהעתקת כתב יד יכול היה לשנות את המילה סמעת, שמעה, לאסמעת, הובאה לשמוע. אולם, כיוון שהמונח מופיע בתדירות גבוהה כל כך, אנו יכולים להיות בטוחים למדי שהביוגרפים השתמשו בכוונח במינוח שונה. אבן חגיר, אלדרר, מספר 5160, כותב ״אסמעת בגיל שנה״! אלסחיאר, 61 כותב ״רשהיתה צעירה״,
במקרה אחד, מסופר שהתלמידה היתה בת שנה בלבד. שלוש־עשרה אחרות הובאו אל המלומדים בגיל שלוש, שנתיים או שנה, אן תשע מהן שמעו יותר מאוחר ממורים. אחת־עשרה נשים היו אצל מוריהן, אחת מהן בגיל חמש. אשה אחת מסרה מהמורה שלה, לאחר שהיתה אצלו.
אלסח׳אוי ציין עשרים ואחת נשים מהמאה התשיעית/החמש־עשרה שהובאו לשמוע ידע, בדרך כלל על ידי אבותיהן, מתוך 405 נשים משכילות ומלומדות: שלושים ושתיים אחרות הובאו אל המלומדים, אולם שבע עשרה המשיכו ללמוד בעצמן. תשע נשים הובאו אל מוריהן בהיותן בנות שנתיים, שלוש או ארבע. במקרים ספורים הוצאו רשיונות המעידים על לימודיהן של נשים אצל מוריהן בגיל שלוש או ארבע, בגיל שנה, ואפילו תוך שנה מהלידה. שתי נשים קיבלו רשיונות כלליים, אשר הוצאו בצורה גורפת לכל בני עיר או תקופה מסוימת, או אפילו לכל המסלמים. שתים עשרה נשים קיבלו רשיונות באמצעות הזמנה, כנראה בהתכתבות או לפני שנולדו, משמע שהן לא שמעו את המורה בעצמן. לסיכום, גם אם חלק מהנשים המשכילות שתועדו בהרחבה לגבי המאות השמינית/הארבע־עשרה והתשיעית/החמש־עשרה למדו בגיל הרך או ממרחק, הרוב הגדול המשיכו את לימודיהן כבוגרות ובנוכחות מוריהן.
אך גם להיבטים אחרים של הפיחות בשיטת המסירה בעל פה יש פן מגדרי. מראשיתה, הדגישה מאוד המתודולוגיה של מסירה בעל פה את המגע בין מורים מאריכי ימים לבין תלמידים צעירים מאוד: בשלב מסוים ניסו מומחי חדית׳ מסלמים להגביל את תהליך הפיחות במסירת ידע, והביוגרפים תיעדו בחריצות מידע שנמסר להם על אודות הידע המפוקפק של אנשים מסוימים. ההערצה ל( ל מה שהתרחש בעבר, הדגש על מהימנות המקור והנטייה לאסוף ולשמור כל פיסת מידע מנעו ממלומדים אלה לחרוץ משפט ביקורתי; ספקותיהם התבטאו בהוספת הפתגם ״אלוהים מיטיב לדעת״(אללה אעלם). חוקרים מערביים טענו שגיל המורים והתלמידים הומצא כדי לתת לגיטימיות לשרשרות מסירה מפוקפקות.
ייתכן שהיוקרה שיוחסה למלומדים ששמעו ממקורות מעולים בצעירותם ואשר חיו עד גיל מופלג ביותר הניעה הורים להביא לפניהם תינוקות: אפשר גם שהתחלה מוקדמת של לימודים וקבלת רישיון בתחבולה נחשבו הכרחיים כדי לצבור רשימה של מאות מורים. מה שנרכש, ונמסר הלאה, כאשר ילד או ילדה שמתחת לגיל חמש באו לשמוע מורה מפורסם היה לרוב יוקרה ולא ידע, אך חשוב להדגיש שיוקרה זו ניתנה לנשים כמו לגברים. ועוד, דומה שמספר הנשים שהובאו לפני מלומדים בגיל צעיר ושלא המשיכו כנראה בלימודיהן, אינו מקטין באופן משמעותי את שורות הנשים המשכילות.
ירידת מספרן של המוסרות בדורות הראשונים מצביעה על העדפה של מוסרים גברים, למרות מהימנותן המוכחת של נשים, המשתקפת בין השאר בהכללתן בספרי אנשי החדית׳ בני הסמכא. ייתכן שהעדפה זו היתה תוצאה של דעה קדומה תת־הכרתית, או של דפוסים חברתיים שעשו את המגע בין מלומדים גברים לבין נשים לבעייתי. אולם נראה שהמספר הקטן של נשים מלומדות המתועדות במקורות למאות השלישית-השמינית להגירה הוא תוצאה של האוספים הביוגרפיים שברשותנו – אולי מאז המאה השלישית להגירה החילו סטנדרטים קשוחים יותר, ורק הנשים המלומדות הבולטות ביותר זכו להיזכר. לו היו לנו מילונים ביוגרפים המיוחדים למאות אלה, אפשר שמספר גדול יותר של נשים מלומדות היה מוזכר, ואולי הן היו נכללות בקבצים מאוחרים יותר. אולם התחושה היא שבקרב הנשים המשכילות הרבות של המאות השמינית/הארבע־עשרה והתשיעית/החמש־עשרה רק עשרות ספורות היו מלומדות באופן יוצא דופן, ואילו רבות נוספות נכללו בגלל שלימדו או למדו אצל מחברים או מורים ועמיתים של המחברים, כפי שראינו קודם.
מספרן של נשים משכילות ומלומדות ירד באופן חד במאה העשירית/השש־עשרה, ומן המאה האחת עשרה/השבע־עשרה ואילך חדלו נשים משכילות ומומחיות לחדית׳ להופיע בקבצים הביוגרפיים. האם יש סיבה להאמין שנשים הפסיקו ללמוד ולהעביר את הידע שלהן הלאה? או שמא מדובר בתגובה לפיחות במגע שבין מורה לתלמיד ולריבוי העצום במספר המורים? אפשר שדריכה במקום בלמדנות האסלאמית הקטינה את הצורך ללמוד מנשים. עוד ייתכן שהביורוקרטיזציה הגוברת של המימסד הלמדני העתיקה את הדגש מן הידע אל המישרות. ולא מן הנמנע ששיטות מסירה אחרות מנעו את הזכרת של מורות.
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-אש במערב. הדי משבר השבתאות.
אש במערב.
הדי משבר השבתאות.
שבתאי צבי
לאחר מות האר"י החלה הקבלה לקנות לה קן ואחיזה גם בקרב העם ולא הצטמצמה רק למלומדים. לא כל אחד יכול להבין את רזי הקבלה, אולם הדרך ללימוד פתוחה בפני כל תלמיד חכם ועל כן זכתה הקבלה להערצה ולאהבה בקרב העם.
מחשבי הקיצים קבעו את שנת 1648 כשנת הגאולה. אולם במקום המשיח המקווה, קם על ישראל גדול הצוררים, מלך הקוזקים חמיסקי שעשה שמות ביהודי רוסיה ופולין. שואה זו זעזעה את יהדות אשכנז לא פחות מגירוש ספרד את הספרדים. כל זרמי היהדות היו מוכנים לקבל את מסר הגאולה של שבתי צבי.
במערב, נעשתה הכשרת הלבבות בעיקר על ידי שדרי ארץ ישראל שהביאו את ספרי היסוד של הקבלה, ובראש וראשונה את " פרדס רימונים " של רבי יעקב קורדוברו ו " עץ החיים " של רבי חיים ויטאל. אולם ההכנה הרוחנית לבדה לא הייתה בכוחה להסביר את הצלחתה המדהימה של השבתאות במרוקו אם לא התחברו לה גורמים מקומיים שהפכו הציפייה לבוא המשיח לכורח השעה.
ארבעים שנות בלבול.
שקיעתה של שושלת הסעדים הייתה מהארוכות בתולדות המדינה ונמשכה כארבעים שנה עד לעלייתה של שושלת חדשה שהחזירה השקט והאחדות למדינה. ארבעים שנות הבלבול האלו לא פסחו על כל שכבות האוכלוסייה, אבל פגעו במיוחד בחולייה החלשה, הקהילה היהודית. חוק ידוע הוא בתולדות מרוקו שהתקופות השחורות ביותר הן המלחמות בעת חילופי השלטון.
מכות הטבע – בצורת ומגיפה – שבעת רגיעה ניתן להילחם בהן ולצמצם פגיעותיהן, לובשות בשנות הבלבול, כאשר הדרכים סגורים והמסחר מצטמק, ממדי האסון.
" ספר דברי הימים " של פאס מלא תיאורים בכל אותה תקופה על סבלות הקהילה היהודית : אין לנו עדויות לגבי האזורים האחרים של המדינה אבל אין לשער שהמצב היה שפיר ביותר.
" ובימיו היו המושלים מורדים בכל המדינות, ובפאס אזדיד היו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים ומסים רבו לאין קיץ וידל ישראל..והיהודים בצער וליוצא ולבא אין שלום… ".
" ובשנת 1646 שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמללאח. או למי שהיה כך בימיו. יום י"ח באלול נהרס בעוונותינו הרבים בית הכנסת הגדול של התושבים ויום כ"ג לאלול נהרס בית הכנסת של המגורשים וכמה שוחדות הפסיד הקהל ולא הועיל להם ונטלו כל תשמישי בית הכנסת זולת ספר תורה שהיצלנום בכמה שוחדות…
וביום ה' של השבוע הנזכר ניתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול חורבנם כחורבן של בית המקדש… ונשארנו בעוונותינו הרבים בלא תורה ובלא תפילה ובלא מצוות, אך על פי הבל התינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליו נתבטל הקול קול יעקב… ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש : ולא נשאר קיים מבתי הכנסיות רק בית הכנסת של סעדיה בן רבוח ובית הכנסת של ר"י רותי ולא ניצלו כל אחד אלא על ידי שוחדות…
ויש יום שנלחמים בפלשתים ועושים שלום יום או יומיים, וחוזרים עוד ונלחמים, וביני היהודים שהיו באלמללאח ספו תמו ברעב, ומרוב המס שהיה מטיל עליהם סידי אדרירי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד שהאישה לשה אותו והיו לוקחים האלג'טיטא ( שמלה ) מעל בשרה והחלוק גם כן. והיו בורחים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר ויש שהולכים לפאס אל באלי בעניין עד שלא נשארו בפאס כי אם ששים בעלי בתים….".
אולם כפי ששיערנו התלאות לא התאכזרו רק על יהודי פאס כעדותו של הרב משה רפאל אלבאז בספרו " כסא המלכים ".
" בשנה ההיא – 1646 – שלח הפוקח על האלזאווייה, הנקראת זאווייא איית ישחקא, הסמוכה לתאדלה, שמו סידי מחמד לחאז והחריב בתי כנסיות בפאס…וגם החריב בתי כנסיות של תיטואן…ונסגרו בתי כנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. ויבטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים. ויתלו אישה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל כמה אל]י מתקאלים… והם ימי מלכות הברברים של דילה הנקראים " ארבעין שנא דלפתנא " – ארבעים שנה של מרדות ) והיו נלחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל… ".
על מר גורלם של היהודים במרוקו באותה תקופה בלבול ומרידות יכול ללמד תיאור של הצרפתי ג'רמאן מואט – Mouette – שהיה שבוי במרוקו בשנים 1670 – 1681, זאת אומרת לאחר שחזר השקט למדינה וחל שיפור ניכר במצב היהודים. אם כך המצב לאחר השיפור לא קשה שלער מה היה בעת צרה.
" היהודים נמצאים במספר גדול ברבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במקומות אחרים, להיך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו ראשונים לעבודה הזו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזולומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים.
בעוברם ליד מסגד, בכל תקן\ופה ובכל עונה שהן, עליהם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו ( הכוונה למראכש ) מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.
לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להבדילם. בפאס ובמראכש הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מוקפות חומה, שעריהן שמורים על ידי אנשים שהוצבו על ידי המלך, כדי שיוכלו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החדים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים, אין להם עיסוק מלבד המבחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זאת אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.
יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם, שייך הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעתים רחוקות יוצאים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והרברבים רוצחים אותם על פי רוב.
בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם ( מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו ) הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות.
עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם כדי שלא יבקשו נדבה, השייך מטיל מס על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק צרכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה' וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא. ( פרשת בחקותי )
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
פרופסור אלימלך וסטרייך
היא לא יכולה להשתנות כמו שיטות משפט חילוניות, שבהן לוקחים את החוק הישן וזורקים אותו ומחוקקים חוק חדש, כי בשיטות משפט חילוניות, הריבון הוא העם ( פרלמנט ). כמובן שמציאות כזו אינה אפשרית בהלכה. ההתמודדות של ההלכה, באופן מסורתי, הייתה דרך אבולוציונית, דרך של פסיקה, תקדימים ושינויים קטנים.
אבל, גם השיטה הזו חדלה להיות יעילה משני טעמים, ראשית מאז החילון והמודרניות יש רתיעה, לפחות במסורת האשכנזית, מפני שינויים בדרל של פסיקה, ויש מה שנקרא " יראת ההוראה " הרצון להצמד ולהנעל על הטקסט הכתוב ועל תקדימים קיימים ולא לנסות לחדש באמצעות אבחונים. שנית קצב השינויים בעולם המודרני היום הוא עצום, כך שהיכולת להגיב באמצעות פסיקה היא מאוד מאוד מוגבלת.
והמסורתהמרוקנית, לא נותרה נעולה, היא כן הצליחה להתמודד עם שינויים גדולים ?.
חכמי מרוקו התמודדו עם בעיות שהתעוררו בפהינהם באמצעות התקנת תקנות. הדרך של תקיקה, כמנוף להתמודדות, היא דרך הרבה יותר אפקטיבית, הרבה יותר יעילה, כי זה מהיר, זה מהפכני, ולכן אני טוען שלמסורת המשפט העברי במרוקו יש מדה יותר גבוהה של אקטיביות, של אקטיביזם משפטי, של נכונות לחרוג מן המסגרות יותר מאשר לכל המסורות האחרות.
מה ההבדל ביןאקטיביזם שיפוטי לאקטיביזם משפטי ?.
המשמעות של אקטיביזם שיפוטי הוא שבית משפט, שאינו מחוקק חוקים, ( מי שמחוקק חוקים זה הפרלמנט ) חורג מהמסגרות שלו, מותח את הסמכויות שלו עד המקסימום האפשרי ובעצם מתערב בתחומים אחרים של המחוקק או של הרשות המבצעת.
בית המשפט העליון שלנו הוא מאוד אקטיביסט, בייחוד בנשיאות השופט אהרן ברק. אקטיביזם שיפוטי הוא בית משפט שמתערב. במערכת הדין הדתי, קצב כזה של שינוי ומידה כזו של מהפכנות באמצעות פסיקה אינם יכולים להיות מעשיים. הדרך היחידה לשנות היא דרך של חקיקה, של תיקון תקנות. כלומר בדרך של אקטיביזם משפטי. ( אקטיביזם משפטי כולל תחומים של המשפט, כמו למשל, חקיקת חוקים ).