הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

 

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

שנת 2012 מציינת מלאת מאה שנה לאחת הפרשיות הכאובות ביותר בקורות היהודים בארצות האסלאם – התריתל או הפרעות בפאס, שהתחוללו ב־17־19 באפריל 1912. האסון היה חלק מהתגובה הדתית והלאומית האלימה של ערביי מרוקו בעקבות ניסיונותיה של צרפת להשתלט על האימפריה השריפית ולהקים בה חסות צרפתית. כעסם של המוסלמים בשל חתימת הסולטן מולאי אלחאפיד על הסכם החסות, שראו בו מעין בגידה, הופנה אל היהודים, השעיר לעזאזל המסורתי במרוקו והקרבן של הזעם המוסלמי. המוני פורעים פלשו לתוך השכונה היהודית של פאס, בזזו והחריבו את בתיה, חנויותיה ובתי הכנסיות שבה, פגעו בתושביה, אנסו נשים וילדות ושחטו חלק מאוכלוסייתה. מחזה הברבריות היה נורא, כמו גם החיזיון האפוקליפטי של המנוסה הפרועה של 12,000 תושבי המלאה שנשארו ללא גג במצוקה איומה במשך שבועות. הספר מוכיח שזכר הזוועות האלה נחרט בתודעה של יהדות מרוקו, ואפשר שהוא אחד הגורמים להגירה ההמונית מארץ זו בעקבות עצמאותה. המדיניות הקולוניאלית של צרפת הביאה לעימות משולש בין המערב הנוצרי, המגרב המוסלמי ויהודי מרוקו. המרחק של מאה שנה מאפשר ניתוח נעדר משוא פנים של פרק כאוב זה של קורותיהן – הוא מראה בבירור את שיתוף הפעולה הזדוני בין ממשלת צרפת לחצר הסולטן, שלא היסס להטות את זעם עמו לעבר אזרחיו החלשים ביותר – המיעוט היהודי.

הפרופסור יוסף ינון(פול פנטון), חוקר יהדות ואסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, הוא סגן ראש המחלקה ללימודים ערביים ועבריים באוניברסיטת פריז-סורבון, שבה הוא פרופסור ללשון והספרות העברית. כעת הוא מנהל מחקר במרכז הצרפתי למחקר בירושלים, והוא אחד

ממחברי הספר L'exil au Maghreb la condition juive sous I'Islam 

אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישה […] היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה […] ואכן באה שמועתם, ויחרד לבבנו, ויתר ממקומו. ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו, ועל הרג בני עמנו, ועל המורע לבחורינו. ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם, להרע להם ולהכות בדבר מכיהם […] ומלפנינו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם, ולהפוך לששון אבליכם, ולשמח לבבותיכם מיגונכם.

שמואל בן חופני גאון, איגרת ליהודי פאס [המאה העשירית],

כ״י אוקספורד, בודליאנה, Heb.f. 24, fol. 44b

כל מרד במרוקו מתחיל במלאח או מסתיים בו.

Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934

מבוא

ההיסטוריונים וגם אנשי הצבא שעסקו ב׳חדירה בדרכי שלום׳ של צרפת למרוקו בתחילת המאה העשרים כמעט שאינם מתארים, בהציגם את אירועי התקופה, את ההשלכות הדרמטיות שהיו לתהליך הקולוניזציה האירופית על הקהילות היהודיות המקומיות. יתר על כן, כאשר ההיסטוריונים אכן דנים בכך, הם מסתפקים בכמה מילים כדי לפטור את עצמם מן הנושא, ואילו בעבור אנשי הצבא, שעסוקים בזיכרונותיהם על מעשי הגבורה בעת הכיבוש, סבלותיהם של היהודים הם בלתי נראים או שאינם ראויים לתזכורת או לציון מיוחד. ואולם, למעשה, שנים אלו הן השנים הקשות ביותר בהיסטוריה של יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות. מעשי הטבח, העושק, הפגיעות ומעשי הביזה הגיעו לשיא ב־1912 באירוע נורא – הפרעות במלאח בפאס, הידועות בשם ׳תריתל׳, והשנה אנו מציינים 100 שנים להתרחשותן.

 הערת המחבר – בגרסה המרוקנית הרשמית, בתור Jean Brignon et. al., Histoire du Maroc,Casablanca 1968 page 337

המורדים טבחו באירופים; ואילו היהודים אפילו אינם מוזכרים.

האסון התחולל מיום רביעי 17 באפריל עד יום שישי 19 באפריל 1912 (ל׳ בניסן עד ב׳ באייר התרע״ב) בעקבות חתימה על הסכם החסות בין צרפת לבין מרוקו, והוא היה אחד האירועים האיומים ביותר בהיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם מאז ימי הביניים. שום אסון אחר לא היה בהיקף כה נרחב – הן מבחינת האבדות בנפש הן מבחינת האבדות ברכוש. הטרגדיה הזאת חמורה יותר מגירוש יהודי תימן למַזוזע(1678) או האסלום הכפוי של יהודי משהד(1839). מאז עלילת הדם בדמשק(1840) אין אירוע בעולם האסלאם שגייס במידה רבה כל כך את יהדות העולם, עורר תהודה בהיקף נרחב שכזה בעיתונות היהודית ותועד בצילומים כה רבים. האירוע תואר מתוך הקהילה – מפי הניצולים היהודים – ומחוץ לה – מפי עדי ראייה לא־יהודים. הוא תואר מן הצד היהודי על ידי משכילים ועיתונאים בעברית ובערבית־יהודית, ועל ידי התושבים בצרפתית ובערבית־יהודית; ומן הצד הלא־יהודי על ידי אנשי צבא ועיתונאים.

אף שהיקפו של התריתל נרחב יותר מזה של הפוגרומים בקישינב, שהתרחשו באותה תקופה, ולמרות חשיבותו הרבה, עד כה לא נערך מחקר מעמיק בנושא. מפתיע לגלות, אף שאינני שש לעסוק בסטטיסטיקה השוואתית של הרג, שבמהלך הפוגרום בקישינב (7-6 באפריל 1903), שהיה הפוגרום הראשון במאה העשרים, 49 יהודים מצאו את מותם וכ־2,000 משפחות נותרו ללא קורת גג בעקבות הרס בתיהן: ואילו בפרעות בפאס, שהתרחשו תשע שנים מאוחר יותר, באותו זמן במהלך השנה, היו 51 הרוגים והוא הבריח 12,000 אנשים מבתיהם.

למרות זאת, מעשי הטבח בקישינב הולידו ספרות ענפה, נחרטו בתודעה היהודית, וזכר הזוועות הללו נותר טרי גם לאחר 60 שנה. הם עוררו פרץ של לאומיות יהודית והיה להם תפקיד חשוב בגיבוש התנועה הציונית. למרות ההבדלים, לשתי הטרגדיות יש מאפיינים משותפים: בשני המקרים היהודים היו חסרי הגנה, השלטונות היו שותפים בעידוד הפרעות, ועונשים לא הוטלו על מבצעי הפשעים נגד היהודים.

הערות המחבר המלאח הוא המונח שמשמש לציין את הרובע היהודי במרוקו. הרובע קיבל את השם מלאח, מהמילה ׳מלחי, מכיוון שעל היהודים הוטלה המשימה האומללה לרוקן את ראשיהם הערוכים של אסירים אנ נידונים למוות ולהמליח אותם. לאחר מכן תלו את הראשים, למשל על חריצי החומה בשערי העיר. ראו 65 .Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934, p

בהזדמנות זו ראוי להזכיר את הפרהוד, הטבח בבגדד בשנת 1941, ואת הפרעות ביהודים בלוב בשנת 1945, ובעדן בשנת 1947.

חיים שורר, הפוגרום בקישינב למלאות שישים שנה, תל אביב 1963.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר