ברית מס 30 -" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
פעילותו רבת הפנים של ר' ראובן כנשיא הקהילה והצלחותיו בתחום העסקים, היו כנראה לצנינים בעיני מספר משפחות מעשירי העיר. גם טיפולו האגרסיבי בגביית המסים מעשירי הקהילה לטובת עניים, לא היה לטעמם, ולא ראו בעין יפה את התנהלותו בעניין קופת הקהל. מאבקם העיקרי נסב על השליטה בכספים, שכידוע, שכל המחזיק בממון הוא האדון, לכן ראו צורך לפנות בתלונה אל הסולטאן בה החשידו את ראובן במעילה בכספי הקהילה. אולם הסולטאן דחה אותם בתואנה שזה עניין פנימי בתוך הקהילה היהודית. אחרי כן פנו אל הקונסול האוסטרו-הונגרי, ותשובתו הייתה זהה לזו של הסולטאן. משלא צלחו פניותיהם אל שני הראשונים, ובניסיון אחרון, הם פנו במכתב חריף בסגנונו אל נשיא "אליאנס" העולמי מר נךסיס לוון' היושב בפאריס, והלינו על המחדלים שלדעתם פוגעים בערכי"אליאנס" ובמוסר היהודי, תוך רמיזות גסות למעילה בקופת הקהילה ובהתעמרות בעניי העיר. מטרתם הייתה לגרום לפרישתו של אלמאליח מנשיאות הקהילה ומראשות "אליאנס" במוגדור, ואף דרשו זאת מנשיאו. הפניות האלה לערכאות הזרות, נעשו בנ־גוד לתקנות חז״ל ש״כל מי הפונה לערכאות של גויים, שיתן דינר של כסף, ורבים נכשלים בזה…..
נָרסיס לֶוָון היה בן למשפחה יהודית-גרמנית שהיגרה לצרפת, למד משפטים והיה לעורך דין צעיר שהפך לפעיל חברתי. התיידד עם הסופר ויקטור הוגו ועם קבוצת משפטנים, פילוסופים וסופרים, שלימים יהיו חוד החנית בממשל הצרפתי. בקבוצה זו היה יהודי נוסף בשם יצחק-מואיז כרמיה או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolphe Cremieux). כרמיה שהיה לפרופסור לפילוסופיה ומשפט, שירת כשר המשפטים בממשלת צרפת. בתקופה זו נבחר לנשיא "הבונים החופשיים" בפאריס, תפקיד אותו מילא עד יום פטירתו. מעולם לא שכח את צור מחצבתו היהודית והיה רב פעלים וגומל חסדים עם בני עמו. הוא שימש כנשיא ,אליאנס" משנת 1863 עד שנת 1880 (אחרי תקופת נשיאותו הקצרה של מר גולדשמידט בשנים 1863-1860, אחד מחבורת 17 המייסדים). אחריו נבחר לתפקיד הנשיא השלישי מר נרסיס לוון. במקביל לנשיאותו, היה תקופה מסוימת סגן ראש עירית פאריס ברובע ה-9 היוקרתי ולאחר מכן מונה כראש לשכתו של כרמיה במשרד המשפטים וכמזכירה הכללי של "ממשלת ההגנה הלאומית", זו שהעניקה ליהודי אלג׳יר את שוויון הזכויות המוחלט. דגל היהדות המסורתית הלאומית היה בראש מעייניו. משפחת לוון ממשיכה :פעילותה הציבורית-יהודית גם בימינו אלה. נכדו של נרסיס, גוסטאב לוון, היה המייסד של Perie", חברת המים המניראליים הגדולה בעולם. בשנת 1984 הקים את "קרן רשייי", הקרן הגדולה ביותר הפועלת בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה ותומך כספית בפעילויותיה החברתיות והחינוכיות בישראל באמצעות 90% ממחזורה. (10% הנוספים מפעילה בצרפת). בראש הקרן העמיד את אחיינו הוברט לוון. לוון וכרמיה היו בין חבורת ה-17 שקמה להגן על זכויות היהודים כמוזכר מעלה.
ברית מס 31- תפילאלת..קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה
קווים לדמותו של הרה״ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה״ה
ייחוסה של משפחת אביחצירא
פרופסור הרב משה עמאר
משפחת אביחצירא מוצאה מדרום- מרוקו, מאזור סיגילמאסה הנקרא כיום תפילאלת. הם מתייחסים אל רבי שמואל אביחצירא (אבוחצירי) שהיה יליד ירושלים וחי בעיר גיובר שבסוריה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), כותב עליו בספרו "שם הגדולים": "מהרי׳ר שמואל (אבו חצירי) איש אלוקים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובאר. ולרוב פרישתו מדרכי העולם הזה קורץ לו רבי שמואל אבו חצירי. ושמעתי מזקנים עזוזו ונפלאותיו שהציל לישראל מכמה צרות וגם במרחב הן כל יקר ראתה עיני פעולותיו להצלת ישראל, זכותו יגן עלינו". מדברי החיד״א אנו למדים, כי מקור השם אביחצירא, הוא במנהגו של אבי המשפחה להתבודד בחצר בית-הכנסת ולא להיראות בחוץ. כלומר אבוחצירי בעל החצר. מסורת אחרת אומרת שאבי המשפחה היה פרוש מענייני העולם הזה וחי חיי סיגופים, וכל ימיו ישן רק על מחצלת (=חצירה), ללא מזרון וללא שמיכות. עוד מסורת מספרת על הנס שנעשה לראש המשפחה כשהפליג בספינה, והיתה רוח סערה בים, והספינה החלה לטבוע. ר' שמואל לקח מחצלת שהיתה אצלו, זרקה לים, עלה עליה ושט בה עד שהגיע ליבשה. ויש אומרים, כי השם נקבע על שם עיסוקו של אבי המשפחה שהיה עושה מחצלאות.
רבי יעקב נולד לאביו רבי מסעוד בשנת התקס״ז (1807) ונקרא על שם סבו. כשגדל הילד, לימדו אביו תורה, וכבר בנערותו התגלו בו כשרונות נעלים. עם זאת למד בהתמדה גדולה עד שכמעט לא היה יוצא מבית-המדרש. בהיותו כבן חמש-עשרה שנה היה בקי בש״ס ובפוסקים, וכבן שמונה-עשרה החל לעסוק גם בחכמת הקבלה. אביו, שהיה ראש הקהילה ורבה, הרגילו לעסוק בענייני ציבור, וכל שאלה שבאה לפניו הפנה אותה קודם לבנו, כדי להכינו למלא מקומו גם כדבר (דל"ת פתוחה) וגם כמנהיג רוחני. רבי יעקב נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, מיעט בשיחה והרבה בתורה ובתפילה.
הערת המחבר – מאמר זה נכתב על ידי לפני למעלה מארבעים שנה. הוכנסו בו שינויים והשלמות. אם כי ברור שעדייןלא נכתב מחקר הולם שיתאר את דמותו ההיסטורית של רבנו ואה אישיותו ותרומתו למורשת ישראל.
כבר בהיותו צעיר נשא עליו עול הציבור כרב, כדיין וכקברניט הקהילה. הוא הנהיג את הציבור בענווה ובפשטות. גם במלבושו לא בלט – לבש רק בגדים פשוטים, עד שכל מי שלא הכירו, חשבו לאחד מעניי העיר. כאשר הגיע עם כמה מיהודי עירו תפילאלת אל אחת מערי מרוקו הרחוקות, מקום שלא הכירוהו אך שמעו הגיע עדיהם, עמד ראש הקהילה לסדר להם אכסניה אצל אחד מפשוטי העם, כנהוג לסתם יהודים עוברי אורח. אך מששאלם מאין באו, והם ענו שהם מתפילאלת, שאלם אם הם מכירים את רבי יעקב ומה שלומו. שתק רבי יעקב, ואלו אחד ממלוויו לא יכול היה להתאפק והתחיל צוחק. הבין ראש הקהילה שרבי יעקב עומד לפניו, ביקש סליחה והפציר בו ברבי יעקב שיתארח אצלו, ואולם רבי יעקב סירב בטענה שזכה אותו יהודי פשוט, ולא יתארח אצל שום יהודי אחר בעיר הזאת.
רבי יעקב הקים ישיבה בעירו תפילאלת. הוא קירב את תלמידיו, עודד אותם להתמיד בלימודם כשהוא דואג לכל מחסורם. מישיבתו יצאו רבנים ששימשו כמשרתים בקודש בכל האזור, והישיבה התקיימה במשך כמאה שנה. עד ימיו של רבי יעקב היו העיר תפילאלת והאיזור כולו דלים בתורה, ורק בזכותו של רבי יעקב הפך האיזור למקום של תורה, יראה וחסידות. בימי כהונתו היה מצבם הכלכלי של היהודים באזור קשה מאוד, ורבי יעקב נחלץ לפעולה לעזור לעניים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל דיכפין. אסף כספים וחילקם לעניים. טלטל עצמו ממקום למקום בערי מרוקו ואף לערי אלגייריה ותוניסיה הגיע, ערך מגביות ואסף כספים להחזקת ישיבתו ולתמיכה בעניי העיר. דאגתו הגדולה לכל בני העיר, הוסיפה לו כבוד ויקר והערצה בעיניהם ובעיני כל יהודי מרוקו. מה גם שעל־ידי נסיעותיו הרבות זכו לפירסום חכמתו, חסידותו ויראת-חטאו. בשבתו כדיין שפט בצדק דלים עד כדי מסירות הנפש. השתדל לפתור בעיות משפטיות ללא גרימת עינוי, כמו במקרה הבא: אישה ביקשה את עזרת רבי יעקב בסכסוך שהיה לה עם בעלה. כיוון שרבי יעקב ושמשו עברו באותה עת במקום סכנה, ביקש השמש להשתיק את האישה עד שיחלפו על מקום הסכנה. אך רבי יעקב גער בו ואמר: "הסכנה נמצאת רק במקום שעלולים להטות המשפט ולענות הדין". לא זז ממקומו עד ששמע טענותיה וכתב לה את פסק דינו.
פעמים היו פסקי-הדין של רבי יעקב מתמיהים, נראים שאינם תואמים את ההלכה הכתובה, ואולם במשך הזמן התברר שהצדק היה כפי שפסק.