מורשת יהדות מרוקו

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

החיבור בין שני האירועים נעשה כבר באותה התקופה בעיתונות היידיש ובדיווחיה על הפרעות בפאס. היא כינתה את מבצעי הפשעים ׳פוגרומצ׳יקים׳(ראה תעודות C46-C45). מהו ההסבר להבדלים בין התגובות לפרעות בקישינב ובין התגובות לפרעות בפאס? במבט לא מעמיק אפשר לחשוב שהטרגדיה בפאס נשכחה לחלוטין. יש כמה הסברים למה שנראה כשכחה. כבר בימים ההם האירוע נמחק מהר מן התודעה הבין־לאומית בגלל ידיעות חדשות: הסיפורים הדרמטיים על אסון ה׳טיטניק׳, שהתרחש ב־15 באפריל 1912, גנבו את הכותרות בעיתונים, ואפילו בעיתונות היהודית. לאחר מכן התחוללו משפט בייליס, מלחמת העולם הראשונה, ואחריה הפרעות באוקראינה.

עם ההרס של חלק ניכר מן הרובע היהודי בפאס נעלם עולם שלם. החברה במלאח השתנתה לחלוטין בעקבות נוכחות הצרפתים בעיר. ההזדמנויות הכלכליות והניעות החברתית כלפי מעלה, שהתאפשרו בזכות הקמת משטר החסות, תרמו להגלדת הפצעים וסייעו לניצולים לשגשג במידת־מה ולפתח תקווה לתקופה חדשה שבישרה את כניסת המודרניות. נוסף לכך, נדמה שהקהילה היהודית בפאס, שהייתה צריכה להתגבר על טרגדיות כה רבות בעברה, התגברה על הפציעות שלה במהירות מפתיעה בעזרת מבצע גיוס הכספים הבין-לאומי המרשים לטובת הקרבנות, ועליהם נוספו פיצויים שהעבירה – אמנם באיחור – ממשלת צרפת.

נִיעוּת חֶבְרָתִית

^ח [בסוציולוגיה] מוֹבִּילִיּוּת חֶבְרָתִית, תְּזוּזָה שֶׁל פְּרָט אוֹ שֶׁל קְבוּצָה מִמַּעֲמָד חֶבְרָתִי נָמוּךְ לְגָבוֹהַּ אוֹ לְהֶפֶךְ.

למרות כל זאת, פגישותיי עם יהודי פאס – וגם עם יהודי ערים מרוקניות אחרות – שכנעו אותי שזכר הטרגדיה הזאת, המלווה בפחד איום, שהועבר מדור לדור בשירים ובסיפורים אישיים, נותר כצלקת עמוקה בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המגרב. עד לפני שנים אחדות רק האזכור של המילה ׳תריתל׳ עוד עורר צמרמורת בקרב מי ששמעו על המאורעות מהוריהם ומן הסבים והסבתות שלהם.

עדיין בערבי חורף ארוכים, בפינת חדר קר, מצטופפים סביב תנור דועך ונזכרים באירועים של 1912, מדברים עליהם בשעות הערות למראשותיו של חולה או של תינוק שזה עתה נולד, מספרים אותם בטקס של פיצוח הגרעינים בשבת אחרי הצהריים, או כאשר מעכלים על מפתן הדלת בשמש את סעודת הסח׳ינה הדשנה. לכל אחד הסיפור שלו, חצי טרגי, חצי קומי, והוא מגולל אותו לפני המאזין אלפי פעמים בדייקנות, בהתעכבות על הפרטים הקטנים ובנימה של כמעט־גאווה של סיפורי מלחמה.

אני רואה את שימור הזיכרון הכואב הזה כאחד מגורמי המפתח להבנת הנטישה ההמונית של יהודי מרוקו מיד לאחר קבלת העצמאות של ארץ מולדתם ב־.1956 תקוות חדשות נראו באופק, ואילו הם חיפשו דרכי מילוט מן האסלאם, ששלטונו היה עטוף בדאגות, מכיוון שיצא מההשגחה המגוננת של צרפת.

הערת המחבר : מבלי להפחית בחשיבותן של טרגדיות מאוחרות יותר, כגון הטבח באוג׳דה ובג׳ראדה ב־1948 והרציחות בסידי קאסם(פטי זין) ב־1955. על הטבח ביהודי אוג׳דה(ארבעה קרבנות) וביהודי ג׳ראדה (37 קרבגות) ראה אליהו מרציאנו, עדים והדים לפרעות אוג׳דה וגיראדה, ירושלים תשע״ב.

נקודת המבט שלנו היום, ממרחק של 100 שנה, שבהן הקהילות היהודיות במגרב נכחדו, מאפשרת לנתח בלי משוא פנים את הפרק הטרגי הזה בהיסטוריה שלהם. יש למקם מחדש את הגורמים המורכבים הללו בהקשר של תהליך הקולוניזציה ושל השלכותיו על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. אין לנתח אותם רק לנוכח היחסים בין היהודים למוסלמים, מבלי להתחשב באינטרסים של צרפת והממשלה השריפית.

בזכות הצגת מסמכים שנמצאו בארכיונים דיפלומטיים ופרטיים, שטרם פורסמו בצרפתית ובעברית, וכן שימוש בדיווחי עיתונות ותמונות מהתקופה, מחקר זה מציג תמונה רחבה ככל האפשר של הנושא.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

עד כדי כך הייתה גדולה האשליה העצמית שאין בכוחנו להילחם במעצמה הגדולה.

הדברים היו ממש פרדוכסליים. היו מאחורינו שנים של משא ומתן בלי גבול, דיונים בוועדות ממינים שונים, שנים התנופפו ברוח משל דבריו של הנשיא האמריקני האוהד – הארי טרומן – על הצורך להעמיד לרשות שארית הפליטה 100.000 רישיונות, ובסופו של דבר גם הם לא ניתנו.

לעומת זאת, כמספר הזה הגיעו לארץ או לקפריסין……….., יהודים מעפילים, פרי המאמץ העצמי של העם היהודי.

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל. עמדו בפניה תפקידים עצומים בשטח הביטחון, הכלכלה וגם….העלייה. בוויכוחים הפנימיים בתנועה, לפני קום המדינה, השתמשו מתנגדי העלייה העצמאית ובראשם בן גוריון, בארגומנטציה כדלקמן :

למה לנו לבזבז כוח, כספי ואנושי, לשם ביצוע מפעלים שגם סכנת נשפות כרובה בהם. נפעיל את כל כוחנו, ההסברתי והפוליטי, כדי ליצור דעת קהל עולמית שתהיה לטובתנו ותהדוף את ארגון האומות המאוחדות להחליט לטובת הקמת מדינה יהודית.

ואם תהיה מדינה, היא תהיה סוברנית, הרי כל השאלות תיפתרנה מאליהן. המדינה היהודית תפתח את שעריה בפני היהודים שירצו לבוא אליה, היא גם תפתח את הארץ באמצעים של הון לאומי או של הון פרטי ותבנה את התשתית לקליטת העולים החדשים בארץ.

בקונצפציה הזאת, שהיא נכונה כשלעצמה, חסרו כמה אלמנטים שאפילו מדינה עצמאית וסוברנית אינה יכולה לעמוד בהם. התברר שקיימת ותתקיים הפרובלמה של רשות יציאה ליהודים מארצות מוצאם. ומי כמונו ידע שהעלייה שהמדינה החדשה שנוסדה אחרי מלחמת העולם הראשונה – ברית המועצות, נפסקה כמעט מיידית עם היווצרותה.

רק בשנים מסוימות, וזאת בשל נסיבות שונות ומשונות, יצאו, במשך עשרות השנים אלפים בודדים של יהודים מברית המועצות. בשנים שבין שתי מלחמות העולם נערמו קשיי יציאה מארצות אחרות. רק במשך תקופות קצרצרות היו אפשרויות של יציאה מהגולה ושל כניסה לארץ כחוק.

וגם אתנחתאות קצרות אלה בפרקי הסגירה של הארץ היו בודדות ולגמרי לא קשורות באפשרויות הקליטה של היהודים עצמם.

המדינה קמה, והבעות נתעוררו מיד. ארצות ערב לא הרשו ליהודיהן לצאת, מחשש שיחזקו את כוחם של היהודים בארץ. מאידך, תהליך העלייה, בשנים הראשונות של הקמת המדינה, היה כל כך מהיר, נמרץ וסטיכי, עד כי הסכומים המוגבלים שעמדו לרשות הקולטים לא הספיקו.

סְטִיכִי
1. הַמְּבֻצָּע לֹא בְּכוֹחַ הָאָדָם וּרְצוֹנוֹ, אֶלָּא בְּכוֹחַ הַטֶּבַע וְאֵיתָנָיו: מַבּוּל מַיִם, שִׁטָּפוֹן, הִתְפָּרְצוּת גַּעֲשִׁית – הוֹפָעוֹת סְטִיכִיּוֹת הֵן.
2. [בהשאלה] בִּלְתִּי מְאֻרְגָּן, שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן וְאֵינוֹ מֻדְרָךְ: הֲגִירָה סְטִיכִית לְאַרְצוֹת רְוָחָה. מילון אבן שושן.

ואין להתפלא, במשך שלוש וחצי שנים ממאי 1948 ועד סוף 1951, הגיעו לישראל יותר יהודים משהיו בה עד קום המדינה. מלבד מימון היו דרושים חומרים להקמת מגורים, מכונות לתעשייה, בעלי מקצוע וגם ניסיון תרבותי וחברתי בקליטת עלייה כה גדולה ומגוונת. 

מן הימים הראשונים לקום המדינה, נתגלעו חילוקי דעות בתוך ההנהלה הצינית – הנהלת הסוכנות היהודית – כיצד לקיים את העלייה בממדיה ועם זאת לשמור על תנאי קליטה מינימאליים בשטח השיכון, המזון, העבודה, מיזוג גלויות וכו'…….

לפי החלוקה לרשויות, עם קום המדינה, בין המדינה והתנועה הציונית, היו העלייה וקליטתה – וזאת נוסף להתיישבות החדשה ועוד שטחים כלכליים חשובים – בסמכותה של ההנהלה הציונית. עם השמחה על כל ידיעה שנפתחה ארץ גולה חדשה לעליית יהודים, נתעוררה גם השאלה, איך נעמוד בצורכי הקליטה.

זכורני ויכוח עקרוני שנתעורר באחת מישיבות ההנהלה הציונית בדבר הודעתה הפתאומית של ממשלת עיראק המרשה לכל יהודיה לצאת מהמדינה בתוך זמן קצר ביותר, אחרת יאבדו היהודים את הזכות לצאת לעולם ועד.

היה ויכוח סוער. היה מדובר במאה ושלושים אלף נפש, לא היננו מוכנים לכך בשום מובן, ישבנו שעות על שעות על המדוכה והנה קם חבר הנהלה, מאיר גרוסמן, מייסד " מפלגת המדינה ", וניסה לבסס תיאוריה, שאין רשות לעיראק, מנקודת ראות של החוק הבינלאומי, להכריח אותנו לקבל את המספר הזה של יהודים, בתוך הזמן הקצוב.

הצעתו לא נתקבלה. אך אופייני הוא הדבר, שאיש חביב, חכם ומנוסה מבחינה פוליטית, נתכחש בלחץ הנסיבות לעקרונות מפלגתו. הגזבר, לוי אשכול, טען, נכון, אנחנו כולנו שמחים, אבל הכסף לקליטה מאין ימצא ? הו – מצביע עלי – שמח בניצחון העלייה, אבל מחר הוא יבוא אלי, לגזבר, ויבקש כסף.

היינו חסרי אונים מול התפרצותם של מאות אלפים יהודים לארץ. היו אלה השנים הראשונות למדינה, שעת הרת עולם, והארץ הייתה תוהו ובוהו, ועל כולנו היה לחוש את גורל הרגע ההיסטורי הזה. טבנקין טבע עוד בשנות העשרים את המטבע " עלייה קטסטרופאלית ". והנה היא הגיעה בצורה הקטסטרופאלית ביותר.

הימים ראשית הציונות המדינית אמר נורדוי " ניקח מיליון יהודים, נעביר אותם באוניות עד ארץ שיראל, ונוריד אותם לחוף. שליש מהם ירד את הארץ בזמן קצר מאוד, שליש ימות מרעב וממחלות, אך שליש יישאר בארץ, יתערה בה וישמש תשתית טובה ומבוססת לאלה שיבואו בעתיד.

דבריו נתקבלו בבדיחות הדעת. איש לא ה עלה בדעתו שצפויים מצבים דומים…..אבל עזרת יהודי התפוצות, המדינה שקמה, ההתמסרות של היישוב בארץ, בחלקו, והעבודה המסורה של עובדי העלייה והקליטה – סייעו לכך שהמשימה לא תיכשל.

כמה מלים על העלייה מרומניה. העלייה משם הייתה חופשית. מפה לאוזן הילכו שמועות שהדבר סודר במשא ומתן בין מרדכי נמיר לבין מזכירת המפלגה הקומוניסטית ברומניה – אנה פאוקר. ואכן, מדי חודש עלו מרומניה לארץ 5000 עולים. הרומנים שמרו על ההסדר בדייקנות ראויה לשמה.

אך העלייה מרומניה " התנגשה בעלייה המבוהלת מעיראק בשנת 1951 ( 88.000 נפש בשנה אחת ). המצב בקליטה היה ללא נשוא. והנה גונבה לאוזניי " חצי שמועה " מאנשי מפא"י העובדים עמי במחלקת הקליטה, שהיות ואי אפשר להפר את ההסכם עם רומניה, יש לחפש דרך להקטין את העלייה משם.

בזמנו סוכם שאחת מאוניות הנוסעים הטובות והחדישות של רומניה " טרנסילבניה " תשוריין למבצע זה. נרמז לי שהיה מי שהציע להתלונן בפני ממשלת רומניה על תנאי הנסיעה הקשים השוררים באוניה הזאת. באחת הנסיעות נמצאו כמה עשרות עולים מסודרים לשינה על הסיפון.

ממשלת ישראל – כך נאמר – לא יכלה להסכים שיהודים העולים לארצם ייסעו בתנאים ירודים. שר החוץ שלל תזכיר לממשלת רומניה, בבקשה להפסיק את הנוהג הזה של משלוח אנשים על הסיפון. משנודע  לי הדבר מיהרתי לנמל חיפה, למועד בואה של " טרנסילבניה " ועליתי על סיפונה.

מצאתי אוניה נפלאה, נקייה בהחלט. מיטות מסודרות בתאים. אומנם היו גם מיטות על הסיפון העליון, הנקי, המצוחצח, בקרבת מעונו של רב החובל. זה היה בקיץ, כשאר השינה על סיפון האונייה הייתה תענוג.

תזכיר שר החוץ נתקבל ברומניה כעלבון. הובנה כוונתה של ממשלת ישראל להקטין את ממדי העלייה. בן גוריון, באותם הימים, תקף את המשטר הקומוניסטי בארצות מזרח אירופה ואף מרומניה לא חסך מליו. באסיפות פומביות תקף את סטלין, " החם הגרוזיני ".

את אנה פאוקר, השליטה ברומניה, כינה " בת הרב "….אנשי הצירות שלנו ברומניה הזהירן מפני ההשפעה השלילית שתהיה לדיבורים אלה. בסוף שנת 1951 פחתה העלייה מרומניה ובשנת 1952 עלו בסך הכל3.000 נפש.

בשנים הבאות ירד מספר העולים לעשרות או למאות נפש בשנה. וממשלת רומניה פתחה בפעילות אנטי ציונית בארצה, במאסרי ציונים וכדומה. 

מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

ההנחה היחידה שנראית סבירה היא, שבידי קוריאט היתה מהדורה אחרת של ׳מנחת יהודה׳, ומהדורה זו אבדה או נעלמה מעינינו. הנחה זו מקבלת חיזוק מן העובדה, שאחדים מן הפירושים אשר קוריאט מביא מ׳מנחת יהודה׳ מצויים כמעט ככתבם וכלשונם בחיבורים ׳פרי עץ הגן׳ ויאור החיים׳. מקוצר המצע נבצר ממני להביא את כל המקבילות במסגרת זו'" ואסתפק בהבאת מקבילה אחת מכל חיבור, תחילה המקבילה שבין ׳מאור ושמש׳ ל׳פרי עץ הגן׳ ואחריה — בין ׳מאור ושמש׳ ליאור החיים׳.

מאור ושמש

עם לבן גרתי [בר׳ לב:ה] ירצה עם לבן המפורסם רע ובליעל גרתי ימים או עשור כשאר גרים אבל מצאתי חן בעיניו ואהבני עד שואחר עד עתה [שם] ולא זה בלבד אלא גם היה לי שור וחמור ריוח גדול הרוחתי עמו ולק ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך [שם] על כרחך כי תבוש ממנו ותדון ממנו ק״ו [קל וחומר] לומר לבן כך אני שהוא אחי מאב ואם עאכ״ו [על אחת כמה וכמה] שאעשה עמו חסד גדול. מוהריב״ע ןוישלח סז ע״א],

פרי עץ הגן

עם לבן גרתי שהוא איש נכרי ורמאי ואפ״ה [ואפילו הכי־כך] אהבני אהבה עזה ולא רצה לשלחני מאתו כלל וכמ״ש [וכמו שנאמר] נחשתי ויברכני ה׳ וכוי [בר׳ ל:כז] והגיעני ממנו טובה הרבה ויהי לי שור וכו׳ ואתה אח לי בבטן אחד ואב אחד לכולנו שנאתני שנאה עצומה כי חרפה הוא לנו. לכן ואשלחה להגיד לאדוני איך אני בעיני הזולת למצוא חן בעיניך והיה לך ללמוד מהם ולשאת ק״ו [קל וחומר] בעצמך. [וישלח כ ע״ג]

מאור ושמש

ונראה כי כאשר ראה לבן מתלחשים הנערה עם בית אמה עלה בדעתו פן נתעלל בה איש נכרי או פתה אותה כי לא הבין הדברים על בוריים ולכן pn וכו׳ ןבר׳ כד:כט] פן יברח לו אז בראותם כן שמא יצא איזה קול דיבה על רבקה ובכפה לא דבק מום [—] והנה ראה גם ראה מהמתנות שנתן לה הנזם על אפה והצמידים על ידיה אין זה מדרך מים גנובים. וגם אומרו היש בית אביך מקום לנו ללון [שם כג] כ״ז [כל זה] יוכיח שאין הדבר כמו שחשבת, וזהו ויהי כראות את הנזם [—] ועוד ובשמעו וכו׳ כה דבר אלי האיש וכו׳ [שם: כט] אמר אין זה דרך המפתים רק בורחים פן יתפסו אז ויבא אל האיש אחת לאחת [חיי שרה סב ע״ב],

אור החיים

אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש [העבד] ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת והוא איש נכרי ה״ז [הרי זה] מגיד כי דברים בגו ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו [- – -] ואומרו ויהי כראות וגו׳ [בר׳ כד:כט] כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשיו חשדו לאליעזר בדבר מכוער אבל כראות הנזם וגו׳ וכשמעו וגו׳ [שם] ככה דבר אלי האיש שב אפו ואף על פי כן מודיע הכתוב שיצא לקראתו האיש לא להרע אלא אדרבא להאכסינו ולהחזיק לו טובה [בר׳ כד:כט, עמי ק].

ראינו צורך לערוך השוואה זו בין מה שמובא ב׳מאור ושמש׳ בשם מוהריב״ע למה שכתוב ב׳פרי עץ הגן׳ וביאור החיים/ משום שבעלי חיבורים אלה ידועים בקרבתם למוהריב״ע, הראשון, ר׳ שמואל בן זקן, כאחד מתלמידיו וממקורביו," והשני, ר׳ חיים בן עטר, כבעל קרבה משפחתית. קרוב לודאי, כי בעצם קירבתם זו למוהריב׳׳ע הם ינקו מתורתו. המקבילות בין ׳מאור ושמש׳ ובין ׳פרי עץ הגן׳ ויאור החיים׳, יש בהן אפוא כדי לחזק את מהימנותו של קוריאט בהבאת הדברים בשם'מוהריב״ע, חרף העובדה שאינם מצויים בשני הנוסחים של ׳מנחת יהודה׳, המצויים בידינו. המסקנה מכך היא, שתורת מוהריב״ע הגיעה לידינו לא בשלמותה, וייתכן שחלקים ממנה כונסו במהדורה אחרת, שלישית, אף היא בשם ׳מנחת יהודה׳, שאינה ידועה לנו.

ט. קבלת ניהול ביה"ס על ידי כי"ח והנחת היסודות לשיתוף פעולה עם הקהילה.  

רשת אליאנס ביקשה לחולל תמורות אידיאיות ותרבותיות. ואולם ללא השגת שיתוף פעולה מצד המנהיגות היהודית המקומית מטרותיה החינוכיות לא יכולות היו לצאת מהכוח אל הפועל. מנקודת ראותה נחוץ היה להפיג את החששות כדי להשיג שיתוף פעולה. הענקת צביון יהודי לתוכנית הלימודים, גם אם בהיקף מצומצם עלה בקנה אחד עם הצורך ליצור בידול מובהק בינה ובין רשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית שפעלה בחסות מנהל החינוך הציבורי של הפרוטקטוראט (DIP). במטרה לייתר את הרשת המתחרה ולהשתלט על שוק החינוך היהודי ועל התקציבים שהיקצה הממשל הפרטקטוראלי למטרה זו. מסיבות אלו אליאנס בסופו של דבר הוסיפה לתוכנית הלימודים הרפובליקנית לימודי עברית והיסטוריה יהודית כביטוי לזהותה היהודית מצד אחד וכאמצעי בידול מרשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית, שפעלה בקרב יהודים מצד שני. ראוי לזכור שהחל משנת 1912, 80% מתקציבה של אליאנס מומן על ידי השילטונות הפרוטקטוראליים. השלמת ה- 20% הנותרים "ממקבל השירות" קרי, מהקהילות עצמן חייב הענות לדרישותיהן בתחום לימודי הלשון העברית.

בניגוד לבית ספר הפרונקו-איזראלית, שתוקצב באופן מלא על ידי מנהל החינוך הפרוטקטוראלי ופעל ללא תלות תקציבית בקהילה, רשת אליאנס עודדה את השתתפות הקהילות בתקציב. בזכות השתתפותה בתקצוב, לקהילה היה מנוף השפעה על תכני הלימוד ועל ההוויה הבית ספרית. היכולת הפוטנציאלית להזרים באופן שוטף, לעכב או למנוע בכל רגע נתון את חלקה במימון איזנה את יחסי הכוחות. ההשתתפות העניקה לקהילות אפשרות לעבור בשעת הצורך ממעורבות להתערבות. הגם שהשתתפות בתקציב הוותה עול כלכלי, זו העניקה בפועל לוועד הקהילה זכות ווטו בנסיבות של משבר.   

עם העברת בית הספר הפרונקו-איזראלית לניהול רשת כי"ח, זו מינתה את מר כוכבה לוי לנהל את בית הספר בוואזן. מר לוי נולד בצפת בשנת 1907, בזכות לימודיו בפריז קיבל אזרחות צרפתית ואף שירת בצבא הצרפתי בשנים 1932-1933. מאוקטובר 1926 נשלחו על ידו להנהלה הרשת בפריז דוחו"ת דו-חודשיים (ופעמים בתדירות גבוהה יותר לכשהדבר נדרש) סדירים על פעילות בית הספר ועל תלמידיו ואף על ההתרחשויות שונות בקהילה שאינן נוגעות לבית הספר.

מר לוי הגיע לוואזן בתחילת ספטמבר 1926, קיים פגישות היכרות עם מנהיגי הקהילה ועם ראשי הממשל הצרפתי המקומי. ביצע חפיפה עם קודמו בתפקיד, שכר בית למגורי משפחתו. מר לוי פתח את ההרשמה לילדי הקהילה לפני תחילת שנת הלימודים, בסיומה התקבלו שלושים ושישה תלמידים חדשים לשנת הלימודים 1926 מתוך כ-240. שישית מכלל הילדים בגיל לימודי חובה. בית הספר פעל בבית פרטי בין שלושה חדרים גדולים סביב פטיו שנקרא "דאר דלכרפאס". הבית הושכר ע"י מחלקת החינוך הצרפתית המקומית מקאיד של אחד מיישובי הלווין של וואזן. תוכנית הלימודים כללה שעת לימוד יומית בעברית. בשנים הראשונות שיעורי העברית ניתנו על ידי הרב משה סבג, לאחריו ירשו אותו בתפקיד הרב דוד אלבו ולאחריו בנו שמעון, בוגר המחזור הראשון של בית הספר העברי בקזה בלנקה.