ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

א. השנאה

השנאה היא אחת הנטיות הטבעיות בנפש האדם, בין אם היא סמויה, בין אם היא גלויה. הסמויה היא זו שקיננה בלב האחים ליוסף עוד לפני סיפור החלומות. בעטייה של שנאה טרומית וסמויה זו, הם גילו אטימות כלפי יוסף שסיפר לתומו את חלומותיו, לא מתוך רגש של התנשאות, כפי שהבינו, אלא על מנת לזכות מצידם למשפט הוגן: "ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים, ולצד שקדמה שנאה… בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם".מכאן ואילך החלו האחים להתייחם ליוסף בשנאה גלויה המתבטאת במעשים. הוי אומר, ששנאה סמויה מולידה בסופו של דבר שנאה גלויה.

שנאה סמויה מתבטאת גם בהתעלמות מקיומו של הזולת. זוהי, לדעת המחבר, משמעות הכתוב: "לא תשנא אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז): "שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא … לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו (של הזולת) אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא אחיך בלבבך". גם יחם של ביטול כלפי הצלחתו של הזולת היא שנאה סמויה: "שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו ויחדל מדעת מצבו הטוב".'׳ היוצא מזה הוא, שכל רגש שאינו אהבה הוא שנאה, שהרי גם נקיטת עמדה של אדישות כלפי הזולת יש בה משום שנאה סמויה. במילים אחרות, כדי לדחוק את השנאה, צריך לטפח אהבה.

ג. הענווה

על דברים א א הוא מעיר, כי שמות המקומות הנזכרים בכתוב הם משל למידות המוסר, למשל השם מדבר רומז למידת הענווה, לפי האמרה התלמודית: "לעולם ישים אדם את עצמו כמדבר",¹ חניית בני ישראל במדבר לשם קבלת התורה רומזת על הקשר שבין הענווה לתורה, המחבר קובע שהזכות לקבלת התורה הייתה מותנית בשלושה דברים, אחד מהם הוא הענווה: "ועניין ב' הוא השפלות והענווה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו וגו׳". היחס שבין הענווה ללימוד תורה הוא כיחס שבין אמצעי למטרה. הרעיון הזה גלום, לדעת המחבר בהיגד: "עקב תשמעון" (דברים יז יב). המילה "עקב" רומזת לענווה, והפועל "תשמעון" מתפרש כהישג בלימוד תורה: שיהיה אדם הולך… בענווה ושפלות ואז ישכיל… שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה". ברם, הענווה אינה נובעת מתחושת התבטלות, אלא,:"ענווה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס". ענווה שמקורה בתסביך נחיתות מונעת מן האדם למלא את ייעודו הרוחני בחינוך, כשמדובר באיש הרוח, כי הוא עלול למצוא צידוק בענווה מסוג זה להשתמטותו מן המשימה של מוכיח בשער:"ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים…ולא ישתמש בענווה בעניין זה"

כיוצא בזה, הענווה מתוך רגש התבטלות, לדעת המחבר, טמונה בה התחסדות המצדיקה רפיון בשעת מבחן. למשל, כשאדם נתבע לנהוג על פי הכלל:"ייהרג ואל יעבור", עלול למצוא צידוק מוסרי תוך הצטנעות שאינו ראוי לקדש שם שמים ברבים. על מצטנע כזה, שנראה למחבר כמתחכם, נאמר:"אל תהי חכם בעיניך"(משלי ג ז). הוא מביא דוגמה לעניין זה מן המסופר בתלמוד על ר׳ אבא שבחר במוות במקום לבצע עבירה, אף שאין בה משום חלול השם, ובכך הוא קידש את השם:"ואפילו יבוא לידו כאותו מעשה דר' אבא שצריך ליהרג ואל יעבור שלא יחשוב עצמו חכם לדבר זה"