ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי אמא.....ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז כהן-דביר

טרז זריהן-דגיר

פתיח

״היום הוא יום הולדתו של גיא, אימא", אמרה לי מונה, בתי הבכורה,

והביטה בי עמוקות. "השי המשמעותי ביותר שביכולתך להעניק לו ולדורות הבאים אחריו הוא כתיבת הרפתקאות ילדותך. כך תורישי לכולנו מעט מקסמו של הימלאח, של מרקש ויחדיו ניכנס למנהרת הזמן כדי לחוות דרך עינייך וכתיבתך את הרובע היהודי בו צמחת. בדרך זו נוכל להכיר את תושביו, את חייהם, את אופיים ואת אהבותיהם. הרי הייתי ילדה קטנה כששמעתי לראשונה את סיפורייך ואלו הותירו אותי מרותקת וצמאה לעוד. הייתה להם משמעות כה גדולה עבורי; אני זוכרת את רובם ובמיוחד את הדרך בה נעלת את דברייך במשפט: 'כמה חבל לי על אותם ילדים שהחמיצו ילדות כה עשירה בחוויות ובאירועים כפי שלי הייתה",.

"החיים היו כל כך שונים אז, מלאי תוכן ועניין", עניתי לבתי. "זמנים לא פשוטים, שהכו בנו ללא רחם ובחנו אותנו מדי יום. אך הם גם יצרו את היימבוגרים" שהפכנו להיות. לא היו לנו מלאי של צעצועים ואביזרי בידור; הורינו לא חסו עלינו והטילו עלינו שלל מטלות ומלאכות; אך האתגרים שהוצבו בפנינו היו לצעצוע הענק איתו שיחקנו. ממנו גם הפקנו לקחים ולעיתים אף נפגענו. מיותר להזכיר לי זאת ילדתי, הצדק עמך. כמוך, גם אני חשה שחובתי לשתף את בני משפחתי ואת הקהל הרחב שלא חוו את 'המלאה'. אין הם אשמים בכך שלא היו שם, ואין זו סיבה להחסיר מהם את החוויה ואת מוסר ההשכל שבצידה.

"ובעוד אני מספרת לך כל זאת, תחושה עזה של מסתורין אופפת אותי. בו­זמנית נשאבת אני חזרה אל עולם עתיר דמיון ילדותי אך בוהק. אני מתמלאת בדחף גדול לחקור שוב את אשר קרה, מביטה סביבי ורואה את שלל הטיפוסים והדמויות שהקיפו אותנו: ביניהם נמנו מקומיים ועוברי אורח שצבעו את חיינו. אני חשה שוב את ניחוחות 'המלאח'; את כור ההיתוך של עתיקות הרובע היהודי ׳העולם המודרני שדחק בגבולותיו; ועיניי כאילו מביטות בהמולה המרגשת הזו דרך עדשת קלידוסקופ צבעוני.

"את יודעת ילדתי, כאשר המשאבים דלים, היצירה הופכת למפלט העיקרי מאפרוריות החיים. האמיני לי, חבריי ואנוכי מיצינו אותה עד תום. יצרנו משחקים והמצאנו צעצועים תוך אלתורים שלא היו מביישים את גדולי הממציאים. תוך כדי כך בנינו עולם חלופי שהזכיר במשהו את עולם המבוגרים, מבלי שיהיה שלהם; הוא היה בלעדי לנו. אני זוכרת כיצד הרכבנו תבניות מבלי שיהיה להן גלגלים מאולתרים כדי שיהפכו לעגלות מקרטעות; יצרנו נעליים מפיסות קרטון ומעיסה דביקה, שאותה רקחנו ממים מהולים בקמח; דבר לא עמד בדרכנו. אם לא יכולנו לרוכשו, היינו חשים את הצורך ליצור צעצוע, אביזר או חפץ, ותמיד ידענו כי נמצא פתרון, גם אם התוצאה תהיה רעועה לעיתים ואף מגוחכת.

"עמלם של הורינו הביס אותם. יומם העמוס במשימות ובעשייה לא הותיר להם פנאי להשגיח עלינו. הקרקע הוכשרה לניצחוננו הראשון: רחובות הרובע היו לממלכת הילדים. בנים נמרצים ומיוזעים משכו בשערותיהן של בנות, שבשוך הסערה נעזרו בתכונתן על מנת לנקום ולבצע את זממן. אנו הבנות היינו כמו חיות בג׳ונגל העומדות היכון לבואם של הטורפים. האדרנלין זרם בעורקינו וחשנו את החיים כמו שאף מבוגר לא היה מסוגל אפילו לדמיין. פחדנו, שמחנו, נרתענו, נפצענו, אהבנו, כאבנו, אך בעיקר, בעיקר ניהלנו חיים עצמאיים.

"ובאשר לי, בתי היקרה, בוודאי לא תופתעי לשמוע כי אני לא הייתי כאחת הבנות. לרוב, שיחותיהן הטפלות ורכילויותיהן הריקות מכל תוכן שעממו אותי עד מוות. בכל פעם שמצאתי את עצמי במעגל שכזה, בער בי העוז להתנתק ממנו ולחפש את חברת הבנים, להתחרות איתם, להיות שוות כוחות לשדים הקטנים ולא פעם גם צלחה דרכי בכך. אזרתי אומץ ועזבתי את בנות מיני על מנת לצאת להרפתקה סוערת יותר, עם ה״בנים היריבים.

"אך, אם לשוב אל עולמי את חפצה, עליי לתאר לך את תפאורת ילדותי, את הסביבה בה גדלתי שהייתה לשחקן מרכזי בחיי ולרוח שהשפיעה עליי ועל תחושותיי…

השכונה המסוגרת בשם "הימלאח, היה הרובע האתני היהודי, המוקף חומות בגווני חמרה מתקופת ימי הביניים. מעל עיטורי חרכי-הירי של חומות אלה, קננו חסידות ענק שתצפתו בהתמדה על חיינו, כמו סוכני ריגול של ממלכה לא ידועה. צדו המזרחי של 'המלאח' היה סבך של סמטאות צרות ואפלות, שבהן התגוררו משפחות קשות-יום לצד משפחות מהמעמד הבינוני. בין שורות בתי המגורים היו שזורים בתי כנסת רבים, מהם בקעו קולות תפילה רמים מעלות השחר ועד רדת החשיכה ולא הותירו ספק למהותם. בטרום תקופת החגים, בתי כנסת אלו נצבעו מחדש וכל נברשותיהן צוחצחו כך שאי אפשר היה להחמיץ את ריחם החריף, אשר עבורנו סימל את החגים הקרבים ובאים.

"רוב בתי הימלאח, תוכננו באותה שיטה; לכולם היו שתי קומות, חצר פנימית ולעיתים אף באר. לא כל תושבי המלאח נהנו מאותו מעמד. עד סוף מלחמת העולם השנייה, מים וחשמל זרמו בבתים מעטים ומשפחות רבות שאבו מים מן המשאבה הציבורית ונעזרו באורות המרצדים של עששיות השמן. בחגים, נצבעו בסיד בתים צנועים רבים. בחלקו הצפוני של ה׳מלאח', ניתן היה למצוא עולם שונה בתכלית. אותם מבנים ארכיטקטוניים נבנו גם שם, אך בעיצוב מרשים פי כמה. התגוררו בהם משפחות עשירות שמעמדן היה רם ונישא: חצרותיהם מרוצפות מרצפות מרשימות, מעוטרות בברזיות ולעיתים אף מלאו במזרקות מוקפות עצים, עציצים ושלל פרחים.

"זיכרונות ילדותי מתחילים כאשר הייתי בת שנתיים, כשלקיתי במחלת האדמת. אמי הביאה לי ארנבון חי ותוסס, ולמרות שחום גופי הרקיע שחקים, זה לא מנע ממני לרדוף אחריו בחצר. כעסה של סבתי נחתם בהעלמתו של הארנבון ובהחלפתו בחתולה. פעוטה הייתי כאשר רכבתי לראשונה על אופניי והקפתי את הברזייה אשר עמדה בחצר המרשימה של בית סבי וסבתי.

"גיא, נכדי היקר, בדיוק כמוך הייתי ילדה נמרצת שלעיתים רבות מדי, לא חשבה על תוצאות מעשיה. לא נותרה פינה בביתנו שבה לא פשפשתי. "חטטנית", כינו אותי כל אלה אשר ידעו היטב שאם דבר מה נעלם מהבית אדע היכן למוצאו.

"כבר בגיל ארבע, לא היה מנוס אלא למצוא לי תעסוקה הולמת. בדידותי בבית סבי וסבתי, בשילוב התזזיתיות שכה אפיינה אותי, הבהירה לכולם כי יש לדאוג לי באופן מידי. צעירה ורכה בשנים הייתי, כוחי ויכולותיי לא אפשרו לי לעזור לסבתי במלאכות המטבח. את רוב זמני ביליתי בעליית הגג: שם החזיקה סבתי בבקתה מוצלת לול זעיר ובו מעט יונים, פנינייה, טווס ותרנגולות ספורות. שם גם רקמתי חלומות ומזימות, מנסה ומתנסה, צוללת לעולם של דמיון ללא גבולות. איש לא חשד מעולם שלפעמים, במקום להשתעשע עם העופות התמימים, סיכנתי את חיי. בסתר, טיפסתי על שרפרף וממנו אל המעקה הבנוי סביב גג הבית. התהלכתי עליו כלוליינית קרקס, בעוד תהום שעומקה עשרים מטר לפחות פעורה בצדו החיצוני של המבנה ואספלט לוהט מחכה בתחתיתה שרק אמעד. אך אני חשתי כמו ציפור דרור כאשר פרשתי את ידיי בניסיון לשמור על יציבותי, קרוב לחוטי החשמל שנתלו בסמוך למעקה על עץ תורן. ימים חלפו עד שהבנתי את הסכנה הגדולה שריחפה מעלי, כאשר נודע לי באקראי שאחד מילדי השכונה התחשמל למוות. הוא היה יחף כאשר נגע במקרה בחוטי החשמל של המגהץ אותו החזיק, ואני, מזועזעת, נזכרתי בכפות ידיי הקטנות שכמעט אחזו בחוטי החשמל כדי למנוע את נפילתי מהגג.

תוספת שלי אלי פילו : פְּנִינִיָּהח, פנייניה (נ') [מן פְּנִינִים, על שום הכתמים כעין פנינים בנוצה] סוּג שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּסְיוֹנִים (Numida meleagris). הַפְּנִינִיָּה גְּדוֹלָה מִתַּרְנְגֹלֶת הַבַּיִת הָרְגִילָה. רֹאשָׁהּ חֲסַר נוֹצוֹת וְעָלָיו בְּלִיטָה קַרְנִית דְּמוּיַת קוֹבַע. הַזָּנָב קָצָר מְאוֹד. הַנּוֹצָה אֲפֹרָה כֵּהָה עִם כְּתָמִים עֲגֻלִּים לְבָנִים בְּצוּרַת פְּנִינִים. בֵּיצֵי הַפְּנִינִיָּה טוֹבוֹת לְמַאֲכָל וּבְשָׂרָהּ טָעִים.

"החשכה שאפפה את הרובע שלנו הביאה עמה חששות גדולים מפני שודדים, חששות שהפכו לחלק משגרת חיינו. על כן, מיד ברדת הלילה, סבי וסבתי הטילו עליי לוודא שכל הדלתות והחלונות נעולים היטב, שמא יכנס מי מבין פורעי החוק האלה ויפר את שלוותנו. באחת הפעמים הללו משכתי בחוזקה במפתח הדלת במקום לסובבו, המפתח ניתק ממנעולו ומשקל גופי הצניח אותי לנפילה ארוכה וכואבת במורד המדרגות. דלי ריק שהונח כדרך נס על מדרגה מזער את זעזוע הצניחה ואף הציל את חיי, ששוב עמדו כמרחק שערה מתהום הנשייה.

"שום דבר לא הפחיד אותי. לא השודדים, לא הנפילות, לא הגבהים ולא חוטי החשמל. דבר לא הצליח להרתיע אותי מלסכן את חיי כאוות נפשי, חוץ מאותו מקרה שבו צפיתי בבעתה כיצד נחש צונח על ראשה של סבתי. ההלם היה כה גדול עד כי הרגשתי איך הדם אוזל מראשי הקטן ומשליך אותי, ללא הכרה, אל הרצפה.

"לעיתים, כאשר אני נזכרת בשנות חיי הראשונות, אני עדיין מופתעת איך צברתי כל כך הרבה חוויות עוד לפני שבאמת התחלתי בחיי…"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר