מורשת יהדות מרוקו

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

דרכו בפרשנות המקרא.

קו בולט בפירושיו , הוא, שהוא נעזר במדרשים כדי לפרש את המקרא לפי פשוטו, ונעזר בפשט כדי לפרש את המדרש. וכך אומר נכדו רבי אהרן בהקדמה ל " צוף דבש " : " כי הרב המחבר….לא הלך בגדולות ובגדולות ובדרשות כאשר דרשני התורה, כי אם כוונת חיבורו לפשט הפסוק וליישב שום קושי ודוחק שישי בכתוב "

בספריו, פסוקים רבים מוצאים את פירושם הנכון בעזרת מאמרי חז"ל. והרוצה לעסוק בפרשנות המקרא בעיני חז"ל, עליו להיזקק לספרי רבי וידאל מחברנו.

על הפסוק " ותהי משכורתך שלמה ", אומר הוא במה שאמרו במשנה פאה ( א, א ) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא תורה וגמילות חסדים. וכיוון שאת עשית חסד עם חמותך כמ"ש להלאה היטבת חסדך האחרון מן הראשון שפירוש מה שעשתה עם חמותה ישלם ה' פעלך בעולם הזה. וכמ״ש התרגום (רות ב, יב) יגמול לך ה׳ גמול טב בעלמא הדין על עובדך טב ויהי אגרך שלימא לעלמא דאתי. ויאמר ישלם ה׳ בעה״ז פעלך, שתאכל הפירות. ולא בעבור אשר תאכל תפסיד כלום אלא עכ״ז ישאר הקרן והשב׳ שלם לעה״ב ולא תחסר כל בה בעבור מה שאכלת בעה״ז, וכמ״ש במדבר סיני רבה על צדיק כתמר.

וכמו שפירש את המקרא באמצעות המשנה, כן הוא גם מפרש דרך אגב מדרשי חז״ל לפי פשוטם, ומביא את המאמר בבמדבר רבה על ״צדיק כתמר יפרח״:

מה התמרה הזאת עושה פירות כך הצדיקים עושין פירות שנא׳ (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו פי׳ שעושים מצות שיאכלו פירותיהם בעה״ז.

וכן מפרש את המאמר בבראשית רבה וויקרא רבה:

וזהו -בעצמו מ״ש (=מה שאמרו) בפי נח (ב״ר לג, א). ובפי אמור (ויקרא רבה כז, א) צדקתך כהררי אל מה ההרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשי הצדיקים עושים פירות הה״ד אמרו צדיק כי טוב וגו׳ משפטיך תהום רבה מה התהום הזה אינו נזרע ואינו עושה פירות כך מעשי הרשעים שנא׳ אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (שם, יא) ובפי נח מסיים שאילו היו עושים פירות היו מחריבין העולם וזהו כוונת מצוד. עושה פירות עבירה אינה עושה פירות הכל דבר אחד.

ואתרי הביאו הפירוש הנ״ל, שהפסוק מתייחס לשכר מצות גמ״ח, לפי המדרש והמשנה, מביא פירוש אחר לפי הפשט, אך גם הוא מעוגן במדרשי חז״ל, ולפיו הפסוק מדבר על שכר כל המצוות שגר עושה.

או יאמר תהי משכורתך שלמה — כי הנה יקשה הדבר מאד כמ״ש האלקבץ עד שחז״ל הוצרכו בהדגישם זה, לומר תהא שכרך שלמה  והוא במ״ש בפי הספינה: וישם כסא לאם המלך זו רות המואביה שהיא אמה של מלכות שלא מתה עד שראתה שלמה בן בנה שיושב ודן דינן של זונות. אבל לפי הפשט הואיל •נא ושמע: בכמ״ש חז״ל ברבה פ׳ נשא  אשרי כל ירא ה׳ אינו אומר אשרי ישראל אשרי כהנים אשרי לויים אלא אשרי כל ירא ה׳ אלו הגרים ופו׳ יגיע כפיך כי תאכל זה הגר שאין לו זכות אבות וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעה״ז לכך הכתוב מבשרו שבזכות עצמו יאכל בעה״ז ובעה״ב. הה״ד יגיע כפיך אלו מע״ט שייגע בהם בעה״ז כד״א ושם ינוחו יגיעי כח. מה שכרו אשריך בעה״ז וטוב לך לעה״ב ע״כ. ויהיה לפי דרך התרגום. וזה טעם אלקי ישראל הנזכר פה כי אף שאת גיורת ישולם שכרך מאת ה׳ אשר הוא אלקי ישראל, כי אף שאת אינך ישראלית הרי את חשובה ישראלית. כיון שבאת לחסות תחת כנפיו והוא כמו שסיימו המי שם: אשתך כגפן פוריה כנגד הגיורת אשר לא מבני ישראל היא הרי היא כבת ישראל הה״ד כגפן פוריה אלו ישראל שנא׳ בהם גפן ממצרים תסיע.

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

רבי יוסף בן נאיים

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

לאחר טיפולים ממושבים, אישפוז בבית חולים ובבית כתשעה חדשים, שככו הכאבים, אך זרועו לא שבה לאיתנה. הוא לא יכול היה לאמצה על ידי הרמת דברים אך התנחם בכך שמסוגל היה לכתוב איתה. בעשור האחרון לחייו סבל הרבה ממחלת הסוכר ומלחץ' דם גבוה ונאלץ להנהיג משטר דיאטה במזונותיו. בשנים האחרונות לחייו, יסוריו הלכו והתרבו וחולשתו הלכה וגברה. אחד החכמים שהיה מקורב לר׳ יוסף סיפר לי כי בתקופה זו נתקף מדי פעם בצער רב על אשר לא זכה לבנים תלמידי חכמים, ממשיכי דרכו בהרבצת תורה ובהוראת ההלכה. רמזים לכך מצאתי באחת מבקשותיו שכתב בסוף ימיו בהקדמה לחיבורו ״נמכר יוסר מהדורא תניינא״:

ויזכני עד שיבה וזקנה לחדש חידושים ופסקי הלכות כאשר עם לבבי … ואהיה חי ובריא אולם ללמוד תורה לשמה עד עת בא דברו, עד דבדוכא אחרונה. ויקויים בי ובזרעי ובזרע זרעי מקרא שכתוב: לא ימושו מפיר ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם תורה וגמרא ומשנה, אמן כן יהי רצון. את הבקשה שיזכה שהתורה לא תיפסק מזרעו כתב בהקדמותיו מספר פעמים, אבל כאן באה מפורטת יותר תוך הדגשה ״תורה וגמרא ומשנה״. יש לציין כי גם בשוכבו על ערש דוי לא חדל מלהתענין בספרים חדשים וישנים להעשרת ספרייתו. עד יום ט״ז בשבט שנת התשכ״א (1951), בו נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, בהיותו כבן שבעים ותשע שנה, ונטמן בחלקת המשפחה בעיר פאס ליד קברי אבותיו, אביו ר׳ יצחק וסבו ר׳ מסעוד^.

בהלוייתו השתתפו חכמי העיר ותושביה וכן רבנים ואישי ציבור מן הערים הסמוכות. ובמשר כל החודש הוספד על ידי חכמי הדור אשר תיארו את גודל האבידה.

יה״ר שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ״נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ״.

להלן נוסח החרוט על מצבת קבורתו אשר הכין ר׳ יוסח בחייו:

אני שכבתי ואישנה בעמק הבכא לעפר הייתי מנה. במקום עפר ואפר ולבנה, רופד מצע לגויתי על רגבים חנה. במקום חושך ואפלה ועננה שכנה. בארץ ערבה ושוחה חום וצנה, בתחתית האדמה זיו הדרי פנה. ונשחת פרצוף עם החוטם, ותולעת ורמה בכל בשרי תרעינה. וכל ראשי אברים בטלה דעתם, וימת חושם בדכדוכה אחרונה. צורתא עבדא דבטלה, גם כלתה מן החיים אשר המה עדנה. יחד על עפר ישכבו ורמה תכסינה. דבר השוה לכל נפש עשיר ואביון, גם אנכי נמנה. ופה יטהר גבת עד יגזור חולל כל לנפוח חיים באף כל ישיגי מערה, לאמר עורו נא הקיצו שוכני שוכני עפר קומו ברנה. ותבא בהם רוח ויעמדו על רגליהם, ויפרחו כשושנה. אחי שימו עין, חזו ראו סוף האדם. ושאו עלי קינה, והעתירו בעדי בבקשת תפלה ותחנה משוכן מעונה. ירחם על נפשי רוחי ונשמתי להשקותם מבריכה העליונה,. להיות נהנים מזיו השכינה. ולסלוח חטאתי עונותי ופשעי, ובמחיצת הצדיקים אשכונה.

נוסח זה הכינו כמהר״ר יוסף הן׳ נאיים ז״ל בחייו וצוה לכתבו על מצבת קבורתו. נולד באלול שנת התרמ״ב ונלב״ע ביום 16 לח׳ שבט ש׳ התשב״א ליצירה תתעדן נפשו בג״ע ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים אמן כ״י.

בניו

את בניו שמואל, יצחק, אליהו ושלום חינך וקירב לתורה. לכולם היתה השכלה תורנית ואף שאלו ממנו שאלות בהלכה. כמו-כן רכשו השכלה כללית גבוהה במארוקו ובצרפת, שמואל ויצחק עסקו בתחום המשפטי, אליהו ושלום בתחום הרפואי. לשמואל יש שני שמות שמואל־עמור, נפטר בקאזאבלנקה ביום כ׳ אלול תשמ״ו (בסיורי במארוקו כחודשיים לפני פטירתו בקרתי אצלו ושוחחנו על מפעלו הספרותי של אביו ז״ל). הוא היה כבן שבעים ושמנה במותו, השאיר משפחה ברוכה בארץ ובחו״ל. הוא חיבר ספר על המקומות הקדושים״. יצחק נפטר בפאס ביום ב׳ אלול שנת תשכ״א, בהיותו כבן ארבעים וארבע שנה, שבעה חודשים לאחר פטירת אביו ונקבר ליד אביו. הוא השאיר אשה וילדים. אליהו רופא בצרפת. ושלום-שרל, גם כן רופא בצרפת. הוא נשוי לבתו של הרב שלום משאש — הרב הראשי לירושלים. גם לבנותיו עישא (אלים), מזל-טוב, רודווא וזוהרה, דאג שתהיה: השכלה רחבה, הן למדו בבית ספר אליאנס. עישא נישאה מספר פעמים ונפטרה ללא ילדים. מזל טוב נשאה לרבי חיים הלוי ז״ל, ויש לה בנים ובנות זרע ברוכי ה׳. רודווא נשאה לר׳ יעקב אבוטבול ונפטרה ללא ילדים. זוהרה נשאה לבן משפחת מרתאן, בעלה נפטר והיא חיה עם בניה בצרפת.

תורה מחזרת על אכסניה שלה, ויש לקוות שעוד יזכו יוצאי חלציו, לתפוס את מקומו בעולם התורה, היצירה והמסורה, ושבו בנים לגבולם ולמורשת אבותם. בשאיפתו ותפילתו של רבינו יוסף זצוק״ל וזכותו תגן עלינו יעל כל ישראל, אמן.

ו. יצירתו

ר׳ יוסף חונן בסגולה של מושך בעט סופר. ובתחום זה לא היה לו מתחרה מבין חכמי מארוקו בדורינו. הוא קיים מאמר חז״ל ״וקנה לר חבר״במליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היממה. הוא מספר על עצמו, שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מיטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתור שנתו, היה קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב. ר׳ יוסף סבר, כי בתיבת חידושי תורה, מצוה היא וחובה המוטלת על כל מי שזיכהו ה׳ ביכולת לחדש חידושים. הוא גם סבר כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד פעמית. לכן מי שאינו מנציח אותם בכתוב־ם, הרי הוא גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים ונענש על כר, כדבריו: וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו הלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור יחדשם … ובזה אפשר לרמוז בדברי התנא כל השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. ממשנתו דייקא…

לכן בהקדמות שכתב לחיבוריו הרבה לעורר ולעודד גם אחרים לכתיבה. ר׳ יוסף ניחן גם ברגישות ובחוש מפותח להיסטוריה, וראה במלאכת הכתיבה אחד האמצעים החשובים להנצחת דברים ולהעברתם לדורות הבאים, וכן להפצת דעת וחכמה בין ההמונים. נראה כי לכתיבה ולעריכה הקדיש שעות רבות ביממה.

ר׳ יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו״ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

בר׳ דוד בן-ברוך היו באים ערבים. כל שנה הלכתי לר׳ דוד בן-ברוך. הייתי מביא איזה ארבעת אלפים, חמשת אלפים ריאל. אנשים עשירים שהכירו אותי נותנים לי את הכסף, אני הייתי מאלו שהיו יושבים בבית-הקברות, היינו אוספים קצת כסף, לוקחים מה שיש. היינו אומרים להם: תנו בשם החכם, תנו לעניים, כל אחד לפי יכולתו. הייתי הולך לכל מיני מקומות ובכל מקום נשאר שבעה ימים. הכוס שלו, אני מדליק בערב שבת, ורק ביום ראשון בבוקר נכבה ולה רק פתיל קטן״. [עדות של מבקש נדבות]

ראיתי אחד רוקד על האש ולא קרה לו כלום, וגם לא לבגדים שלו, והוא בתוך האש ממש, והוא צועק: ויוה ר׳ דוד בן-ברוך כמה פעמים. היה שמח – ואחר-כך יצא מן האש ולא קרה לו כלום.

הכל הולך לפי האמונה. יש הרבה אנשים חולים והולכים לשם שבעה ימים. קוראים לזה: ״לוקח שבעה ימים ברב דוד בן-ברוך״. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל, חוזר בריא. לפעמים יש אשה שלא בהריון, ואומרת: אני אלך אצל ר׳ דוד בן-ברוך, ואשב שם שבעה ימים עד שהוא ישלח אותי ואהיה בהריון. יש לפעמים מישהו שלא נשארים לו הילדים בחיים. אומר: אם הפעם יהיה לי ילד, אני אקח אותו, אוריד לו את השערות הראשונות בר׳ דוד בן-ברוך ואקרא אותו על שמו של החכם. ויש אנשים שלא מצליחים במשהו, ויש אנשים שרוצים לעשות שותפות בעסק ואומרים: נלך, נשתה לחיים על קברו של ר׳ דוד בן-ברוך, ואתה לא תרמה אותי ואני לא ארמה אותך, נהיה לב אחד. יש הרבה סיבות שבגללן הולכים והכל לפי האמונה.

אני מתחנן אל ר׳ דוד בן-ברוך, אני בוכה ואני מבקש ממנו שיש לי ערבי שכן והוא מפריע לי. היתה לי מכונית וגם לו היתה מכונית. כל מי שבא לבקש הובלה או משהו, היה קורא לו ואומר לו: למה תלך ליהודי, למה לא תבוא אלי, וככה במקום שאני רב איתו, אני עוזב אותו. פעם אמרתי למולאי איגגי: אני לא באתי אליך לשום דבר. לא חסר לי כסף, לא חסר לי בריאות, לא חסר לי כלום. אלא תעזור לי, לערבי הזה שהוא נגדי תמיד. עברו ששה חודשים והוא התהפך במכונה שלו כשהיא מלאה חיטה ושעורה. נשברה המכונית והוא קיבל מכה חזקה. עזב את עניין ההובלות ונשאר כמה שנים חולה. אמרתי זה בזכות הצדיק לפי האמונה שלי. לא בכוח ולא במשהו, רק ככה.

אני הייתי גרה במקום של ר׳ דוד בן-ברוך, איפה שהיה בית-כנסת ברחוב עקנין. בזמן המלחמה רציתי לבוא ארצה אבל לבי לא נתן לי. הוא בא אלי  בחלום ואמר לי, שאם אני אמכור, אשאר לגור במקום עד שאבוא לארץ. באותו שבוע בא קונה וכך סידרתי את העניין. אותו ערבי שקנה אצלי, אפילו לא בא לבקש שכר דירה. אחר-כך באנו לארץ.

אני שמעתי שכאשר רצה הקדוש לחתן את בתו לא היתה לו נדוניה בשבילה. הוא הלך למוגאדור, ובידו חתיכת שעווה של דבורה. הוא נגש לפועלים של איזה יהודי עשיר גדול, והציע למכור להם. אמרו לו: מה אתה רוצה למכור לנו? אנו קונים בטונות ואתה מוכר חתיכה שלא שוקלת כלום. הלכו להודיע ליהודי העשיר על המקרה הזה. הוא בא ונתן הוראה לשקול את חתיכת השעווה. שמו על כף המאזניים ובכף השנייה שמו את כל המשקולות שלהם וזה לא הספיק. הם התפלאו. אז הזמין העשיר את הקדוש ושלח אותו עם מתנות.

עוד מעשה שקרה. הנה אביו של חמי. היה לו שותף. פעם רצה השותף לרמות  אותו. שכר אנשים שיעידו בעדו. הביא אותם והחביא אותם. נתן לאבי חמי לשתות יין עד שהשתכר. אמר לו: שמע, כל מה שיש בחנות הזאת לא שייך לך, ואין לך בה חלק כל שהוא. אבי חמי שהיה אז שיכור ענה: כן, אתה צודק. העדים כתבו, רשמו את התשובות של אבי חמי שאין לו חלק בחנות. למחרת בבוקר, אמר השותף לאבי חמי: שלמה, צא מהמקום, הנה כל מה שיש כאן רשום על שמי. הלך למראכש ומשם שלחו אותו לתארודאנת לר׳ דוד בן-ברוך. הצדיק קורא את החוזה הזה ואומר: שמע, כל זה שקר. אמר לו: לך לך לעירך ואל תפחד, הפרנסה לא תחסר לך והיהודי הזה יבוא על עונשו. הוא יצא, אותו יהודי רכב על הפרדה שלו. הגיע לשער השכונה היהודית ושם שיחקו ערבים. אחד מהם זרק עליו אבן, פצע את הפרדה ברגליה. זה היה העונש הראשון. המושל הזמין אותו אליו וביקש ממנו שייצא מהבית בו גר וכך הלאה. כל הונו ורכושו התפזר. וזו היתה הקללה של החכם, שכאשר היה מקלל מישהו, הקללה היתה מתקיימת.

יהודי אחד מהעיירה שלנו, מאיית אוולוז, הוא רצח אשה נוצרית ונדון למיתה על-ידי תלייה בצרפת. הוא רצח את אשתו, זרק אותה בים ונדון לתלייה. כאשר שמו את ראשו כדי לתלות אותו, פנה לקדוש ר׳ דוד בן-ברוך ואמר: או ר׳ דוד בן-ברוך, אם אתה תציל אותי מהתלייה הזאת, אני אבנה לך מציבה משיש. שם את ראשו ולא נתלה. כולם מחאו כפיים. באותו לילה הגיע לקזבלנקה. שם קנה את השיש ובא אלינו.

אסתר בתי היתה חולה והבאתי אותה לקליניקה. כשביקרתי אצלה בלילה, מצאתי אותה שהיא נמצאת בזמן יציאת הנשמה. חזרתי מהמרפאה לבית כמו משוגע. הבן שלי ואשתי קראו לי בדרך ולא שמעתי. שאלו אותי: מה יש לך? ביקשתי שיעלו איתי הביתה. מצאתי שם את כל המשפחה. אמא ביקשה ממני שאבוא לאכול. עניתי לה: איני יכול לאכול שום דבר ואיני ישן על המיטה שלי. אישן רק על הרצפה עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויאמר לי שהבת שלי בסדר. אמא מסכנה הוציאה את השד שלה. עניתי לה: אין ברירה. אני לא אקום עד שיבוא ר׳ דוד בן-ברוך, ויגיד לי לקום. ישנתי על הרצפה. בערך בשתיים בבוקר ואני בוכה, נרדמתי קצת ופגשתי בחלום את החבר שלי בשם דוד. אמר לי: עכשיו אתה בסדר? עניתי לו: אני מודה לך, אני מודה לך, אני מודה לך. לא אשכח מה שעשית לי. אז התעוררתי, אמרתי לאמא: תני לי לאכול. אני ישן על המיטה. ענתה: למה? אמרתי לה: ר׳ דוד בן-ברוך היה אצלי עכשיו ואמר לי שבעוד שלושה ימים תבוא הבת שלך הביתה. חיכיתי ובחמש בבוקר נסעתי לקליניקה. לא נתנו לי להיכנס. ביקשתי מהאחות שתתן לי לראות את הילדה כי לא ישנתי כל הלילה. היא הסכימה בתנאי שאני אוריד את נעלי ואעלה לאט לאט. כך עשיתי. נכנסתי ומצאתי אשתי. אמרה לי: בשם ה׳ ובשם ר׳ דוד בן-ברוך, הכל בסדר. הבה ישנה, אכלה, כי במשך עשרים יום לא אכלה שום דבר. אמרתי לה: בתי, איך את מרגישה? ענתה: אני בסדר. בלילה בא אדם אחד זקן ונתן לי תרופה. נתן לה כוסכוס לאכול. ׳אמר לי: אכלי, אכלי׳. אמרתי לה: שמעי, בתי, אני דאגתי לך כל הלילה ועכשיו ברוך ה׳ היה אצלי ר׳ דוד בן-ברוך ואמר לי שבעוד שלושה ימים תהיי בבית. וכך היה: ביום השלישי אסתר היתה בבית בריאה ושלמה.