נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

רבי יוסף בן נאיים

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

לאחר טיפולים ממושבים, אישפוז בבית חולים ובבית כתשעה חדשים, שככו הכאבים, אך זרועו לא שבה לאיתנה. הוא לא יכול היה לאמצה על ידי הרמת דברים אך התנחם בכך שמסוגל היה לכתוב איתה. בעשור האחרון לחייו סבל הרבה ממחלת הסוכר ומלחץ' דם גבוה ונאלץ להנהיג משטר דיאטה במזונותיו. בשנים האחרונות לחייו, יסוריו הלכו והתרבו וחולשתו הלכה וגברה. אחד החכמים שהיה מקורב לר׳ יוסף סיפר לי כי בתקופה זו נתקף מדי פעם בצער רב על אשר לא זכה לבנים תלמידי חכמים, ממשיכי דרכו בהרבצת תורה ובהוראת ההלכה. רמזים לכך מצאתי באחת מבקשותיו שכתב בסוף ימיו בהקדמה לחיבורו ״נמכר יוסר מהדורא תניינא״:

ויזכני עד שיבה וזקנה לחדש חידושים ופסקי הלכות כאשר עם לבבי … ואהיה חי ובריא אולם ללמוד תורה לשמה עד עת בא דברו, עד דבדוכא אחרונה. ויקויים בי ובזרעי ובזרע זרעי מקרא שכתוב: לא ימושו מפיר ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם תורה וגמרא ומשנה, אמן כן יהי רצון. את הבקשה שיזכה שהתורה לא תיפסק מזרעו כתב בהקדמותיו מספר פעמים, אבל כאן באה מפורטת יותר תוך הדגשה ״תורה וגמרא ומשנה״. יש לציין כי גם בשוכבו על ערש דוי לא חדל מלהתענין בספרים חדשים וישנים להעשרת ספרייתו. עד יום ט״ז בשבט שנת התשכ״א (1951), בו נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, בהיותו כבן שבעים ותשע שנה, ונטמן בחלקת המשפחה בעיר פאס ליד קברי אבותיו, אביו ר׳ יצחק וסבו ר׳ מסעוד^.

בהלוייתו השתתפו חכמי העיר ותושביה וכן רבנים ואישי ציבור מן הערים הסמוכות. ובמשר כל החודש הוספד על ידי חכמי הדור אשר תיארו את גודל האבידה.

יה״ר שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל ״נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ״.

להלן נוסח החרוט על מצבת קבורתו אשר הכין ר׳ יוסח בחייו:

אני שכבתי ואישנה בעמק הבכא לעפר הייתי מנה. במקום עפר ואפר ולבנה, רופד מצע לגויתי על רגבים חנה. במקום חושך ואפלה ועננה שכנה. בארץ ערבה ושוחה חום וצנה, בתחתית האדמה זיו הדרי פנה. ונשחת פרצוף עם החוטם, ותולעת ורמה בכל בשרי תרעינה. וכל ראשי אברים בטלה דעתם, וימת חושם בדכדוכה אחרונה. צורתא עבדא דבטלה, גם כלתה מן החיים אשר המה עדנה. יחד על עפר ישכבו ורמה תכסינה. דבר השוה לכל נפש עשיר ואביון, גם אנכי נמנה. ופה יטהר גבת עד יגזור חולל כל לנפוח חיים באף כל ישיגי מערה, לאמר עורו נא הקיצו שוכני שוכני עפר קומו ברנה. ותבא בהם רוח ויעמדו על רגליהם, ויפרחו כשושנה. אחי שימו עין, חזו ראו סוף האדם. ושאו עלי קינה, והעתירו בעדי בבקשת תפלה ותחנה משוכן מעונה. ירחם על נפשי רוחי ונשמתי להשקותם מבריכה העליונה,. להיות נהנים מזיו השכינה. ולסלוח חטאתי עונותי ופשעי, ובמחיצת הצדיקים אשכונה.

נוסח זה הכינו כמהר״ר יוסף הן׳ נאיים ז״ל בחייו וצוה לכתבו על מצבת קבורתו. נולד באלול שנת התרמ״ב ונלב״ע ביום 16 לח׳ שבט ש׳ התשב״א ליצירה תתעדן נפשו בג״ע ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים אמן כ״י.

בניו

את בניו שמואל, יצחק, אליהו ושלום חינך וקירב לתורה. לכולם היתה השכלה תורנית ואף שאלו ממנו שאלות בהלכה. כמו-כן רכשו השכלה כללית גבוהה במארוקו ובצרפת, שמואל ויצחק עסקו בתחום המשפטי, אליהו ושלום בתחום הרפואי. לשמואל יש שני שמות שמואל־עמור, נפטר בקאזאבלנקה ביום כ׳ אלול תשמ״ו (בסיורי במארוקו כחודשיים לפני פטירתו בקרתי אצלו ושוחחנו על מפעלו הספרותי של אביו ז״ל). הוא היה כבן שבעים ושמנה במותו, השאיר משפחה ברוכה בארץ ובחו״ל. הוא חיבר ספר על המקומות הקדושים״. יצחק נפטר בפאס ביום ב׳ אלול שנת תשכ״א, בהיותו כבן ארבעים וארבע שנה, שבעה חודשים לאחר פטירת אביו ונקבר ליד אביו. הוא השאיר אשה וילדים. אליהו רופא בצרפת. ושלום-שרל, גם כן רופא בצרפת. הוא נשוי לבתו של הרב שלום משאש — הרב הראשי לירושלים. גם לבנותיו עישא (אלים), מזל-טוב, רודווא וזוהרה, דאג שתהיה: השכלה רחבה, הן למדו בבית ספר אליאנס. עישא נישאה מספר פעמים ונפטרה ללא ילדים. מזל טוב נשאה לרבי חיים הלוי ז״ל, ויש לה בנים ובנות זרע ברוכי ה׳. רודווא נשאה לר׳ יעקב אבוטבול ונפטרה ללא ילדים. זוהרה נשאה לבן משפחת מרתאן, בעלה נפטר והיא חיה עם בניה בצרפת.

תורה מחזרת על אכסניה שלה, ויש לקוות שעוד יזכו יוצאי חלציו, לתפוס את מקומו בעולם התורה, היצירה והמסורה, ושבו בנים לגבולם ולמורשת אבותם. בשאיפתו ותפילתו של רבינו יוסף זצוק״ל וזכותו תגן עלינו יעל כל ישראל, אמן.

ו. יצירתו

ר׳ יוסף חונן בסגולה של מושך בעט סופר. ובתחום זה לא היה לו מתחרה מבין חכמי מארוקו בדורינו. הוא קיים מאמר חז״ל ״וקנה לר חבר״במליצתו, וקנה הקולמוס היה חברו הצמוד אליו בכל שעות היממה. הוא מספר על עצמו, שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מיטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתור שנתו, היה קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב. ר׳ יוסף סבר, כי בתיבת חידושי תורה, מצוה היא וחובה המוטלת על כל מי שזיכהו ה׳ ביכולת לחדש חידושים. הוא גם סבר כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד פעמית. לכן מי שאינו מנציח אותם בכתוב־ם, הרי הוא גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים ונענש על כר, כדבריו: וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו הלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור יחדשם … ובזה אפשר לרמוז בדברי התנא כל השוכח דבר ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו. ממשנתו דייקא…

לכן בהקדמות שכתב לחיבוריו הרבה לעורר ולעודד גם אחרים לכתיבה. ר׳ יוסף ניחן גם ברגישות ובחוש מפותח להיסטוריה, וראה במלאכת הכתיבה אחד האמצעים החשובים להנצחת דברים ולהעברתם לדורות הבאים, וכן להפצת דעת וחכמה בין ההמונים. נראה כי לכתיבה ולעריכה הקדיש שעות רבות ביממה.

ר׳ יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו״ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.