מורשת יהדות מרוקו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

זכרונותי

תענית דיבור

מידי שנה בשנה היה רבינו מכריז על תענית דיבור בר״ה שבט, בבית מדרשו, שהיה מתקיים ברוב עם. בהיותי נער הייתי מתלווה לאבא ע״ה שהובילני לאן שהלך. וזה סדר היום בבוקר משכימים להתפלל ותכף אחר ארוחה קלה הולכים לבית המדרש הנ״ל כשהוא מלא מפה לפה קוראים כל ספר התהלים שלשה פעמים ושמונה מזמורים כמנין חתן, כמו שמובא בספרו של הרה״ג ר׳ יצחק אלפייה ע״ה שתיקן את תענית הדיבור ומורינו היה קורא ואנחנו קוראים אחריו מלה במלה ולפעמים משתתפים איתו בקריאת התהלים כשמגיעים לאלפא ביתא, רושם זה חרוט ברעיוני, ומורינו עובר ע״י כל אחד מה שנדבו לבו להברות לעניים ולנצרכים, והנדיב אברהם בן עמראן עי׳ה מביא לנו ארוחת צהרים בסופגניות טבולים בדבש וכוסות חלב ותה וקפה ופירות וכו'.

זכורני שבשנה אחת שרבינו ע״ה נפל למשכב וחלה במחלה קשה והרב הגאון ר׳ מאיר טולידאנו זצ״ל ניהל אותו היום של התענית דיבור, בדחילו ורחימו עבר בין המתפללים ואומר להם רבותיי אנחנו במצוקה גדולה רבינו מוטל על ערש דוי וצוה עלי לנהל את היום הק׳ כימים עברו לכן תתפללו תרתי משמע לשלום רבינו שנפל למשכב, וליום הזה, זכורני שהרב הנז׳ עשה לו פדיון נפש והרבינו בתפילות ובתחנונים, וצעקותינו עלו עד השמים, והש״י בחסדיו המרובים ריחם עלינו ורבינו ע״ה הבריא וקם על רגליו והמשיך בפעולותיו הברוכות הן בעזרה לזולת הן בהפצת התורה ובהקמת עולה של תורה ובתמיכת עוסקי תורה ובניהול הקהילה, כשנתרפא מחוליו חיבר מורינו שיר זה. מובא בספר ״ישמח ישראל״ נועם ״אביע אומר״, שנמצא בדף רב״ו.

סי׳ אני ברון חזק בבתים כפולים

אודה לך אלי, צורי אבי גואלי, בכוחי וחילי, ברעדה גם ברוב מורא,

ברוך גדול דעה, מצמיח קרן ישועה, ניחם על הרעה, משגב לעתות בצרה,

ברוך הגואל, רופא כל חולי ישראל, ע״י רפאל, פודה ומציל מצרה,

ברוך אל רב הודו, עושה נפלאות לבדו, גבר עלי חסדו, אהודינו ברוב זמרה,

ברוך שהחייני, קיימני וזיכני, והגיעני, להודות לו תוך עשרה,

ברוך בורא עולם, לא השיב אביון דך נכלם, כל ימי עולם וענני ביום אקרא,

רוממו האל, כל זרע בני ישראל, כי הוא עונה אל, קוראים לו בלב נשברה,

ראה דמעותי, לא הביט אל עוונותי, וזכות אבותי, היתה לי מגן וסתרה,

וגם ראה האל, אהבת בני ישראל, בבן עובדי אל, ועל שם התורה נקרא.

כי הרבו בתחנה בזעקה במקום רננה, על ברוך בן חנה רפאל שם חדש נקרא,

כביר שלם להם, כל טוב כגמוליהם, פדם הצילם, מכל צוקה וצרה,

חי ידך עשוני, אורך ימים תשביעיני, ותעזרני, לשמור מצות התורה,

זכני חייני, מעגלי צדק הנחני, ולעובדך קרבני, הוריני דרך ישרה,

זך טהרני, לחיי עד תזכני, מצר תצרני, היה לי צנה סוחרה,

קבל תפילתי, לך תודה יחידתי, רוחי ונשמתי, ישירו לך בזמרה,

קדוש הראינו, בנין בית מקדשינו, ותפארתינו, בעגלא ובמהרה,

חי אל קדוש הוא, זה אלי אנוהו, וארוממנהו, תוך עדה זכה וטהורה,

נראה לענ״ד מורינו חיבר שבע עשרה בתים כעד שבע עשרה ימי מחלתו הקשה. זכותו תגן עלינו אכי״ר.

מדכאי המרד

 בגלל כשרונו במלחמה, העזתו ואכזריותו זכה ונעשה לאחד מאנשי־סודו של טראיאנוס, שהטיל עליו משימה אחראית ונכבדה במלחמת הפרתים (114—117), כמפקד המאורים וראש גיס עצמאי במיסופוטאמיה. עם הת­פשט המרד היהודי לאיזור זה, נתן טראיאנוס פקודה ללוסיוס להגלות משם את היהודים, ואם יתקוממו לכך — להשמידם.

 לוסיוס מילא אחרי פקודת הקיסר כדר­כו. הוא עלה על יהודי מיסופוטאמיה בצבא רב ועשה טבח נורא באוכלוסיה היהו­דית הצפופה שבערים, שלא חשה מראש בסכנה הצפויה לה. לדברי הסופרים הנוצ­ריים נרצחו אז רבבות יהודים, ובכל מקום, ברחובות ובדרכים, בבתים ובחצרות פזורות היו גופות ההרוגים — באין קיבר.

לוסיוס קווייטוס

בשכר מעשיו במיסויפוטאמיה מינה טראיאנוס את לוסיוס קווייטוס לקונסול, הפקיד אותו על ארץ־ישראל וציווה עליו לדכא את המתמרדים שם. וכדי לתת לו את מלוא הסמכויות החוקיות של נציב נתמנה קווייטוס גם לצירו של הקיסר  בארץ יהודה. במשרות נכבדות אלה קשור היה מושב בסינאט ולוסיום היה המאוריטאני הראשון שזכה לכבוד הגדול לחיות חבר במוסד עתיק־ימים זה.

 לוסיוס השקיט את ההתמרדות בארץ־ישראל, כנראה בלי שפיכות־דמים יתרה. מלבד חיל־המצב הקבוע בארץ, הוא הלגיון העשירי הפרטנסי, וגדודי־עזר, חנה כאן גם גדוד  של הלגיון השלישי הקיריני, וכן הפרשים הברבריים של קווייטוס.

לאחר מותו של טראיאנוס (  117) ירד קווייטוס מגדולתו. ייתכן שדימה בנפשו כי הוא עצמו יוכרז קיסר, והופצו שמועות, כאילו טראיאנוס ראה אותו ראוי למש­רה זו. אבל על כסא האימפראטורים עלה אדריאנום, והוא נתן פקודה לפרק את נשקם של הפרשים הברבריים של קווייטוס.

 קווייטוס עצמו יצא לדרד, כנראה כדי לשוב לביתו. אותו זמן, עם עלייתו של אדריאנוס, נתגלה ברומי קשר שקשרו ארבעה מגדולי האימפריה נגד הקיסר, והסינאט ציווה להוציאם להורג ללא חקירה. אחד הקושרים היה לוסיוס קווייטוס; גזר־המוות הדביק אותו בדרך והוא נרצח. לשמע הדברים התמרדו שבטי מאוריטאניה, וכאמור הוטל על מארקיוס טורבו לדכא התקוממות זו.

במקורות חז״ל חקרו החוקרים ומצאו שלושה־ארבעה טכסטים הדנים על דרך ההסתר והרמז בתקופה זו. (א) האגדה על טרכינוס, שילדה אשתו בליל תשעה באב ומת הוולד בחנוכה (כידוע היה טראיאנוס חשוך בנים)! (ב) הסיפור בגליון מגילת תענית על ׳יב (באדר) יום טירון׳, המסתיים במשפט! ׳אמרו! לא נסע משם עד שבאה עליו דיופלה (כלומר לוח־פקודה) של רומי ופצעו את מחו בגיזרין ובב­קעות׳ ! (ג) הנתונים הקצרים שבסדר־עולם רבה: ׳מפולמוס אספסייאנוס עד פול­מוס של קיטום — חמישים ושתים שנה! ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא שש עשרה שנה׳,׳ (ד) לפי כתבי־יד יש לקרוא במשנה סוטה ט׳ יד! ׳בפולמוס של קיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.

הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל

לכאורה אפשר למצוא הרבה טעמים לכך שחז״ל לא הרחיבו את הדיבור על פרשה זו בהיסטוריה שלנו, טעמים של מדיניות כלפי חוץ ושל המצב בפנים. לאור התגליות החדשות של חורף תש״ך במדבר יהודה מתברר, כי ההכנות למרד בר־כוכבא הוחל בהן שנים אחדות לפני פרוץ המרד, וראשי חכמי־ישראל כבר טרו­דים היו אז בעניין זה, — בין שהיה ובין שלא היה לבם שלם עם רעיון המרד.

ומיד לאחר נפילת ביתר ודאי שלא היתד, דעתם של חכמים נתונה למרד טראיאנוס. מבחינה היסטורית האפיל עליו חורבן הבית ומבחינה אקטואלית מרד בר־כוכבא. ובכל זאת לא נשתכחה דמותו של הנציב הברברי, וכעבור דור נשמעים הדים למרד טראיאנום ותוצאותיו ברמזים ברורים למדי — כדרכם של המדרש והאגדה, להציע דברים בצורה אנונימית.

א.  ירי ירדן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ר׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב- ה), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין ? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע' אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחר מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו' ׳.

בצורת מדרש־אגדה דנים כאן על ענייני המרד שני תנאים בדור שלאחר המרד, כלומר לאחר ששקטו הרוחות מזמן. הם מזכירים כי יהודים גלו לברבריה — ועל פרט זה נעמוד להלן. וכן נרמז כאן ללוסיוס קווייטוס, הוא הברברי שבא ושיעבד את ישראל. ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, כי יש לקרוא כושי אחד׳ כי אמנם יש להניח שבמראהו דומה היה קווייטוס לכושי. וכן מצאנו אותו מטבע־לשון ממש במדרש: ׳שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי.

ב. יראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני(תהל׳ כה, יט). אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?׳

ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. כידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל פה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא מסיום קווייטוס.

ג.  מעתה לא יפליאנו המדרש: ׳ואני אקניאם בלא עם (דבר׳ לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוקי.

ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיוס קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.

ב.       ׳ד״א היו צריה לראש (איכה א, ה), זה אספסיאנוס! אויביה שלו(שם), זה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי טיטוס. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין! דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכוס דאלכסנדריה, דוכוס דפלסטיני׳ ".

המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו׳ כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוס. אבל שלושת ה׳דוכסים׳ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המד­רש הוא התואר ׳דוכס/ שהוא מאוחר ? גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס. לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגיס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ׳דוכס דאפריקיא, ולא דוכס ברבדיה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישדאל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים׳ אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה

לפני שנים מספר ביקש חוקר אחד להוכיח׳ כי לוסיוס קווייטוס היה יליד חבש, ועורר פולמוס חריף למדי. המקורות שהבאנו כאן מכריעים ללא ספק לצד הדעה המקובלת על מוצאו של קווייטוס מאפריקה המערבית .

התרבות היהודית בפורטוגל

 המידע על חינוך ותרבות בפורטוגל לפני המאה הט״ו הוא דל והוא מעיד אולי על חולשתה של יהדות פורטוגל בתחום הלימוד והיצירה. בקהילות פעלו מוסדות חינוך, תלמוד תורה או בית מדרש והיו ישיבות בשאביס ובליסבון. היו יהודים שלא ידעו לכתוב, כפי שניתן להסיק מתוך אחת מהוראותיו של אלפונסו הרביעי.

עד המאה הט״ו ידועים לנו בשמם חכמים מעטים מאוד. מספר חכמים נמנו על משפחת אבן יחיא. שלמה בן יוסף אבן יחיא (מאה י״ג) חיבר כנראה פירוש לתלמוד שאבד. בנו יוסף (סוף המאה הי״ג – המחצית הראשונה של המאה הי״ד) היה משורר וכתב בחרוזים פירושים לתלמוד, אשר נשרפו בדליקה. יוסף היה תלמידו של ר׳ שלמה בן אדרת(הרשב״א) ולאחר פטירת רבו כתב הספד:

קרחה מלהרחיב כנשרים שרים

 חושו ותחת שיר אמרים מרום.

יוסף שיקם בקלעתאיוד שבאראגון בית כנסת אשר נבנה על ידי אחד מאבותיו, אהרון אבן יחיא. יוסף נפטר בגיל.90

אחד מחשובי חכמי פורטוגל היה דוד בן יום טוב אבן בליה (המחצית הראשונה של המאה הי׳׳ד), שהיה פורה ויצירתי מאוד בתחומים שונים. הוא היה בקי בתורה ובמקורות ההלכה, חיבר פירושים למקרא וכתב שירה, היה בר סמכא באסטרולוגיה וברפואה ותרגם חיבורים מלטינית לעברית. בחיבורו החשוב ״יסודות המשכיל״ הציע 13 ערכים כערכי יסוד ביהדות.פירושיו למקרא היו מיסטיים ועל כך ביקר אותו שמואל סרסה. בחיבורו ״כלל קטן״ דן דוד בן יום טוב אבן בליה בקשר בין אסטרולוגיה ורפואה. בשנת 1338 תרגם מלטינית לעברית את ״Salus vitae״ – מאמר על סגולותיו של עור הנחש, המיוחם Joannes Pauli. חיבור נוסף שכתב היה ״כללי ההגיון״.

יוסף זרקו, רופאו של הרוזן פדרו דה מנסיס (Pedro de Meneses) ויועצה של ליאונור, אחותו של דוארטי, היה רופא ופילוסוף. משהרגיש שארבה לו סכנה, עזב את פורטוגל והתיישב באגריגנטו (Agrigento) שבסיציליה. מכאן ואילך עסק בקבלה. פירושו על תפילות הימים הנוראים ופירושו על ספר בראשית ראויים לתשומת לב.

פריחתה של יהדות פורטוגל ובראשה קהילת ליסבון במאה הט״ו היא ללא ספק תוצאה של הצטרפות יהודים מקסטיליה. מבחינה תרבותית ודתית המאה הזאת היא החשובה ביותר בתולדות יהדות פורטוגל. רשימת הרבנים, הרופאים, המדענים, המשוררים והפילוסופים היא מרשימה. משפחת אבן יחיא, שבניה הנהיגו את יהדות פורטוגל במשך דורות, מוצאה כזכור היה מאראגון. יהודה אבן יחיא נגרו, בנו של דוד נגרו, אשר ברח לפורטוגל אחרי גזרות 1391 יחד עם אחיו שלמה, היה פייטן. אחת מקינותיו, שנכתבה לרגל חורבן הקהילה, מבוססת על ברכת ״ברוך שאמר״. קינה אחרת, ״יהודה וישראל״, כלולה בתפילת הספרדים לתשעה באב.

יהודה וישראל, דעו מר לי מאוד

לכן בחטאתי, אני ארעד רעוד

 יהיה לבבי בי, בעת אשמע בכות

ובעת שחוק אראה, אזי אסלוד סלוד.

פיוטים רבים שכתב יהודה אבדו, וכנראה גם חיבורים הלכתיים אחדים. כמנהג משכילי ספרד חיבר שירי חול והיה בקי באסטרולוגיה, ואף סייע בידיעותיו למבצעו של אנריקי הספן לכיבוש סאוטה. יהודה פעל בשירותה של פיליפה, אשתו של ז'ואאו, ואחרי פטירתו של משה נבארו, היה יהודה ליהודי החשוב ביותר במלכות פורטוגל. בהזדמנויות שונות פעל למען אחיו היהודים. בשנת 1416 התערב לטובת יהודים שהואשמו בזיוף כספים. השפעתו של יהודה בחיי הקהילה היהודית הייתה עצומה ופעלו ראוי לתשומת לב מיוחדת.

בנו של שלמה, גדליה אבן יחיא נגרו, המכונה במקורות judeu, fisico e grande astrologo  וכן singular fysico e astrologo, שימש כיועצם של דוארטי ופדרו. דוד בן שלמה אבן יחיא פעל בפורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו ונתמנה לרב בקהילת ליסבון בשנת 1477. הוא פעל למען מגורשי ספרד שנקלטו בפורטוגל, אך נאלץ לברוח בעצמו לנאפולי לאחר שהלשינו עליו בחצר במלך. לאחר תלאות רבות השתקע באיסטנבול. דוד אבן יחיא חיבר פירושים על המקרא, ספרי דקדוק והלכה. הוא אף כתב פירוש על ״מורה נבוכים״. ספרו ״לשון לימודים״ על הדקדוק העברי וספרו ״שקל הקודש״ על השירה אשר כתב לבן דודו ותלמידו דוד בן יוסף אבן יחיא, מראה את רוחב היריעה האינטלקטואלית של חכמי פורטוגל. ספרו ״הלכות טרפות ושרכה הודפס באיסטנבול בשנת 1519. פירושו למשלי ״קו ונקי״ נדפס בליסבוןבשנת 1492. כאמור לעיל שימשו כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו בחצרו של אפונסו החמישי, ובראשם יוסף, שעמו ניהל המלך דיונים רבים על היהדות והנצרות. גדליה בן דוד אבן יחיא נגרו, רופא, משורר ומחבר ״שבעת עיניים״ (חיבור על שבע האומנויות) היה בן למשפחה שתרמה רבות לתרבותה ולמעמדה של יהדות פורטוגל. הוא יצא את פורטוגל בכוונה לעלות ארצה, אך חלה בקונסטנטינופול ונקבר בנגרופונטה. משה בן חביב בן שם טוב חיבר שלושה ספרים: פסח שושן, מרפא לשון ודרכי נועם.

גם ר׳ יצחק קארו, מגדולי חכמי קסטיליה, הגיע לפורטוגל ושימש בה מורה ופוסק. מדבריו ברור כי היה מרוצה מאוד מרמת הלימודים בארץ זו.