מורשת יהדות מרוקו

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

LE MAGHREB ENTRE L'ANDALOUSIE ET L'ORIENT

La situation géographique du Maghreb, entre l'Orient et l'Andalousie, et son histoire politique, sociale et religieuse, en font le lieu de rencontre des deux courants issus de ces deux pôles de science et de culture. La vie intellectuelle est tributaire de l'un et de l'autre et la production litté­raire aussi.

 C'est de l'Orient que se réclament les sciences et les huma­nités rabbiniques, le substrat talmudique et la mystique de la kabbale lurianique notamment, tandis que l'influence prestigieuse du patrimoine andalou est diffuse dans l'ensemble des modes d'expression, des cou­tumes et des traditions littéraires conservées comme de vieux titres nobi­liaires.

 Quant aux nuances proprement locales qu'il est difficile de déceler dans les écrits en langue hébraïque ou araméenne, on les découvre presque exclusivement dans les genres moins nobles, dans la littérature populaire d'expression dialectale, dans certaines techniques de la qasida

Dès le haut Moyen Âge, les liaisons sont constantes avec l'Orient. A l'époque gaonique (6è—1 lè siècle), le Maghreb en général, et le Maroc en particulier, occupe une place importante dans les relations avec les yeshibot palestiniennes et les académies mésopotamiennes de Sura et Pumbédita.

 Les liens étroits avec ces foyers de la science juive de l'époque sont attestés dans les documents de la genizah du Caire (responsa de geonim, correspondance commerciale et actes notariés) qui viennent s'ajouter à ce que nous savions déjà des échanges du Maghreb avec l'Orient et dont l'essentiel traite de législation rabbinique, d'exègèse biblique et talmudique, de halakhah et 'aggadah ^.

"Par rapport à l'Orient arabe, l'ensemble qui embrasse, de longs siècles durant, l'Espagne et l'extrême Maghreb, affirme une culture et une manière personnelles. La solidarité entre les deux "Rives" est scellée par des échanges culturels…. une tradition très active relie les "épigones" (al-muta'ahhirùn) de Fès aux "grands ancêtres" de Cordoue (al-mutaqqaddimûn).

 La chute de Grenade accentue cette participation. La continuité est donc certaine". C'est en ces termes que Jacques Berque évoque l'image de l'Occident musulman médiéval dont les populations connaissaient la même langue, la même culture, la même civilisation. Les mêmes liens spirituels et historiques unissaient étroitement les communautés juives établies sur les deux "rives" du Détroit de Gibraltar.

L'Age d'Or espagnol, dont se réclament encore les descendants des grandes familles juives "expulsées" de la presqu'île ibérique à la fin du 15è siècle, était l'apanage des cités symbiotiques jumelles, Fès et Cordoue, Ceuta et Lucena, Tétouan et Grenade, etc., qui en revendi­quaient à égalité le patrimoine culturel. 

 Les savants juifs maghrébins, c'est un fait notoire, ont souvent été les maîtres du judaïsme andalou. Les grammairiens et poètes que l'on considère comme les fondateurs de l'école espagnole sont originaires du Maghreb. Yehudah Ibn Quraysh de Tahert (9è siècle) était devenu célèbre par son épître aux juifs de Fès, véritable traité de grammaire comparée des langues sémitiques, dans laquelle l'auteur blâme ses correspondants pour leur négligence de l'étude de l'araméen dont il souligne l'intérêt pour une meilleure con­naissance de l'hébreu et de l'arabe, les engageant à respecter la tradition millénaire de lecture des targumim (paraphrases araméennes de la Bible.

 Trois linguistes des plus illustres, nés à Fès probablement où ils reçurent la science, quittèrent leur ville natale pour aller s'établir ailleurs, et principalement en Espagne qui offrait alors des conditions d'existence meilleures et où vivaient les mécènes et poètes Hasday Ibn Shaprut et Samuel Hanaguid; ce sont: Dunash ben Labrat, le premier à introduire l'usage du mètre arabe dans la poésie hébraïque; Yéhudah Hayyuj, encore appelé Abu-Zakaryah Yahia ben Dawd Al-Fasi, qui fut le maître du grammairien juif cordouan Abulwalid Merwan Ibn Janah, auteur du Kitab al-luma', dont M. Jastrow édita les oeuvres à Leyde, en 1897; Dawd ben Abraham Al-Fasi al-Qara'i, l'auteur du dictionnaire Kitab jami' al-alfaz, composé à Jérusalem entre 930 et 950, dont Skoss publia une version en 1936 et 1945.

 D'autres savants du lOè siècle natifs de Berbèrie, contribuèrent à l'essor et au développement de la langue et de la poésie hébraïques: Dunash ben Tamim, philosophe et grammairien, Jacob bar Dunash et Adonim bar Nissim Ha-Lévi, poètes de renom.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

עלייה לארץ־ישראל  

בבל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

 ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחדי.

אלה היו מניעי העלייה: א. קיום מצוות ישוב הארץ, או הגשמת הכיסופים לראות את ציון ; ב. קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחלה או אסון _; ג. שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הים, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות קודמים היססו חכמים לחייב את האישה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנת הדרך, הרי במאה הי"ט נקטו חכמים בעמדה אחרת של כפיית האישה^.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג׳יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות הגאולה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמאלי של עם מושפל ומדוכא תחת יד המוסלמים.

סופיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטה צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן.

 מעשה זה אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה… אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע יחד עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית רומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה בהצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח, עזבו יהודים רבים את אלג׳יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע^.

בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. ויליאם שיילר, הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים. בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל.

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש־זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה.

טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה/ מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה.

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות!

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit Cyr]e11ensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

ejxustum erat AvTOXQaZCO]0 Xala[0.Q \ ■&EOV Tq0.ICI.V0V IIoi.q׳&ix[ov k.x.1. rrji K]v01]v7.10)v 71 [oXei rov ] vaov sv rmi rypdymi 'I־\ov8a.־(Kcb1 xeti[av/uevov \ xai nenoqdrnxevov rrj]v dnoxa,xda[raa1v nooaeza^s]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta | erant civitati Cyrenensium restitui |

׳האימפראטוד הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳ .

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים) על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון ^.