מתוך הספר "חכמת ערב " 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים – רחמים רג'ואן 

18 – اناكل الكرفس حتي ناكل عضوضه

פתגם עיראקי

אנאכל אלכארפאס, חתא נאכול עצ'וצ'ה

האם נאכל את הכרפס ואפילו את גבעוליו ?

כּרפס מריר וחריף. לא ניתן לאכול אותו עצמו וכיצד נאכל את גבעוליו ?

נאמר על אדם השנוא בחוג מסוים, ולאותו חוג רוצים לצרף את קרוביו.

איני אוהב את אשתי, ואתם מצפים ממני שאוהב את בני משפחתה ?

19 – الفتنة اشد من القتل

פתגם כלל ערבי

אלפִתנָה אַשַׁדֻ מן אלקאתאל

חרחור מדנים גרוע מן הרצח

19 – الكف الواحدة ما بتصفق

פתגם סורי-מצרי

אלכאף אלאוחידא מא ביתסאפק

כף אחת לבדה אינה יכולה למחוא כף

חשוב להתאחד נגד האויב המשותף כדי לנצחו

איש נעזר ברעהו כדי להגשים מטרה

לית ספר דמספר לגרמה – מארמית – אין ספר המספר בעצמו את שער ראשו

19 – كل عيش حبيبك ـ تسره ؛ وكل عيش عدوك ـ تصرهّ

פתגם מצרי.

כֻּל עֵייש חביבכּ , תסִרוה ، וכל עייש עדואכ , תצרה

האוכל מפת אוהבו ـ ישמחהו והאוכל מפת אויבו ـ ייסרהו

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

עדות אחרת על תופעה אכזרית זו הובאה בדבריו של האב לאון ניקולה גודרד(Leon Nicolas  1825-1863 ,Godard), כומר צרפתי, ארכאולוג והיסטוריון. הוא ביקר בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. תיאור מסעו למרוקו הוא מקור בלתי נדלה למידע על מדינה זו באמצע המאה התשע עשרה. עד כמה שידוע לי, הוא היה הראשון שהשתמש במונח ׳תריתל׳ בספרות האירופית זמן רב לפני שהיא הכירה את המילה ׳פוגרום׳:

גורלה של אומה אומללה זו, גורל שאין להסבירו מבחינה אנושית, הוא העצוב ביותר שאפשר לדמיין, אף שהיהודים זכו בה לעדנה מסוימת, בזכות אופיו של עבד אלרחמאן,״ ששלטונו היה אכזרי הרבה פחות משלטונם של השריפים שקדמו לו. בזמן שלטונם של השריפים האחרים, המלאח, כלומר האדמה המלוחה, הצחיחה והמקוללת, הפכה לעתים לסוג של גיהינום. שנים מעטות חלפו בלי שתתרחש בו ביזה. היהודים לא שכחו אה האסון שהם היו קרבנותיו בפאס לקראת סוף המאה הקודמת, בשל גחמתו של מוחמר יזיד האכזר, בנה של ללה זרזט (Lalla Zarzet) המומרת האנגלייה, ששלט בשנים 1790- 1792: ולעתים, כשמורי דרש מהם כסף, במקום לענות שאין להם הם היו שואלים אותו: ׳האם לא היית בביזה של פאס אלג׳דיד?׳. הרובע היהודי הוא בפאס החדשה. כך נוצר מנהג של ממש להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות ׳תריתל׳ ביהודים. המלאחים של תטואן, של אלעראיש, של אלקסאר – כולם נחרבו, כמו של פאס, תחת אותו שליט, יזיד. ראשי הקהילות היהודיות היו מאושרים כאשר הם הצליחו להגיע לפשרה כספית עם הגדודים.

היו אפילו מקרים שבהם התרחשו הפרעות בשיתוף פעולה עם הפקידים המקומיים, לדוגמה התריתל בסטאת ב־1903, מעט לפני התקופה שאבחן כאן במפורט.

ב־27 בדצמבר פלשו לעיר שבטים אחדים של קבילים, רועים וחורשים מסטאת, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. האם הח׳ליפה, השליט, התכוון לתת להם לעשות כרצונם או אולי שיתף פעולה עם הקבילים? בכל מקרה, הוא עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. אף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים או לא מוגנים, כולם נשדדו מרכושם, ללא רחמים. אבל היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו. הקבילים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, השאירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הקבילים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכול.

אך כאן לא נגמרו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדונת בת 12, מכוערת ומעוותת, חוותה התעללות כה אכזרית בידי ערבי, עד שכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה הופשטו על ידי הקבילים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור, לגשם […].

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים גברים, נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. ילד אחד נותר אבוד במשך 24 ימים.

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות …..רבים מן הפליטים האומללים הללו כ – 700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית לקזבלנקה…..

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

אם נתעלם מהכתוב בספר הספרים ונתייחס לתקופה הפגנית, לא ניתן להתכחש לעובדה שמושגים אלה כזעם אללה ויום הדין היו ידועים אף לעובדי האלילים בתקופת ה׳ג׳הליה׳ ולא היה כל חידוש באמירות אלו בקרב תושבי חצי האי ערב.

מוחמד היה איש עשיר, אולם למרות ממונו הרב, לא החזיק פילגשים ולא נשא נשים נוספות על פני אשתו חדיג׳ה במשך כעשרים וחמש שנים, אך לאחר מותה רכש לו פילגשים רבות ונשא תשע נשים. עם חלוף השנים הוא נתגלה כאיש בעל יצרים לוהטים שלא עמד בפני הפיתוי אל מול הנשים.

מוחמד התיישב מספר שנים בעיר טאיף הסמוכה למכה. הוא עסק במסחר ובזכות ממונו הרב היה מקובל על בני השבטים המקומיים כל עוד שלא עלב בהם ולא פצה את פיו נגד האלים ששכנו במקדשיה של העיר. הוא הזניח לזמן ממושך את ייעודו כשליח ה׳ והפסיק להטיף על זעם האלוהים ועל יום הדין הקרב.

מוחמד שבע נחת מאורח חייו בטאיף שהתנהלו על מי מנוחות, אולם היה נחוש בדעתו להעתיק את פעילותו ליתר׳ב שהייתה ידועה בתושביה היהודים שדגלו באלוהי השמיים והיוו לדידו, כר דשא מתאים לפיתוח רעיונותיו. הוא האמין בסתר ליבו שיצליח לגרוף תומכים רבים לשליחותו הנבואית בקרב המאמינים היהודיים וראה בנאות המדבר יתר׳ב מקום אידיאלי להגשמת חלומותיו משתי סיבות עיקריות:

א. תושבי יתר׳ב רובם היו יהודים המעסיקים בחוותיהם ובמפעליהם את עובדי האלילים ותמיכתם ברעיונותיו תקלעליו להרחיב את מעגל המאמינים בקרב התושבים הפגנים של הסביבה.

ב. יתר׳ב הייתה מחוסרת שלטון מרכזי, ללא צבא להגנה וללא הנהגה קולקטיבית, דבר שהקל עליו להשתלט על העיר בכוח סביר. השבטים הפזורים ומנהיגיהם העצמאיים לא יעמדו בדרכו להשתלט על האזור ולהקים מדינה עצמאית. רעיונותיו של מוחמד לבשו במהרה עור וגידים בתמיכתם של עלי אִבְּן טַאלב חתנו ובן דודו, אבו-בקר חותנו, זייד אבן-תאבת משרתו וקומץ נאמניו שהצטרפו אליו בתקופת שהותו בטאיף.

אין כל ודאות לסברה שמוחמד הוזמן על ידי נציגי השבטים אווס וחזרג׳ כבורר וכמשכין שלום בין יריבים.

על פי מסקנות החוקרים לאחר קרב ׳בעאת׳ שהתרחש בין שני השבטים אווס וחזרג׳ בשנת 617 לספירה, לא התרחשו מלחמות ואף לא סכסוכים נוספים בין שני השבטים ביתר׳ב. בני השבטים אווס וחזרג׳ חיו על מי מנוחות ללא יריבויות וללא מלחמות במחיצת השבטים היהודים.

המקורות מציינים לטובה את יחסי הגומלין ואף את שיתוף הפעולה ההדדי בכל תחומי החיים בין שבטי היהודים לבין הערבים ולא היו מניחם חילוקי דעות כלשהם שיובילו את הצדדים ליריבויות או למלחמה.

שבטי היהודים ביתר׳ב היוו בסיס איתן למקורות פרנסה ותעסוקת העובדים משבטי הערבים ומלבד ההבנה ההדדית ששררה ביניהם נוצרה אף זיקה כלכלית חזקה שהידקה את הקשרים בין שני הצדדים.

על כן, לא יתכן שבמרקם היחסים שנוצרו בחלוף השנים בין השבטים משני הצדדים תנשבנה רוחות מלחמה שיצדיקו בוררות להשכנת שלום ביניהם ועוד על ידי אדם שזהותו לא הייתה ידועה לא ליהודים ולא לשבטי הבדואים. לכן, כל ההשערות והסיפורים אודות נציגי השבטים שנפגשו במכה עם מוחמד מקורם בהטעייה ובאחיזת עיניים, כי מוחמד התגורר בטאיף באותם הימים ולא במכה כפי שמתאר אבן-הישאם בספרו ׳חיי מוחמד׳ לאחר מאה שלושים וחמש שנה.

כאמור, מוחמד העתיק את מקום מגוריו מטאיף ליתר׳ב, לא למען השכנת שלום בין השבטים הניצים ולא למען ייעודיו המונותיאיסטיים אלא למען גיוס כוחות באווירה נוחה להגשמת חלומותיו כדי להגיע לעמדת כוח רצויה ולנקום ביריביו.

עשר שנות נוכחותו של מוחמד ביתר׳ב הוכיחו שאכן צדק בתכנון מהלכיו המדיניים והצבאיים ולמרות מאבקיו החריפים נגד יריביו הצליח בכוח התמדה ובעיקשות שהייתה אופיינית לדרכו להשיג את מטרותיו.

קורות חייו של מוחמד מוכיחים, על פי מעשיו, שהיה רחוק מייעודו כנביא, אולם כמנהיג, הצליח לשלוט ביד רמה על אוכלוסיה מפוצלת בדעותיה, באמונותיה ובהלכותיה בחיים.

המסקנה היחידה המתקבלת מניתוח אופיו ואישיותו היא שמוחמד היה מנהיג שייסד את התנועה המוסלמית הלוחמת כשליט מדיני תקיף ולא כנביא.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

החבר והעבד

פרשנות הקוראן המוסלמית טוענת, כי הקוראן מוסיף ומזכיר את מסע הלילה של מוחמד: ״זה דברו של שליח נכבד, רב כוח אצל בעל הכס ואיתן על מכונו. שם יישמעו לו והוא נאמן. לא אחוז שד [מג׳נון] חברכם, ואכן ראהו אל-נכון באופק הברור״_; ״לא תעה חברכם ולא סטה, ואין הוא דובר מתוך משוגת לבו. אין זו אלא התגלות שנגלתה. לימד אותה נורא-הכוח, הנחוש, אשר התייצב באופק העליון… אז גילה לעבדו את אשר גילה. לא כיחד הלב, באשר למראה שראה … הן ראהו בפעם אחרת, אצל סִדְרֵת אל-מנתהא׳, שם הוא גן המסתור״.

הוזכרו כאן שלושה תארים: עבד, שליח וחבר. האחרון מנסה להשפיע על שומעיו ששליח חשוב קיבל גילוי נפלא משמים ליד ^׳סדרת אל-מֻנְתַהַא׳ וגן המסתור. כיוון ששומעיו ספקניים ולא נוטים להאמין לו, הוא מבטיחם שאיננו טועה ושלא הטעו אותו. מי הוא האיש המכונה ׳חברכם׳? מי הוא השליח הנאמן החשוב אצל כיסא הכבוד? ומי הוא העבד? ומה המאורע שהמספר רוצה לשכנע בו את שומעיו? לדעת המוסלמים, השליח הוא המלאך גבריאל, והעבד והחבר הוא מוחמד, שביקש לשכנע את אנשי מכה שראה מלאך בשמים מימינו של כס הכבוד.

הערת המחבר : לפי חלק מהמפרשים, מסמל יסךרת אל-מנתהא׳ את גבול הידע האנושי סוגיה הזאת הטרידה רבות .את פרשני הקוראן אשר ניסו לתת פירושים שונים להימצאותו ליד כס הכבוד השמימי Sidrat al-Muntaha

פירוש זה לא ניכר מן הפסוק עצמו. מלבד זאת כבר נכתב לעיל, כי מעולם לא הציג מוחמד את עצמו לפני ערביי מכה בתור נביא וכמי שרואה מלאכים ושאר נפלאות ונוראות. על־כן נראה להציע את ההסבר הבא: החבר הוא כמובן מוחמד. השליח והעבד שהקוראן מספר עליו כי זכה לנבואה וראה נפלאות, הוא משה; מוחמד מנסה לשכנע את ערביי מכה להאמין שמשה קיבל תורה בסיני. אם מדובר בעץ שנגלה למשה בגן העדן, יש להביא בחשבון ש׳סידרת׳ הוא השם הארמי לעץ האתרוג(Cedrat). לפי דעה אחת המובאת במדרש רבה, עץ החיים שנמצא בגן עדן הוא עץ האתרוג, ממנו ציוותה התורה לקחת את פריו למצווה בחג הסוכות (ויקרא כג, מ).

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן׳

כאמור, אמר מוחמד שקיבל את הקוראן מחכם. לדבריו, נמצא הקוראן ביד סופרים טהורים:

״זהו קוראן נכבד, בכתב חבוי. רק המטוהרים יגעו בו״_; ״רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט_; פ, יג-טז).

מתוך סורה 56 " המאורע "

إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77

זהו קוראן נכבד

 فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78

בכתב שמור

 لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79

רק המטוהרים יגעו בו

הערת המחבר : על־פי פסוק זה אוסרת השריעה על כל מי שאינו מוסלמי לעסוק (ויש האומרים: גם לגעת) בקוראן, כי רק טהורים ראויים להתעסק בו.

מה הכוונה שרק טהורים נוגעים בקוראן ? מי הם הסופרים ברי הלב אשר אינם מעוניינים כי ייגעו בו טמאים? המוסלמים מפרשים שהקוראן הנכבד הוא הקוראן ׳מצחף עות׳מאן׳; הסופרים הם מלאכים, והם מראים את הספר הזה למוחמד, אבל לא מתירים לו לגעת בו. הסיפור קרה בלילה הראשון לפני שנת 610. לאחר מכן שכח מוחמד את הכול והמלאך בא והזכיר לו את הדברים במשך כעשרים שנות דרשותיו.

לפי פירושנו הקוראן שעליו דיבר מוחמד הוא התורה של משה, וה׳סופרים׳ אינם מלאכים, אלא יהודים הכותבים את ספר התורה על גוויל במצב של קדושה וטוהרה.

ערביי מכה ביקשו ממוחמד שיראה להם את הספר הזה, שבו נרשמו הדברים שהוא מוסר להם. מוהמד נענה להם וביקש מיהודי מכה שימציאו לו איזה ספר תורה להראותו לערביי המקום: אבל יהודי מכה לא נענו לבקשתו, בטענה שהערבים לא יודעים לנהוג בספר התורה בטוהרה כנדרש. אלה הדברים שהשיב מוחמד לערבים.