מורשת יהדות מרוקו

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

68 – الجاجه الفراره ما بتربي صوصان

א(ל)גיאג׳ה(א)לפרארה מא בתרבי צוצאן.

התרנגולת המשוטטת, לא תגדל אפרוחים.

נאמר על אישה שאינה יודעת לחנך ילדיה.

 היא משוטטת מחוץ לביתה, ועוסקת בענינים טפלים.

69 – الحرمه لاتسمعها اشي، الصّبي لاتوريه اشي 

אלחֻרמה לא תסמעהא אשי, ו(אל)צבי לא תוריה אשי.

אל תשמיע לאישה דבר ואל תראה לנער דבר.

האישה דברנית ואינה שומרת סוד, ואילו הילד,

כאשר יראה דבר שמוצא חן בעיניו, ירצה אותו.

70 – الرجل تحبل ما تلد

א(ל)רג׳אל תחבל מא תלד.

הגברים נכנסים להריון, אך לא יולדים.

נאמר על גבר שומר סוד.

71 – الرجل حمار مرته

א(ל)רג׳ל חמאר מרתו.

הגבר חמור של אישתו.

 נענה לכל דרישותיה.

72 – الرجل عند غايتهم نسوان

א(ל)רג׳אל ^ענד ע׳איתהום – נסואן.

 הגברים כדי להגיע למטרתם הם נשים.

כדי להגיע למטרה, מגלים הגברים חולשה שלא מתאימה לגבריותם.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

סופרי שטרות מצויים היו בכל עיר ואינם צריכים מינוי אלא כל שיודע לנסח ולכתוב שטר יכול היה לכותבו, תקנה שתוקנה בצפרו הזקיקה סופרים שיכתבו שטר מודעה וקבלת עדות רק בפני הדיינים ורבנים ובחתימתם. במקור אחר נזער רבי משה באנון סופר העיר.

מרביץ תורה. אין אנו מוצאים בצפון אפריקה תפקיד של מרביץ תורה כמו בקהילת קודש קושטא, שאלוניקי, גם לא בית דין מיוחד של איסור והיתר כמו בקושטא-איזמיר. רב העיר וחכמים רשומים אחרים היו מורים בדיני איסור והיתרץ וכן יכולים היו לפתוח ישיבות כל החכמים שרצו בכך.

מינוי הנגיד. תפקיד אחר של שבעה טובי העיר ויחידי הקהל הוא מינוי הנגיד, זכות זו למנות נגיד היא בידי הקהל. הם בחרו בו כנציג שייצג אותם בפני השלטונות ויטפל בעניינים שבין הקהל והשלטונות.

מינוי הנגיד היה בדרך כלל נעשה בנוכחות שבעה טובי העיר רבני בית דין ויחידי הקהל מבין פורעי המס. 94, 186, 34 מינויו היה מצריך אישור שר העיר וכן אישור השר הגדול במכנאס. הנגיד היה כפוף לשבעה טובי העיר והוא מעין פקיד שלהם.

בדרך כלל השתדלו לבחור אישיות ידועה שיש לה מהלכים בחצר שר העיר, שידע לצאת ולבוא לפניהם, החכם ושבעה טובי העיר הולכים לביתו של המועמד, ומציעים לו את המינוי 93, 94. עם זאת היו כנראה נגידים שתפסו את הנגידות בהיותם גם מראשי הקהל,

כך הוא הדבר במקרה של יהודה בן הרוש שאנו מוצאים אותו חתום בראש כל תקנה שנתקנה בימיו, ונראה שאת סמכותו שאב לא כל כך מהקהל ויחידיו אלא מהקשרים שהיו לו עם חצר המלך, ולכן יכול היה לשרת אף נגד רצון הקהל. יש שהשר מציע לקהל לקבל עליהם לנגיד אחד ממקורביו ועל פי רוב הם נענים לו.

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר םעם ושאול באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינומיחידי קהלת קדש והרבה עמהם.

ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו.

על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציהור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן ג;יני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד עקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבך כלם.

סוף תעודה מספר 34

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

מטרת החיבור.

בהקדמתו לספר, מזהיר רבי משה אלבאז את הקורא ומבקש ממנו שיקבע בדעתו תמיד עניין הייחוד בכל המצבים : " יסוד החוכמה ועיקר התבונה שחייב אדם לקבוע אחדות האל יתברך וסודה ". זאת אומרת לפרק בכל רגע, על ידי אמונה שלמה, את הפירוד הטבעי שמסובב אותנו, כדי להגיע לסוד הייחוד הנקרא על ידי המקובלים אין סוף או נשמת הנשמות.

כבר בהתחלת הספר, מוסר לנו המחבר את המסקנה, שעלינו להגיע אליה לאורך כל החיבור שלו. בכל התקופות, ראו רבותינו סתירה בין העולם הזה, עולם מפוזר המצריך כל הזמן צירוף כל פעולותיו והנקרא גם עולם הפירוד ובין עולם הקבלה, המצריך כל הזמן פירוק המציאות למען השגת הכוח המיוחד.

מראש, דורש רבי משה אלבאז מהקורא להיכנס למשימה הזאת שהיא יסוד הקבלה, דרישת האיחוד, דבר שבלעדיו אין לאדם מציאות ממש. על האדם לאחד כל הזמן את המציאות, כדי להגיע לייחוד עצמי בכל כוחות הנפש, בגשמיות וברוחניות.

בלי אחדות זאת, האדם יחזור למצב " הטבעי ", לפירוד שהוא יסוד העולם הזה, המבוסס על ההתפשטות התמידית של העולם הגשמי. מעשה הייחוד הזה דורש מהאדם כוונות שילוו את כל מעשה המצוות בכלל והתפילה בפרט.

בתקופת בית המקדש, הכוונות היו נחלת הכהן הגדול. בית המקדש מסמל את העולם הזה בזעיר אנפין והוא גם המקום המיועד לייחוד, כפי שמובן בסוד הבריאה ותיקונה. הכהן הגדול היה נכנס רק פעם אחת בשנה לקודש הקודשים כדי לערוך את האחדות הזו בשם כל עם ישראל.

תפילת יום הכיפורים מפרטת כמה פעמים את עבודת הכהן הגדול וכל צעד ושעל שלו בדייקנות גדולה. הדיבור ובעיקר התפילות תפסו את מקומן של הקורבנות כמו שנזכר לעיל. תיקון לייחוד שהיה אז כללי ונעשה רק על ידי הכוהנים, חזר להיות נחלת הפרט על ידי התפילה.

מזה נולד נוסח התפילה הבנוי מפסוקי התנ"ך, ממאמרי תלמוד ופיוטים ממשוררים שונים. כוונת התפילה אמורה לתת הכיוון למחשבה ומכוונות שונות נבעו נוסחים שונים שקיימים עד היום הזה. הנוסחים השונים מבטאים את הכוונות השונות שהתקבלו מהכוהנים, שקיבלו אותן ממשה רבנו, ושהעמידו המקובלים.

בגלל הצורך לחלק את הכוונות בצורה מושלמת ונוחה, נקבעו כוונות התפילה של יום-יום כנגד שלוש הסעודות ותפילות החגים כנגד עונות השנה. השבת שהיא למעלה מעולם ההגשמה ותפקידה מחוץ ליבור המציאות, זכתה לכוונות מיוחדות.

כל האומות והזרמים החשובים בהיסטוריה בנו לעצמם מקדשים במטרה להתאחד באמצעות הקרבת קורבנות וגם כדי להתפלל בהם, אלא שאף אחד מהם, אחרי חורבן מקדשיהם, לא השכיל להמיר את הפורקן הזה בתפילה מסודרת כמו עם ישראל.

אחרי חורבנם של מקדשי היוונים או של עמים אחרים כלום לא נעשה, ומקדשים אלה נשארו בחורבנם ולא נוצר להם שום תחליף למעט אולי הכנסייה הנוצרית, שניסתה להיכנס לחלל הריק הזה. ניתן להעריך את ההבדל הגדול בינינו לבין אומות העולם בדוגמה הבאה :

אצלם השולחן הוא מקום שאוכלים עליו וחסל, לעומת זאת אצל עם ישראל אשר עבורו בית המקדש, ובפרט המזבח, הוא המקום שבו האדם נבלע על ידי הרוחניות, כל דבר אמור להיות לשם שמים ואפילו השולחן נחשב למזבח כמו שכתוב בפרקי אבות " שניים שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים ", כי השולחן נחשב למזבח. 

מהפך ההיסטורי, אפשר לתמוה מה חשיבות יש בספר קבלה חדש של אחד, לכאורה, חושב בעיקר על מקומו ודואג למעמדו הטוב בעולם הזה, בעולם החולף. יש אפוא סתירה בין שאיפות האדם שהזכרנו ולימוד הקבלה שמטרתו דווקא לבטל את המציאות הנוכחית בכל מחשבה הנוגעת לעולם החולף וזאת לשם חזרה לאחדות אמיתית שלפני בריאת העולם כמו שכתוב : כשעלה ברצונו לברוא את העולמות, היה הוא ושמו אחד ( פרקי דברי אליעזר ).

רבי יעקב ששפורטאש מצטט המאמר הזה עם שינוי קל במובא בספר " גינת אגוז " לרבי יוסף ג'יקטיליא וגורס " בלבד " במקום "אחד ". למרות ההבחנה הזאת אפשר לחשוב שניתן להבין את סוד הבריאה על ידי ניסיון המציאות הנראית לעין, ואולם רק על ידי עיון בכלל הנבראים הפועלים בבריאת ניתן להגיע לייחוד הנפלא הזה.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה יהא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו.